למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

 

 

עטיפה קידמית

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, מתי שמואלוף, שירים 2007-2010, הוצאת נהר ספרים, ינואר 2010. להזמנת הספר: נהר ספרים ת.ד. 162   בנימינה   30550   טל'  6288724 04 nahar@bezeqint.net / הספר בסטימצקי, בצומת ספרים  ישנה גם המהדורה של האיקאסט – לחצו כאן.

 

חברוּת מסוג חדש

הוּא חָבֵר שֶׁל כָּל הָעוֹרְכוֹת

שֶׁל כָּל הָעִתּוֹנָאִים

שֶׁל כָּל הַסּוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁל כַּמָּה אָמָּנִים מֶרְכָּזִיִּים

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל מוּזִיקָאִים, עוֹבֵד בְּאַחַת הַהוֹצָאוֹת,

יוֹשֵׁב לִכְתֹּב, סוֹגֵר אֶת הַטֶּלֶפוֹן, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר

וּמְאַיֵּם לְהִתְאַבֵּד בְּאֶס-אֶמ-אֶסִּים

מַחְלִיט לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי

וְלֹא יוֹדֵעַ שֶׁמְּשׁוֹרֵר מִתְאַבֵּד כִּמְעַט בְּכָל שִׁיר וְשִׁיר

אֲנִי לֹא עוֹנֶה לוֹ, רַק מַקְשִׁיב,

אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, הוּא שׁוֹאֵל

כֵּן, אֲנִי מֵשִׁיב לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ כְּבָר חֲצִי שָׁנָה

אָז מַה מַּשְׁמָעוּת הַחַיִּים, הוּא שׁוֹאֵל

***

אבי

1.

אָבִי לָבוּשׁ בַּכִּשָּׁלוֹן

אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אָבִי

הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אֲדָמָה

אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׂבֵעַ.

2.

כְּשֶׁאַבָּא מֵת

הִתְחַלְּקוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לִשְׁנַיִם

אַחַת רָצְתָה רֹאשׁ לְלֹא שֵׂעָר וּבַיִת לְלֹא בַּיִת

וְהַשְּׁנִיָּה רָצְתָה דַּף לְלֹא עֵט וְעָתִיד לְלֹא עָבָר

כָּתַבְתִּי אֶת מָה "שֶׁלֹּא עַכְשָׁו"

וּמֵרַרְתִּי קַדִּישׁ עַל הַיְּצוּר

שֶׁנּוֹלַד.

3.

מְנַסֶּה לְהַשְׁאִיר הִזָּכְרוּת בְּרֶחֶם אָבִי

בְּהֵעָדְרוֹ נֶעֱדַרְתִּי אֲדָמָה אֲטוּמָה שֶׁל סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ

חֻרְשַׁת יַבָּשׁוֹת שֶׁנִּכְרְתָה

הַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ חִסְּרוּ אִמָּאַדֶּמֶת

בַּמַּחְזוֹר הֲלֹא פּוֹסֵק שֶׁל שֵׁרוּתוֹ

הוּא בָּנָה מִשְׁפַּחַת גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ מְלוּחִים

מִלֶּגוֹ.

מִפְרַשׂ נִפְקָדוּתִי נוֹכֵחַ בָּרוּחַ הַנִּנְשֶׁפֶת מִתּוֹךְ זוּגוֹת עֵינָיו

אֲשֶׁר מְשִׁיטוֹת קֶמַח בְּיָם לְלֹא

תּוֹרָה.

***

מכוני השיטור של האות ז'

גֶּבֶר יְלוּד אִשָּׁה לֹא מַכִּיר שְׂפָתֶיהָ

עֵת חֲבוּרוֹת חַבּוּרוֹת מִתְאַרְגְּנוֹת

אֶקְזוֹטִיקָה טְרַנְסְגַבְרִית שֶׁל נִקּוּד מְזֻיָּן

בַּבֶּטֶן יַלְדָּה מְדַבֶּרֶת.

***

שלכת גיוס של אהבה

בַּקְבּוּקֵי הַגֶּשֶׁם לֹא מִתְמַלְּאִים

אֵין

שִׁכָּרוֹן שֶׁל אֵימָה

אֹהַב אוֹתְךָ בַּמַּחְבּוֹאִים

עַד יוֹם הִוָּלְדִי

אַבָּא הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתִי לַצָּבָא

וְרַק אָז הָיִינוּ מְדַבְּרִים

אָז דַּבֵּר אִתִּי גַּם

בַּצָּבָא

***

השקות

  • הספר בתל-אביב ביחד עם היוצר שלמה בר והמשורר ארז ביטון, לבונטין7, 12.2.2010, יום שישי, 14:00, סדרת "שירה פלוס". טלפון לבונטין: 03-5605084
  • 27.4 ב"ש – במועדון עשן הזמן ביחד עם עדי עסיס, אלמוג בהר, מרואן מח'ול וחגית גרוסמן

ההשקה בשיריוטיוב:

  1. דברי פתיחה
  2. "חברוּת מסוג חדש"
  3. השיר "והכבד את ליבו"
  4. השיר "אבי המת"
  5. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים את שירה של אסתר ראב "ברוך שעשני אישה
  6. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים
  7. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים – המשך
  8. המשורר ארז ביטון בדברים על הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"
  9. המשורר ארז ביטון מקריא משיריו "פיגומים", "בשעה של שקיעה", "בבקרים של חורף".
  10. שלמה בר עולה על הבמה ומבצע ביחד עם אילן בן עמי את "חתונה מרוקאית"
  11. השיר "בזמן הישענות"
  12. השיר "האנברקס של הפה" – קינה לדודי מחלֵבּ ז"ל"
  13. השיר "אי אפשר שלא לסרב"
  14. השיר "העוני בשר מבשרך"
  15. השיר "האביב של גדג'"
  16. השיר "נוסע ברכבת מלאה רוחות"
  17. השיר "הנה מתארגנת שירה"
  18. מקריא את "בשעה של שקיעה" של ארז ביטון מתוך "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית"
  19. השיר "אסור לאבד כלום, אפילו אם הדבר איבד את עצמו" מתוך "מגמד הצלקות"
  20. השיר "אבי"
  21. השיר "אולי"
  22. השיר "בורא פרידות ואהבות"
  23. מבצע את השיר "בלדת השלדים" מאת אלן גינזברג ביחד עם שלמה בר, אילן בן עמי
  24. שלמה בר ואילן בן עמי בבמה
  25. השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

