ופתאום הבנתי שאני, השחור, רוצה להיות לבן. שייסה

2014-08-12 10.59.00כנסו לטור החדש שלי במדור תרבות וספרות "הארץ

"אתה מבין, הם ירו עלי טילים בזמן אני, השמאלני, הלכתי לראיין את אתגר קרת", סיפר לי העיתונאי הגרמני־יהודי, שחזר מביקור קצר בישראל.

"ואיך הרגשת?", שאלתי ומזגתי לשנינו בירה מתוך השישייה שעמדה להתפוגג לאשפה.

"מוזר, ברגע אחד בכיתי על גורלם וברגע אחר פשוט כעסתי, רציתי שיפסיקו עם הטילים וייתנו לנו לחיות, רוב החברים שלי ואני לא נגדם", הוא שתה בלגימה את הכוס שמזגתי לו ומזג לעצמו עוד בירה, ואני כבר ראיתי שלא יישאר לנו הרבה בזמן הקרוב והתחלתי לחשוב על האלטרנטיבות.

"זוכר את הפעם שנפגשנו בשינקין בשתיים בלילה, והלכנו ביחד ל'מנזר'?", חברי העיתונאי הגרמני שתק. המשכתי: "אז באותו זמן שאנחנו מבלים בתל אביב, העזתים ישבו תחת מצור ולא יכלו לקיים שגרת חיים. אבל אף אחד לא דיווח לך על זה, כי זה לא עניין אף אחד בישראל. עזה לא קיימת אם היא לא יורה טילים", התחלתי במונולוג והתעייפתי מיד.

גשם כבד החל לרדת למרות שכל היום היה כל כך קייצי, שהסתובבנו עם סנדלים בעיר ומכנסיים קצרים. וההיפסטרים הסתובבו עם זקנים ארוכים, מכנסים שלושת־רבעי, נעלי ספורט וגרביים דקים. הבטתי בגשם ונזכרתי בסצינה של אחד הסרטים היפנים, כי המרפסת איפשרה לנו להיות תחת המבול ולא להירטב.

"הלוואי והייתי כמוך גרמני", זרקתי נושא חדש והוא לא הרגיש נוח ופיצח במהירות שלא תיאמן את גרעיני עפולה, שקיבלתי במתנה מחבר ישראלי־אמריקאי, שבא לביקור אחרי שהיה בישראל וקנה לי את השקית הזאת ליום ההולדת.

"מה?", הוא הגביר את מהירות הפיצוחים.

"מה ששמעת", החזרתי לו והתחלתי לפצח בעצמי.

"למה?", הוא ממש ירק גרעינים, כמו מכונת ירייה.

"כי אז היה לי דרכון גרמני, ויכולתי כמוך להיכנס לסכסוכים, קונפליקטים, רצח וטבח עם, ולצאת בלי שהדם ידבק לי לנעליים".

"זאת תמצית הגרמניות בעיניך?", הוא הביא לעצמו ערק עם קרח ומים.

"אני לא יודע", קמתי והלכתי להביא לעצמי עוד מהאוזו המשובח שקניתי בשוק הטורקי.

"אנחנו עשינו דברים איומים ועדיין עושים", הוא פיצח ביד אחת וגמר את שלו והתחיל לשתות משלי.

"אבל בעשרות השנים האחרונות כבר יצאתם ממעגל הלחימה", אני מתחיל להרגיש מסוחרר.

"אני רוצה את השלווה שלכם, את עונות השנה המתחלפות, בלי שתשתתפו במלחמות, מבצעים, חטיפות, חיסולים, פיתוח כלי נשק חדשים. אני רוצה לזכות במונדיאל. אני רוצה את העולם שבו הסופרים יכולים לחיות מהספרות שלהם. אני רוצה את הפארקים, את המים, את הגבולות הפתוחים, את אינסוף המהגרים. אני רוצה את ברלין, שתיתן דוגמה לתל אביב, ובעיקר את הנורמליות".

"אתה הרי יודע כמה אנשים שילמו בעד ה'שקט' הזה".

"אני יודע", אמרתי וחשבתי על כל אלו שאיחלו לי למות בגלל הטור הקודם נגד המכתב המשיחי של מח"ט גבעתי.

