אופטימיות וכאב: תשובה לסרטון "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל" של ניסן שור

צילום מסך: יוטיוב

בסרטון של ניסן שור "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל" הוא מדבר על העזיבה של רבים את ישראל. הוא מציין שגם בני ובנות האליטות, גם ילדי חברי הכנסת, אלו מהאופוזיציה ואלו מהקואליציה – כולם נשלחים החוצה מהטיטאניק השוקעת. "מי יישאר בארץ?" שואל ניסן שור ועונה, "קנאי דת והלאומנים." לכאורה, בתור מי שגר בין ברלין ות"א, אני אמור להיות הנמען המיידי של כזה נאום להסכים איתו על ירידתה של התרבות הישראלית ועל התשובה בהגירה החוצה, או בהבנת הכאב של אלו שנשארים מאחור ואין להם את הפריבילגיה לעזוב את ישראל. אך אני רוצה להציג דעה אחרת, שלא מקובלת על השמאל הנמצא בקינה תמידית. המשך קריאת הפוסט "אופטימיות וכאב: תשובה לסרטון "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל" של ניסן שור"

אושרה אלפסי ועמיר סגל על ספר השירה "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

הנה הדברים המתוקים שנשאו ד"ר אושרה אלפסי ועמיר סגל בהשקה התל אביבית של ספר השירה השישי שלי "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בקפה שפירא.

אושרה אלפסי. צילום: יאיר בן חיים

מאהב של שתי יבשות | אושרה אלפסי

אפתח בציטוט מעבודת הדוקטוראט שלי על הקול המזרחי בשירה העברית עבודה בה לקח מתי חלק פעיל לא רק כנחקר וכמשורר שסימל עבורי את "האפשרות השלישית לשירה" אלא גם כחבר, מבקר, מפרגן ומעורר השראה.: "התהליך שעבר שמואלוף משקף את התמורות שעבר הקול המזרחי בשירה העברית בעשור האחרון. נדמה שהקול המזרחי נעשה חד יותר וברור יותר ככל שזהותו המזרחית של היוצר נעשית בהירה, וזיקתו אליה היא יסוד מכונן בכתיבתו. אפשר לומר שהקול המזרחי עובר תהליך של פוליטיזציה חברתית, המורכב מעיצוב זהות מתוך עיסוק בפעילות חברתית ופוליטית בתחום המזרחיות."

לאורך התהליך התעסקנו שוב ושוב עם הגדרות ועם הגדרות, והקשר בין דורנו לשירה, איך היטבת לומר מתי : "הָאִמָּא הוֹפֶכֶת לְסַבְתָּא, שֶהוֹפֶכֶת לִנְשָמָה, שֶהוֹפֶכֶת לִמְשוֹרֶרֶת, שֶהוֹפֶכֶת לְ/ כָל מַה שֶּלֹא נִתָּן אַף פַּעַם בַּשִירָה" השיר נולד כתינוק, המקשר בין הדורות, אך לא בסדר כרונולוגי אלא בסדר מהופך, הילד חוזר אל שורשיו באמצעות אמו שהופכת לדור הקודם שהופך לנשמה, לרוח לשיר. בחיבור לעבר נגלה מקור היצירה, כזה שלא ניתן מעולם בשירה. כבר ב"מגמד הצלקות" ראינו ש: "אֶת שַׂק הַזִּכְרוֹנוֹת אֲנִי לֹא בּוֹחֵר לִסְחֹב עַל גַּבִּי בְּרֶגַע זֶה אוֹ אַחֵר,/ וּבִמְקוֹם זֶה הַזִּכְרוֹנוֹת רוֹכְבִים עָלַי…" ושוב נדדנו להגדרות ושוב הסחרור בין מה אני בוחר ומה בוחר אותי.
זה מצחיק מתי ואני בני אותו שנתון והוא לימד אותי כל כך הרבה ופתח לי דלתות למקומות ששינו את כיוון עבודתי חידדו אותו והעשירו אותה.

ובאמת שהיה ניסיון אמיתי לייצר אסטטיקה מזרחית, ובאמת בשלב מסויים שאלתי את עצמי:

"מַדּוּעַ בְּרָכָה סֶרִי וַחֲבִיבָה פְּדָיָה לֹא נִפְגָּשוֹת
בְּעֶדְנָה אֶל מוּל תֵּבָה סְתוּמָה
מַדּוּעַ שֶנְהָב-שִטְרִית-שוֹחַט לֹא נִכְנָסִים לְחֻפַּת
שִירַת הַמִזְרָחִיוּת הַפְּזוּרָה עַל
רִצְפַּת הַדִּכּוּי כְּמוֹ כּוֹס שְבוּרָה
שֶכָּל חֲלָקֶיהָ נוֹצְצִים…"

ואכן, כל חלקיה של השירה הזו נוצצים הם, ואכן, אתה מתי ובזכותך גם רבים מאיתנו לא נגלגל

"אֶת רִקְמַת גַּעְגּוּעַינו הַקְּרוּעָה
ולא נקפל בְּאִי סֵדֶר – חֲזָרָה לַאֲרוֹנוֹת
הַזְּמַן."

כפי שהאב עושה עם השטיח שלו בשירך. אנחנו במקום אחר "אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִפְחָה שֶל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק/ קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶל/ אֶפְשָרוּת שְלִישִית לְשִירָה" ואנחנו נמשיך לשאול לשאול בעברית מה עושות האיילות כשהן מדוכאות.

המשחק של מתי עם השפה תמיד מרגש אותי. הוא וירטואוז בלולינות המילים, הוא רב עם השםה, הוא כועס עליה, הוא עושה איתה אהבה ולפעמים מזיין אותה, יחסי האהבה שנאה שלו עם העברית מגדירה מחדש את המושג ריאליזציה של מטאפורה.

 תמיד חשתי שהצלקות של התרבות האירופוצנטירית שנכנסו לדמנו כדור שני אכן גומדו במגמד הצלקות, אך הפכו לאות צורב על צווארנו, במהלך החיפוש בין שמואלוף לבין חזז , ושם כבר ניתן למצוא ניצנים לתשובה לשאלה למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים. מבחינתי היה זה ברור שהעומק הבא יהיה צלילה לתוך איבריה הפנימיים של השירה והעברית שהרי לא ניתן לחיות מחוצה לה ואכן איש יקר הפכת למאהב של שתי יבשות ולכאורה נפרדת מכל האותיות אך הן נותרו על פינו בתפילה.

בהצלחה מתי. אוהבת אותך.

ד"ר אושרה אלפסי היא מנהלת בית ספר, וחברה בוועדת ביטון

 

עמיר סגל. צילום: יאיר בן חיים

 

מתוך הייאוש צומחת שירה | עמיר סגל

בדרך כלל כשאני מדבר אני מכין נקודות ולא נאום מוכן מראש, כך נהגתי גם בהשקת הספר 'עברית מחוץ לאיבריה המתוקים' של מתי שמואלוף, וכאן אני עושה ניסיון לשחזר את הדברים שאמרתי בערב ההשקה בקפה שפירא בתל אביב.

שלום לכולם וכולן, שמח להיות כאן הערב, ללוות את השקת ספר השירים החדש של מתי. לאחר ספר השירים הקודם, מתי אמר כי זה ספר השירים האחרון שלו. בביקורת שכתבתי אז על הספר כתבתי כי לא ייתכן שזה יהיה ספר השירים האחרון – ואני שמח לראות את הספר הנוכחי.

לפני איזה זמן שוחחתי עם מתי, על פרויקט עליו חשבתי מספר שנים – לכתוב על שירת המחאה בישראל [כאן, כאן, כאן וכאן]. ספרים ומאמרים שקראתי באותו הזמן הראו לי את הקושי, אבל בעיקר, היובש, שבלכתוב ספר אקדמי. אבל מתי אמר לי "פשוט תכתוב" האקדמיה תבוא אחריך – ונתן לי דוגמאות לעבודות שלו משך השנים, שאכן גררו את התודעה האקדמית, אך גם הציבורית, אחרי עשייתו.

בתוך הפרויקט הזה, שכמה מפרקיו כבר פורסמו בכמה במות, ראיתי מהלך בתוך השירה העברית של השנים האחרונות, שהשירה של מתי מייצגת היטב – כולל הספר הנוכחי. מחיפוש זהות אישי, אל מחאה והצגת אלטרנטיבה פוליטית ואפילו אפיסטמית לקיים ואל אכזבה שמגיעה בעת הזו להיות ייאוש. לא סתם מתי היה אחד הפעילים המרכזיים באקטיביזם של השירה בעשור וחצי האחרונים, ולכן יש משמעות פואטית, חברתית ותרבותית לספר הזה ובאופן סמלי משהו, גם לבחירות האישיות של מתי בחייו.

האווירה כאן נעימה, ולכן צר לי שאני הולך לדבר על הייאוש. אבל זה בדיוק מה שאעשה, כי זו תמה כל כך נוכחת בספר. הייאוש קיים בספרו של מתי בשירים מסוימים. יותר מכך ייאוש המתבטא בטון הכללי של הספר ועומד בניגוד למחאתיות המתפרצת של ספריו הקודמים. בין השאר הייאוש מתבטא בהרבה שירים שנכתבו בזמן עבר, על דברים שהיו וחבל שנעלמו, על דברים שהיו וחבל שהיו ובעיקר על הווה הנמצא בצלו של עבר שנגמר.

הייאוש הוא פוליטי ואישי ובמובן הזה הספר הזה תופס בצורה טובה מאד את רוח הזמן – רוח של ייאוש גדול. ייאוש שמתבטא בכך שהיום בישראל קשה עד בלתי אפשרי לדמיין את תמונת העתיד. זו רוח הזמן בישראל, גם רוח הזמן בעולם בכלל, אבל בישראל יש לה מובן חד, ברור וממשי מאד. פוליטי כהוויה ופוליטי באופן מעשי. הייאוש הוא של ימין ושמאל, אבל גדול יותר בשמאל. הקושי לייצר תקווה שמעוגנת בתמונה שאפשר לדמיין של עתיד מועדף. אפילו וויכוח עמוק וסוער על העתיד ולא מתקיים. הנה, בדרך לכאן עברתי על הדברים שאומר כאן ושמעתי ברדיו על אבי גבאי, שכיו"ר מפלגת העבודה מכריז שלא יפנה התנחלויות.

את הייאוש הזה הצליח מתי לתאר דווקא מברלין. גם משום שהבחירה לעזוב את ישראל היא חלק ממציאות הייאוש. לא שלעזוב את ישראל הוא בהכרח תוצר של אכזבה מישראל – אבל במקרה של משורר ואקטיביסט שנאבק על הדרך שבה המדינה הזו והחברה הזו מתנהלת ונראית, קשה שלא לתת משמעות לבחירה לצאת מישראל וגם  לכתוב על כך. העזיבה את ישראל, כמו הבחירה לכתוב שלל שירים בספר הזה בזמן עבר, היא סעיף של הייאוש – הוויתור הסמלי על המאבק לשינוי.