שירים מתוך הספר:

  • השירים: "בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו", "נוסע ברכבת מלאה רוחות", "השיניים שלך שחורות", "מאבד רצון בבוקר", "הסירו את אלוהי הניכר אשר בתוככם", "אל תמרוט גבות שחורות", התפרסמו באתר "טקסט"
  • "עדיין כלואים" – בוטלג שמואלופי שלא נכנס בסוף לספר, והתפרסם בבימת העם: גלריית פועלים לאמנות ושירה ב-YNET
  • "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", בוטלג שמואלופי, התפרסם בפינת התרבות של אתר קדמה
  • השיר "פיוט" בליווי מאמר בנושא התפרסמו באתר "הזמנה לפיוט"

על הספר:

  • מתארח אצל קובי אייל, רדיו קול יזרעל, 3.5.2010
  • פרופ' לב חקק, סקירת ספרות בארה"ב, 8.2.2011

2013

2017

כולם מדברים על ישראלים בברלין, אבל אף אחד לא מדבר על פלסטינים בברלין

הלכתי לתערוכה של הייקה סטיינווג (Heike Steinweg) בבניין העירייה של שכונת טמפלהוף. טמפלהוף, היא אותה השכונה שהתפרסמה בזכות שדה התעופה שהיה פעיל בזמן הנאצים, והפך לפארק מְחַיֵּה נשמות. התערוכה עסקה ב"ישראלים בברלין" דרך צילום דיוקנאות. אחד הצילומים המקסימים היו של השחקן (גילוי נאות, הוא חבר טוב שלי) יוסוף סוויד. כל אחת מהדמויות בתערוכה התבקשו לכתוב מספר מילים על הזהות שלהם. יוסוף כתב על כמה קשה להיות ערבי בישראל, וכמה זה מוביל למצבים מוזרים, למשל כשהוא מתראיין לעיתונות הישראלית, שואלים אותו שאלות שלא שואלים שחקנים יהודים. ובדברים שכתב לתערוכה של הייקו הוא ציין שדווקא בברלין הוא מרגיש רגוע יותר עם הזהות שלו.

כשחושבים על המושג של ישראלי בברלין, מזהים אותו מיד עם השאלה של יהודים בברלין, וזה לוקח אותנו ישר להיסטוריה האיומה שעברו יהודי אשכנז במרחב. אבל ישראלי, הוא מושג רחב יותר, ומכיל עוד ועוד זהויות שחייבים לחשוב עליהם גם כאן. כי ברלין מהווה את המשכה של ישראלי, כמו שישראל מהווה את המשכה של הקהילה הישראלית בברלין.

אין ישראלי שלא פגש פלסטיני בברלין, בין אם את הפלסטינים של 48, ואלו של 67 ויש את אלו שפשוט נוסעים לברלין, כמו אחיהם ואחיותיהם היהודים. ובאופן מעניין דווקא הימצאות בתוך מרחב קוסמופוליטי, שבו נפלה החומה ומזרח התאחד עם מערב, הם מוצאים אפשרות לזיהוי אחר ובמרחב הזה שבין המסיכה הלבנה והעור השחור, כפי שביטא זאת היטב פראנץ פנון, הם מוצאים מנוחה ורוגע. אף אחד לא אומר להם, "אתם לא נראים כמו ערבים" והם לא צריכים ללכת ברחוב הישראלי ולפחד לדבר בערבית.

הגרמנים נוטים לדבר על הישראלים בברלין ולקבל את הרעיון שמאחורי הישראלי עומד יהודי. אך מה קורה כשהגרמנים מגלים שיש זהויות מורכבות יותר מאשר אלו שנמצאים בדמיונם. מה קורה כשהם שומעים על פלסטיני-ישראלי, שרואה את עצמו גם כישראלי וגם כפלסטיני? כיצד הם מגיבים לאלפי הפלסטינים שמהגרים לעיר שלהם מתוך ישראל? ואיך הזיכרון, והאשמה שלהם מתארגנים כלפי הנכבה, הנכסה ושרשרת האסונות שניחתה על העם הפלסטיני.

בשכונה אחת בברלין פלסטיני מחיפה, יכול לגור ליד פלסטיני מרמאללה, מעזה, איראני ממשהד, לבנוני מצור וצידון, מצרי מאלכסנדריה, לובי מטריפולי, מבלי לבקש אלפי אישורים, ומבלי לעבור אצל סוכני השב"כ, וכל היוצא בזה. החופש הוא גדול מאוד. זה לא שאין מתח בין הפלסטינים שגדלו בישראל, לבין האומה הערבית, בגלל המרכיב הישראלי בזהות שלהם, אבל דווקא בברלין, המפגש הוא מסקרן ופתוח גם ליהודים. לחיות לרגע, מבלי להידרש להגדרה של כל מדינות ערב כאוייבות לישראל. בישראל יש פוליטיקה של פחד, האיראני והפלסטיני הופכים לאויבים של הציוני, אבל בברלין, כולם חיים אחד לשני. ונושא הערביות לא עולה בכל שיחה, כמו בישראל.

