האזינו: וויליאם אדוארד בוראגרד דו בויז – האינטלקטואל השחור הגדול של המאה העשרים

ב23 לפברואר בשעת בין ערביים של שנת 1868 במדינת בוסטון אשר באמריקה הצפונית נולד אדם חופשי להורים שהיו בעלי האדמה עליה חיו. למרות שצבעו היה שחור. לא משנה כמה אינטלקטואל היה, כמה חופשי ובעל מחשבות חלוציות – הוא היה שחור.

שמו של האיש, וויליאם אדוארד בוראגרד דו בויז (Du Bois).

הוא יגדל להיות לאחד ההוגים המשפיעים ביותר על מבקשי החירות והשיוויון במאה ה20. דו בויז חי שנים רבות מאוד. הוא נולד שלוש שנים לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית ומת כמה חודשים אחרי שהרוסים שיגרו את הקוסמונאוטית הראשונה לחלל.

דו בויז היה למכונני המאבק הגדול שנמשך עד ימינו. על אף היותו שחור-חופשי, שלא טעם טעמה של עבדות, הוא ראה וחש היטב במציאותם של החיים "מעבר למסך". חיים של דיכוי, השפלה, שיעבוד וקפיטליזם המממן ומנציח הרעות החולות. דו בויז היה אחד השחורים הראשונים שהציעו תקווה חדשה לצאצאי העבדים מזה 300 שנה. אבל לא רק להם אלא לכל אדם.

בסופו של דבר הוא עשה את הלא ייאמן ובגיל מופלג ביותר עזב את אמריקה וחזר הביתה.

לאולפן הגיעו הרבה טקסטים, ניגונים ומתתיהו שמואלוף היקר שדיבר על תורות השחרור בהשפעת דו בויז ומתנגדיו.

פרויקט ספייק לי: מלקולם אקס, קפיצה חדשה מעל הלובן

1150855_10151737605303926_1274673914_n1-300x111במבט–על על תעשיית הקולנוע העצמאי, שבקרבה התפתח ספייק לי ניתן לראות ששיטות הפעולה שלו נבעו בתחילת דרכו מאופן הניסיון שלו להתבלט ללא חסות האולפנים הגדולים. הניסיון לתפוס בעלות על דמותו של מלקולם אקס, עוד לפני שהוא קיבל את האישור לעשיית הסרט, הוא רק דוגמה אחת לניסיון של ספייק לי בתור יוצר שחור, לצבור הון תרבותי/סימבולי, במבנה קולנוע לבן. ספייק לי , יוצר שחור ממעמד זעיר–בורגני, ביקש להיכנס למבנה ההגמוני של הקולנוע ההוליוודי ולשורת יוצרי העל (אשר רובם לבנים), שגם מביימים, משחקים וכותבים את סרטיהם, ובו בזמן הם גם בעלי הגדרה עצמית. חוקרת הקולנוע מנטיה דיווארה הראתה שספייק לי תפס את מקומו הלימינאלי במערכת יחסים ארוכה בין הקולנוע העצמאי השחור ובין הקולנוע המיינסטרימי; בין ה"שחורות" ובין ה"לובן"; בין התרבות ה"לא מובחנת" ובין התרבות ה"מובחנת"; בין התרבות ה"נמוכה" לבין התרבות "הגבוהה". סנפורד פינסק מדגיש כי בהתחשב בהיסטוריה המבישה של הוליווד ביחסה לשחורים, סרטי ספייק לי, מהווים סיבה לגאווה. משום שלספייק לי יש כישרון והוא מנצל אותו בתוך סביבה הדורשת ממנו להיות אגרסיבי. התעשייה השמרנית מכפיפה את ספייק לי לערכיה. לכן כשחברת "נייקי" פנתה לספייק לי היה די מובן, שמצד אחד הוא יקפוץ על המציאה וישתמש בכסף הנזיל שהיא תספק לו, על מנת להפיק עוד ועוד סרטים ולהתפרסם תחת הסטטוס של התאגיד הגדול. מצד שני, העבודה תחת חברת “נייקי”, ניטרלה את הניסיון של ספייק לי להצטייר כמורד בערכים הפוליטיים. כך הניסיון שלו לבקש מהקהילות המדוכאות "לעשות את הדבר הנכון" (כשם סרטו "Do the Right Thing" משנת 1989) הפך מעורפל כשהוא עצמו היה חלק מה"שיטה". המשך קריאת הפוסט "פרויקט ספייק לי: מלקולם אקס, קפיצה חדשה מעל הלובן"