מלבד הייאוש הפוליטי ישנו סוג ייאוש נוסף, הייאוש האישי, הייאוש הקיומי מול החיים המתמשכים  והגיל המתקדם. הייאוש שמגיע בסוף שנות השלושים של החיים ושנות הארבעים. ההבנה הקשה, האיומה שזה כל מה שזה, זה כל מה שיש. אלו החיים עצמם. זה עדין לא הייאוש שעל סף המוות, אבל זו כן ההבנה כי האפשרויות הולכות ונסגרות. כי יש אפשרויות שכבר נסגרו – שאת חלקן רצינו מאד. פתאום אנחנו רואים בצורה ברורה את הדברים שלא היו, ולא יהיו יותר. אפשר לראות זאת בצורה טובה בשיר "והיינו כלבי רוח" המספר על עבר של משוררים המצפים לדברים שחלקם לא התגשמו לבסוף. זה תיאור קולע של מבט אל העבר שהוא שנות העשרים או תחילת שנות השלושים הסוערות.

והיינו כלבי רוח

וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.

 

הייאוש האישי קשור גם הוא לתמונת עתיד שכבר לא מתקיימת – אלא שהתמונה הזו שהייתה פעם גם מתבררת עם תהליך ההתבגרות כשגויה, לא מדויקת, לפעמים שקרית. ובתוך החיים המתמשכים ותהליך ההתבגרות, כולל חוסר השינה של ההורות – ייאוש הולך ומתגבר.

אחד השירים המוצלחים יותר בספר הוא השיר בעל הכותרת הארוכה: "הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס לא תפגוש לעולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע וחורק ב-2 גריבני". השיר בעל מתחיל במילים:

"אֲשֵׁמִים הָיִינוּ

כְּשֶׁגָּנַבְנוּ אֶת הֶעָתִיד,

כְּשֶׁרוֹקַנּוּ אֶת הַתִּקְווֹת,

כְּשֶׁשָּׂרַפְנוּ אֶת הַמִּשְׁאָלוֹת,

כְּשֶׁבָּרַחְנוּ וּמָעַכְנוּ אֶת הַחַלָּשִׁים,

כְּשֶׁאָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ אֶת הָרְוָחִים,

שֶׁבִּלִּינוּ בְּוִילוֹת שֶׁנָּצְצוּ מִזֵּעַת עֲמַלְכֶם,

אוּלַי הָיִינוּ צְרִיכִים לִנְהֹג יוֹתֵר בִּצְנִיעוּת,

אֲבָל דָּהַרְנוּ אֶל עֵבֶר הַשְּׁקִיעָה"

 

בשיר הזה, בשורות האלו ובהמשכו, הכול מתואר בזמן עבר. אבל חשוב לשים לב כי בנוסף יש כאן לקיחת אחריות על חטאים קולקטיביים. מתי, כמו רבים אחרים, לא גר בווילות, לא "אכל ושתה את הרווחים" אבל המעבר הזה ממורד העומד מול ממסד או חברה מושחתת אל מי שלוקח על עצמו את חטאי החברה שהוא חלק ממנה (גם מברלין) הוא מעבר שמעיד על משורר שהתבגר, שבחר לקחת אחריות על המעשים שעושה החברה כולה. איזו הפנמה של הדואליות של היות בחברה החוטאת יחד עם ניסיון מרד, שנידון לכישלון, כפי שעולה בבירור מסופו של השיר. זו לקיחת אחריות שלא יכולה לשנות את מעשיה הרעים של החברה – אלו כבר התרחשו, אלו מתרחשים ולא משנה אם המשורר מורד מול החברה, לוקח אחריות על המעשים או אפילו אם היה בורח ממנה – החטאים ממשיכים.

את השיר הזה אפשר להשוות לשיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" בו המשורר עומד מול החברה הישראלית ודורש ממנה שתהפוך מוסרית יותר. עד אז ההוא עומד במריו, במחדל כתיבת שירי האהבה – כאילו החובה שיש למשורר- לשורר את האהבה, דבר שהוא לא מוכן לעשות. לעומת זאת כאן ועכשיו המשורר, מתי, כבר לא מצפה – החטאים התקיימו ומתקיימים והמחאה כבר לא עובדת. בסוף השיר נכתב:

"וְעָזַבְנוּ אֶת הָעוֹלָם בְּכֶרֶס מְלֵאָה

וְאֵין שׁוֹפֵט וְאֵין בַּיִת לַמִּשְׁפָּט

וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא לֹא נִשְׁפַּטְנוּ,

כִּי לְאַף אֶחָד אֵין עוֹרֵךְ דִּין טוֹב

כְּמוֹ עוֹרֵךְ הַדִּין שֶׁלָּנוּ."

בעוד שירים זמן העבר נוכח ורק לעיתים הוא נוסטלגי – אבל תמיד מלא עצב. בשיר "חלב" שמואלוף מבכה את אבדן שכונות העיר חלב הנחרבת בימים אלו דווקא כמי שהוא צאצא לתושבי העיר; בשיר "בזמן בו הבטנו בכם דרך כוונות הרובה" שוב לוקח המשורר אחריות על מעדי החברה הישראלית שבגיוס לצבא הופכת את בניה לאטומים ואלימים – ושוב בזמן עבר; בשיר "לא היה מעולם" המבט אל העבר טוען כי הנוסטלגיה אל עבר יפה יותר היא שקר, לא הייתה מעולם; גם השיר "משבר" מתחיל במילים "אחרי התרסקות מדינות הלאום" ומשם זה לא הופך אופטימי יותר או נוסטלגי באיזו צורה.

הייתה לי תקווה לסיים בטון חיובי את הדיבור הזה על הייאוש, וכשעברתי על הספר קיוויתי שהשיר האחרון יהיה אופטימי ואוכל לסיים אתו. אבל השיר המסיים הוא "הנה הם באים", ממש לא שיר אופטימי. אגב, מעניין שהשורה "הנה הם באים" היא הפותחת את השיר "ימים של שקט" השמאלצי של ירדן בר-כוכבה ואבי גרייניק שמתחיל במילים: "הנה הם באים ימים של שקט / אחרי הרעש הגדול והנורא / אפשר לנוח קצת על המרפסת / ולאסוף את שברי הסערה".

כך שאפילו חשבתי לסיים בפסקת התודות שנמצאת עמוד אחרי השיר האחרון, והיא באמת משמחת ואופטימית. כפי שלהיות כאן ולהחזיק את הספר הזה משמח. ורק עוד מילה קצרה לסיום – זה ספר קצר, תמציתי – כפי שראוי שספר שירה יהיה. וזה דבר חשוב לזכותו.

ולסיום, השיר "הנה הם באים":

 

"לא יִתְגַּדַּל וְלֹא יִתְקַדַּשׁ שֵׁם מְדִינָתִי, יִשְׂרָאֵל

לֹא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְלֹא יַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ

לֹא יַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וְלֹא יְקָרֵב מְשִׁיחֵהּ

בֶּטַח לֹא בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וְכַנִּרְאֶה שֶׁלֹּא בְּחַיַּי

אוּלַי יְהֵא שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם

וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. אַךְ לֹא בְּיָמֵינוּ.

לֹא יִתְבָּרַךְ וְלֹא יִשְׁתַּבַּח וְלֹא יִתְפָּאֵר וְלֹא יִתְרוֹמֵם

וְלֹא יִתְנַשֵּׂא וְלֹא יִתְהַדֵּר וְלֹא יִתְעַלֶּה וְלֹא יִתְהַלָּל שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

לֹא בְּיָמֵינוּ."

תודה רבה.

 

עמיר סגל הינו משורר וסופר המתגורר בירושלים.

 

עוד על הספר:

האמן ומעצב הספר שחר סריג ואנוכי. צילום: יאיר בן חיים

נא לעלות על הטיסה עם קובי אור

המאמר התפרסם לראשונה באתר "יקום תרבות"

kkk1

לעלות על הטיסה של קובי אור

מתי שמואלוף כותב על ספר חדש שמאגד ביקורות מוזיקה של עיתונאי הרוק קובי אור ומראיין את יוצריו, העורך יוסף למפל והמעצב אבי בוחבוט

יש לי הרבה ספרי קריאה ליד המיטה, אך אחד מהם מיוחד מכל השאר – "הטיסה" של קובי אור. החלטתי לכתוב עליו ולראיין את יוצריו. בתקווה שתרבות השוליים הישראלית תקבל את המרכזיות המגיעה לה. ובלי ספק בכדי להצהיר על יהלום הפרברים המלוטש והנוצץ הזה, שהתגלגל לידי במקרה.

הספרון הוא בגודל כף היד שלי. על העטיפה בצד אחד דף בוהק ועבה עם שם הספר בעברית וערבית. הספר כולו מתורגם לערבית על ידי אסעד זועבי. מתחת מוטו "אני יצאתי, אתם עוד בבוץ." קובי אור, שלבלוג שלו, הקרמטוריום, התמכרתי בשנים האחרונות, עיתונאי רוק, להקות, מוזיקה קלאסית ותובנות על חיי ולא בכדי רק קובי אור מקבל את האפשרות שאראה אותו ראשון בפיד שלי. האסתטיקה של קובי אור אוהבת להסיר העטיפה של המתנה ולגלות שקופסת הממתקים, שפו הדוב קנה לנו, ריקה לחלוטין.

להוצאה קוראים "תחנת נייר" מערכת ההוצאה כוללת את ענת ברזילי, צחי אבינועם, אבי בוחבוט ודנה גז. הספר, כך נכתב בדף המידע בסופו, "נאסף והודפס באירואסיה והסביבה בכוונה תחילה". המונח "אירואסיה" מזכיר לי מיד את אורוול וכל החזון הדיסאוטופי שלו, על הגושים העולמיים שנלחמים זה בזה. בניגוד לכל הספרים שיוצאים בהוצאות גדולות כקטנות, הספר הזה מתנהג כמו פנזין ונכתב באותיות קטנות ש"מותר לשכפל, להעתיק, לצלם…" אין פה זכויות יוצרים, אין פה מלחמות משפטיות. המידע כולו הופך שיתופי כשהוא מודפס. זאת חשיבה אחרת שנמצאת באותיות הקטנות של הספר. אך זאת מהפכה גדולה.

הספר יצא לאור בשנת 2016 בעריכת יוסף למפל [גילוי נאות: אני מכיר את יוסף למפל משיטוט ברחובות, הכרתיו באחד מערבי הערס פואטיקה, כשישבנו בדרום תל אביב, והייתי לאחד מהיוצרים שהשתתפו בפסטיבל הפנזינים שערך בדרום תל אביב]. את הספר ערך גרפית, אבי בוחבוט. [גילוי נאות: אבי בוחבוט עיצב את רוב כתבי העת והספרים של הוצאת גרילה תרבות וגם עיצב את ספרי "פרידה בברלין"].

