הָרֵי קוּרְמֵנְק מִתְמָרְדִים

השיר "אפרין" של המשורר הכורדי מוסא עבדולקאדיר ראה אור במדור "תרבות וספרות" – עיתון הארץ. מוסא השתתף באירוע הייחודי שערכנו בברלין: "ברלינאים מסרבים להיות אויבים: היוזמה התרבותית ששואפת לחבר מחדש את המזרח התיכון".

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

סוף סוף יצא לאור ספר השירה השלישי שלי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". לכו ובקרו אותו בחנות הקרובה לביתכן – תמצאו את נשמתי בתוכו יוקדת

כולם מדברים על ישראלים בברלין, אבל אף אחד לא מדבר על פלסטינים בברלין

הלכתי לתערוכה של הייקה סטיינווג (Heike Steinweg) בבניין העירייה של שכונת טמפלהוף. טמפלהוף, היא אותה השכונה שהתפרסמה בזכות שדה התעופה שהיה פעיל בזמן הנאצים, והפך לפארק מְחַיֵּה נשמות. התערוכה עסקה ב"ישראלים בברלין" דרך צילום דיוקנאות. אחד הצילומים המקסימים היו של השחקן (גילוי נאות, הוא חבר טוב שלי) יוסוף סוויד. כל אחת מהדמויות בתערוכה התבקשו לכתוב מספר מילים על הזהות שלהם. יוסוף כתב על כמה קשה להיות ערבי בישראל, וכמה זה מוביל למצבים מוזרים, למשל כשהוא מתראיין לעיתונות הישראלית, שואלים אותו שאלות שלא שואלים שחקנים יהודים. ובדברים שכתב לתערוכה של הייקו הוא ציין שדווקא בברלין הוא מרגיש רגוע יותר עם הזהות שלו.

בין וזר־שטראסה להרמן־שטראסה

אוי. הנה עוד ישראלי שטעה והניח את המחשב הנייד לא בשורה שמותר בה לעבוד ב"ק־פטיש". אני מדבר אליו בעברית. כמה כוח יש לשמוע את השפה הזאת מחוץ לישראל, וכמה סתמיות לעתים יש בה כששומעים אותה בישראל. ה"ק־פטיש" ("K-fetisch") הוא קפה לא רגיל: כשסיפרתי עליו לחברי ואמרתי שאין בו מנהלים וכולם שותפים, הייתי צריך להוסיף שאלה לא שותפים מסחריים אלא שותפים פוליטיים, כקולקטיב. ומדוע זה חשוב? ובכן, אתה רואה בחוץ את השלט "פליטים מתקבלים בברכה" ואתה יודע שהפליטים מרגישים בבית. וכולנו פליטים של מזרח תיכון בוער, של הבטחה לגן עדן חברתי שממנה גורשנו למען האחוז האחד שלוקח את כל הרווחים. [הטור שלי "ישראלי בברלין" חזר לפעולה]

על ציניות וחיפושי דירות בברלין

חיפושי דירה וציניות בברלין יצאתי למסע חיפוש דירה בברלין. והדבר לא פשוט, גדודים של שבטים של מחפשות ומחפשים פוקדים את הדירות הנחשבות. התחלנו בקרויצברג, עברנו לנויקלן, המשכנו לשוננברג, הגענו עד פרידריסהיין והתחלנו לחשוב כבר על וודינג ונפל לי הוודג'. באותו זמן שאני מתבזה בסטטוסים מתחננים, ומשתחווים בכל העובר ושווא, בישראל יש מלחמת בחירות. ובמלחמה כמוהמשך לקרוא "על ציניות וחיפושי דירות בברלין"

"שלא אשאר כבוי ככה"

כל שיר נושא בתוכו זיכרון. השירים המשמעותיים בחיי מכילים בתוכם זיכרונות. אני זוכר למעשה איך שמעתי בפעם הראשונה את הפזמון "מכיוון ההר הכל רגיל / אוקטובר הטוב עומד להתחיל" של עמיר לב, כשנסעתי במכונית של הוריי, אל מול הקניון של חיפה, בואכה העלייה של כביש פרויד. והתחלתי לבכות. כל הסכסוך המזויין הזה קרע לי את הלב. לא יכולתי לשאת אותו על גבי, במיוחד כחיפאי שראה את משטר ההפרדה בעיר הולדתו.

מול המסך הגדול בברלין נגלו לי חיי הקודמים כמשורר

פתאום הבנתי שהשתנו הקוארדינטות התרבותיות שלי. אני רואה תרבות ישראלית שבאה אלי ופחות כזאת שאני טס אליה בגטו הישראלי. יש פתגם סיני שאומר: "מי שיושב במקום אחד, כל העולם עובר לפניו". והנה הגיע הבימאי והתסריטאי נדב לפיד עם סרטו החדש "הגננת". הוא הציג אותו בפסטיבל בינלאומי שיזם ערוץ "ארטה", שכלל יוצרים מ-14 מדינות ברחבי העולם, והוא הזמין אותי לצפות בו.

בסאונה בברלין עם מייקל שייבון

בסאונה עם מייקל שייבון

פגישה עם הפילוסופים הישראלים של ברלין

אלעד לפידות הוא פילוסוף ישראלי שמלמד תלמוד ופילוסופיה, ואל ביתו שבשכונת פרנצלאוורברג באים חוקרים ומדברים על באדיו, ז'יז'ק ופאולוס לא רק סופרים ואמנים, אלא גם פילוסופים ישראלים הגיעו לברלין. אלעד לפידות הוא אחד מהם. הכרתי אותו בפסטיבל אלטרנטיבי שערכה דוברת מרון על גדות נהר השְׁפְּרֵה; אני הקראתי שירה בפעם האחרונה בחיי והוא לימד תלמוד. וכמוהמשך לקרוא "פגישה עם הפילוסופים הישראלים של ברלין"