מפגש אחר מתרחש גם עם פלסטינים של שנת 48. אחד מחבריי הטובים בעיר, הוא אינטלקטואל פלסטיני שהכרתי מירדן. הוא מלמד באחת האוניברסיטאות והידע שלו ביהודים ערבים ותיאולוגיה ערבית הוא רחב ביותר. אנחנו מדברים באנגלית. בכל הקיץ שעבר שיחקנו כדורגל, יהודים וערבים ביחד. ופעם אחד כשהציג אותי בפני חבר לבנוני שלו, הוא אמר, עלי שאני יהודי, אך ליבי ערבי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר יהודי, שאימו נולדה בבגדאד ומרגיש שהוא שייך לתרבות הערבית, כמו לתרבות היהודית. כמובן, שלא כולם מבינים את המפגש הזה בצורה רחבה, אלא חוזרים על הדפוסים של הפחד, האיבה, כמו גם ההתנשאות והעליונות. לדעתי דווקא בברלין יש סדק בחומת ההפרדה.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות, הארץ

עוד על תחנת החלל של ברלין

בין וזר־שטראסה להרמן־שטראסה

cNvelxN1"ק־פֶטיש", קפה של כולם

אוי. הנה עוד ישראלי שטעה והניח את המחשב הנייד לא בשורה שמותר בה לעבוד ב"ק־פטיש". אני מדבר אליו בעברית. כמה כוח יש לשמוע את השפה הזאת מחוץ לישראל, וכמה סתמיות לעתים יש בה כששומעים אותה בישראל. ה"ק־פטיש" ("K-fetisch") הוא קפה לא רגיל: כשסיפרתי עליו לחברי ואמרתי שאין בו מנהלים וכולם שותפים, הייתי צריך להוסיף שאלה לא שותפים מסחריים אלא שותפים פוליטיים, כקולקטיב. ומדוע זה חשוב? ובכן, אתה רואה בחוץ את השלט "פליטים מתקבלים בברכה" ואתה יודע שהפליטים מרגישים בבית. וכולנו פליטים של מזרח תיכון בוער, של הבטחה לגן עדן חברתי שממנה גורשנו למען האחוז האחד שלוקח את כל הרווחים.

ב"ק־פטיש" אפשר לראות למשל את הצוענים שמסיימים את היום שלהם ובאים לספור את הכסף הקטן שקיבצו כנדבות בפינת הרחובות, יושבים לצד היפסטריות גרמניות שבאות לעשות רישומים, לצד ספרדים שבאים לעשות טנדם וללמוד גרמנית. הכל מתערבב לערב רב של לאומים, שפות ותפוצות.

Screenshot 2015-05-02 08.53.51

באחרונה השתתפתי בכתבה טלוויזיונית (בערוץ RBB) על ישראלים בברלין. בכתבה הוצגו טיפוסים שונים של הישראלים בברלין: העיתונאית ומדריכת התיירים שלומית לסקי, שהנחתה את התוכנית, האמנים רועי חפץ, מרי אושר ודורית ביאלר, והשחקנית אורית נחמיאס. החלטתי לקחת את צוות הצילום לבית הקפה שלי, לחנות הספרים ול"עזאם", החומוסייה הטובה של נויקלן — השכונה הערבית־גרמנית. הסופר נורברט קרון (בין מפיקי התוכנית) וצוות הצילום לא הכירו את המקומות האלה למרות שהם מתגוררים בברלין.

מהצילומים ב"ק־פטיש" המשכנו על וזר־שטראסה לחנות "Topics", של הסופר והעורך אמיר נעמן ושותפו להקמה דורון. בחנות מוכרים ספרים לפי נושאי הספר ולא לפי הז'אנר שלו. לא מזמן השתתפתי באחד מאירועי הספרות בחנות. הגיעו מאות אנשים למקום שיכול להכיל פחות ממאה, רק כדי לשמוע על הביוגרפיה של המיסטיקן אליסטר קראולי בהרצאה מרתקת של ויליאם טירטין.

כשהשמש יוצאת אפשר לראות את כל באי בית הקפה יושבים להם אל מול החמה ומתחרדנים, ונותנים לה את נשמתם. השמש היא מצרך מאוד חשוב במקום שבו השמים האפורים יכולים לחדור לך עמוק ללב ולפרק אותו לגורמים. וכשיש הזדמנות לחצוב את הוויטמין די, אסור לעצור. צריך לחצוב אותו כמה שיותר.

בשעה חמש נדלקים הנרות והמקום נהפך לחמים, רומנטי, והאלכוהול מתחיל לזרום. העברית נשמעת בכל פינה. כשאני הולך בלילה בגלקסיית הברים של וזר־שטראסה, שמובילה מה"ק־פטיש" להרמן־שטראסה, לא פעם אני שומע את השיכורים הישראלים שרים מאיר אריאל בחושבם שהם לבד. אבל הם לא. אך דווקא המבט הקולקטיבי על "ישראלים בברלין" צריך לכתוב ולחשוב מעבר לקלישאות הרגילות. ובינתיים אני מוצא את הדיון הזה נערך בעיקר באקדמיה.

כשנכנסתי באחת הפעמים הראשונות לקפה (בהמלצה של העיתונאי האנו הנושטיין) פגשתי אקסית גרמנייה של חבר ישראלי, שפתחה פה של הפתעה ושאלה בסקרנות מהולה בחרדה: "איך הגעת לקפה הזה דווקא?", ולא חשבתי פעמיים והחזרתי לה: "איך את הגעת לפה?". זה לא שהישראלי פלש לגרמני. זה הגרמני שצריך להתרגל לחזרת היהודים לבטנו הרכה.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ.

***

22

בואו לראות אותי חותם על ספרי "מקלחת של חושך" בשבוע הספר, ככר רבין, תל אביב 13.6 22:00

בואו להשקה לחגוג איתי את השקת ספר האומץ ב"בר מצווה" בתל אביב, ראשון 14.6 20:00

***

שבוע טוב!