עידן העבדות לפי גירסת טרנטינו: לא לפוליטיקה של זהויות והיסטוריציזם

כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה
כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה

הסרט החדש של הבמאי הידוע קוונטין טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים", חוזר לתקופה האכזרית של העבדות – תקופה שהיא הטראומה הקשה של ההיסטוריה האמריקנית. טרנטינו עושה את המהלך ההיסטורי הקולנועי דווקא בעיצומו של עשור ששייך לנשיא ברק אובאמה. אך מדוע לחזור לתקופת העבדות כשיש כבר נשיא שחור, שנבחר לשתי תקופות של נשיאות?

בסרט אנו עדים לזוועות חייו של ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד שחור שמשתחרר ומנסה בכל כוחו לשחרר את ברומהילדה אשתו (קרי וושינגטון) המוחזקת כשפחה באחוזת קנדילנד. הוא משתחרר מהעבדות ונוקם באדון האלים, בעל האחוזה קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו). מדוע טרנטינו – שאינו ידוע כפעיל לזכויות השחורים ולא כבמאי חברתי – מייצר סרט של נקמה שחורה וסיום העבדות מאות שנים אחרי סיומה בפועל? מה החשיבות ההיסטורית של הסרט בזמנים שבהם התיקון לשחורים בארה"ב כבר נעשה?

הקולנוע האמריקני כמעט לא עוסק בעבדות, ועובדה זאת מביאה את טרנטינו לביים סרט אלים במיוחד, על גבול הגרוטסקה. טרנטינו אינו היחיד שחוזר לגעת בנושא, גם סטיבן ספילברג מביים אפוס על חיי לינקולן, שחרת על דגלו את ביטול העבדות דרך התיקון לחוקה האמריקנית.

לחצו על התמונה למאמרים אחרים שכתבתי על ספייק לי
הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט

טרנטינו מצליח היכן שהקולנוע האפריקני-אמריקני שותק. הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט. הוא לא רואה תיקון כשבמאי לבן מגיע ומדבר על דמויותיו במילת הגנאי "ניגר". ספייק לי נחרד מהפיכת העבדות למערבון ספגטי פוסט-מודרני, שאין לו שום קשר לאמת ההיסטורית. אך בואו נזכור שגם ספייק לי עצמו לא ביים אפוס היסטורי שכזה מאז הסרט על מלקולם אקס ב-1992. ואולי יש מידה של קנאה, כשבמאי גדול מייצר סרט ארוך במיוחד על הנושא.

הקולנוע נחשב למוזה החדשה שדרכה אנו מבינים היסטוריה. אנשים מתייחסים לסרטים על השואה או על מלחמות כאמת היסטורית שאין עליה עוררין. אך טרנטינו לועג ליוצרי הקולנוע שמתיימרים להיות היסטוריונים, וכאן האמת שלו מתרחבת הרבה מעבר לאמנות שלו. מתוך הסרט, כמו גם מיצירות אחרות בעשור השני של המילניום החדש, אנו למדים שאין דרך אחת להציג את ההיסטוריה. אפשר להציג את השואה, למשל, כדרמה הוליוודית ("רשימת שינדלר") או כקומדיה ("החיים היפים"). במקרה הזה, הבלבול של הזמנים שהולך לאורך כל הסרט הוא הבלבול שבו גם אנו מצויים.

נכון, אובאמה נבחר, אך האם הוא משרת את כל השחורים? מובן שלא. הדמות שלו היא ייצוגית ונותנת שאיפה דמוקרטית לכל מיעוט להתקבל ולהנהיג, אך לא יותר מזה. טרנטינו לא מאמין בשאלת הפוליטיקה של זהויות, הוא לועג למחשבה השמאלנית המקובלת של שחור ולבן. בסרט שלו אפשר לראות גיבור במשקפי שמש הולך באחוזת עבדים. כלומר, אי אפשר להגיד שהיתה עבדות בלי להיות בהווה – ולהפך. וזאת העבודה הרצינית של טרנטינו: לבלבל את היוצרות ולטשטש את הגבולות המרכיבים את הפוליטיקה. וזה מה שהפחיד אולי את ספייק לי, שרואה אשמה גדולה באדם הלבן, ולא יכול להכניס את ההווה לעבר – ולהפך.

הדעה התפרסמה לראשונה בישראל היום

הקשיבו לפסקול הסרט:

עוד בנושא: נירית בן-ארי | טרנטינו בעצם גזען – הארץ

יש לי חלום שיום אחד תקום האומה הזאת ותקיים בחייה את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה – שכל בני האדם נולדו שווים

האנדרטה לזכרו של קינג בוושינגטון | Washington DC - MLK at Night, Dr. Martin Luther King Jr. Memorial  Washington's newest memorial. This sculpture is about 30 feet tall. For me, the monuments are most beautiful at night - all lit up, far fewer crowds and still perfectly safe. Washington, DC. | By ChellieL. cc: flickr
האנדרטה לזכרו של קינג בוושינגטון | Washington DC - MLK at Night, Dr. Martin Luther King Jr. Memorial Washington's newest memorial. This sculpture is about 30 feet tall. For me, the monuments are most beautiful at night - all lit up, far fewer crowds and still perfectly safe. Washington, DC. | By ChellieL. cc: flickr

אתמול התארחתי ב"חיים של אחרים עם ערן סבאג" (תוכנית בגל"ץ המשודרת בכל יום בשעה עשר בערב) לזכר מורשתו של מרטין לותר קינג. כבר הקדשנו תוכנית בעבר לזכרו, ואני מניח שהפעם השתחררנו לגמרי מהביוגרפיה. ואולי השחרור הזה העניק לנו את היכולת לחשוב לרוחב התרבות השחורה והאמריקאית על הזכרון של האישיות המופלאה הזאת. לחצו כאן בכדי להאזין לתוכנית. להורדה כקובץ MP3

האסון מתחיל בכתיבה

יצירה של מלכי טסלר
יצירה של מלכי טסלר

אני חייב ללכת לשירותים, חייב. פי הטבעת כבר מתכווץ. אז גם אני אכתוב את הפוסט על הכתיבה בחירבון.

1. בשנה הבאה ייצא לאור ספר השירה הרביעי והאחרון שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" בהוצאת נהר ספרים. גם את ספרי הקודם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" פירסמתי בהוצאה שהפכה לביתי. אני גאה בהוצאה ושמח על עבודתה הבלתי פוסקת בתחומים שונים. התחום שקרא לי לבוא להוצאה הוא ההשקעה העצומה של ראובן ושושי מירן בתרגומים של התרבות השחורה הפוליטית, בפילוסופיה ותחומים אחרים.

חשוב לי לציין כי זהו ספר השירה האחרון כי החלטתי לפרוש משירה. כן, מדי פעם אני מפרסם פה ושם תרגומים, או קטעי ארכיון (בוטלגשמואלופים – למשל כאן וכאן וכאן וכאן וכאן) אבל אני מנסה לחצות את הקווים לאמנות אחרת. הכול מתערבב, גרילה תרבות, הכיוון מזרח, והחלטה הראשונית שלי לעזוב את הדרמה ולעבור לשירה, כשסיימתי את לימודיי בחוג לתיאטרון. לא מזמן עשיתי החלטה לקחת שנה חופש מהאקדמיה שהפכה לשנתיים ובקרוב איני חוזר לשם. עכשיו אני מוצא את עצמי שורף את הגשר שהביא אותי עד כה. מביט מהצד השני של הצוק אל צדו האחר וביני לבין עולם השירה: תהום (וכך התחלנו במאבק המשוררים ובגרילה תרבות ובשאר מאבקים).

אבל אני אוהב שירה וזאת הסיבה שהספר הזה מגיע מוקדם מהרגיל. אבל עד שיבוא השינוי אשאר קבור בתוך אלפי מילים, מספר של סיפורים ודגמי עלילות מועטות.

2. עולם העיתונות – אני פרילנס בעתונות, באינסוף במות. אבל איכשהו נדבק לי חלום להיות חלק ממערכת. ללכת לעבודה. לרוץ אחרי כתבות. לכתוב במגזין. אבל לא הצלחתי. קרוב לגיל ארבעים אני כותב כמעט באותו שכר שהתחלתי בו כשקיבלתי טור בוואלה. מצחיק לא?! אבל כך המצב. חלק אומרים שזה בגלל הפוליטיקה, האתניות, הגיל, המצב של השוק, הניאוליברליזם, מצב העיתונות, ואין במה להאמין. צדקו כשאמרו. ושיקרו כשהבטיחו.

3. כשלון – אחרי שלושה ספרים, אינסוף אנתולוגיות, אסופות, מאמרים אני לא חי מכתיבה. החודש קיבלתי תמלוגים שלא יספיקו לשלם עבור החומוס שהחליף את הבשר במקרר שלי. החלטתי להתחיל לכתוב סיפורים. שני סיפורים זכו להפוך לפינאליסטים בתחרויות סיפורים. אבל כסף. כסף. היצירתיות לא מאכילה אותך. במיוחד כשאתה רזה, דפוק ומביט על העולם מרחוק. רחוק. אבל אין מה להתכדר בין כשלון לבין הצלחה. הכדור הרבה יותר עגול משניהם. כשמכסים את הקבר שלך, אין טעם להגיד שאתה רואה שמיים כחולים. אז אין לי שום אמונה. אני כותב, כי זה מעניין לי. כי זה מרתק את התחת שלי. וכי זה הדבר היחיד שהתרגלתי לעשות. לשבת לבד ולכתוב.

4. ילדים – אין לי ילדים. יש לי ספרים, שירים. רומנטיקה. כרגע מקשיב לקולו של ג'ייסון ליטל וגרנדדי שלא יורדים מהוינאמפ.  המוסיקה היא האוכל האמיתי מהבוקר עד הלילה. ואולי אחרי ספר הסיפורים אנסה להכניס אותה בצורה מרכזית. ראיתי עשרות דוקומנטרים על מוסיקה ואני מאוהב במורכבות ופשטות של האמנות המופשטת ומפותלת שמפרקת חברים ובונה דמיונות בקלות כל כך פשטנית ולא עוזבת את הראש. ושום ניתוח לא יוציא ממני את הפעם הראשונה ששמעתי הביטלס בסרג'נט פפר, אהוד בנאי ב"קרוב", או אום כולתום ב"אינת אומרי".

5. מוות – המוות מכסה את גופי. אז אין טעם לכתוב על משהו אחר חוץ מהמוות. אני כותב כל כך הרבה על דברים אחרים ואוהב את מה שאני רואה בדמיוני, אבל לרוב החזון שלי מטושטש ואיני יכול לראות כלום מסודר. הכאוס הזה מכלה את ההצלחה להניח את ידי על שלום ואהבה. ובכל זאת אם יש רגעים טובים הם אלו שניתנו לי בתוך הקבר לזוז מצד לצד המילים.

מוריד את המים. שופך את הנוזל הכימי סביב האסלה ומביט בעיגולי העשן האלו שמסתובבים בתוך המים הסו קולד נקיים. ידיים רוחצות אותי בלא הצלחה. דמותי לא חוזרת במראה, אם היא הייתה נמצאת אז היא נשארת שם. רחוק.

*

כתבה עם נעם פרתום על מאבק המשוררות שפורסמה בעכבר העיר

  • מופיע הערב במוסררה בתערוכת פוטופואטיקה
  • וב6.11 בהשקת "אפשרות שלישית לשירה" במרכז עינבל
  • ובחודש הבא בטוניק עם רוני סומק, וננו שבתאי
  • יצאה המהדורה השניה המהודרת והמתוקנת של שירון המהפכה, שעדיין עולה 20 ש"ח, אף שזה כבר ספר גדול מימד. ניתן להשיג ב: תולעת רבין ומזא"ה, האוזן ת"א וירושלים, סיפור פשוט נווה צדק, הפיצוציה יהודה הלוי, נסיך קינג ג'ורג', ספרים בבזל, מגדלור הרכבת. את מעין 7 עם מערבון 7 אפשר להשיג בחנויות האלה אבל גם בעשן הזמן ב"ש, זמנים מודרניים, אוגנדה ירושלים

איך כותבים את מלקולם אקס בעברית

מלקולם אקס: "מהפכה היא כמו שרפה ביער", מאנגלית: רעיה ג'קסון (שהוסיפה הערות), ערך: ראובן מירן,הוצאת נהר ספרים 2010, 241 עמ'

את האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס קיבלתי מחבר שהיגר מישראל לארה"ב. הוא רצה שאלמד על המורכבות של היחסים בין היהודים לשחורים. לדעתי הוא חש כעס על האמירות הכוללניות של אקס כלפי היהודים.קראתי את הספר והתלהבתי כל כך, שמצאתי את עצמי מסיים תזה בהצטיינות על היחס שבין האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס לבין הביוגרפיה הקולנועית שעיבד הבמאי ספייק לי. מצאתי שהביטוי של אקס כלפי הקהילה היהודית היה ביטוי גם לדיאלוג ולא רק לסגירות. היכולת של אקס להשתנות במשך שנות פעילותו ולגבש תודעה רדיקלית, מזכירה לא מעט הוגים יהודים שחיו כמיעוט בתוך רוב, ובשל היותם נרדפים נאלצו לנוע כל הזמן ולהשתנות, והפריווליגיה של שייכות והגמוניות נשללה מהם.

המשך קריאת הפוסט "איך כותבים את מלקולם אקס בעברית"

עטור מצחו זהב שחור: אובמה, פרדריק דאגלאס, הרנסנס של הארלם, לנגסטון יוז – משנות השישים ועד שנות התשעים בתרבות השחורה באמריקה

צילום AFP

הישגי מאבק השחורים מביטול העבדות  ועד ההצלחה הפנומנאלית של אובאמה, הסנטור ממדינת אילינוי, לסחוף המונים, שייכת לא רק למשחק הפוליטי, אלא בהחלט ניתן לשייכה לשינוי בתרבות והערכים האמריקאיים. הייתה זו הספרות האפריקאית-אמריקאית שנטלה תפקיד בתרבות האמריקאית מימי העבדות ועד ימינו ובכל שלב ושלב היא השתנתה יחסית לשאלות הפוליטיות הבוערות בזמנה. הספרות נעה במתח שבין התנגדות לתיוג ושלילה של השחורים והאנושיות שלהם, לבין אפשרות לדמיין את ארה"ב כשחורה, כחלק מהמלחמה על הייצוג והדימוי בתוך התרבות. שהרי התרבות כולה הייתה כפופה לערכים ודימויים לבנים שלא יכלו לקבל מסגרות ותכנים על בסיס רב גזעי, רב אתני ורב לאומי אחר. הספרות האפריקאית-אמריקאית לא רק הביאה וייצגה את הקולות של קהילתה, אלא היא דחפה את אמריקה להתחיל לחשוב בצורה רב-תרבותית שמאפשרת שוני, הבדל ודמיון רב-גזעי ובתוך כחלק מיחסים מורכבים היא הביאה את אותה אפשרות של נציג שחור שיוכל לרוץ לנשיאות ארה"ב.
 

נרטיבים של עבדים ושפחות בורחות

הספרות האפריקאית-אמריקאית התפתחה בראשיתה בתקופת העבדות כחלק מיומנים ונרטיבים שכתבו עבדים ושפחות. אחת מהיצירות הגדולות המוכרות לנו שתורגמו לעברית (נהר ספרים, 2006, תרגמה מאנגלית מיכל אילן) היא האוטוביוגרפיה של פרדריק דאגלס עבד משוחרר "עבד אמריקני: סיפור חייו". האוטוביוגרפיה הופיעה באביב 1845 והייתה מיד לרב-מכר. יונתן מירן בפתח הדבר לאוטוביוגרפיה מספר כי מבקרים והיסטוריונים התעלמו מקיומו במשך שנים, עד שנות השישים של המאה העשרים, אז החל המאבק למען זכויות האזרח ובתוך כך הוקמו חוגים אפריקאיים-אמריקאיים באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב שחקרו את הספרות הנ"ל.

"נולדתי בטַקַאהו, ליד הילסְבּוֹרוֹ, כשנים עשר מייל מאיסטון שבמחוז טַלבּוֹט, מרילנד. איני יודע בדיוק מהו גילי, כי מעולם לא ראיתי מסמך מהימן כלשהו המציין אותו. בעצם רוב רובם של העבדים לא יודעים מהו גילם יותר מאשר סוסים היודעים אותו. וככל הידוע לי, מרבית האדונים רוצים שעבדיהם לא יֵדעו זאת. איני זוכר שפגשתי אי פעם עבד שידע מתי הוא נולד." (עמ' 37). האוטוביוגרפיה של דאגלס היא דוגמא מייצגת להישג של הספרות השחורה. היא החזירה לשחורים את האמונה העצמית ביכולתם וגם הביאה את הלבנים להבין את הנפש השחורה שהתהוותה להם דרך להשתחרר מיחסי האדנות הגזעניים. יתרה מכך, האוטוביוגרפיה הראתה שהתנגדות לעבדות תביא את ארה"ב לממש את הרעיון הדמוקרטי, כחלק מתהליך אקטיבי של מימוש הזכויות. ואכן מלחמת האזרחים שפרצה בארה"ב בעקבות סירוב הדרום לשחרור העבדים, הייתה אחת המומנטים הדמוקרטיים בהיסטוריה האמריקאית והביאה למסר חריף לעולם נגד הסחר בעבדים ובעד מימוש ערכים אזרחיים של שוויון לעבר דמוקרטיה רחבה הכוללת גם את שוליה. "חשתי צורך עז לדבר, ובאותו זמן עודד אותי מאד לעשות זאת מר ויליאם סי' קופין, ג'נטלמן ששמע אותי מדבר בפגישת הצבעונים בניו בדפורד. היה זה צלב כבד מנשוא, ונשאתי אותו בחשש רב. האמת היא שהרגשתי עצמי כעבד, והדיבור לפני אנשים לבנים העיק עלי. דיברתי זמן קצר בלבד, ואז חשתי מעט מהחירות ואמרתי את מה שרציתי בקלות ניכרת. מאז ועד עכשיו אני טוען את טענותיהם של אחַי ואת מידת הצלחתי ומסירותי יקבעו אלה המכירים את מאמצַי." (עמ' 148).

 הרנסאנס של הארלם 

לאחר ביטול העבדות וכתוצאה מסיום מלחמת העולם הראשונה, והשינוי החברתי והתרבותי שעברה אמריקה בתחילת המאה העשרה הופיע "הרנסאנס של הארלם". התנועה התרבותית הזו ינקה את כוחה מתוך ההגירה הגדולה לצפון, החופש לאחר ביטול העבדות והדרישה לשוויון וצדק אזרחי כמו גם רצון להגדרה עצמית, שעד כה הייתה כפופה למבט הלבן. ההפרדה הגזעית (חוקי ג'ים קרו בדרום) תחת שעדיין חלו על השחורים הקשו עליהם בכל דרך ובכל צורה. השחורים היו חשופים לאלימות משטרתית ואף לינצ'ים. בצפון ארה"ב ובעיקר בניו-יורק התפתח מעמד בינוני שחור שהתקדם. התרבות השחורה החלה להיות פופולארית יותר ויותר. לנגסטון יוז (1.2.1902-22.5.1967) הוא אחד המשוררים השחורים הידועים בתרבות האמריקאית שרק לפני כמה שנים ציינו מאה שנים ליצירתו. יוז כתב גם שירה, פרוזה, מחזות, מסות ופעל בתקופת הרנסאנס של הארלם. יוז היה גם ממוצא אפריקאי-אמריקאי וגם חלק מילידי יבשת אמריקה. יוז לא נשאר בגבולות ארה"ב אלא נע לקריביים, לאירופה, חזר לארה"ב ולמד לתואר ראשון ומאוחר יותר אף קיבל תואר של דוקטור כבוד מאוניברסיטת הארוורד. באחד משיריו הידועים ביותר יוז מגדיר את אמריקה כאפשרות פתוחה שניתן להצטרף אליה. אמריקה טוען יוז אינה מועדון אקסקלוסיבי. הוא מודע לדיכוי, ששולחים אותו לאכול במטבח. אבל יש לו חזון והוא אוכל טוב ומתחזק. הוא מחזיק בחזון של שוויון וצדק, שלא מתקיים בימיו. אבל עצם היכולת להחזיק חזון, לדמיינו הופכת אותו לסוכן של שינוי. שיריו נקראים עד היום לא רק בארה"ב אלא בעולם כולו, כחלק ממימוש אפשרות דמוקרטית של השתלבות האחר בתוך המבנה החברתי. גם אני אמריקה אומר יוז, ולא יודע ששנים אחרי יאמר אובאמה גם אני ראוי להנהיג את אמריקה. אך קשה לנתק בין החזון של השתלבות, ומימוש זכויות אזרח של יוז לבין הפרקטיקה הפוליטית של ריצה בפועל של מועמד שחור לנשיאות ארה"ב.

גם אני שר אמריקה / לנגסטון יוז
תרגום: ערן צלגוב (מעורכי דקה: כתב עת לשירה וביקורת)

גַּם אֲנִי שָׁר אָמֶרִיקָה.

אֲנִי הָאָח הַכֵּהֶה יוֹתֵר
אוֹתִי הֵם שׁוֹלְחִים לֶאֱכֹל בַּמִּטְבָּח,
כְּשֶׁבָּאִים אוֹרְחִים,
אֲבָל אֲנִי צוֹחֵק
אֹכֶל הֵיטֵב
וּמִתְחַזֵּק.

מָחָר,
אֵשֵׁב לְיַד הַשֻּׁלְחָן
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָאוֹרְחִים.
אַפְחָד לֹא יָעֵז
לוֹמַר לִי,
"תֹּאכַל בַּמִּטְבָּח,"
אָז.

חוּץ מִזֶּה,
הֵם יִרְאוּ כַּמָּה יָפֶה אֲנִי,
וְיִתְבַּיְּשׁוּ –

גַּם אֲנִי אָמֶרִיקָה.

 

משנות השישים ועד שנות התשעים

בשנות השישים בעקבות צו של בית המשפט העליון ההפרדה הגזעית הסתיימה והחלה ההגירה האורבאנית של השחורים למרכזי האוכלוסייה הלבנה בצפון ארה"ב. המדיניות הניאו–ליברלית של שנות השמונים, הקטינה בהרבה את ההתקדמות שחלה במוביליות של השחורים והלאומיות הלבנה התגברה. הקהילות השחורות שעד כה הועצמו רבות על ידי המאבק של שנות השישים הידרדרו בעקבות קיצוץ התקציבים החברתיים לתוך  חיים של פשע וסמים. הקראק הגיע וגבה מחיר כבד וכנופיות פשע החלו לשלוט בשכונות המוחלשות במרכזי הערים. ההידרדרות במציאות הממשית הביאה לתגובה תרבותית בתוך האמנויות השונות.

עליית משטרו של קלינטון בשנות התשעים הביאה את הקהילה השחורה לחזור ולהאמין שיכול לבוא שינוי חברתי. קלינטון עצמו התכתב רבות עם המאבק האפריקאי-אמריקאי ובאחת מהריצות המפורסמות שלו הוא לבש את החולצה עם ה-X המפורסם שהיה חלק מיחסי הציבור של הבימאי ספייק לי לסרטו הביוגרפי על דמותו המנהיג השחור המוסלמי והרדיקלי מלקולם איקס. כמה שנים לאחר בחירת קלינטון זכתה טוני מוריסון בפרס נובל לספרות. זכייתה נתנה זרקור של אור לספרות השחורה מתחילתה ועד ימינו.

Beloved by Toni Morrison

מוריסון נולדה באוהיו ב-1931, למדה באוניברסיטאות שונות זכתה בפרס פוליצר עבור הספר "חמדת" (Beloved) ולאחר מכן, כאמור בפרס נובל בשנת 1993. היצירה של מוריסון היא מהמורכבות שנכתבו. כחלק מהספרות האפריקאית-אמריקאית עוסקת בנפש השחורה וביכולתה לעזוב את רוחות הרפאים של העבר וההווה המקולל. מוריסון ידועה לא רק בספרות שלה אלא גם בכתיבה המסאית שלה. באחת המסות המפורסמות שלה היא קראה לבחינה מורכבת יותר של יחסי הגזע בארה"ב ובמידה מסוימת ביקשה לוותר על הקריאה לאחדות "גזעית". "עכשיו נראה יותר מאי פעם שאפשר וחובה לדבר על נושאי גזע ומגדר בלי המחיצות, השתיקות, ההפסקות המביכות בשיח. ברור למוח הרדוקציוניסטי ביותר כי שחורים חושבים באורח שונה זה מזה; וברור גם כי חלף זמנה של האחדות הגזעית חסרת ההבחנה. שיחה, חילופי דברים רציניים, בין גברים שחורים לנשים שחורים, החלה בזירה החדשה שבה המתחרים קוראים תיגר על התבנית. גם פיצול על פי קווי גזע, איננו קל עוד, כפי שמוכיחים בריתות וקואליציות בין נשים לבנות לשחורות וסכסוכים בקרב נשים שחורות וגברים שחורים." (מוריסון מצוטטת אצל הומי ק. באבא "החומר הלבן: היבט פוליטי של לובן", תרגמה מאנגלית איה ברויר, בתוך "קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי").

מוריסון תומכת בריצה של אובאמה לבחירות ובניגוד לאי תמיכתה הגלויה בריצה של קלינטון, למרות השימוש השגוי שלו בדברים אחרים שאמרה עליו. מוריסון היא אחת הנשים המשפיעות ביותר בחברה האמריקאית והעמידה שלה מאחורי הריצה של אובאמה, כמו גם המסר שלה, של מורכבות ודחייה של מסר בדלני הביאו את אמריקה להצטרף אליו. בין אם אובאמה יזכה או לא, התרבות האמריקאית כבר הראתה את כוחה העצום בשינוי ערכים מצד לצד. אותם עַם של עבדים, שהובאו בניגוד לרצונם מאפריקה כדי לשרת אדונים לבנים, בכל צורות הדיכוי האפשריות, הפכו לחופשיים בעקבות מאבק משותף של מתנגדי העבדות. מאבק זה כלל מלחמת אזרחים עקובה בין הצפון שהיה בעד ביטול העבדות והדרום שהתנגד לו. מהתקופה של ביטול העבדות ועד למאבק של שנות השישים, היו לא מעט מאבקים לשוויון וצדק חברתי שלוו ביצירה תרבותית ענפה שבלעדיה ערכים חברתיים אלו לא היו מוטעמים ומופצים לקהילות השונות ברחבי ארה"ב ובעולם. כאמור, הצלחתו של אובאמה נשענה על יצירה תרבותית, ואף תמצתה את הדימוי השחור וייצוגו אל עבר שלב נוסף בדרישה לשוויון מלא בין הקבוצות הגזעיות, האתניות והלאומיות בחברה דמוקרטית מתוקנת.

הכתבה התפרסמה לראשונה בתאריך ה-3.11.2008, בספרים YNET.