 

10525687_817775834933318_2121441748499173019_n

אור תלוי על צלב

בעטיפה האחורית, אפשר לראות את קובי אור, כשהוא מניח את ידיו לצדדים, במין צלב, בצימר הישן. מול מיקרופון הוא עומד, כמין ישו שכזה. ולא בכדי כנראה נבחרה העטיפה הזאת לגב האחורי, כי קובי אור צולב רבים בכתביו, ואת עצמו ואת גיבוריו, אין לו רחמים על העולם, שלא מרחם עליו בחזרה. ידיו לא מצליחות להגיע לגבולות הדף האחורי, אך הן מסמנות את המוטיב המרכזי. אנו ניתן מיקרופון לקובי אור, והוא יסתגר בצימר שלו, בלי קהל או עם קהל, הוא ילעג לכל מה שנתפס כסמכותני, הגמוני ויפתח את השפה המיוחדת שלו, לבקוע דרך, גם בלי העיתונים וההוצאות הגדולות. קובי אור לא מגלומן, הוא אינו מקים דת חדשה, הוא אינו יוצא לאור בכדי להאיר את המוארים. קובי אור לא מחפש גן עדן, הוא מחפש דווקא את החשיכה. הוא אוהב את החצי חשיכה שמונחת מתחת לרגליו בתצלום העטיפה האחורית. הדפס קטן של תמונה שלו מופיע על הטישירט שלו. כי הוא כל הזמן בודק את עצמו דרך המוזיקה שהוא שומע. הוא משווה, מבקר, לועג את מחשבותיו בכדי להבין את העולם סביבו. היופי בחוץ, חייב לעבור בכיעור בפנים. לכן אני רואה את הניסיון של קובי אור להתעופף כמו מלאך בצימר, כשרגליו תקועות בנעלי ספורט עייפות, מכנסי טרנינג שאיתן אני נוהג לישון, וחולצת הטישירט שהוא בטח הכין לעצמו באיזה חנות בדרום תל אביב. זה ניסיון שלא יצלח. שום קונקורד לא ייקח אותו ללאנג' שלו. אבל בעולם מקביל, קובי אור הופך למבקר המוזיקה של אחד העיתונים שיש להם לפחות מאה אלף מנויים שמשלמים כסף, בכדי לקבל עיתון ביד. והוא נוסע בבגדים שלו ואנשים מריעים לו, שהוא מתלבש כמו קוביין שכזה, וגם מההשוואה הזאת אני אצטרך להתנער בקרוב. כי חס וחלילה שאני אהפוך לקומיסר פולני שמנסה לכתוב על קובי אור ואזכה ללעג שיקפיא את ניסיונותיי הבלתי רציונאליים לתאר את עבודתו. נחזור לתמונה. מאחורי קובי אור, מפה של תל אביב, כיסאות שאף אחד לא יושב עליהם, ארונות חתומים, כיסא של הופעה עם ראש צהוב, עוד כמה תמונות שקשה לראות את תוכנן, כבלים של כלי מוזיקה. מגברים. ואין אף אחד מול קובי. ובכל זאת מישהו מצלם את התמונה [כל התמונות והרישומים הם של קובי אור]. אולי קובי אור אילף את המצלמה שלו לצלם את התמונה. ומי שמכיר את קובי אור יודע שהוא לוקח את המצלמה בתוך הפאוץ' המיתולוגי שלו לכל מקום. בתוך הספר עצמו יש תמונות אמיתיות [!] של קובי אור.

איזה חלום, שתמונה אמיתית שלך, כזאת שבאמת הגיעה מעשורים אחרים, שהיו מצלמות והיו מפתחים תמונות ולא אוגרים ומוחקים גיג'ות של תמונות. ניסיתי כבר הרבה פעמים להבין על איזה ספרים הוא צילם את הצעצוע של גופי, כשהוא עומד על הכוורות האלו של ספריו. נגיע לכך. מתחת לרגליו של קובי אור, מזרון מלוכלך, ששום זמר, מבקר רוק או פרשן טלביזיה היה רוצה להצטלם עליו. אולי זאת כרית בצבע בז'. ובתחתית התמונה החושך הופך לחשיכה, לאפילה, למקום שאין לו שם. מי שמכיר את הכתיבה של קובי אור, יודע שהוא מכיר כל פרט בתמונה, והוא לא רוצה לעזוב את המפה של תל אביב בכדי לחיות בעיר שבו כתבו וחיו גיבוריו. קובי הוא חית עיר תל אביבית, דרומתלאביבית, אמיתית. הוא לא רוצה חשיכה אחרת, והדרך בה הוא טס היא עם המילים שלו. בתמונה אני מרגיש שקובי אור אומר, זה המקום שלי, אני מושיט את הידיים שלי, מעל מפת תל אביב, מתחתיי האמפליפריים, ואני לא מוכן להתלבש בכדי לייצר ביוגרפיה של פלסטיק. אני נטוע בתוך נעלי הספורט המטונפות, אני הטרנינג האפור, אני החולצה שעשיתי לעצמי ואי אפשר לקנות אותה בשום חנות, אני הכיסאות הריקים, אני הבמה המלאה בחומרים שנשכחו בזמן וחזרו לחיים בגלל הצילום של מצלמה אמיתית ולא זאת שמצלמת ולא מפתחת לתמונות. אני מלאך מקומי, לא בינלאומי, לא מסחרי, לא משחק את המשחק שלכם. אני חי בתוך הצימר הזה שכבר נכחד וזכרונו הולך רק עם מי שהגיע לדלתותיו וראה את מופעיו. אתם מבינים הספר הזה עוד לפני שנפתח אותו, כבר מהודר בחזיתו, במוטו של בוץ, וקרטון בוהק. ומאחוריו אנו מקבלים מלאך אמיתי, מיוסר, רומנטי, מצחיק, של היסטורית המועדונים הדרום תל אביבית, שהיא גם מאבקו של היחיד ללבוש את הטרנינג, מעל מגברים שיוצרים חשיכה או חשיכה שנוצרת מגברים. קובי אור רוצה לצמוח כמו לוטוס מתוך הבוץ, בכדי להירקב בשמחה בתוך הבוץ, ולהיגמל מהמשחק המטופש הזה ביצירת לוטוס, שמתוכו נולד הסיפור של בודהא מהפרברים. אתם מבינים, אתן קולטות משהו עד כה.

 

kkk2
צילום: אבי בוחבוט

"לאבד את הכיוון, או להתגייס למשטרה"

הדף הראשון של הספר נותן לנו עוד מוטו, כמו כלב נחייה שמקבל עיוור, בכדי להיות מוזן מהעיוורון הזה, עוד רגע של קסם מוחשך שכזה, שייתן לנו שכחה טוטלית, שבתוכה נהלך בחיינו, כמשרתי האפילה, כי מה שווה לדעת את כל מה שאנו יודעים. כמה אחוז יש בחלב. מה זה משנה בעצם אם רצחו פעם מלך באנגליה ואז החזירו בכל את המלוכה. לשכוח ה כ ו ל.

קובי אור דורש מאיתנו: "בכתיבה על מוזיקה צריך לאבד את הכיוון, לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה" [טד מיקו, עיתונאי רוק במלודי מייקר]. אני מראש מודיע שלא אדבר על הטקסטים עצמם. כי הם דורשים את הקריאה שלכם/ן. אני אדבר על הספר והנגיעה שלו בו, ולא אתן לכם אפילו רגע הצצה בטקסטים עצמם. אלו הם היהלומים עצמם. רוצים לראות. לכו למוזיאון. רוצים להישאר בכורסה ולגעת בקובי אור, אז תגלגלו לאתר שלו. אבל הספרון הייחודי הזה יישאר ייחודי.

לאף אחד מכם אין את התמונה שאני קיבלתי בתוכו. זה מה שייחודי בו. הוא הצצה אמיתית לתוך החיים של קובי אור, שהוא בהחלט הממציא הבלתי נתפס של המושג עיתונאי רוק. אצלו יש רוק ויש עיתונאים לרוק. גדלתי בפלסטינא. לא היה לנו רולינג סטונס מגזין. וגם הרולינג סטון מגזין שלעצמו לא ידע שהוא יהפוך למגזין הרולינג סטון, כשהוא הוקם בסן פרנסיסקו בשנת 1967. אני מכור גם למגזין הרולינג סטון, כי בתוכו החדשות שמחות יותר. וכשראיתי את הסרט "כמעט מפורסמים," אני זה היה הילד הקטן הזה שראיין את הלהקה הגדולה. כי בתוכי יש מראיין תמים, ששוכב באמבטיה ומראיין את מיק ג'אגר מבלי לפחד, לשאול אותו באמת, מדוע הוא לא הפסיק את ההופעה, כמו פוחלץ, מקרטני והוא, אשכרה פולחצי רוק, שעוד בחיים הפכו אותם למומיות, וחנטו את גופם.

איבדתי את הכיוון מספיק, ולא התגייסתי מעולם למשטרה. אבל זה קובי אור. הוא אוהב את הציטוטים האלו שהם עמוקים מאוד וגם קלים מאוד. הם מזכירים לנו את האטמוספרה של קובי, שכולה מלאה בעיתונאי רוק, וילד חולם ביניהם, והוא יתום, יתמותו מתמלאת בספרים, במוזיקה, בכתיבה על מוזיקה, ואלו הם הוריו, שנושמים בתוכו ומדברים עם הילד, בשפה שרק עיתונאי רוק מכירים. קובי אור, מתפלל, אוכל, מחרבן, מהמר, מקלל בשפה של עיתונאי רוק, שאיבדו כיוון בכדי להיות בבית עם ההורים האלו שהלכו רחוק. זה ספר שקובי אור אישר להוציא לאור, ולא היה שותף לכל ההחלטות היצירתיות של העורך, המעצב והמערכת, וההוצאה והזמן והמקום וכל מה שקשור לחיבור בין אותיות וניירות. ותאמינו לי, ואלוהים והשטן יודעים שאני אומר את האמת, זה ממכר. החומר של קובי אור ממכר. אתה מתחיל בטורים, אתה ממשיך בסרטוני היוטיוב. אתה חופר באינטרנט בכל מה שאתה מוצא. בכדי יום אחד לפגוש את קובי אור במציאות, הולך עם שקית ניילון, כמו שמעון אדף, בפשטות, ומוציא מתוכו, דף קטן מקופל, וניגש אליך, אחרי שהקראת איזה שיר בצימר, לקהל צמא לאזוטריה, שכמוך, אתה אזוטרי, והאוויר שלך אזוטרי וחברתך וחבריה יודעים שנולדת אזוטרי, ממדינת אזוטריה.

טוב אנחנו בעידן של המולטיטסקינג. הספקתי לגלגל משהו, להעביר אלבום בבנדקמפ של שלום גד, לקרוא סיפור של יהודה שהרבני, לענות להודעות בפייס וחזרתי לספרון הזה שמרטיט את ריטוטי הרטט שאיבדנו במעבר לעידן החדש. אנשים כמו קובי אור, העידן החדש מנסה להכחיד. אין ולא תהיה לו עבודה קבועה בעיתון. הוא יהרוג יותר מדי משרדי יחצ שלא יסבלו את השחיטה של עובדיהם. שהרי היום הכתיבה על מוזיקה שייכת לתעשייה המושלמת של המוות. אם בשנות השבעים היה חופש בכתיבה על מוזיקה, הרי בעידן שלנו המוזיקה, כמו גם השירה, הפכו לתוכניות טלביזיה ממוסחרות שלקחו את כל החופש וכלאו אותו בריאליטי. ובכל זאת קובי אור הוא הנזיר הזן שפועל מתחת לראדאר, הוא לא צריך חליפה, הוא צריך מזרק ישן חסר שימוש, קונדום קרוע, תקליט של מוזיקה קלאסית שנזרק, זכרונות מכתבי רוק שנכתבו באתרים שמתו כמו גיאוסיטיז. לא פעם יצאתי למסע אחרי קובי אור והגעתי לארכיונים אינטרנטיים שבהם יש את הכתבים של כתבי הרוק שהוא אוהב, נשמרים בתוך אתרים בלי טראפיק, שרק המוח הקודח של קובי אור מחזיקים אותם בחיים.