על ציניות וחיפושי דירות בברלין

2015-02-21 13.17.54

חיפושי דירה וציניות בברלין

יצאתי למסע חיפוש דירה בברלין. והדבר לא פשוט, גדודים של שבטים של מחפשות ומחפשים פוקדים את הדירות הנחשבות. התחלנו בקרויצברג, עברנו לנויקלן, המשכנו לשוננברג, הגענו עד פרידריסהיין והתחלנו לחשוב כבר על וודינג ונפל לי הוודג'.

באותו זמן שאני מתבזה בסטטוסים מתחננים, ומשתחווים בכל העובר ושווא, בישראל יש מלחמת בחירות. ובמלחמה כמו במלחמה כל הטילים נורים, כל הפצצות מותרות, ואובד המשותף והציניות שלטת. ואני קורא את דיויד פוסטר וואלאס שמעיר על כך:

"קשה לקבל תשובות טובות לשאלה מדוע בוחרים צעירים אדישים כל־כך לפוליטיקה. זה כנראה מפני שכמעט בלתי אפשרי לגרום למישהו לחשוב ברצינות למה הוא לא מתעניין במשהו. השעמום עצמו מסכל כל חקירה; עצם התחושה היא עובדה מַספקת. אבל אחת הסיבות, ללא ספק, היא שפוליטיקה זה לא מגניב. או אולי בעצם שאנשים מגניבים ומעניינים, אנשים חיים, אינם — כך מתקבל הרושם — האנשים שנמשכים לתהליך הפוליטי. נסו להיזכר איזה מין ילדים רצו להיבחר למועצת תלמידים בתיכון: חנונים חרשנים, ילדי־טיפוחים, להוטים למצוא חן בעיני הרשויות, שאפתנים בצורה עצובה. מתים לשחק את המשחק. מין ילדים שילדים אחרים היו רוצים להרביץ להם אם זה לא היה נראה חסר טעם ומשעמם כל־כך. ועכשיו חישבו על כמה מגרסאות שנות ה־2000 המבוגרות של הילדים האלה בדיוק"

(מתוך המסה "למי איכפת כל כך" מופיעה בספר הדיגיטלי "אקספרס הדיבור הישיר", הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרים הפועלים, בתרגום הנפלא של דבי איילון).

הסקנדיביים הם הצרפתים של ברלין

והברלינאים מקללים את הסקנדינביים האלו, כמו שהתל אביבים מקללים את הצרפתים. תמיד ישנה קבוצה שבאה מבחוץ וקונה את העיר ומעלה את המחירים. ובכל זאת אי אפשר למצוא דירה חדשה כמו שלי, במחירים של תל אביב. ולא בגלל זה אני פה. תנו לי להסביר לכם משהו שקרה הערב, הלכתי למסיבת השקה של האלבום המזרח תיכוני החדש של דיג'יי רוקי אסייג בתיאטרון "אקוד" בשכונת מיטה, ומצאתי את עצמי מדבר עם קנדית-יהודיה שעשתה עלייה לישראל והחליטה לעזוב לברלין, אחרי שהתייאשה מהעבודה, הדירה ואי הקבלה של החבר הפלסטיני שלה. הגענו למסקנה שיש ציניות בישראל, שאנשים מיואשים ואין להם אופק של תקווה וחזון. הם נשארים בישראל בלית ברירה. והבטחתי לה שאכתוב על הציניות הזה. ומצאתי את עצמי מיואש וציני לגבי מציאת דירה עם הטורקים בשכונת נויקלן ועם היאפים בשכונת מיטה. הכול נראה בלתי אפשרי.

2015-02-19 16.44.24

לישראלים שעזבו אין אפשרות הצבעה בבחירות, אך הייאוש שלהם, מהדהד לייאוש הישראלי. מיליון ישראלים שישראל מתיימרת לייצג, ושהם עצמם לא יכולים להשפיע על זה שגנב להם את זכות הדיבור. אבל יום אחד הדברים יתהפכו ויהודי העולם, והישראלים בעולם, הפלסטינים שגורשו, הפלסטינים שגלו, הפלסטינים שעזבו – כולם ידרשו מישראל זכות הצבעה ביחד ויקבלו.

בעלי הדירה מקרויצברג מבקשים שנבוא לטמפלהוף לפגוש אותם. אנחנו מגיעים לדירה בפרברים של הפרברים. נהר שחור, ברווזים לבנים בזים למים הקפואים. נכנסים, למשרד בדירה. הם לוקחים מאיתנו את המעיל. במהלך השיחה הם מוציאים חוזה. אנו מתרגשים כמו הזוגות שזוכים באוטו באיזה תוכנית ריאליטי באלבניה. אנחנו יוצאים החוצה וקונים שמפניה. יש תקווה בעיר הזאת. דווקא בשל היהדות שלי, הגרמנים ריחמו. ולא סתם גרמנים, אלא אלו שהם אינם רודפי בצע והמחיר שלהם הוא המחיר הישן, שכבר אי אפשר למצוא בשומקום.

יש לי בית, אבל אני לא מצביע לשלטון הגרמני, ולשלטון הישראלי. אני בלימבו. חי מתחת לראדארים של שני המשטרים. לא שייך לפה, ולא שייך לשם. אני שייך למילים שנותנות לי להצביע עבורן.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ, 13.3.2015

שבת שלום

*

SeAbCrFI

 

je4mYnmH

"שלא אשאר כבוי ככה"

צילום נפלא של ספיר הוברמן מתוך סדנת האמן של עמיר לב בברלין
צילום נפלא של ספיר הוברמן מתוך סדנת האמן של עמיר לב בברלין

הטור התפרסם לראשונה ב"תרבות וספרות" – הארץ, בגירסא מקוצרת

כל שיר נושא בתוכו זיכרון. השירים המשמעותיים בחיי מכילים בתוכם זיכרונות. אני זוכר למעשה איך שמעתי בפעם הראשונה את הפזמון "מכיוון ההר הכל רגיל / אוקטובר הטוב עומד להתחיל" של עמיר לב, כשנסעתי במכונית של הוריי, אל מול הקניון של חיפה, בואכה העלייה של כביש פרויד. והתחלתי לבכות. כל הסכסוך המזויין הזה קרע לי את הלב. לא יכולתי לשאת אותו על גבי, במיוחד כחיפאי שראה את משטר ההפרדה בעיר הולדתו.