"אתה לא יכול להיות גרמני, גם אם תתחתן עם חברתך הגרמנייה", הוא ביסס את המשפט המנצח, כשהוא גומר את כל האלכוהול, ונעמד כדי לקחת אותנו במונית לבר.

"למה? למה?".

"כי אז תהיה אשכנזי".

"שייסֶה".

"וייקחו ממך את התואר של 'יהודי־ערבי', ולא תוכל להיכנס ולצאת לפרלמנט המזרח־תיכוני שהקמת, ויעיפו אותך מנבחרת הכדורגל היהודית־ערבית שמשחקת כל ראשון נגד המאנשפט של גרמניה".

"אוי לא", קמתי גם אני. איבדתי את עצמי בשיחה ופתאום הבנתי שאני, השחור, רוצה להיות לבן. שייסה.

חברי צחק ונעל את נעליו בכניסה לבית ואני לקחתי את מעיל הגשם הקיצי.

"אני לא רוצה להיות גרמני, תעשה לי טובה, תשמור את השיחה הזאת בינינו", התחננתי. הוא שתק וחייך כשירדנו במעלית, שיכורים, והגשם פסק.

עוד טורים:
* המשורר מתי שמואלוף בהפגנה נגד המשורר מתי שמואלוף

* איך הפכתי אנטישמי בעל כורחי

* מדוע המכתב של מח"ט גבעתי לא עוזב אותי
הבליץ-קריג הספרותי מברלין יגיע בקרוב לפתח דלתכם
טילים לא נופלים על ברלין
מה זה להיות סופר ישראלי בברלין
* הנה אני יושב עם שני פליטים ממשהד, העוקץ
* מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי
* מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות
* ישראלי בברלין ליאיר לפיד: "יש שואה כלכלית"
* סוכות, גלות וברלין
* כואב לנסוע, כואב יותר להישאר

ישראלי בברלין: הבליץ קריג הספרותי של ברלין

הפגנה שלנו בברלין נגד המלחמה בעזה!
הפגנה שלנו בברלין נגד המלחמה בעזה!

הבליץ קריג הספרותי. הטור השלישי שלי בתרבות וספרות – הארץ – הפסיקו את המלחמה ~ עשו שלום !!

 

הבליץ-קריג
 הספרותי מברלין יגיע בקרוב לפתח דלתכם

בירת גרמניה לוקחת אליה את כל הסופרים המתוסכלים מהידרדרות ארצותיהם, ומחזירה להם את נוזל החיים, האלמוות, האמברוסיה ששתו האלים באולימפוס

אני נפגש עם סופרים גולים רבים. לא במקרה כולם מתגוררים דווקא בעיר הזאת. יש דור שלם של צעירים שלא מוצא דרכו בעולם ומחפש עבודה ותקווה הרחק מביתו. זה מתחיל בגולה הערבית, בדרום אירופה, ואחרים טסים ביחד עם גיבוריהם אל עלילות שלא הכירו. בלילה אחד אני יושב עם סופרת איראנית ובלילה אחר עם כאלה שהגיעו מפורטוגל, איטליה ויוון. אני לא יכול לכתוב איך הם מרגישים, אבל אני בהחלט יכול לספר לכם על הדרך שבה אני משתנה מיום ליום, משעה לשעה, כשחודש רודף חודש ואני עוד מעט שנה בברלין.

מה קורה לספרות שנכתבת מחוץ לתנאי השפה הטבעיים שלה? מה קורה לסיפורים בעברית שנכתבים כשהם מוקפים בגרמנית? אני מוצא את עצמי נאחז בזיכרון של כל הדברים היושבים בין המלים והאותיות. המציאות בחוץ מאיימת. אולי אני פשוט מפחד שאשכח בישראל ואלך לאיבוד בגרמניה. אבל בו בזמן אני מרגיש שמשהו חדש נפתח. דלת לחדר שלא הכרתי בתוכי. השיחה בהכרח נהפכת מישראלית לקוסמופוליטית; כי אי אפשר לדבר בעברית רק באינטימיות מצמיתה אלא חייבים לפתוח את הלב.