כתבתי הרבה ביקורות ספרים, ויש נוסחה שכזאת בכתיבה על ספר. מתחילים בקצת הקשר, מי זה הכותב, מאיפה בא, ומה כבר קראנו, מה הכתיבה עושה, ולא עושה, קצת קשר לדברים שקורים היום ובסוף משפט מסיים שיסגור את כל הטיעונים שהיו באמצע, ויפתח אולי הרהור לבאות. אבל אין כזה דבר ביקורת ספרים, מבלי לכתוב על הספר עצמו. אני לא רוצה לכתוב על הטורים שלו. כי אותם צריך לקרוא כמה פעמים, ולחזור לקרוא בהם, ולחשוב מה עושה אותם לכל כך יפים, מצחיקים בשירה שכזאת.

בואו נפגוש את התמונה הראשונה שהודבקה לדף מספר שבע. יש שני אנשים בתמונה, אחד עושה מוזיקה במכשיר לא ברור. השני ספק רוקד מאחוריו, ספק עומד בצורה מפותלת, לא זכרית, לא טסטוסטרון, לא אגו, משהו שיכול להתקיים רק בצימר. הפעם יש פה אור בצימר. מתחת ומעל. ואפשר להרגיש את קובי אור שמצלם את התמונה, כי הוא עומד מאוד קרוב אליהם ומצלם אותם. הוא קרוב למוסיקה של הצימר. הוא קרוב לצימר. הוא קרוב לתרבות של רחוב הגדוד העברי. אחד מהרחובות שזקוקים ולא זקוקים לחוקר דוקטורט שיכתוב על הבלתי אפשרי. מצד אחד האלבי, הרדיקלי, המזרחי בתודעה ובגוף. מצד שני היה בו את הצימר, שהיה מעוז של תרבות נגד אחרת לגמרי, אולי אשכנזית קצת, אולי ניסיונית, וביניהם, נשים, גברים, נשים-גברים, גברים-נשים שעובדים בזנות. טרנסג'נדרים. וכמה שירה נכתבה בין שני הקטבים האלו ומתוך המבט באלימות של עבודה ברחוב. הבורגנות לא מביטה לאלימות שהיא מייצרת בדחק ובכפייה, על העובדים ברחוב. אבל בתל אביב ברחוב אחד יש את כל ההיסטוריה הציונית ומפלתה. הגדוד העברי, שהפך למעוז אקטביזם מיוחד, בינארי, בן שני קטבים, ובתוך מגרש חניה אחד של השפלות לא פוסקות של עובדותיו ועובדיו. וכמובן הזרם הבלתי פוסק של הטיפוסים העצובים שעולים מתחנה מרכזית ישנה וחדשה, למעלה, בקיבוץ נדבות, במכירת גופם, בהזרקות לתוך המוח של האהובה שלך בגן החשמל. ראיתי את כל זה ולא מספיק לתאר את העצב. שום מילה לא תתפוס את ההקשר ותכניס אותו לאותיות המרובעות האלו. וקובי אור לא מנסה לקפוץ לאלבי ולכתוב את השירים שלהם, כמו לו ריד [בהיפוך אותיות הוא ורד לי]. קובי אור כן כותב על מגרש החנייה הכי עצוב בתל אביב כמו ורד לי, רק בצורה אחרת, כי לורד לי אין את המלאכים האלו שקוראים להם עיתונאי הרוק, שמגנים על הגוף של קובי אור מהבטה לצללים.

בכל ביקורת ספרותית צריכה להיות פעם אחת שאתה מבקר את הכותב. שאלו אותי פעם למה קובי אור לא כותב על המוזיקה המזרחית. ועניתי בפשטות, קובי אור כותב על היקום שלו. הוא נאמן ליקום הזה, והוא נמצא במרחק נגיעה ממנו. נכון שלפעמים הוא לא מצליח לעשות את המעבר שעשה נזיר הזן, בן שלו, ב"הארץ" בסדרת כתבות שבה הכתיר את האינדי המזרחי או כשהוא נפרד ממאיר בנאי ז"ל במילים מרגשות, שהרגשת את הפואטיות שלו נמסה בתוך רוח הקינה המזרחית. ובכל זאת יש מרחק קטן בין האלבי לצימר, אך קובי אור לעיתים רחוקות מביט לשם. ובכל זאת, הגיבורים של דרום תל אביב במחזות חנון לוין נשארים בתוך העליבות הפולנית [מזרח אירופית] הדרום תל אביב, ואלו מעולם לא הפכו ל"בורגנים" של אסף ציפור.

יש משהו מדויק לעמוד כל כך קרוב לזוג המוסיקאים האלו בצימר, מוקפים באור שיוצא מהמוזיקה שלא אדע את שמה. אבל קובי אור עומד קרוב מאוד אליהם, עד כי אין אף אחד בינו לביניהם. אולי הוא הצופה היחיד ואולי הוא דורש מאיתנו את החסידות הזאת, להיות קרובים לאלו שאנו כותבים וקוראים עליהם, ואולי לא. ובמבט נוסף, אני רואה שיש עוד אדם מאחורי המוזיקאי המרכז והוא שולח יד לאיזה מכשיר. נוצרת האשליה שלאיש במרכז יש ארבע ידיים כמו אל הודי. זה הכוח של קובי לתפוס התגלות שכזאת. אך גם לכלול ברגע כזה את הרצפה של האבנים, מרצפות פשוטות כמו אלו שבתוכן גדלנו בשיכון. רק מתוך הכרה בהן אפשר לצאת החוצה. ויש רישומים שנותנים לי להרגיש את המחשבות של קובי אור.

לפני שנחזור מהמסע אל תודעת קובי אור ונלך לראיין את היוצרים של "הטיסה".  אני מצטער שלא אכתוב על הרישומים הנפלאים, על הצילום של הגרפיטי, אני מצטער על הכול.

בואו נביט ביחד בצילום שקיבלתי בתוך הספר מיוצריו. איזו מתנה זאת לקבל אפשרות להיות במקום כל כך אינטימי עם קובי אור. רציתי לכתוב גאון. אני נזכר שאסור לכתוב מילים מוחלטות. צריך תמיד לאוורר את החדר מהריחות, אחרת הוא מסריח. גאון היא מילה סגורה בתוך חדר. ולפעמים היא גם מילה פתוחה. תתארו לכם, שהייתן מקבלות את הספר של אוסקר ויילד עם התמונה האהובה עליו, או הדרך בה בולאנו ראה את מדבר סונוארה, את התמונה של בוקובסקי עם קארבר בערב שירה. יותר מדי תמונות יש לנו בטלפון ואין בהן כלום. אבל תנו לי תמונה אחת להביט בה בזמן שאני קורא ואני נמס לתוכה. ואם יש תמונה שהספר הקטן הזה נתן לי במתנה, כברכה וקללה, זאת התמונה של ספרים בבית של קובי אור. יותר נכון, עמוד 49. פסל צעצוע של גופי, החמוד עומד מעל הספרים באנגלית, בעברית, ותצלומים ספק של אורלי קסטל בלום והמרגל היהודי-ערבי של אלי כהן. מי צריך הקשר. הנה ההקשר. תרבות גבוהה ונמוכה. הכתיבה של קובי אור מתחילה בקריאה, אך גם באגירה של פרטים, ולעג להם, בחזרה לילד שהעמיד את הספרים כמו מגדלים של טירה ועליהם הניח את המלך גופי. זה תיאור טוב לקריאה בטקסטים של קובי אור. יש בהם ערימות של ספרים, יש בהם ילדותיות, טעם אישי, חברתי, יש בהם אירוניה לא פוסקת, ולעיתים האזכורים חשובים לנו, ולעיתים רק להאזין למגע של הצעצוע בערימות האלו שמטפסות לשמיים בכדי לתת מקום של כבוד לגופי. אמרתי לכם כבר – אחרי אלף מילה ויותר – שקובי אור הוא עיתונאי רוק והוריו הם להקה. הוא מטפס עם הספרים, וצעצועיו הנשכחים של השטן וולט דיסני, בכדי לרדת תהומות ולחצות את נהר השכחה ולפגוש לפחות פעם אחת הוריו.

10454235_701785056543518_703195822094367610_o
יוסף למפל. צילום: דף הפייסבוק שלו

ראיון עם יוסף למפל עורך הספר

ברור שאני מבין מדוע קובי אור. אבל בכל זאת תן לנו הצצה לתהליך היצירה. איך דווקא ב-2016 מסיימים ספר של יצירותיו? מתי התחלתם? תן לי לפחות הצצה לתהליך היצירה.
בשנת 2010 אדם ססלר ואני הגשנו תכנית רדיו מסעירה בנושא אקולוגיה ברדיו "כל השלום". למרות הנושא המרכזי, נהגנו להתקשר לקובי אור בכל תכנית ולתפוס אותו ב"באצ'ו" או משוטט ברחבי תל אביב, מחצר אחורית זו או אחרת היה מקריא לנו טקסט מזעזע ומטלטל ואנחנו הפכנו מכורים לסנאף והיינו מצלצלים שוב שבוע אחר שבוע. פעם ישבנו באולפן עם הזמר איתן אולמן וקובי הקריא סיפור על סחר בנשים משו מזעזע ברמות, ישבנו שותקים בשידור מספר דקות אחרי שסיים, פשוט לא יכולנו לדבר.

באותה תקופה אדם אני חשבנו על להוציא חמור בפורמט של ההוצאה שלנו שנקראה אז "ערוץ הנייר." בשנת 2013 נפגשנו דנה גז, צחי אבינועם קובי ואני באוזן, קובי הביא כמה עותקים מהחומר. ישבנו על קפה ליד, וקובי אור הדגיש שאנחנו יכולים לעשות מה שאנו רוצים והוא חזר על המנטרה הזו בכל שלוש השנים שלקח לספר להתהוות. בכל פעם ששאלתי אותו אם מה שאנחנו עושים בסדר מבחינתו, תמיד אמר שכל מה שאנחנו עושים הוא מצוין והוא סומך עלינו.

אני גם במערכת של כתבי עת, ולא תמיד ברור לי מה התפקיד שלי (: אז מה עשו חברי המערכת?
את הטקסטים היה צריך לקרוא ולהקליד וכולנו לקחנו חלק בזה, ענת וצחי כתבו טקסטים על קובי שבגלגול מוקדם יותר של הספר היו אמורים להיות חלק מהספר, אך בסוף החלטנו להוציא ספר של קובי ולא על קובי. דנה גז שעיצבה את הספרים האחרונים של ״תחנת נייר״ העבירה את הפרויקט לאבי בוחבוט, מעריץ ותיק של קובי אור, שעיצב את הספר.

מה קובי אור אמר לך כשביקשת את רשותו?
העבודה עם קובי היא מדהימה כל ההתנהלות שלו היא חיובית וצנועה. כל מה ששאלתי, או ביקשתי, קיבלתי תמיד את התשובה, "מה שאתה צריך אני סומך עליכם."

יוסי היית פעיל חברתי, וגם יוצר של פסטיבל הפנזינים בדרום תל אביב. איך הוצאת הספר קשורה לפסטיבל הפנזינים?
כשג'קי לוי ואני התחלנו את פסטיבל הפנזינים בתל אביב פניתי לקובי, אם הוא מכיר פנזינאים שאנחנו לא מכירים, קיבלתי הרצאה מעולה על ההיסטוריה של הפנזינים הישראלים: "נייר" [פנזין של מוטי שהרבני], "סוס" [פנזין של צ'יקי], ו״אבק״ [פנזין של דנה קסלר], ואפילו  ״בול דוג״ שהוציא לא עלינו ח"כ יהיר לפיד. אף אחד מהפנזינים לא הגיע לפסטיבל. אבל קובי הקריא מיצירותיו בפסטיבל הראשון ומאז היינו מתייעצים אתו ולפעמים מנסים לנצל אותו כגורו הפסטיבל. קובי אהב את השונה גם בשוליים, שמח שהגיע לפסטיבל בחורה מנוער גבעות עם פנזין "בשם גזרת הכתוב". הוא הסכים בפסטיבל הרביעי להצטרף אלינו מתחילת בניית הרעיון וכמובן שדחף למקומות שהוא אוהב – לכיוון השערורייתי המזעזע, הציע שנזמין קבוצה של "לימונובים" ועוד איזו קבוצה פשיסטית שאני לא זוכר, התוצאה הייתה הפסטיבל שהשתתפתם בו עם "גרילה תרבות".

למה מותר לתת אישור לשכפל את הדברים, אתה לא רוצה זכויות יוצרים ותמלוגים?
זכויות יוצרים? מבחינתי מי שילך ויקח את מה שאני רוצה לשתף עם העולם ומשתף שוב, זה סבבה לגמרי.

למה להכניס תצלומים מקוריים, רישומים, גרפיטי, לצד הטקסטים. הרי הטקסטים עומדים בפני עצמם. שאלה שמבקשת ממך להתעלם מכל מה שכתבתי על הספר הנפלא זה.
בנושא העיצוב אני חושב שספר צריך ערך נוסף היום בעידן הדיגיטלי שבו האינפורמציה עצמה נמצאת ברשת. אני גם מאמין שנגיעה אישית בספר מביאה את הטקסט אל ליבו של הקורא. וכך היצירה פחות נשכחת כמן הטקסטים שיורדים במורד הפיד.

איך הדברים קשורים להוצאת הספרים "תחנת נייר"? כמה ספרים הוצאת? כמה עומדים לצאת?
עד עכשיו הוצאנו בתחנת נייר ששה ספרים. עוד הוצאות יצאו במסגרת פסטיבל הפנזינים. הספרים הם דו-לשוניים, בערבית ועברית, האחרון ספר שירה של צחי אבינועם שיצא בעברית וגרמנית שהושק לאחרונה. אנחנו עובדים על ספר העוסק במפגש של אידאולוגיה אנרכיסטית עם פוליטיקת זהויות ולאומנות בשלבים הראשונים של התנועה הציונית. בנוסף, אנחנו עובדים על ספר ילדים בערבית־עברית־גרמנית, שעוסק בעכברים שחיים בחנות ספרים בירושלים. ויש כמה ברמת הרעיון…

איפה ניתן להשיג את הספרים?
הספרים נמצאים בחנויות הספרים העצמאיות: "אחים גרין", "תולעת ספרים", "הנסיך הקטן" ו"סיפור פשוט". ב-27 לינואר הספרים יהיו מונחים על הדוכן ביריד ספרי האמנות של "ארטפורט". תוכלו גם להשיג אותי במייל ולהזמין את הספרים: yosilampel@gmail.com

1011010_10151864953461782_1699395392_n
אבי בוחבוט. צילום: יעל מאירי

ראיון עם אבי בוחבוט, עורך גרפי של הספר

אבי, איך היה תהליך העבודה עם יוסי?
בתור אספן פנזינים בדימוס וקורא של קובי אור מאז נעוריי, התרגשתי מהאפשרות לעבוד על הפנזין. בגלל שיוסי ואני מעריצות מושבעות של קובי, היה קל וכיף להתחבר יחד לעבודה על ״הטיסה״. להעלות רעיונות משותפים, להתרגש מטקסטים, לבחור תמונות ולחשוב על צורות הגשה לפנזין. תהליך העבודה משום מה התארך מאוד, אבל אני שמח שהתוצאה מצליחה לשמור על הרוח הנונשלנטית של הטקסטים של קובי, שמתבטאת יפה במוטו של טד מיקו שמצוטט בפתיחת הספר ״בכתיבה על רוק צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה״.

ספר קצת על עיצוב הספר.
ביוני 2016 פרסם קובי בבלוג שלו את הפוסט הסתום: ״הטיסה: אני יצאתי, אתם עוד בבוץ. קובי אור 1948-2016״, ועורר סערה-זוטא בסצינה ודאגות כנות לשלומו. הלך הרוח הקיצוני של הפוסט מאפיין את הכתיבה של אור, שבניגוד לעיתונאי המוסיקה הממסדיים (ה״שרון מולדאביים״ לדבריו) הולכת על הקצה, ומשלבת ביקורת עצמית חריפה, אובדנות, חשיפה אישית בוטה, ומעל הכל התמסרות טוטלית למוסיקה ולכתיבה עליה.
שמו של הפנזין מצטט את הפוסט האובדני של אור, שהתגלה כמתיחה. כוונתנו המקורית הייתה להדפיס את הכריכה על נייר עם טקסטורה דמוית שיש, שלי הזכירה מצבות. בסוף ירדנו מכל הסיפור בגלל עלויות הנייר המופרעות, ובחרנו בתצלום הצלוב של קובי לכריכה האחורית.
הדפסה של כמות מצומצמת של עותקים בהוצאה עצמית, מאפשרת תעלולי הפקה נחמדים, שהדפסה תעשייתית לא תמיד מאפשרת. אחרי שקיבלנו את העותקים המודפסים מבית הדפוס, הדבקנו בין עמודי הפנזין תצלומי צבע אקראיים משגרת חייו של אור, בעיקר מביתו וממועדון הצימר. מדובר ממש באורגינלים שהדפסנו מתוך הפילם שמסר לנו קובי. לכל פנזין צירפנו צילומים אחרים, חלק מהם עזר לנו קובי בעצמו להדביק.

מה הקשר בין העיצוב לטקסטים של קובי?
העיצוב שלנו עוזר להנגיש את הטקסטים של קובי, שבמקור התפרסמו בפנזין ״חמור״ שנכתב ממש בכתב ידו. תמללנו ועימדנו את כתב היד המקורי בפונט ידידותי לקריאה, עברית לצד ערבית. בגלל שהיה חשוב לנו לשמר את רוח כתב היד האישי של קובי, הוספנו לפנזין רישומים וציטוטים ויזואלים מ״חמור״ המקורי. כך יוצא שהפנזין הזערורי (56 עמודים של A6) מכיל תצלומים, רישומים והערות בכתב יד.

אני משתפך. אני יודע. אבל התמונות האמיתיות והעטיפה האחורית, הן חוויות טובות, שלא קרו לי כבר הרבה זמן. הפעם האחרונה שהתרגשתי מכניסה לעולם הגרפי של היוצר, היה בספר של בלחסן ז"ל. האם קיבלת השראה מיצירות אחרות בקולאז' הזה, האם זה מגיע מתוך עולם הפנזינים של יוסי? מה המקום שלך כעורך גרפי ביצירת הקולאז' הזה?
כתיבה על מוסיקה, כמו עיצוב גרפי, היא לרוב לא ״הדבר עצמו״ אלא תוצר לואי שנותן ל״דבר עצמו״ תוקף חזותי או ביקורתי. נקודת המוצא של הטקסטים של קובי אור היא יצירה מוסיקלית של אדם אחר. ההשראה שלי הייתה הכתיבה של קובי, שבגדולתה מצליחה לעמוד בפני עצמה, במנותק מנקודת המוצא אליה היא מתייחסת. אני מקווה שבעיצוב הפנזין הצלחנו להתרחק מספיק מקובי, ליצור אובייקט עם זהות מסעירה משל עצמו.

kkk3 kkk4 kkk5

תודה לרותם מקרית גת על ההערות של העריכה, עם זאת אין או בשום אופן אחראי על שגיאות נוספות, שאולי נמצאות בטקסט (:
***

המאמר התפרסם לראשונה באתר "יקום תרבות"

קיראו עוד:

מעשה בפנזין ופלאפל, אורין מוריס, הארץ
***

***

***

***

***

קריאת שירה מזרח תיכונית בברלין

IMG-20151128-WA0001While the Middle East conflict rumbles on, ten thousand creative Israelis have moved to Berlin. Norbert Kron (titel thesen temperamente) recently launched the story book, Wir vergessen nicht, wir gehen tanzen, about the relationships of young Israelis and Germans. Now he brings two amazing Tel Aviv artists to Soho House Berlin: Tal Alon, the founder of Berlin’s Hebrew-language Spitz magazine, and Mati Shemoelof, the political poet and novelist and the writer Norbert Kron. Here two poems from a vibrant panel with poems, provocations and politics.  25.11 19-00 Berlin.

 

Berlin Lesung/Diskussion am 25. November – Tel Aviv meets Berlin

es würde mich ganz besonders freuen, wenn ihr Zeit und Lust hättet, zur ersten, höchst exklusiven Veranstaltung ins Soho House zu kommen: "Tel Aviv meets Berlin" – Gespräch und Lesung mit Tal Alon Norbert Kron und Mati Shemoelof. 25.11 19-00

In an Entire Ruined Village and at the Jaffa Expulsion

In an Entire Ruined Village and at the Jaffa Expulsion

 

Listen my mother

A satisfied white rat

Convinced the contractor

To dine with the supervisor

To feed the politician

To sleep with the judge

And to flatten the history of the people.A great rat, mom, I swear I saw

her chewing on the ruins

hungrily, and her excrement is the culture

that eats and can never be filled.And why am I telling you this, O mother,

Maybe because I feel like it can’t go on this way

We have to stand together

In front of the rat and scream the pain of the bitesYou’re right mom,

We aren’t rats

But the marks on the body

The ruin in the eyes

Have already passed to my daughter

Who asks how it is that we

Didn’t do anything.

Translated from the Hebrew by Chana Morgenstern. Translation published in Zeek magazine page 18. The poem first appeared on my fourth poetry book "Appetite for Hunger" – Nahar Books, 2013.

Why don’t I write Israeli Love Songs

To Amiri Baraka

First bring me back my history
And then my textbooks
And don’t tell me my poem is a political manifesto
When you haven’t got a clue ‘bout your wrongs. So here is a lead:
I want compensation from the National Bank of Israel
For the Palestinians, the Mizrachim, the Women, the Gays and the Lesbians
For every comment, transit-camp, closed military zone
Disappearance, disfigurement.
I want you to open the poetry safe
And give back the land to those you took from
And compensate for a horrible occupation
I will wait by the national bank of Israel,
Outside the window of the National Insurance Institute,
Under the cars of the treasury Department
Until you aptly compensate for all the distilled racism
And only then, when the children of children of the compensated ones
Will study in university, in an equal society
Only then will I be willing to write Israeli love songs.

The translation was first published on “Fusion” Magazine – Big Bridge #15, Spring, 2011 >>> and It appear on my third poetry book with the same name [Nahar Books 2010].

***

 

סרטוני השקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בברלין

ARIEL MOAATI (1)
גדי גולדברג ואנוכי. צילום: אריאל מואטי
ARIEL MOAATI (2)
ניצן ברנשטיין ועילאיי בצ'לו מנגנות שירי פרידה מתל אביב. צילום: אריאל מואטי

לכל חברותיי וחבריי באשר תהיו. הנה קליפ הסרטונים מההשקה של מקלחת של חושך בברלין. כך כתבתי ביום למחרת:

האמת שפחדתי. אבל הייתה השקה‬ מעולה. באו מעל ארבעים איש. הייתה הרגשה טובה באוויר. והתפתח דיון מרתק על שאלות של גלות ועל אמנות הכתיבה.

היו לי הרבה סיבות לפחד לעשות את ההשקה אתמול. רוב הסופרים שעושים השקות לא חיים בעיר, אלא רק באים מישראל ובכל זאת בזכות הדחיפה של גדי גולדברג, ועזרה של מיכל זמיר הצלחנו לארגן אירוע מקסים. הקהילה הישראלית בברלין, גרמנים דוברי עברית, ועוד אנשים שלא הכרתי הגיעו. גדי הכין את השאלות, שעברו על כל חלק בספר, וגם מצאתי את עצמי מקריא חלקים מתוכו, כפי שלא עשיתי בהשקה בישראל. המוזיקה של ניצן ברנשטיין עם השיר שהלחינה מתוך ספר השירה האחרון בחיי "פרידה בברלין" וגם עם שיר הפרידה שלה בתל אביב, עם הצ'לו שליווה יפה את תל אביב חסרת הים. השאלות מהקהל סבבו סביב אמנות הכתיבה, ואין תענוג יותר גדול לסופר להכניס את הקהל לסודות של יצירת הקסם הזה.

אז תודה על אחד הימים המאושרים בחיי. רותם ניר יצר תמונות שחור לבן ועבד על האופטימיזציה שלהן. וגם בקרוב אעלה סרטונים מתוך ההשקה למען, שתהיו היכן שתהיו, תוכלו להאזין ולצפות. תודה רותם, אתה לב גדול!

אז זאת הפעם ראשונה שערכתי השקה לספר שלי, בעברית, מחוץ לישראל. ספר שהחלק השלישי שלו נכתב בברלין. זאת כחלק מקהילה עברית / ישראלית / דיאספורית שנוצרת ויוצרת בברלין. שיהיה שבוע טוב!

* מקלחת של חושך וסיפורים נוספים באתר ההוצאה

* מקלחת של חושך בפייסבוק

סונטת קרויצברג: מתי שמואלוף על העזיבה לברלין וספר הפרוזה החדש

 

Screenshot 2014-09-10 10.17.28

 

יום שלישי, 9.9.2014 | מאת: לי פלר
אחרי שנים שבהן בנה לו שם כמשורר וכפעיל חברתי ופוליטי בישראל, ארז מתי שמואלוף את המחברות ועזב לברלין. ערב השקת ספר הפרוזה הראשון שלו הוא מספר על הצד החיובי של הזרות ומדוע נמאס לו לצעוק
לפני כחודש ראה אור ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף, קובץ סיפורים קצרים שאוגדו תחת הכותרת האניגמטית "מקלחת של חושך". בגיל 42, עם רקורד של חמישה ספרי שירה שפרסם, הוצאת גרילה תרבות שפתח ושאחראית בין השאר על הוצאת "שירון המהפכה" ו"אסופת ערס פואטיקה", ביקורות שפרסם בעיתונות, אינספור פאנלים שבהם השתתף והפגנות חברתיות ופוליטיות שאותן הוביל, שמואלוף, באופן מפתיע, ממש לא רגוע כשהוא חושב על הספר שלו שמסתובב שם בחוץ. "אני בקושי ישן בלילה", הוא מתוודה. "כולם מופתעים ממני, רגילים שאני תמיד הראשון לעלות על הבמה והפעם אני רועד מפחד. מבחינה רציונלית זה רגע גדול בחיים האמנותיים שלי, אבל זה לא מרגיע את החששות ואת המחשבות הקשות. השירה הייתה המקום שבו הרגשתי שאני מכיר את מלאכתי ומודע ליכולות שלי. היה קשה לכתוב פתאום פרוזה, הייתי חשוף מאוד והפחד היה עצום".

ספר הפרוזה, שעליו עבד שמואלוף במשך חמש שנים, הוא חלק מרכזי בחיים החדשים שלו ולא בלתי סביר שהוא גם הגורם המניע שלהם. לפני כשנה עזב את תל אביב ועבר להתגורר בברלין כשהוא משאיר מאחוריו שני עשורים של עשייה אמנותית וחברתית, מתנתק מתואר המשורר המזרחי־חברתי שטיפח במשך שנים ומתחיל בנבירה פנימית באישי. הוא מספר כי הספר, שהתחיל בהגירה פנימית בין דירות בתל אביב – בין שכונות, בין בנות זוג, בין חברים ובין קבוצות, לפני המחאה ואחריה, הפך פתאום למסע של ממש עם המעבר לברלין. הסיפורים השתחררו מהטריטוריה הכובלת וספגו נופים, ריחות וטעמים חדשים, בזמן שהוא עצמו השתחרר מהפחד שיום אחד יכתוב סיפור שכבר כתב, שיתחיל לחזור על עצמו.

"מקלחת של חושך" שונה לחלוטין מכל מה ששמואלוף פרסם עד היום. הוא הניח בצד את תפיסת המציאות החדה והנוקבת שאפיינה אותו בשירה ואפשר לעצמו לכתוב ממקום ניסיוני כאשר הוא משתעשע עם דמויות חסרות זהות, מורכבות, כואבות, כאלה שנעות הלוך ושוב בין החיים למוות, חסרות מגדר לעתים, רובן תוהות. הכתיבה סוריאליסטית, בארוקית לפרקים, אפלה ומסויטת כמעט לכל אורכו של הספר. לצד סיפורים שמשתעשעים בהרהורים על טיבה של האמנות בעתיד רובוטי בסגנון פיליפ ק' דיק (המצוטט בפתיח הספר), שמואלוף מיישיר מבט שואל פנימה וכותב על אהבה, על דיכאון ועל יחסי משפחה סבוכים.
IMG_20140712_183303

"המטרה שלי בספר הזה לא הייתה לכתוב את מתי שמואלוף בשירה", הוא מסביר, "לא להיות חברתי או פוליטי, שמי שיקרא את הסיפור לא בהכרח יזהה בו את מתי שמואלוף. יש לי שם מסוים שמלווה אותי ודרך מסוימת שבה כתבתי עד היום, ואני לא מתבייש בה, אני גאה מאוד בדברים שעשיתי בגרילה תרבות ובצעדים הראשונים של ערס פואטיקה, אבל רציתי לעשות משהו אחר. הסיפורים האלה היו שם כל הזמן, רק לקח לי זמן לגלות את זה. כשעסקתי בשירה הייתי חסום יותר והתקשיתי לכתוב על אהבה. בספר הזה השתחררתי והצלחתי לשלב בין הרומנטיקה, הפרידות והשאלות הכי עמוקות על החיים האישיים שלנו, לבין דברים אחרים, יומיומיים יותר. לא הצלחתי לכתוב את האישי בשירה, וגם באיזשהו שלב נשחקתי לגמרי".

השחיקה הזו היא גם חלק מהסיבה לכך שעברת לברלין?

"היא חלק משמעותי. אנשים מחכים לשמוע אותי אומר שעזבתי כי אני מיואש מהמצב בישראל, אבל זה לא נכון. הייתי צריך לצאת קצת ולחוות חוויות חדשות. בתוך תוכי נשחקתי. גם אם הייתה פה מדינת רווחה והיה שלום ויכולנו לטוס לבגדד או לחאלב, עדיין הייתי עוזב. נזקקתי למשהו חדש מבחינה אישית ואמנותית. הייתי צריך להרגיש שאני לא בטוח, שאני נלחם על עצמי. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי עושה את הצעד הזה, הגעתי לנקודה מאוד לא פשוטה".

היה לך קשה להתנתק במכה מהשיוך ומהעשייה הפוליטית שאפיינו אותך בישראל?

"זה היה קשה, אבל באו דברים אחרים שצריך להתמודד איתם. פתאום יש לך חורף ברלינאי לשרוד, חברים חדשים בגיל 41, שפה חדשה, תרבות אחרת לגמרי, גלות. זה לא פשוט להיות מהגר, זה מעיר לך את כל החושים. אני רואה את זה כמקום שמאפשר לך לבחון דברים מחדש. אתה בא לברלין ורואה תרבות אחרת: פתוחה יותר, משוחררת, כזאת שבנויה על קווי זהות אחרים ממה שאנחנו מכירים. השאלות בברלין שונות – אף אחד שם לא ישאל אותך מה עשית בצבא. אתה שוכח מעט את המקום שממנו באת, כי פתאום העיר מתכסה שלג ואתה מדבר בשפה שמורכבת מקצת אנגלית, קצת גרמנית, יידיש או ערבית, ופתאום אתה שואל 'רגע, מי אני?'. וזה לא בהכרח ממקום של משבר זהות אלא ממקום של הנאה מהזרות המוחלטת. כשזה מגיע לכתיבה אני גם שואל את עצמי האם אפשר לכתוב מחוץ לבועת הלאומיות? האם אחרי שנה בברלין אני יכול להשתוות לתרבות שמולי או שתמיד יגידו שאני עדיין כותב כמו הילד שגדל בחיפה. אני שואל את עצמי אם באמת התחדשתי, ולשמחתי אני מרגיש שכן".

10660902_10204915784962818_498562443_n

עושה רושם שאפשר לומר ששמואלוף לא ממש מתגעגע למגפון. השקט שברלין מאפשרת לו, אחרי שנים שבהן חובתו האמנותית והמוסרית, כפי שראה זאת, הייתה להרעיש, מפנה מקום להתחדשות בכתיבה ומנטרל במידה מסוימת את החשש מהחזרה על עצמו, לא רק כיוצר אלא גם כפרסונה חברתית. "יש לי כבוד אדיר לעולם שבאתי ממנו ויש לי סימפטיה לאנשים שיוצאים להפגנות" מדגיש שמואלוף כשהוא מנסה להבהיר מה הרחיק אותו מהבריקדות, "אבל ברגעים האחרונים כבר לא הייתי שם. זה כמו ביחסים עם אישה, כשפתאום אתה מרגיש שהאהבה מתה, משהו קרה, משהו חלף. אתה מרגיש שגלגלי השיניים בגוף שלך נשחקו. עדיין יכולתי להתסיס את האנשים בהפגנות ולעמוד בלילה השחור ולקרוא את 'פינות התקווה' בקצב ראפ. האנשים סביבי לא ראו את זה, אבל אני עצמי לא הייתי שם פתאום. זה היה כל כך חזק שאפילו בברלין סירבתי לעשות את זה, אף שהציעו לי. זה יכול היה להיות הכי קל, לתפוס את המגפון ולעשות את מה שאני כל כך טוב בו, אבל היה לי חשוב לבנות הכל מחדש בחו"ל, ובין היתר למצוא קהלים אחרים לסיפורים שלי, לכתיבה שלי. אני רוצה להגיע למצב שהקול שלי נשמע גם במקומות אחרים".

אתה שואף להגיע למקום שבו תוכל לכתוב בשפה אחרת?