והנה אני מוצא את עצמי יושב עם עמיר לב בבר של ה"סודבלוק" מתחת לתחנת רכבת התחתית של "קוטבוסר טור". אנחנו יושבים ואני מספר לו על החוויה הזאתי. הוא מתלהב. מבקש ממני שאשאל את השאלות על השירים שלו. אני עונה בספונטניות "אין בעיה". כי בתוכי יש לי מיליון שאלות על כל שיריו, אבל אני עושה מאמץ להסתיר את המעריץ ולהיתלות במשורר שבתוכי. אותו משורר שיתפרץ ברעב כשעמיר לב יזמין אותי לקרוא שניים משיריי מתחת לבר ה"גולדאפל" בשכונת פראנצלאור ברג.

X6OQd0m_

אנחנו מגיעים לבר, יורדים ועושים סאונדצ'ק עם עילאיי צ'סטר, הצ'לנית שתלווה את עמיר בשלושה שירים. הקהל מתחיל להכנס. רובם ישראלים, גרמנים דוברי עברית ואיטלקיה אחת. עמיר פותח את הערב ואפשר לשמוע את המים של העברית שעוברים מתוך הגיטרה והגרון שלו ישר אל תוך האוזניים של הצמאים לזכרונות שהשירים מעלים בתוכו. הוא מזמין אותי, אני שואל אותו איך הגיע לכתוב על ויקי קנפו, בשיר קורע הלב של "כביש 1". הוספתי, "אתה יודע עמיר, אתה הראשון שכתב על ויקי קנפו ברוק הישראלי, וגם על ישראל טוויטו …" ובעצם בתוך תוכי ידעתי שאוכל לכתוב ספר שלם על הדיסק "הכול לכאן" והמהפכה שלו, במיוחד בכתיבה ובתיאור של כל כך הרבה קונפליקטים קשים בישראל/פלסטין.

עמיר מוסר לי ד"ש חם מסמי שלום שיטרית. הוא הקדיש לסמי שיר בדיסק האחרון שלו "נוגע בדרכון" :

"גדלתי על סיפורים גיבורים ושמות / אודי מהפלמ"ח נפל על הגדרות / וביד מרדכי לא יכלו כבר לעמוד / אני לא זוכר דיבור על אלא מאשדוד…"

והלב מתחמם לשמוע על כל החברים, מילים נושאות געגועים. אני אומר לעמיר, "געגועים הם הנשק הכי חזק, שרוב הצבאות בעולם לא הבינו, לא צריך אטום, כימי וביולוגי" הוא מהנהן להסכמה. אחרי ההופעה אנחנו הולכים עם עוד מוזיקאי אגדי למסעדה רוסית.

חלום הרוקנרול שלי מסתיים אחרי ההופעה השנייה של עמיר לב. ההופעה הראשונה הייתה סדנת אמן, ההופעה השנייה היתה של רוק נטו. ובבוקר למחרת ריקנות מגיעה. הנגיעה של הקרובה של המילים והזכרונות מתפוגגת ואתה נזכר אלפי קילומטרים בינך לבינו. אתה חוזר לאינטרנט ומפעיל את הבנקמפ בלופ. המוזיקה כאילו מרגיעה את הבכי. בשום מקום אין בית חוץ מהאותיות.

ואיך להאמין שאת השיר על "מרסי" הוא כתב דווקא בישראל, לאחר שיחה עם ברי סחרוף. כל השנים האלו חשבתי שהוא נסע עם הרוקיסטים ותפס את הפחד מהמוות במילים היפות:

"השמש יצאה על הבית הלבן הוא רואה אותם נכנסים / מעילי עור שחורים / כולם חברים טובים / על ספסל אחד יושבים צמודים באמצע החצר נראה שהם צוחקים יותר חזק כל פעם שאמבולנס עובר"

ופתאום אני מבין שכל שאלת ההגירה שנוגעת בדרכון (כמו שמו של האלבום האחרון של עמיר לב) היא שאלת ההגירה מגן עדן, מהנצח אל חיינו כבני תמותה בחלד. והכי חשוב:

"שלא אשאר כבוי ככה / שלא אשאר כבוי ככה" (מתוך השיר "כבוי" של עמיר לב).

שבת שלום!

8Hz9WjRxהטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

להפוך את "מאורע ברנר"

המיזם של מיכל זמיר מסמן את מה שיקרה ביום שקהילה עברית גדולה תתמקם מעבר לגבולות הלאומיות הציונית ותתחיל לחשוב בצורה עצמאית

אחד המוסדות המרכזיים של הקהילה שלנו הוא הספרייה העברית בברלין, שהקימה האמנית מיכל זמיר. הקבוצה החלה במפגשים ספרותיים שנהפכו עם הזמן למפגשים קבועים אחת לחודש בבית קפה ברובע פרנצלאורברג, ומאוחר יותר ברובע שונברג. במפגשים האלה, אנשים החליפו ספרים בעברית, נהנו ממוסיקה חיה של יוצרים ישראלים והקשיבו להרצאות ולהקראות של סופרים ישראלים.

כעבור שנה, ספרים החלו להצטבר והחלו להתקבל תרומות ספרים גם מחברים מחוץ לברלין. חברי הקבוצה החליטו להתכנס לצורך מפגשי הספרייה בדירתה של מיכל זמיר, ואת אירועי התרבות קיימו בתיאטרון או בבית קפה בפרנצלאורברג.