כן. אני מרגיש שאני חייב להיפתח אל תוך שאר החדרים המסתתרים בארמון החדש והזר. אני חייב להיכנס לכל חדר, של כל מהגרת וכל מהגר, ולבדוק מי הם. מדוע הגיעו לברלין? מי אני מולם? מי הם מולי? למשל מה אני יודע על טג'יקיסטאן ועל מלחמת האזרחים שלה, ואיך אני הופך אותה לתוך סיפור, כדי שהאפקט של הסיפור על אנשים שמוכרים את הדירות שלהם בשביל חופן דולרים בזמן מלחמת אחים לא יישכח מדפי ההיסטוריה. ואני חייב למצוא דרך לספר איך נרצחו ההורים של החבר הכי טוב שלי. אני מקשיב לסרבים ולבוסנים ואני רוצה להביא את המסקנות של המלחמה האכזרית שלהם אל תוך הניסיון שלנו, הישראלים והפלסטינים.

אבל איך אני יכול להפוך את החדרים החדשים שלי בתוכי לרבי קומות, ולעיר תחתית ועיר עלית, עם מנהרות, רכבות, עם כבישים ובתי חולים, ברים ובתי ספר; איך אני בונה עיר חדשה בתוכי שעשוייה אך ורק ממלים שמעתי; איך אני נהפך לקבלן בנייה של פרוזה?

ויש בהגירה את הפנטסיות הגדולות על פריצה לקהלים חדשים, בזמן שהרגליים לא עומדות יציב. אני חולם על תרגומים, שיעברו משפה לשפה ויביאו עוד ועוד משפחות קוראים לתוך משפחת הקריאה הקיימת. אבל המעבר בין השפות הוא מלאכה עדינה של תרגום, ובכל מעבר משפה לשפה הסיפור נכתב מחדש.

ואני לא יכול שלא לחשוב על ההורים שלי שהיגרו לישראל ועל ההורים של ההורים שלי שחיו במציאות של יהודים מחוץ לישראל. והנה אני: אני, בנם של מהגרים, נעשה כמו הוריהם ואני חי במציאות של יהודי בארץ אירופית, והגיבורים שלי לאט לאט מאבדים את גבולות הטריטוריה של ישראל ויוצאים למרחבי שפה, מלים ואותיות ודברים שלא הכירו.

היופי הגדול, הקסם האדיר של אירופה – שבין ארמונותיה וחורבותיה אני משוטט, משורר לשעבר וסופר גולה ומגולה בהווה – הוא הרגע שבו אני אחזור לישראל ובתוך סיפוריי תגלו את ברלין שלי. זהו הכישוף הענק. ברלין לוקחת אליה את כל הסופרים המתוסכלים מהידרדרות ארצותיהם, ולוקחת אותם אל לבה המכשף, ומחזירה להם את נוזל החיים, האלמוות, האמברוסיה ששתו האלים באולימפוס.

ברלין נולדת מחדש בתוך סיפוריה. הגרמנים שמחים שהם יכולים לקרוא את ברלין מחדש בלשונות אחרות וללמוד על רעיונות חדשים לגמרי. וברלין מהגרת בחזרה לתוך ארצות שהיא לא הכירה. זהו הבליץ־קריג הספרותי שמתרחש מדי יום ועוד מעט יגיע לפתח דלתכם – היו מוכנים.

1551684_10152960035288238_1509690581376939471_n 1902773_10152960035218238_8190960489186082522_n 10533890_10152960035593238_4925437248763415975_n

 

 

***

דויד פלמה, ארבעה ילדים משחקים בכדורגל, 2014
דויד פלמה, ארבעה ילדים משחקים בכדורגל, 2014

עם ללא רגשות אשמה
עם ללא מצפון
עם ללא אהבה
עם ללא סקרנות
עם ללא פשרה
עם ללא חזון משותף
עם ללא פליטים
עם ללא
לב פועם של ארבעה ילדים בחוף ים

**

איזה פחד, העריכה הסתיימה, קיבלנו את סדר היצירות, עברנו הגהות, נבחרה יצירת אמנות, העטיפה כמעט מוכנה, ההשקה כבר כמעט סגורה (11.9) ופרוייקט חיי (בשנים האחרונות) הולך ומתקרב לכדי יציאה מתוך רחמי אל תוך הקוראים והקוראות. אי אפשר להסביר את ההרגשה, שדומה לאיבוד של ביטחון עצמי. וכל יום שעובר מקרב אותי בחזרה למקום שאותו עזבתי. שבת שלום!

ישראלי בברלין: הלב שלי הוא ערבי תלוש מהמזרח התיכון

 

עם יובל עיברי ואלה שוחט

הטור שנכתב לפני הטבח. מפרט קצת על כנס יהודי-ערבי בעיר #ברלין ועל זיכרונות מצבא ההתקפה בישראל. פורסם בתרבות וספרות הארץ

שכבתי בצבא הסדיר, מתחת לטנקי הפלדה הזהובים הכבדים ושימנתי את הפטמות המסריחות שלהם. תמיד פחדתי שייכנס איזה נהג ויתחיל לנסוע מעלי וימחץ אותי. החרדה מזכירה לי את השיר הבא:

"נגעת בצמרות העצים
בלילות של ירח מלא
רוקד מכושף עם טווס דמיוני
נוטש את הגוף לדקה, וחוזר"

כך אני מפזם בהרמן־שטראסה שבנויקלן הטורקית. וגם אני הייתי מתוקלט ברגע האהוד־בנאיי הזה של מסיבות פוּל־מוּן.

"ועכשיו אתה כאן,
במכונית משומשת,
עם תיבת הילוכים
תקועה ברוורס.
מבקש, אם אפשר,
להיות רק עוד פעם,
ברגע של חסד
קשוב אל הלב".

 

הלב שלי הוא ערבי תלוש מהמזרח התיכון. וכדי להתקרב אליו עוד יותר, אני הולך לכנס מיוחד על יהודים־ערבים שמתקיים בברלין.

ביום הראשון לכנס, אני פוגש את הסופר הלבנוני האהוב עלי אליאס ח'ורי שהגיע במיוחד מביירות, ואת יהודה שנהב מתל אביב ואלה שוחט מניו יורק, שגידלו אותי אינטלקטואלית, רוחנית ותרבותית. ואני שומע את ההרצאה הנפלאה של חברי יובל עיברי על אותם רגעים שבהם אינטלקטואלים יהודים עמדו בפלשתינה, תחת מנדט בריטי, מול אינטלקטואלים פלסטינים, בתחילת המאה שעברה וחשבו על אנדלוס ככר פורה לדמיון של חיים תרבותיים וחברתיים משותפים. אך במקום לקחת את אנדלוס וליישם את החיים המשותפים של יהודים וערבים, לקחה מדינת ישראל את המודל האשכנזי, של אותו גטו יהודי. רק שהפעם הוא עומד מבוצר, קורס תחת פרנויה מושלמת.

אני חוזר לביתו של המלאך אריאל שסייע לי לתקן את הלפטופ שלי, וכמו שני גולים ישראלים אנחנו מדברים על "המצב". בדרך חזרה אני רואה שהוא שולח לי בוואטסאפ תמונת עיתון עם הכותרת: "טילים נופלים על ישראל". ואני צוחק אתו שטילים לא נופלים על ברלין. אני רוצה לכתוב את הדברים בפייסבוק אבל אני לא עושה זאת. אני לא רוצה להרגיז את אלו שנותרו בקולוניה הארורה. אני לא רוצה לגרום להם לקנא, או לעורר את שדי העין הרעה.

הכנס ממשיך ליומו השלישי, ואני לומד שמושג החזרה לציון לא היה קיים בתפישה של היהודים־הערבים את המזרח התיכון. הם עלו לרגל לירושלים אבל חיו בתוך המזרח התיכון, בתוך המקום, ולא היו צריכים את "החזרה למזרח", כמו האירופאים, כדי להגיע לארץ המובטחת. וכל המושגים האלה נטענים בצורה מוזרה גם בחיים שלי.

מי אתה

כותבים לי בטוויטר מה אני, היהודי־הערבי, עושה בבירת אשכנז. בכנס אני נשאל: מה אני עושה פה (הרי אני לא אקדמאי כמותם), ואני לא מוצא תשובה שאני שלם אתה. לזה שבא מישראל אני אומר שברחתי בגלל הייאוש, וזה שבא מהמערב אני אומר לו שהגעתי בשל המחירים הזולים והקוסמופוליטיות. שהרי ברלין יותר ערבית מתל אביב. ובסוף, כל אותן הסיבות מתנקזות לאותו ים של מהגרים, כשאתה אוכל אתם פלאפל של סוף הערב ביורו אצל המוכר הדרום־לבנוני בבודין־שטראסה.

בלילה אני מקריא משירי המזרחיים בגלריה שהיא קולקטיב, ואני מספר שפעם הייתי אקטיביסט שירה דון קיחוטי והיום אני שקוע עד הצוואר בעלילות. אני לא יודע מה הקהל הגרמני חושב על השירים באנגלית. אבל אני שמח שבברלין אני יכול לשנות את הסיפור ולהתפטר מהיותי דון פנסה ישראלי. 

*

מילים בין העצים: ערב משוררים.  יולי 12 2014, 18:00-20:00, גינת המוזיאון היהודי. שלום חברים. את האירוע הבא של הספרייה נקיים במוזיאון היהודי.

אפשר לקרוא על האירוע ולהרשם בלינק הזה:  שירה עברית בברלין: מפגש עם שלושה משוררים.  נושאים: מולדת, שפת אם, הגירה וגלות.

מה מביא ישראלים צעירים לברלין ואילו השפעות יש לעבר ולהווה של העיר על היצירה של משוררים ישראלים אשר חיים כאן? המשוררים מאיה קופרמן, מתי שמואלוף ורונן אלטמן קידר יקראו לנו שירה בעברית (שתתורגם לגרמנית), וישוחחו עם המנחה, המתרגם גדי גולדברג. הכניסה חינם
האירוע שלנו הוא אירוע פותח בסדרה של אירועים ספרותיים במוזיאון היהודי. התכנית תמשך ארבעה שבועות, בשבתות, 18:00-20:00, תחת כיפת השמיים בגינת המוזיאון. במקרה של מגז אויר גשום, האירוע יתקיים בחצר המקורה -הגלאסהוף.  תכנית לילדים תלווה את האירועים לטובת ההורים שבינינו. בית הקפה של המוזיאון יהיה פתוח.  הקיץ אירועי התרבות של המוזיאון היהודי עומדים בסימן "ישראלים בברלין". 
אפשר לבדוק בלינק הזה את האירועים הנוספים שהמוזיאון מציע – www.jmberlin.de/kultursommer

ליבי עם יעקב ביטון ותשובה לניאו-שמרנות של קקון

Gorée Yoke at the Community Folk Art Center (Syracuse, NY)  By takomabibelot  cc: flickr
Gorée Yoke at the Community Folk Art Center (Syracuse, NY) By takomabibelot cc: flickr

הכתבה של דליה קרפל, כשהיא מראיינת את יעקב ביטון, חייבה אותי להתייחסות. המשך קריאת הפוסט "ליבי עם יעקב ביטון ותשובה לניאו-שמרנות של קקון"

שינאה עצמית: תגובה לרשימה של אורן קקון

 

"הערפד", מאת הצייר הבריטי פיליפ ברן-ג'ונס, 1897
"הערפד", מאת הצייר הבריטי פיליפ ברן-ג'ונס, 1897| cc: ויקיפדיה

אורן קקון מבקש "להתייחס ברצינות לדודו בוסי, לאהוב את היצירה שלו, את הכתיבה", נדמה כי ברשימתו הוא איבד את הדיאלוג הבסיסי המתבקש עם מקצוע הספרות, השיח המזרחי החדש והאתיקה הנדרשת כאיש רוח. הכתיבה של אורן קקון מנסה לשמר איזו רוח ספונטנית, "אותנטית", כאילו מבקשת לומר שהיא לא מודעת למקורותיה המתודולוגיים. אך בו בזמן בתוכה נטועים יסודות שמאפיינים את ביקורת הספרות העכשווית, או יותר את היעדרה. המשך קריאת הפוסט "שינאה עצמית: תגובה לרשימה של אורן קקון"