"בינתיים עוד אין לי יומרות כאלה, אני עדיין חושב וחולם בעברית. אבל יש מנהרות בחלומות שלי בין ברלין לתל אביב והתחלתי להבין שאף על פי שמשהו בנפש שלי עדיין חי בעברית, השפה כבר לא שייכת לטריטוריה. פתאום מילים כמו 'כאן' או 'הארץ', שתמיד הצביעו על ישראל, התנתקו מהטריטוריה ועברו לסמל את המקום שאני נמצא בו. פתאום העברית שלי השתחררה מהקשר הכל כך אינהרנטי שלה לישראל".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בטיימאאוט

*

חוזרים למקורות 

החגים שבפתח מביאים, כתמיד, יבול עשיר של ספרים על המדפים • ספרי בין שמונה המלצות לספרי מקור שראו אור לאחרונה, וששווים תשומת לב בין הגפילטע לתפוח בדבש

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים מאת מתי שמואלוף (כנרת זמורה ביתן)   

דמויות רדופות ממלאות את "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים," קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף; לכל אחת מהן רצון עז ומכרסם להיראות, לחוש מגע, להתקבל ולהשתייך. אך הרעב הזה מוביל כל דמות בדרכה למבוכים מסתוריים, מעוררי אימה לעתים ולא פעם נטולי פשר: כפילים אפלים, שתיקות משונות, זהויות נזילות מתהוות להן בעולם חסר יציבות; כולו התרוצצות בניסיון נואש למצוא מקום, אך דווקא התרוצצות זו מבליטה את הגלות ואת הניכור. נדמה שמתוך דמויות אלו, יחד ולחוד, מבקש שמואלוף לשרטט את מצבו של הסופר כגולה נצחי שגם בתוך עצמו אין לו מקום.

הדברים התפרסמו בישראל היום

צפו: מקריא את "אני המזרחית" בהשקת "שחור על שחור" של עדי קיסר

האיש גבריאל | רוני שויקה

גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני
גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני

האיש גבריאל

רוני שויקה

 

באחד מימי נובמבר 2004 נחתה בתיבת האימייל שלי הודעה מבחור שלא הכרתי בשם יהונתן. בהודעה הייתה תגובה למאמר שפרסמתי מספר חודשים קודם ברשת האינטרנט על 'ירח במזל עקרב' של להקת אלג'יר. להקת אלג'יר ערכה באותה תקופה מסע הופעות אינטנסיבי עם יציאת האלבום 'מנועים קדימה', אחד מאלבומי הרוק הטובים והחשובים ביותר שיצאו בישראל. בדיוק באותו ערב הייתה לאלג'יר הופעה במועדון הסטנגה בירושלים, וקבענו אם כן להיפגש במועדון ולדבר. כשפגשתי את יהונתן מצאתי בחור גבוה עם אישיות מרשימה, תלמיד ישיבת פוניבז' לשעבר, שעזב את הישיבה ואת העולם החרדי לפני זמן לא רב ומחפש כעת מקום משלו בעולם החדש. הפתעה גדולה יותר הייתה לי כאשר ראיתי את גבריאל בלחסן נכנס למועדון, לראשו כיפת ברסלב לבנה והוא עוטה ציצית גדולה על בגדיו עם פתיל תכלת בתוך הציציות. גבריאל וחברו הטוב אביב גדג', שניהם מהמושב תלמי אליהו שבדרום הנגב, הקימו את להקת אלג'יר בשנות התשעים ובשנת 1995 יצא אלבומם הראשון 'נאמנות ותשוקה'. זמן קצר לאחר הוצאת האלבום אביב וגבריאל יצאו מהמושב והחלו במסע נפשי אכזרי ומטלטל שהתחיל בישיבת אור החיים בירושלים והמשיך בחצר האחורית של תל אביב, כאשר בתוכו משולבים תחנות של אשפוזים בבית החולים אברבנאל. באותה תקופה הוציא גבריאל שני אלבומים: 'רכבות' ו'השנים היפות של גבריאל'. גבריאל אובחן כחולה במאניה-דפרסיה, ועקב מצבו הנפשי הוא לא היה יכול להשתתף באופן מלא בסיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 2004.

  • נאמנות ותשוקה, להקת אלג'יר, 1995
  • גבריאל בלחסן, רכבות, 1999
  • גבריאל בלחסן, השנים היפות של גבריאל, 2002
  • מנועים קדימה, להקת אלג'יר, 2004

שכינת אל

ידעתי שגבריאל חולה במחלת נפש. לא ידעתי מה פירוש הדבר וכיצד היא באה לידי ביטוי. כשראיתי אותו עם הכיפה הגדולה, הציציות ופתילי התכלת, התרגשתי. 'אחי, זה אמיתי?' שאלתי אותו, מסרב להאמין. 'בטח', הוא החזיר לי בפנים קורנות. ואני הייתי מאושר. מימיני יהונתן, עד לא מזמן עם כיפה שחורה. בשנה הבאה הוא יתחיל ללמוד קולנוע בסם שפיגל. משמאלי גבריאל, עם כיפה לבנה חדשה, ועל ראשי שכינת אל. וכשאביב שר 'מכתבים למיכלי' וכל הקהל במועדון הקטן והצפוף התנדנד והתפלל יחד אתו: "אלוהים, אל מלא רחמים! תוריד אהבה וגשמים!" הרגשתי ששערי שמים נפתחים.

כל זה באמת קרה. המועדון הפך לבית כנסת, אביב גדג' היה החזן, והתפילה שעלתה מאותו מועדון וקרעה שערי שמים, שינתה את החברה הישראלית. בעשר השנים האחרונות השפה הדתית חדרה אל מרכז התרבות הישראלית בתנופה ובעוצמה. הדיפוזיה בין החברה הדתית והחילונית התגברה והשפיעה על השיח הפנימי של כל קבוצה. היהדות הפכה ממושג דתי-אורתודוכסי למצע משותף של החברה הישראלית כולה. מצע עליו מתנהלים גם מאבקים קשים, אבל כמו ששר אביתר בנאי: "לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור" (לילה כיום יאיר). להקת אלג'יר שהגיעה ממושב שכוח-אל לא רכבה על גל, לא זיהתה פוטנציאל ולא ניבאה עתיד. היא פתחה את האדמה וגילתה שם "זרמים תת קרקעיים של יופי". והיופי הזה, שלא היה חלום אלא "אלהים שבא אלי אתמול" (מתנה), פעל על תת-המודע הקולקטיבי הישראלי בדרכים נסתרות ושינה אותו לתמיד. הייתי שם, ראיתי את זה קורה. כל זה קרה באמת.

  • גבריאל בלחסן, עריסת יהלום, 2004 (מתוך האלבום "בשדות")

התשוקה להיטהר, להיות אדם חדש

אבל גבריאל היה חולה. הכיפה הגדולה לראשו והציציות היו המחלה, לא התרופה. כאשר המאניה הייתה פורצת אצל גבריאל, הוא היה 'חוזר בתשובה'. תפילות וברכות, כיפה, טלית ותפילין, כל החבילה, כולל הצהרות אמונה ותחינות להתקרב לאדון עולם, "הריבון, העליון, הקדמון" (עריסת יהלום). מתוך התקף דתי הוא היה שורף את כל השירים שכתב, את כל בגדיו, את כל מה שהיה לו, בתשוקה להיטהר, להפוך לאדם חדש. כאשר הוא היה יוצא מהמאניה לאחר כמה ימים, הוא לא היה מכיר את עצמו. בשנת 2005 פרסמה תימורה לסינגר ראיון ארוך ומעמיק עם גבריאל בלחסן בפורום המוזיקה הישראלית של וויינט. בתחילת הראיון היא מספרת שבזמן שהיא מכינה אותו לפרסום, לאחר מספר פגישות עם גבריאל שהתארכו על פני זמן רב, היא מקבלת ממנו טלפון: "אנחנו צריכים להיפגש שוב. כל מה שאמרתי בפגישה הקודמת לא בתוקף". כשהם נפגשים היא שמה לב שהוא חובש כיפה גדולה, והוא מספר לה על חייו החדשים כאדם דתי. לאחר מספר ימים, שוב טלפון: "כל מה שאמרתי בפגישה האחרונה שוב לא בתוקף. אולי נחזור לגרסה הקודמת". המאניה חלפה, הכיפה ירדה.

גבריאל היה חולה, אולם גם במחלתו הוא היה גבריאל. בשפיותו ובטרופו, באמונתו כמו בכפירתו, עם כיפה או בלעדיה, הוא היה אדם אחד, שהתעסק בכל יצירתו באובססיביות שאין דוגמא לה באלהים. קיומו והעדרו מאיימים על גבריאל במידה שווה, אבל אין בעובדה זו נחמה כלשהי. גבריאל יטיח דברים בזעם כלפי אלהים נוכח ויתחנן אל אלהים שאינו, יברח ממנו אליו וחוזר חלילה. בכל מקרה הוא יתאר את מצבו כעומד מול אלהיו, כי רק דרך ההתבוננות הזאת הוא יכול לדבר על עצמו: "הדיאלוג הזה ביני לבין אלהים, ביני לבין עצמי בעצם", הוא מודה בראיון לתימורה. ועדיין, הסחרור הזה של רצוא ושוב בין מה שנראה כאמונה וכפירה, אינו תוצאה של מבוכה או חולשה, אלא בחירה מודעת הנובעת מתוך הכרה אמיתית כואבת ומצמיתה במעמדו של האדם ביחס לאלהיו: "אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו" הוא אומר באותו ראיון. האמונה והכפירה שניהם נגועים בחטא היהירות, ובשניהם קיימת הסכנה של יצירת אליל מעשה ידי בשר ודם: "הם בוראים את אלהים שוב בצלמם, בצלמם הם תמיד בוראים דברים" שר אביב גדג' בשיר 'בוסר'. וגבריאל עצמו כאשר הוא מונה את חטאיו, הוא מגיע בסוף הרשימה הארוכה אל החטא הגדול מכל: "הייתי עליון. הייתי אלהים" (שטן).

אם זה יהיה רצונך

על דוגמא מוחשית לצורת ההתבוננות המיוחדת הזאת של גבריאל מספר המוזיקאי דויד פרץ מבאר שבע, שהפיק את הפרויקט 'איש זר' – אלבום של קאברים בעברית לשיריו של הכהן הגדול המשורר לאונרד כהן. העיתונאי עמי ברנד הציע את השיר 'If it be your will' כשיר מתאים עבור גבריאל, ואדוה אשתו תרגמה את השיר ושלחה את התרגום לדויד פרץ. מספר חודשים קודם עמי ואדוה בחרו לרקוד לצלילי שיר אהבה זה ביציאתם מהחופה.

 

אם יהא זה רצונֵךְ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולֵךְ

עד אשר ידברו בשמי

אם יהא זה רצונֵךְ

 

  •  גבריאל בלחסן, אם יהא זה רצונֵךְ, מתוך האוסף "איש זר"

 

כאשר גבריאל קרא את השיר פעם ופעמיים, הוא פנה לדויד: "משהו לא מסתדר לי עם התרגום".

"מה לא מסתדר לך?" שאל דויד.

"תראה" עונה גבריאל, " השיר הזה, הוא כמו תפילה… זה לא לאשה, זה לאלהים השיר הזה…".

והם יושבים יחד ועורכים את התרגום מחדש.

אם יהא זה רצונְךָ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולְךָ

עד אשר תקרא בשמי

אם יהא זה רצונְךָ

אם יהא זה רצונְךָ

שקולי יהיה אמת

ממרומי גבעה

אשיר לְךָ כעת

מגבעה שבורה

קול שבחיךָ יהדהד

אם יהא זה רצונְךָ

שלפניךָ אדבר

ואם יהיה זה רצונְךָ

אם ישנה בחירה

נהרות ירקדו

גבעות יעלוזו

כשרחמיךָ ישפכו

על לבבות נשרפים בשאול

אם יהיה זה רצונְךָ

להיטיב עם כל

עשה אותנו קרובים

וכרוך בחוזקה

כל ילדיך כאן עומדים מולְךָ

עומדים מולְךָ

בסמרטוטי אור יום

שלבשנו לכבודְךָ

את הלילה תאיר

אם יהיה זה רצונְךָ

(לאונרד כהן; תרגום: אדוה ברנד וגבריאל בלחסן)

 

אבל גבריאל לא שתק. הוא דיבר כמו שאף אחד לא דיבר לפניו. הוא צעק ותבע והתחנן והטיח ולעג ובכה והתמרד ונאבק והתפתל והשתולל והתמוטט והתרסק לאלף רסיסים "אז עמדתי ודיברתי ושאגתי ושאגתי וצרחתי עד שנפלתי" (חלום) וקם שוב ודיבר.

כוסות פלסטיק מתגלגלים, מאפרה מתנפצת על הרצפה

האֵפר נשפך, בדלים מתפזרים

אתה מתיישב על הכורסא ומתכסה בשמיכה

זה הזמן אלוהים לדבר, זה הזמן כי הזמן שלנו אוזל

זה הזמן לשלוח אלינו את המלאכים השקופים שלך

השמש יורקת אש, העננים מתבלבלים ונכנסים אחד בשני

זה הזמן אלוהים להגיד את מה שיש לך להגיד,

להגיד את הגיהנום ואת גן עדן

שלח לנו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב      (אוקיינוס קפוא)

 

מידת הגבורה של גבריאל

דרשו חכמים כי כאשר ברא הקב"ה את עולמו בראו במידת הדין, שנאמר "בראשית ברא אלהים". אמנם העולם לא עמד עד ששיתף עמו מידת הרחמים, שנאמר "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". גבריאל, כשמו כן הוא – היה אחוז במידת הגבורה. כיונה הנביא הוא דורש "להגיד את הגיהנום ואת גן עדן" כאן ועכשיו, כי הזמן שלנו אוזל. הגיע הזמן שהגיהנום יהיה גיהנום, ושגן עדן יהיה גן עדן. כבר יותר מדי זמן הגיהנום נראה כמו מסיבות יום שישי עם נשים יפות, אוכל בלי גבול שנזרק מתחת לשולחנות ושתייה חריפה, ואילו גן עדן נראה כמו גינה ציבורית מוזנחת שהכלבים עושים בה את צורכיהם. זה הזמן להגיד את הגיהנום ואת גן עדן מחדש, כי משהו פה מאוד משובש. אלא שבניגוד ליונה, גבריאל ידע שאין לאן לברוח.

אל תרצח

אל תגנוב, אל תנאף, אל תענה

ואל תחמוד,

אל תברח – כי אין לאן לברוח            (אל תנאף)

האש שבערה

האש שבערה בגבריאל הייתה "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד" (אביב גדג', בלוז לראש חודש), אבל הוא לא זה שבחר בה. ראיית העולם האכזרית שלו הייתה כפויה עליו.

ירדתי למטה לקיוסק ארבע לפנות בוקר לקנות שוקולד וסיגריות

ראיתי מתפללים הולכים לסליחות

להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו

על כל הימים הנוראים שברא לנו

על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש

בראשית בראה האדמה את האדם

בשנית ברא האדם את האלוהים

ובשלישית את המיקרוגל

בא המיקרוגל, והתחיל לפתוח את הפה המסריח שלו

ריסקנו אותו                               (כדורי הרגעה בדבש)

 

 

התבואה המשגעת

רבי נחמן מברסלב מספר מעשה על מלך שראה בכוכבים שכל התבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. כשאוהבו מציע כי יכינו לעצמם תבואה כדי שלא יצטרכו לאכול מהתבואה המשגעת, עונה לו המלך: "זה אי אפשר, כי כאשר אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך, שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל נסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים".

אבל גבריאל סירב לאכול מהתבואה המשגעת.

מליון כדורים הם נותנים לי הרופאים

שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר          (בתוך הצינורות)

 

  • גבריאל בלחסן, בתוך הצינורות, מתוך האלבום השני של להקת "אלג'יר": "מנועים קדימה", 2004


הוא צעק: חסד

והוא צעק. והוא צחק. והוא התחנן לרחמים בתוך עולם משוגע של תוהו, "ליד חמלתית, לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק" (עתיד), לחסד בתוך דין אכזר וחסר פשר. לא, הוא לא התחנן. הוא תבע. הוא שאג כאריה פצוע בתוך הקולוסאום הכל-עולמי הזה.

חסד!

חסד!

תתקרב אלי! תביט בי!

מלא אותי!

אהוב אותי! כבד אותי!

וווווווווואאאאאאאאאאאוווווווווו          (אדמה חרבה)

 

 

ויום אחד החסד פגש אותו.

הוא שלח לי אותה והיא נישקה לי באמצע הרחוב

הוא שלח לי אותה יפה וקסומה

הוא שלח לי אותה ברכות כמו חלה טרייה

כמו תינוק חמים ובהיר בעריסת יהלום

כמו ברכה של גשם צלול באמצע אלנבי בצק-בוץ

 

ועכשיו אני מתעטף מגעגוע מכאב בלתי נסבל

בחזה שלי מסערת רגשות יוקדת

איך שקיפלה שם את הבגדים הריחניים שלנו

מעל מכונת הכביסה ואמרה לי ככה בקול

רפה ושפוף לא נשאר לי כבר טיפת מקום

בלב לאהבה שכזאת, ואני מתבונן בה רפה

ותשוש שוקע ושוקע נבלע ברצפה ומתפלל

כבר לסוף הצולע

ותהיתי והשתוממתי ועמדתי שם מול הבורקס

העכור של אלנבי – שדרות חן

איך לקחת לי יקום בוגדני ומתעתע את הקיקיון התכול

והמוצל והמציל שלי שצמח לו בִּן יום

תחת ראשי וימינה חיבקני וליטפה לי את כל השנים

הרעות והפסולות

הולך שוקע שוקע וצולל                           (עריסת יהלום)

 

 "על-פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד"

שלושת הספירות

ויאמר אלוהים אל יונה: ההיטב חרה לך על הקיקיון?

ויאמר: היטב חרה לי עד מות!

גם גבריאל נפל בטריק של הקיקיון. כמו ילד הוא נפל, כמו טירון. איזה אידיוט.

 

על פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד. אלהי אברהם הוא פחדו של יצחק. אברהם אבינו אינו מפסיק מלהשפיע החוצה והוא נמצא תמיד בתנועה. במצב כזה אין לפחד מקום והזדמנות להיכנס. אבל יצחק אינו זז ממקומו. אפילו את אשתו מביאים לו עד אליו. כשאתה נמצא במקום אחד הרבה זמן, הרזולוציה מתחדדת. אפשר להבחין בפרטים קטנים, קטנטנים, מיקרוסקופיים. וככל שהרזולוציה גוברת, כך עולה מפלס החרדה. ראיתם פעם טיפת מים תמימה תחת מיקרוסקופ? עכשיו תדמיינו את התמונה בגודל טבעי. לכן יצחק חי בחרדה מתמדת. ואם הפחד הוא צד אחד של מידת הגבורה, אזי בצדו השני של המטבע נמצא הצחוק, כפי שמעיד שמו של יצחק, וכמו שלימד רבי נחמן מברסלב במעשה על בן מלך ובן שפחה שנתחלפו:

לפנות בוקר שמע קול צחוק גדול מאוד שהיה מתפשט על פני כל היער, והיה הצחוק גדול מאוד מאוד עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מן הקול. והוא נבהל ונפחד מאוד מזה. אמר לו חברו: שוב אין אני מפחד מזה כלל. כי אני לן כאן כבר זה כמה לילות, ובכל לילה, סמוך אל היום, נשמע קול הצחוק הזה, עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים. והוא נבהל מאוד ואמר לחברו: הדבר נראה שזהו מקום השדים, כי בישוב לא נשמע קול צחוק כזה. כי מי שמע קול צחוק כזה על כל העולם?

גבריאל, שחי במקום השדים, היה האדם ששמע את קול הצחוק הגדול מאוד הזה על כל העולם, והוא מת מפחד.

אני לא מאמין באלוהים, ולא בקברים ולא בנסים

אצלי התריסים מוגפים

אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים

יום כיפור לא אומר לי כלום

אני לא יודע להתפלל

תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם,

אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים

המים החמים מכים לי בראש

מתחיל למלמל: רחמים…

ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי

ומרגיש עוד יותר דביל

כל כך מאכזב. אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי.

אני כל כך מקנא בכם, חובשי הכיפות

עטופי הכאפיות, עטופי הטליתות, מצטלבי הצלבים

הפרות הקדושות, הגלימות, היהלומים הנוצצים

הלולבים הגדועים, הפדיונות, הפגיונות

המשתטחים הסדרתיים, מנשקי המזוזות

מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים

כל הדלילים האלה שלבושים בלבן

עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים

עונדי החוטים האדומים, מקפצי הגבעות

מים קדושים באלפי זוזים, הלומי הקוראן

המתרסקים על המגדלים, המתקשרים עם הבננות והחתולים

המעלים באוב, המתגלגלים הסדרתיים

הקוראים בבונזו ובחלב עמיד, המתבודדים ביערות

מעלי האובות,

כל אלה שעושים אותי קטן ונכה

אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי

שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק

צופה בחושך שבין התריסים

חג עכשיו,

אני מפחד לצאת החוצה                                       (רק לעוד כמה שעות)

 

 

 

רבי נחמן מברסלב אמר: כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל.

וזה מה שאמר גבריאל:

אני תלוי על חבל בגובה רב

בין ההרים והגאיות

והגשר עשוי פעמונים

יהלומים וזהב מבריק

ובצד אחד שמש מסנוור

ובצד השני חושך צלמוות

ירח ערפל וכוכבים עתיקים

ולפני עומד שרף ולא אדם

ומה שנשרף שם רחוק

בין הגבעות המטושטשות

אלה הזיכרונות שלי

אלה הילדים שלי

אלה התפילות שלי…                   (גשר בגובה רב)

  • גבריאל בלחסן, גשר בגובה רב

 

אבל אני מפחד, מפחד

האדמה הזאת חשודה

אי אפשר לסמוך עליה

קשה שלא להחליק

ומה זה השאגות האלה שדוחקות בי:

אל תעצום עיניים! אל תעצום!                  (עתיד)

 

בי"ד אלול תשע"ג עצם גבריאל בלחסן את עיניו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

המאמר התפרסם לראשונה ב'נאמני תורה ועבודה'

עוד: