ושוב רוצים לסגור את 88FM

עוד שיעור חשוב על הדרך בה מתייחסים לשידור הציבורי בישראל, וכיצד הוא נחבט פעם אחר פעם מבלי שיקשיבו לקהילות הניזונות משירותיו המשך קריאת הפוסט "ושוב רוצים לסגור את 88FM"

מהקמפוס לנמל: שביתות בתקשורת הישראלית

 

במשך ארבע שנים הייתי שותף לצוות של קבוצת מחקר הדנה בשאלות של זהות ומעמד. בתוך הקבוצה הראשית היו כמה קבוצות משנה שכל אחת עסקה בחיבורים שונים בין זהות מעמד בנושאים של תרבות, קרקע, עבודה ועוד. בעבר כתבנו מסמך על הריצה של עמיר פרץ למפלגת העבודה והדרך בה היא התקבלה בתקשורת. מסמך זה הוצג בכנס שדרות.

אני שמח לבשר כי מחקר עדכני שלנו על שאלת סיקור שביתות בתקשורת הישראלית התפרסם במכון ון ליר ובכתב העת "סוציולוגיה ישראלית". למחקר שותפים: שלומית בנימין, מוטי גיגי, יוסי דהאן, שלומית ליר, נפתלי שם טוב ואנוכי. במחקר בדקנו את ההתקבלות של שלושה קבוצות שובתות (הן בעיתונות והן בטלוויזיה): עובדי נמל אשדוד, הסבלים בנתב"ג והאקדמאים.

זהו מחקר ראשון בסוגו בישראל ולא נעשה מחקר דומה לפני כן. אני מקווה שהוא יפתח את הדרך לכתוב ולחקור התקבלות מאבקי עובדים בישראל.

פה ושם בארץ פלסטין

"אם בבילעין על בג"ץ מצפצפים / אל תתפלא, זה שלטון של חיילים / מי שמפגין, הופך מיד להיות אסיר / ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר // אם להפציץ אזרחים זה כבר מותר, / אל תשתומם, הכיבוש שונא מוסר/ מי שימחה, שמו יוכפש בכל העיר, ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר// אם השופט ישלח אותי לקלאבוש, / אל תתפלא, זה טבעו של הכיבוש/ אך אם תחריש, מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבוד כבר לא יהיה מי שישיר אז- / לא נפסיק לשיר…//" (שלושה בתים מתוך השיר "לא נפסיק לשיר". לעיתים השיר מושר בסוף ההפגנה).

בבוקר שותים קפה בת"א. החשבון משולם בתלושים שקיבלתי מצ'יקי  בקפה "אלכסנדריה" ברחוב יהודה הלוי. זו פינת חמד. אך אין לה שום קשר לאלכסנדריה במצרים, או כפי שהיא נקראת בשם המקומיים "קסנדרייה". אלכסנדרייה הזכירה לי, בטיולי האחרון למצרים, דווקא עיר הולדתי את חיפה, עם מגל המפרץ והבניה הגבוהה ליד הים. אהבתי במיוחד את הביקור בספריה החדשה של אלכסנדרייה שיש בה אלמנט נקבי, בשל אי רצונה להגיע לשחקים כמו בניין האוניברסיטה של חיפה שזרוק על גבעת דניה ככובש. יוצאים לרחוב יהודה-הלוי. אין שום קשר בין המסמן למסומן – אין מאחורי יהודה הלוי שום כמיהה אמיתית למזרח, בדיוק ההפך, יש כמיהה לא ברורה למערב. אבל דווקא נחמד פה במזרח התיכון סטייל תל-אביב. ואני לא חושב בינתיים על מה שקורה שעה וקצת מפה במדינת המתנחלים. אני משתלב באווירה המקומית. ומוצא את עצמי נופל בסטריאוטיפים המרחפים מעל הקלסר של הכתיבה. כך תל אביב ההגמונית הופכת אצלי לשק אגרוף ציני. אבל אני לא נכנע, אולי בגלל שאני חיפאי שאף פעם לא מצא לעצמו בית בין תל-אביב לבין יפו.

מטרת הנסיעה היא הצטרפותי לפעילות ופעילי שייח' ג'ארח ביום פעילות משולש. נוסע לבית צפאפה ומשם לשער שכם, לרדת בתהלוכה סגנונית לכיוון היעד הסופי – ההפגנה בשכונת שייח' ג'ארח. רוב הפעילים והפעילות יישארו אנונימיים בכדי לשמור על זהותם. דווקא בעידן הטוויטר, הפייסבוק, הבאז לא הכול צריך להיכתב. במיוחד בזמן של מאבק כל כך קשה נגד ממסד כוחני ומנגנוני דיכוי עיקשים ומסורבלים.

הרחוב הקטן סביב "בית הדבש" זרוע תרמילי רובה, סילוואן 27.6. צילום: מגד גוזני / אקטיבסטילס

המשך קריאת הפוסט "פה ושם בארץ פלסטין"