כרגע יש להם בספרייה כ—3000 ספרים לילדים ולמבוגרים המאיימים להשתלט על כל הדירה. יש להם גם מוסיקה וסרטים בעברית, עיתונים ומגזינים. מספר החברים בספרייה הוא מעל ל—800. הם מקבלים תרומות ספרים מישראל ומרחבי גרמניה. גם מרכז הספרייה והספר שבישראל, הוצאות לאור, חנויות ספרים וסופרים ישראלים תורמים להם ספרים. עד כה הופיעו במסגרת הספרייה לא מעט סופרים וסופרות שהגיעו מישראל, וביניהם יהודית קציר, דורית רביניאן, פניה עוז זלצברגר ואחרים.

הקבוצה של זמיר עובדת להקמת עמותה ללא מטרות רווח לקידום השפה והספרות העברית וכן אתר אינטרנט; והחזון הולך וקורם עור וגידים. היא שואפת למצוא חלל לספרייה ולכל אירועי התרבות. היא ממשיכה לפתוח את הבית שלה, אחת לחודש, לכל מי שרוצה לבוא לשאול ספרים וממשיכה לארגן אירועים בתשלום, שמטרת ההכנסות מהם היא לתמוך בספרייה ובעמותה ובין השאר, לתקצב את העברת כל הספרים שנתרמו לספרייה.
עוד כתבות בנושא

זמיר הפיקה, יזמה וניהלה את האירוע המוצלח של משוררים ישראלים החיים בברלין: מאיה קופרמן, רונן אלטמן קידר ואנוכי. האירוע התקיים במוזיאון היהודי לנוכח יותר ממאה צופים וקיבל גם חשיפה נאה בעיתונות הגרמנית. את האירוע הנחה המתרגם גדי גולדברג, מי שתירגם באחרונה את "במערב אין כל חדש" מאת אריך מריה רמרק.

הספרייה העברית היא חלק מפעילות רחבה יותר המתרחשת בברלין בתחום העברית, כגון העיתון "שפיץ", המפגשים בגלריה "שפראכזאל" וכתב העת "מכאן ואילך".

זמיר רואה בספרייה חלק מעולם יצירה עברי המתקיים בתפוצות, שהוא המשך למסורת קיימת של יצירה עברית בתפוצות שנקטעה, ברובה, בשל השואה. אך זו גם תופעה חדשה בתולדות היצירה העברית – לכל אלה שהשפה משמשת להם כבית. וכשיקום בברלין מרכז עברי שיתחיל לחשוב עצמאית ולא יתמסר לגבולות הטריטוריאליים שהציבה המדינה בתוך התרבות, אזי נקבל את מה שקרה בשעתו ב"מאורע ברנר".

"מאורע ברנר" היה, כזכור, המשבר שקרע את הקהילה העברית בארץ ישראל (שתמכה בברנר) מהקהילה היהודית באירופה (שמימנה את כתבי העת של הקהילה בארץ ישראל, שבה הופיע המאמר הפולמוסי של ברנר בפסבדונים) בשאלת הקשר בין הלאומיות והדת. קו השבר יקרה ביום שקהילה עברית גדולה דיה תתמקם מעבר לגבולות הלאומיות הציונית ותתחיל לחשוב בצורה עצמאית.

כבר ברגעים אלו, היצירה המגוונת, העוברת גם דרך הפריזמה של הספרייה העברית בברלין, מכילה יסודות חתרניים, כי הזרם שהשתלט על הציונות בישראל אינו מקבל בעין יפה את האפשרות לחיים ריבוניים, יהודים, עבריים ובו בזמן עצמאיים, מחוץ לישראל. ויום אחד הדברים יתהפכו, ואולי הספרייה העברית תשלח סופרים כותבי עברית לישראל.

3JmlIAUT

שבת שלום

 

*

עבר יום וכתבתי את התגובה הזאתי עם התמונה הזאתי

 

"טרם קבלת מכות ברכבת בתור ז'יד?" (מאחלים לי אלימות)  "כנראה שהוא יקבל מכות דוקא כמוסלמי" (מזהים אותי כמוסלמי, כי אני יהודי-ערבי)  "מציע שתפתחו גם מעדניה כשרה כדי שלאנשי דעא"ק תהיה כתובת ברורה" (לא מאמינים בקיום יהודי מחוץ לישראל)  אלו כמה מהטולקבקים לכתבה שלי אבל אף אחד לא ישקר שבישראל יותר בטוח. בכל שנה יש מלחמה, טילים, מצב חירום עוד מ48, עם שלם שחי תחת כיבוש, גזענות שהגיע לשיאים, שופטי בגצ נלוזים ורקובים שמעיזים לשפוט פלסטינים, מבלי שלפלסטינים תהיה יכולת ייצוג במערכת הפוליטית, אסירים שנמצאים במעצר מינהלי, מבלי שישפטו, מערכת שלמה של השב"כ שאי אפשר להתלונן על פעולותיו (כל התלונות על עינוי השב"כ נסגרו ללא שום אישום). וזה עוד לפני שנדבר על שני מיליון עניים, יותר ממליון ילדים מתחת לקו העוני, יוקר מחייה בלתי נסבל, אי יכולת לקנות דירה, אין עתיד לדור הצעיר, מדינה שלא סובלת את מהגריה, את השונה, את האחר, שלא מוכנה אפילו ללמד על הזהות המזרחית בבתי הספר, שלא לדבר על מאגרי הנשק הגרעיני, הכימי, הביולוגי, כל הנשק שנקנה כל שנה מארה"ב ואין לו שימוש (צבא גנרלים שמנהלים מדינה ולא הפך), כשהילדים רעבים והתשתיות הרוסות, אין מערכת בריאות מסודרת, אין מערכת חוקית, הפקידים מושחתים, הפוליטיקים מושחתים, הנשיא אנס, שר האוצר גנב, שר השיכון גנב, שר החוץ גנב, והרשימה רק מתארכת. אז שיבואו היהודים הצרפתיים, וייכנסו לדירות הנוחות שלהם בנווה צדק, שחיכו להן ריקות, שיילמדו על "יש לי חלום, שיום אחד האומה תעלה ותהווה אור לגויים" אבל במציאות "האדמה מקולקלת" כפי שכתב יפה אוהד פישוף.  אהה וכמעט שכחתי עוד מעט יאסרו על ההומואים והלסביות להתהלך ברחובות, כי הם טמאים, על פי איילת "שונאת הערבים" שקד ונפתלי "הרוצח - חסר האשמה" בנט הילדים החדשים של הממלכה המשוגעת  אני בעד ישראל שתהיה שיוויונית וצודקת ללא כיבוש, ואני בעד קיום יהודי ריבוני גם מחוץ לישראל, שני הדברים לא סותרים אחד את השני. ועד שזה יקרה, אני עובר לגור באיגוד השוטרים היידיים. שבוע טוב  * הכתבה ב"תרבות וספרות" Haaretz הארץ http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2533139  אפשר לקרוא אותה במלואה למי שאין מינוי להארץ - http://bit.ly/1BSIDSU  נ.ב מצאתי חד קרן!!!!
"טרם קבלת מכות ברכבת בתור ז'יד?" (מאחלים לי אלימות)
"כנראה שהוא יקבל מכות דוקא כמוסלמי" (מזהים אותי כמוסלמי, כי אני יהודי-ערבי)
"מציע שתפתחו גם מעדניה כשרה כדי שלאנשי דעא"ק תהיה כתובת ברורה" (לא מאמינים בקיום יהודי מחוץ לישראל)
אלו כמה מהטולקבקים לכתבה שלי אבל אף אחד לא ישקר שבישראל יותר בטוח. בכל שנה יש מלחמה, טילים, מצב חירום עוד מ48, עם שלם שחי תחת כיבוש, גזענות שהגיע לשיאים, שופטי בגצ נלוזים ורקובים שמעיזים לשפוט פלסטינים, מבלי שלפלסטינים תהיה יכולת ייצוג במערכת הפוליטית, אסירים שנמצאים במעצר מינהלי, מבלי שישפטו, מערכת שלמה של השב"כ שאי אפשר להתלונן על פעולותיו (כל התלונות על עינוי השב"כ נסגרו ללא שום אישום). וזה עוד לפני שנדבר על שני מיליון עניים, יותר ממליון ילדים מתחת לקו העוני, יוקר מחייה בלתי נסבל, אי יכולת לקנות דירה, אין עתיד לדור הצעיר, מדינה שלא סובלת את מהגריה, את השונה, את האחר, שלא מוכנה אפילו ללמד על הזהות המזרחית בבתי הספר, שלא לדבר על מאגרי הנשק הגרעיני, הכימי, הביולוגי, כל הנשק שנקנה כל שנה מארה"ב ואין לו שימוש (צבא גנרלים שמנהלים מדינה ולא הפך), כשהילדים רעבים והתשתיות הרוסות, אין מערכת בריאות מסודרת, אין מערכת חוקית, הפקידים מושחתים, הפוליטיקים מושחתים, הנשיא אנס, שר האוצר גנב, שר השיכון גנב, שר החוץ גנב, והרשימה רק מתארכת. אז שיבואו היהודים הצרפתיים, וייכנסו לדירות הנוחות שלהם בנווה צדק, שחיכו להן ריקות, שיילמדו על "יש לי חלום, שיום אחד האומה תעלה ותהווה אור לגויים" אבל במציאות "האדמה מקולקלת" כפי שכתב יפה אוהד פישוף.
אהה וכמעט שכחתי עוד מעט יאסרו על ההומואים והלסביות להתהלך ברחובות, כי הם טמאים, על פי איילת "שונאת הערבים" שקד ונפתלי "הרוצח – חסר האשמה" בנט הילדים החדשים של הממלכה המשוגעת
אני בעד ישראל שתהיה שיוויונית וצודקת ללא כיבוש, ואני בעד קיום יהודי ריבוני גם מחוץ לישראל, שני הדברים לא סותרים אחד את השני. ועד שזה יקרה, אני עובר לגור באיגוד השוטרים היידיים. שבוע טוב
* הכתבה ב"תרבות וספרות" Haaretz הארץ http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2533139
אפשר לקרוא אותה במלואה למי שאין מינוי להארץ – http://bit.ly/1BSIDSU
נ.ב מצאתי חד קרן!!!!

מול המסך הגדול בברלין נגלו לי חיי הקודמים כמשורר

2014-12-15 21.28.14אני זוכר לא פעם, כשיצאתי עם בחורה, פחדתי שהיא תבוא להוריה ותגיד להם שאני משורר. הבושה אכלה אותי מבפנים. מחשבות בעקבות הסרט "הגננת"

פתאום הבנתי שהשתנו הקוארדינטות התרבותיות שלי. אני רואה תרבות ישראלית שבאה אלי ופחות כזאת שאני טס אליה בגטו הישראלי. יש פתגם סיני שאומר: "מי שיושב במקום אחד, כל העולם עובר לפניו". והנה הגיע הבימאי והתסריטאי נדב לפיד עם סרטו החדש "הגננת". הוא הציג אותו בפסטיבל בינלאומי שיזם ערוץ "ארטה", שכלל יוצרים מ-14 מדינות ברחבי העולם, והוא הזמין אותי לצפות בו.

הלכנו חברתי ואני לצפות בסרט ומול המסך הגדול בשכונת "מיטה" נגלו לי חיי הקודמים, כמשורר. בסרט, הגננת מנסה להציל ילד אשכנזי מוכשר שכותב שירה. הגננת משתמשת בשירתו של הילד בן החמש כחלק מסדנאות שירה, וחושפת את אהבתה האידיאליסטית לאמנות השירה.

כשנשאל לפיד, אחרי הסרט, האם זה סרט פוליטי או לא, הוא לא ענה תשובה ברורה. לכאורה, הסרט מנגיד את אמנות השירה אל מול העולם העסקי־כלכלי, שבו אין מקום למשורר. אביו של הילד הכשרוני לא מוכן שהילד ימשיך להיות משורר. ואני זוכר לא פעם, כשיצאתי עם בחורה, פחדתי ביותר שהיא תבוא להוריה ותגיד להם שאני משורר. הייתי תמיד משביע אותה: אל תגידי להורייך שאני משורר, והיא היתה מתפלאת. "מדוע? הרי פירסמת כך וכך ספרים, ואתם עושים הפגנות חברתיות ב'גרילה תרבות'". אבל הבושה היתה אוכלת אותי מבפנים. ידעתי שמשורר הוא לוזר, אין לו סיכוי להביא פרנסה טובה ובטח לא לתמוך בהקמת משפחה והבאת ילדים לעולם.

יצאנו מהסרט וחיכינו לנדב לפיד, שחשב שיוכל לבוא אבל בסוף ביטל. הסברתי לחברתי שהוא בטח חוגג עם מזמיניו. הלכנו לשבת על בקבוק יין בדירתה. בחוץ געשו הרוחות ובפנים תרבות ישראלית הפכה לתרבות גרמנית ולא יכולת להבדיל ביניהן. הסברתי שלדעתי הסרט אינו באמת מנגיד את עולם השירה, שפעם הייתי אחד משחקניו. הילד בן החמש שכתב שירה בסרט היה משורר מחורבן. הגננת שהעריצה אותו, בעצם היתה קצת אינפנטילית ולא הבינה באמת מהי שירה טובה. ועולם השירה עצמו היה נכלולי וריק מתוכן, מלא עסקנים, פאתוס וחשיבות עצמית חסרת תקנה.

 

געגועיי לצ'יקי
געגועיי לצ'יקי

חברתי ניסתה להבין מה באמת הסרט מציע, ושנינו נהפכנו ליותר ויותר אדומים אל מול החלון בקרויצברג. אני זה שפוחד מהשלג והיא זאת שמעריצה אותו. בחוץ אפילו השיכורים השכונתיים הסתלקו למאורות אחרות.

היא עישנה סיגריה אחר סיגריה והמטבח שבו ישבנו התמלא בעשן. וניסחתי מחדש את דברי. הסרט של לפיד בעצם מראה לנו שהאמנות נכנעת לפסיכולוגיה ילדותית ומאבדת את כוחה אצל המעמד הבינוני. ההערצה העיוורת לאסטתיקה של הילד מאפשרת את אובדן האופוזיציה לכוח המצמית של ההון. סוף הסרט, שנראה לא כל כך שייך לסרט, רק מדגיש את חוסר הבנה של הגננת בשירה, את האידיאליזם הריק שמסתיר מאחוריו רצון לכוח אגרסיבי.

היא חייכה אלי ושאלה אם אני מתגעגע לעולם השירה, והבנתי שבשאלה שלה היא כיוונה אותי פנימה. בטח שאני מתגעגע, עניתי, אבל אני לא מתכוון לחזור אליו. חציתי את הנהר אל הפרוזה. אבל בתוך תוכי רציתי להיות רק עוד פעם בפסטיבל שירה במדבר עם קומונת המשוררות של צ'יקי; לקרוא שירת אבנים יבֵשות בעירום; להשתין על הקבר של בן גוריון הקולוניאליסט שבחר לו את המקום הכי יפה במדבר; בלילה לעשות מדורה גדולה של מלים ריקות מתוכן; ביום, להקים פסלי אותיות חתרניות עם ילדי המדרשה נגד המלחמה שפורצת בכל פינה; ובעיקר להתמסר לכוח העוצמתי של השירה, שפרחה, למרות השוליות שלה.

ובדיוק בתום השיחה שלג עדין ורך ירד וכיסה את הרחוב בלבן.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות הארץ.

*

ממליץ לקרוא סיפור שלי שהתפרסם באנגלית במגזין לגהו

*

טורים נוספים:

סרטוני השקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בברלין | היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי |זוג מהגרים איראנים בברלין |פגישה עם הפילוסופים הישראלים של ברלין  |מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין |מצרים בין קרויצברג ונויקלן | סונטת קרויצברג: מתי שמואלוף על העזיבה לברלין וספר הפרוזה החדש  | אלוהים אדירים, זה היה רק סיוט: מעלילות ישראלי בברלין | העיתון העברי שמלמד אותנו על המהגרים החדשים בברלין |להיות ברלינאי-ישראלי | מה קורה כשפתאום התרבות הקיבוצניקית נוחתת עלי בגרמניה |ופתאום הבנתי שאני, השחור, רוצה להיות לבן. שייסה | המשורר מתי שמואלוף בהפגנה נגד המשורר מתי שמואלוף | איך הפכתי אנטישמי בעל כורחי | מדוע המכתב של מח"ט גבעתי לא עוזב אותי | הבליץ-קריג הספרותי מברלין יגיע בקרוב לפתח דלתכם | טילים לא נופלים על ברלין | מה זה להיות סופר ישראלי בברלין |ראיון במגזין שפיץ בברלין עם שירים מהספר וסיכום שירת הגלותוצילומים נהדרים של כפיר חרבי  | ספר שירים דיגיטלי: פרידה בברלין | הנה אני יושב עם שני פליטים ממשהד | מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי | מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות | ישראלי בברלין ליאיר לפיד: "יש שואה כלכלית" | סוכות, גלות וברלין | כואב לנסוע, כואב יותר להישאר

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה