מדוע דיויד בואי מצליח עד היום בכל רחבי העולם

image

יש כמה סיבות להצלחה הפנומנלית בכל רחבי העולם גם היום:
א. הוא חלש על כמה עשורים. גם סיקסטיס וגם סבנטיז ואייטיז ואף הגיע לניינטיז
ב. ההצלחה שלו גם מגיעה הפוך:  מההווה לעבר. דור שלם שהתבגר לתוך המוזיקה שלו חולש על התקשורת והתרבות (כמונו אבל בדרכים בכירים יותר) וכדומה ומנחיל את ערכיו לדורות הבאים.
ג. הוא חלוץ תרבות הפופ. ליידי גאגא, קניה ווסט וכל שאר היוצרים היום הולכים בדרכיו. הוא לא הפסיק להשתנות. וללמד אותנו על המימד הרחב של אופקי יצירתו.
ד. ההפתעה שהוא חזר להקליט ב2013 אלבום במספר 24 הייתה ענקית. אחרי ההתקף לב אנשים כבר קברו אותו והנה הוא קם מתוך קברו כפיניקס.
ה. בתכניו, הוא נשאר מאוד רלבנטי לדורות שלאחריו. הוא ידע לכתוב על כאב בצורה גאונית. למשל קוביין בחר את האלבום "האיש שהציל ת עולם" לחמישים האלבומים האהובים עליו.
ו. הוא כהן קוויריות והפריקים. כל מי שהרגיש מוזר, התחבר אליו, לדמויות שלו.
ז. הוא יצר באוניברסיליות כשדיבר על איש כוכבים, שיבוא ויחשוב שהשתגענו. וכל מי שמביט בחלל (גם בתוכנו ) מתחבר לשיר הזה … מהטיסה של אפולו עד הטיסה למאדים שתבוא
ח. השתכללות מערכת קפיטליסטית של שיווק

שר האוצר הבא: העלה את תקציב התרבות

מתוך
מתוך "עיתון אישי"

תרבות: שינוי קטן, הבדל גדול 

המשימות של שר האוצר הבא מורכבות, וברובן יידרשו מהלכים כואבים. רבים מדברים על תקציבי הביטחון, הרווחה והבריאות העומדים במוקד סדר היום, אבל ראוי לומר גם: אל תשכחו את תקציב התרבות. כשהוא מוזנח ונטוש לגמרי, קיים יחס בלתי נתפס בין תקציב זה לבין תקציבי שאר המשרדים.
תקציב התרבות בישראל עומד על 0.03 מהתקציב הלאומי. התקן של מדינות ה־OECD, שאותו אמורה ישראל לקיים, קובע שתקציב התרבות יעמוד על לפחות אחוז אחד מסך התקציב הכולל. אם ישראל תשלש את התמיכה שלה בתרבות הישראלית, היא תיישר קו עם מדינות המערב ותוביל אותנו להיות כחלק ממשפחת העמים הדמוקרטיים. הזכות לתרבות לא פחות חשובה מזכויות חברתיות אחרות.
הדרישה להעלות את התקציב לאחוז היא הגיונית והגונה. הדבר לא יפגע בתקציבים אחרים בצורה ניכרת, וכמעט שלא יורגש בתוך הסחר־מכר הפוליטי.
שינוי כל כך קטן בתקציב התרבות יביא שינוי הרבה יותר גדול בכל כך הרבה תחומי יצירה בישראל. מדינת ישראל תצעד לתוך עתיד פורה. אסור לנו להיות מדינה עם תרבות מנוונת, הכלואה בתוך שוליה. עלינו לקחת את השוליים למרכז ולתת לפלורליזם התרבותי להישמע.
התרבות הישראלית היום דומה למשחק כיסאות מוסיקליים, שבו כל הזמן מוציאים כיסא וכל היוצרים נלחמים על הכיסאות הנותרים. אך אפשר לבנות תרבות אחרת. אם יוגדל תקציב התרבות, נוכל לראות את היוצרים ואת היוצרות עולים על פני הקרקע, פחות עסוקים בהישרדות ויותר ביצירה ובתרומה לחברה.
העלאת תקציב התרבות תוריד את מפלס האלימות, הגזענות וההסתה. כידוע, אמנות מבצעת סובלימציה לתשוקות הכי אפלות, ומתן ביטוי אמנותי לא יכול להרוג או לפגוע באיש, אלא לשנות ערכים ולייצר חברה סובלנית יותר.
העלאת תקציב התרבות לא רק תתרום לדור שלנו, אלא תהיה המסר והבשורה שלנו לדורות הבאים. שכן העתיד שלנו מונח בתוך החלטה שכזאת. הדורות הבאים יזכו להישגים ניכרים ולשגשוג יצירתי בזכותנו. איננו צריכים רק לקבור את ראשנו בתוך החול כבת יענה, אלא להרימו כמו קשר מוכשר במשחק כדורגל ולחפש למי למסור את הכדור. התרבות היא תהליך מסירה מדור לדור של ערכים, של נטיות, של זהויות ושל משמעויות. בהיעדר תרבות, האדם לא יכול לקבל אופקים שאליהם ירצה לשאוף. התרבות מעניקה סוג של אתגר פוטנציאלי לחברה הישראלית. וכשנדע מהם האתגרים העומדים בפנינו, נדע לאן עלינו לפנות בדרך הקשה של מדינה בראשית ימיה.
העלאת תקציב התרבות לאחוז אחד ויותר מתקציב המדינה אינה החלטה של שמאל או של ימין, היא צריכה להיות החלטה רוחבית לכל המפלגות. נקרא לכל המפלגות להתאחד סביב תרבות משגשגת, ללא הבדל לאום, גזע, אתניות, מין, מיניות או דת.
במדינה מרובת תרבויות ושוני נוכל לדעת בביטחון שהגדלת תקציב התרבות תייצר רב־תרבותיות משובחת. דמו את התרבויות השונות לחלקות אדמות, ואת עצמכם לכאלו המביטים בהן מתוך כנף מטוס ורואים רק שטיח צבעוני, עשיר ומגוון.
שר האוצר בממשלה המתקרבת אלינו, כולם ידברו איתך על קיצוצים, אך בתנועה קטנה תוכל לייצר שינוי ענק.

מה גברים רוצים | עץ נופל ביער – אבידן רייך | העונה האחרונה של מוטי ביטון – קובי עובדיה

ללא כותרת (הסעודה האחרונה), 1999 אוסף מוזיאון ישראל | cc: ויקיפדיה
עדי נס, ללא כותרת (הסעודה האחרונה), 1999 אוסף מוזיאון ישראל

ספרי הביכורים של קובי עובדיה ואבידן רייך מציבים דמויות גבריות ישראליות שונות • עם זאת, הם נופלים לקלישאות המוכרות שעוסקות במזרחיות, בדת ובצבא

כל כותב מתלבט בין מבנה ובין קצב כתיבה. המבנה מכתיב סדר מופתי, יסודות עמוקים וגיאומטריה טהורה, שמבקשת לחתור כלפי השמיים ולגעת בשחקים בצורתה. קצב הכתיבה נולד בכאוס, בחור השחור. הוא דינמי, לא צפוי, ואפשר לתאר אותו במונחים של אלתור של ראפר בקצב ההיפ-הופ. בעבר תיארו אותו כמתנגן בקצב הג'אז.

בספרו של קובי עובדיה, "העונה האחרונה של מוטי ביטון", בהחלט יש קצב מרשים. גיבור הספר, מוטי ביטון, מתמודד עם התפוררותה של משפחתו, מה שמוביל אותו לפסוע לתוך עלילה דמיונית, שבה הוא כותב סידרת טלוויזיה ומנהל מעין רשימות המתארות את תהליך הכתיבה ואת התקבלותה של הסידרה בפני הקוראים.

הספר יכול היה להגיע לגבהים, אילו עובדיה לא היה חוזר על הקלישאות הידועות בסיפור המזרחי: העוני, האשכנזים, העובדת הסוציאלית וכדומה. בנוסף, יש תחושה שהסופר דוחף לעודף דרמטיות כשהוא מתאר את ניסיון ההתאבדות של שתי אחיותיו של הגיבור. כידוע, רגע אחד של מחשבה על התאבדות יכול לשמש חומר לרומן שלם, אבל כנראה העורכים רצו לדחוף את האלימות לפיותיהם של הקוראים, וכך למשוך אותנו ממלתעות הלוע הקפיטליסטי הספרותי.

בנוסף, לא היה צורך לציין בהודעה לעיתונות שהסידרה המדומיינת של ביטון מלאה "בשנאת אשכנזים", בייחוד לנוכח העובדה שגם היום לא לומדים על הנרטיב המזרחי מתוך נקודת מבט רב-תרבותית.

ביום שנלמד בצורה רחבה על אתניות, אולי עורכי הספר ישתמשו במילים אחרות, כגון דיכוי או אחרוּת, ולא שנאה. השימוש במילה הזאת משטיח את השיח ההיסטורי, הכלכלי, החברתי והפוליטי למושגים רגשניים וסובייקטיביים. דווקא הדיבור על היחסים האתניים בצורה מורכבת יותר יקרב אותם לשיח, מאשר ההתכחשות להם.

באחד הרגעים העוצמתיים בספר עולב מוטי ביטון באחותו איילת. התפרצות המַגְמָה החברתית מתוך הר הגעש של פיו חושפת את המבנה הניגודי שמפעיל את הרומן: "אני רץ אל המטבח, ומקריא לה בצעקות את הפתק שהדבקתי לה על המחברת, איילת, אלף מטוסים, ואלף רכבות לא יעזרו לך לברוח מהגורל שלך, את מבינה, אלף, אלף אשכנזים לא יעזרו לך, ואלף מילים באנגלית לא יעזרו לך, את תמיד תישארי שמנה בתחפושת של רזה, שחורה בתחפושת של לבנה".

*   *   *

עדי נס, לא כותרת, 1996 | cc: ויקיפדיה
עדי נס, לא כותרת, 1996

ניגשתי לקרוא את ספר הביכורים של אבידן רייך בשמחה, דווקא משום שז'אנר הסיפור הקצר מצוי בשוליים הספרותיים זה שנים רבות. ובכל זאת, עם קריאת הסיפורים התרגשה בתוכי תחושה אחרת; תחושה של סכנה. זאת משום שהסיפורים מבטאים – תחת כסות ליברלית – סוג של ניאו-שמרנות שהקשתה עלי את הקריאה.

על תפקיד האמנות ניטש ויכוח חוצה תקופות: האם היא צריכה לשקף את המציאות הקיימת, או שמא היא אמורה לייצר דימוי חדש? ספרו של רייך לא מצליח ליצור דימוי חדש, אך גם אין כאן כוונה אידיאולוגית של הסופר לעשות זאת, שכן הקונפליקטים המתוארים בכל הסיפורים לא מצליחים לעקוף את מכשול התפיסה השמרנית של הגבריות.

לכאורה, הסיפורים הקצרים לא מחוברים זה לזה, אך מסודרים בסדר כרונולוגי כדי להבנות סוג של מסלול מוכר: סיפור שעוסק בילדות ("שטיל"), בנערות ("קפיצת גדילה"), בעולם הצבא ("שיגרה"), במסלולי חיים שונים בין חילוניות למסורתיות ("שגם"), ולבסוף סיפור על גירושים ("עץ נופל ביער").

אפשר לראות את אחת הדוגמאות לגבולות הצרים של הגבריות, הלכודה בלאומיות כוחנית, בסיפור "נד נוזלים". הגיבור, חייל קרבי, מקנא בלוחם עוז כהן שמקבל את הכינוי פופיק. פופיק מתואר כבחור בגובה מטר שמונים, בעל חזה רחב וזרועות מוצקות, שנחשב לאחד הלוחמים האכזריים בגיזרה.

התוקפנות של פופיק באה לידי ביטוי במחסום בית לחם באירוע שבו רימון שהושלך מתוך טנדר סובארו לא התפוצץ. פופיק ירה מטווח אפס בראשיהם של כל יושבי הרכב כדי לוודא שנהרגו. אף שגילה כי במושב האחורי ישבה ילדה בת 10, שכנראה נהרגה כבר במכת האש הראשונה, ירה בה שוב לשם וידוא הריגה. גיבור הסיפור חושב שייתכן שפופיק צדק בפעולתו. לאחר שפופיק מת בהיתקלות עם מחבלים והגיבור לא הצליח להצילו, הוא מתאבל עליו באהבה גדולה.

בסיפור האחרון "עץ נופל ביער" בחר רייך בדובר בגוף שני, המתאר מסלול חיים של גבר גרוש. הבחירה בגוף שני עוזרת להבליט את השמרנות של הכותב (בלי לייצר אשליה ליברלית של משיכה לגבריות קשיחה): "כשתפנה לגישור משפטי, תלמד מילים כגון 'הסדרי ראייה' ו'מָדור'… 'הסדרי ראייה' הם זכותך לראות את בנך… אם תרצה להיות אבא כפי שאתה רואה את התפקיד, תצטרך להיאבק".

לא במקרה ההזדהות עם הלוחם פופיק, מובילה לכעס על הסדרי הראייה בהסכם גירושים. זהו סוג של גבריות צרה, שהופכת לאחד המסלולים הרצויים לפי רייך בישראליות. לדעתי, לסופר יש תפקיד יותר מאתגר, שבמסגרתו מוטל עליו להציע מסלול אחר – ביקורתי יותר.

עץ נופל ביער / אבידן רייך, עם עובד, 165 עמ'

העונה האחרונה של מוטי ביטון / קובי עובדיה, כתר, 289 עמ'

הדברים התפרסמו בישראל היום


מה גברים רוצים?

פואטיות במהפכה

תצלום: ינאי יחיאל
תצלום: ינאי יחיאל

כתבה נפלאה של איילה פנייבסקי ב"מגזין הארץ" סביב שירת האוהליםהעם רוצה צדק פואטי !

שלוש ביקורות בעמוד "תרבות וספרות – הארץ" שהוקדש לשירת האוהלים:



ידיעה במעריב על הגעת שירון המהפכה למצרים

ולסיום הנה השיח השלם שהתעורר בעקבות הלידה של שירון המהפכה – באתר "גרילה תרבות"

גליונות שירת המהפכה הגיעו לעשן הזמן באר שבע. ניתן להשיג גם באוזן השלישית ת"א וירושלים. סניפי תולעת ספרים. מגדלור. המשיח. הנסיך. סיפור פשוט

שבת שלום

אמנות המהפכה | נטלי לוין

המחאה נכנסת למוזיאון. צילום דפנה טלמון The protest is getting insdie the museum cc: By dafna talmon - flickr
המחאה נכנסת למוזיאון. צילום דפנה טלמון The protest is getting insdie the museum cc: By dafna talmon – flickr

נטלי לוין, עורכת מגזין האמנות "החדש והרע" מחברת בין המחאה לבין עולם האמנות בשלוש דרכים: א. היא חוברת לאמן אריאל קליינר בכדי להציב את הגיליוטינה במעברת רוטשילד; ב. היא מתארת את החוויות שלה מדיון עממי שנערך אל מול ובתוך מוזיאון תל אביב; ג. היא מביאה לנו חלק מהמניפסט "הבעד" שכתב קלאוס אולדנבורג בשנת 1961. מתוך כך אפשר לראות כיצד הגליוטינה כבר רמזה על העומד לבוא בספֵירה החברתית וכיצד עולם האמנות לא ערוך בישראל עדיין למחאות עממיות. המשך קריאת הפוסט "אמנות המהפכה | נטלי לוין"

ברי סחרוף ראש הממשלה של האהבה שלנו

ספר המשך ל"המדריך לטרמפיסט לגלקסיה" המשך קריאת הפוסט "ברי סחרוף ראש הממשלה של האהבה שלנו"

מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת

עבודה של אניסה אשכר. מתוך התערוכה "קול נשי ממרחקים"

ליסה גולדמן ומתי שמואלוף

[פולמוס במגזין 972] האם התרבות בישראל מנוונת, בועתית ומייצגת את היעלמות השמאל הישראל, או שמא יש בתרבות בישראל צדדים רדיקליים שמראים דווקא על חשיבה פרוגרסיבית שמאלית, הרחוקה מהמבנה הפוליטי המדרדר?

חלק א': תרבות פורחת בדמוקרטיה מתמוטטת / מתי שמואלוף (תרגום מאנגלית: דני גרינבלט).

בשבוע שעבר הייתי בארוחת ערב עם ההנהלה הצפון אמריקאית שלרבנים למען זכויות אדם. הם פגשו כמה מאנשי הצוות של המגזין 972+. השיחה הייתה בעיקר על דעיכת הדמוקרטיה בישראל. יוסי גורביץ, דימי ריידר ואחרים היו מאד פסימיים בעניין ההישרדות של הדמוקרטיה בישראל. הם נתנו דיווחים על הצעות החוק הגזעניות אשר הונחו על סדר היום של הכנסת על ידי הפוליטיקאים של הימין הקיצוני.

הקהל הצפון אמריקאי היה מאד סקרן ומיודע בעניינים,  אך לאחר כשעה הם שאלו האם כל הבלוגרים  פסימיים. הבלוגרים הודו שהם לא רואים שום עתיד לדמוקרטיה הישראלית. הסיבה לכך הייתה נכונה:

המשטר הישראלי איבד את הבלמים והאיזונים שלו. הצבא, הצבא, שירותי הביטחון החשאיים והשרים הממונים על הגנה וביטחון אינם מציעים שום פיתרון הומני לכיבוש המתמשך. הפתרון שלהם לביקורת השמאלנית היה למסד חוקים על מנת להשתיק אי הסכמה פנימית. המערכת הפוליטית הישראלית ירדה מהפסים ולא יכלה לתפוס מהו ההבדל החשוב בין ימין לבין שמאל.

ניסיתי לתת למבקרים הצפון אמריקאים מעט תקווה. אמרתי להם שהמערכת הפוליטית באמת בהתרסקות, אך למרות זאת הזירה התרבותית פורחת. הזכרתי את ניסיוני עם "גרילה תרבות" – קבוצת משוררים ויוצרים אשר נאבקת לצד הפלסטינים ועם עובדים שזכויותיהם נמנעות, ולא נרתעת להפגין במרחבי עימות. בנוסף הזכרתי את פועלם של קולקטיב הצילום הפוליטי אקטיבסטילס ואחרים. הזרימה החוצה של פעילות תרבותית מצביעה אל העתיד החדש שנובע מתוך יצירה ועדיין מחפש את המבנה הפוליטי הנכון שיכול להכיל אותו להפכו למציאות.

סיפרתי לקהל על הניסיון שלי בעריכת "אל תגידו בגת" (הגיליון החמישי של כתב העת "סדק",  בהוצאת זוכרות. פרהסיה ופרדס, 2010).  כתב העת עסק בהשפעת הנכבה על השירה העברית ומהווה ספר לימוד פרוגרסיבי ללימוד על הקשרים בין האסון הפלסטיני לבין התהוות השירה בישראל. כתב העת סקר את כל השירה העברית שפורסמה בעיתונים וכתבי עת מ-1947 עד 1958 במטרה לבדוק כיצד השפיעה הנכבה על השירה העברית. כחלק מעבודת העריכה הייתה לי תחושה שאנחנו יוצרים היסטוריה פואטית חדשה. נרטיב אשר משלב ספרות ביחד עם אתיקה. בעבודה תרבותית שכזאת פנינו אל ה"אחר" (כפי שבוטאה בפילוסופיה של עמנואל לוינס) והחזרנו לעצמנו את הפנים.

אינני בורח מאחריות. עלינו לשאול מדוע הזירה התרבותית כה רחוקה מהמצב והפתרון הפוליטי, ומדוע פוליטיקאים נמנעים מלהשתמש בחזון האמנותי. אני סבור כי כיום מתרקמת אמנות עשירה ומגוונת ופורחת בעשייה היצירתית בישראל-פלסטין. אנו בהחלט יכולים להשתמש ברב גווניות, פלורליזם וברב התרבותיות שלה בכדי לטפח תקווה למאבק פעיל נגד הפאשיזם הגואה.

חלק ב', האם חיי התרבות בישראל מהווים תקווה לדמוקרטיה הישראלית? / ליסה גולדמן, 10.11.10, תרגמה: מיכל גינדין גרמייז

בשבוע שעבר כתבתי  בבלוג "פרויקט דמוקרטיה", יוזמה של האגודה לזכויות האזרח בישראל, תגובה לפוסט של מתי שמואלוף במגזין 972. שמואלוף תיאר את מצב הרוח העגמומי של הבלוגיסטים באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל וטען שהמצב לאשורו אינו רע כל כך.

בתגובתו  מתי התייחס להתבטאויותיהם של יוסי גורביץ' ודימי ריידר בעקבות משלחת  "רבנים למען זכויות אדם" בצפון אמריקה. שמואלוף מדגיש שחיי התרבות בישראל- במיוחד בחוגי השמאל פורחים. הוא מביא כדוגמא את "אקטיבסטילס", "גרילה תרבות" ואת "אל תגידו בגת" שעסקה בהשפעת הנכבה על השירה העברית. יוזמות תרבותיות אלה, טוען שמואלוף, צריכות להיות מקור לתקווה באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל.

שמואלוף צודק באשר לחיי התרבות הפורחים בת"א. תל אביב מציעה שפע אדיר בכל הקשור לאמנויות  גם בהשוואה לערים גדולות בהרבה בארה"ב ובקנדה.

בכל יום העיר שוקקת  חיים: פתיחות של גלריות, קונצרטים, מועדונים מארחים להקות אינדי פורצות דרך מישראל וממחוזות מגוונים ומפתיעים כגון איסלנד וניגריה, הקרנות, תיאטרון פרינג' וכ-12 הצגות של תיאטראות רפרטואריים בכל יום.

ישנן מעט מאוד פרות קדושות במיליה האמנים הישראלי, השמאלני ברובו: בבועה התל אביבית אפשר להטיל ספק בנרטיבים הנתונים ולחיות בצורה פתוחה חיים בוהמיניים.

ישנה תכונה קדחתנית ביצירתיות בת"א. זה מזכיר לי תיאורים שקראתי על ברלין הויימארית, גם שם היתה העיר מרכז אמנותי, מדעי וכלכלי של הדמוקרטיה החדשה המאוימות ונאבקת  באקלים פוליטי קיצוני. מבלי להכנס לעומק העניין יתר על המידה, ברלין בתקופת ויימאר לא הפכה את גרמניה לדמוקרטית יותר. זו הייתה תקופה קצרה ותוססת, מפץ של הישגים אמנותיים ומדעיים  שהתרחשה בין שתי אפיזודות של מלחמה כוללת, שתי תקופות שנגמרו בהרס בלתי נתפס.

בתל אביב של ימינו ניתן לצפות בהצגות והקרנות סרטים המעמידים בסימן שאלה את יסודותיו של הנרטיב הציוני-ליברלי, ביצירות אמנות עכשוויות של אמנים פלסטיניים, בתמונות שצילמה צלמת עיתונות פלסטינית- שלא השיגה אישור יציאה מעזה כדי להיות נוכחת בערב הפתיחה של תערוכת צילומיה ביפו. אפשר לקרוא רומנים המביעים יאוש מהחברה הישראלית שנכתבו בעברית ע"י סופרים ערבים ישראלים-פלסטינים וסופרים ישראלים-יהודים.

עבור ישראלים רבים קיומם של חיי תרבות תוססים בועטים המעלים שאלות הוא מקור לגאווה- גם כשהם לא מסכימים ואפילו נפגעים מהמשתמע ממה שמציג האמן. במקרים אחדים קבוצות הסברה ישראליות – אפילו ממשרד החוץ ובראשו אביגדור ליברמן- השתמשו בסצנת האמנות התל אביבית כאמצעי לתיקון תדמיתה של ישראל.

כלומר-העובדה שאמנים ישראלים עדיין יכולים להגיד מה שהם רוצים, ללא חשש ממעצר- או גרוע מזה- הוא משהו שחברה דמוקרטית צריכה להשוויץ בו, כשלמעשה בחברה דמוקרטית זה אמור להיות דבר מובן מאליו.

מיותר לציין, שפעילי ההסברה לא מזכירים את העובדה, ששחקנים שהצהירו על אי הסכמתם להופיע  בהתנחלויות בגדה המערבית עומדים עכשיו בפני איומים לקיצוץ התמיכה בכספי ציבור בתיאטראות ואפילו בפיטורין על רקע הפרת חוזה.

רוב השחקנים מוכנים להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל, ההתנחלות הגדולה ביותר בגדה המערבית. כשרק ארבעה מהשחקנים ממשיכים לעמוד מאחורי עקרון החרם, הכרטיסים למופע הבכורה השנוי במחלוקת נמכרו.

לסיכום, האם קיומם של חיי תרבות תוססים ונוקבים הוא אינדיקאציה לערכים דמוקרטיים? האם לאמנים יש את הכוח להשפיע על ההמונים לצאת לרחובות  וליצור שינוי?

או האם הם מיעוט אותו ניתן למצוא בכל חברה – המבקרים, מעירים וכופרים במוסכמות , מתעדים ומשקפים את מראה החברה בה הם חיים? זה בעצם תפקידו של האמן, הלא כן?



חלק ג' – מתוך שולי המטרופולין יצמח מרכז חדש / מתי שמואלוף

ליסה גולדמן עונה לי במאמרה "Does Israel’s cultural life offer hope for its democracy?” ומעלה נקודות חשובות בדבר הדיון על החיבור בין התרבותי לבין הפוליטי. היא מסבירה לנו כי תל אביב היא סוג של "בועה". ההתנהלות האוונגרדית שמתחוללת במטרופולין מזכירה לה את ברלין של רפובליקת ויימאר.

ההשוואה יכולה להיות נכונה אבל לא בקלות אסכים לקבל את ההפנייה ההיסטורית. ישראל היא מדינה שבנוייה על אחרוּת. מתוך האחרות פורצים זרמים שונים בתרבות ומפרים אותה. המוזיקה המזרחית המתרחבת וכובשת קהלים חדשים, יותר קרובה לתרבות המזרח-תיכונית מאשר לתרבות האירופאית. היא יכולה להישמע בקלות בכל בירה ערבית ואינה זקוקה למודל אירופאי שממנו היא שואבת את הזיכרון, הקומופוזיציה והצורות שלה.

ליסה גולדמן טוענת שתל אביב חיה בבועה. המעבר שלי מחיפה, עיר הולדתי, לתל אביב לא הפכה אותי לחלק מהבועה, משום שבחרתי זווית אידיאולוגית לחלק מהטקסטים שלי, זווית כזאת הממקמת אותי בשמאל הרדיקלי. המהפך שהחשיבה השמאלית הצליחה להפוך למטבע פוליטי בתל אביב. מפלגת "עיר לכולנו" נכנסה עם ארבעים אחוז ממועצת תל אביב וכמעט הדיחה את חולדאי מראשות העיר. זאת המהות של העבודה שלנו, להצליח לחבר בין עולם תרבותי לבין עולם פוליטי ואין זאת בועה. זאת חשיבה מתוכננת על ערכים, נטיות וזהות שמתוכה ייצרנו קהל שמתאים למסרים פוליטיים כאלו.

תל אביב יכולה לשמש דוגמא לחיים העשירים, ההדוניסטים והמנוונים של האליטה שבונה את מגדליה ללא מפריע ושולטת בכוסברה שנכנסת לעזה. אבל חיים אלו לא כוללים כוחות חברתיים ומגוונים באוכלוסיה שרוצים לראות מנהיגות אחרת וסדר יום תרבותי שונה. סדר היום החברתי של רבים מהיוצרים בתל אביב מביא לאוונגרד שיכול לצמוח הרבה מעבר לגבולות תל אביב. הוא יכול להגיע ליפו ולשתף פעולה נגד הגירוש של התושבים הפלסטינים שכבר סבלו גירושים בעבר. הוא יכול להתחבר לתושבים המנושלים המזרחים של כפר שלם ולצאת נגד העברת אדמות השכונה למגדלי עשירים. החשיבה על היחסים המורכבים בין המטרופולין לבין השוליים בישראל אסור שיתמקם רק בגדר ההפרדה. המאבק החברתי והמאבק לשנות את אמצעי הזיהוי, הזהות וההזדהות של ישראל הם מאבקים חשובים ולעיתים גם בשולי המטרופולין. אדוארד סעיד המנוח כתב על צמיחת אינטלקטואלים שחורים וערבים בערים גדולות וכך הוא מתאר את תנועת הכוח: "יחידים וקבוצות, הנמצאים מחוץ למבנה שולט ובתוכו, הם שמובילים את ההתנגדות אליו "

[[Edward D. Said. 1993,  Culture and Imperialism. New York: Alferd. Knopf. Inc. Chapter 3. Page 239

אסור לתפוס את תל אביב כמקשה אחת עלינו לבדוק היטב מי הם הזרמים המתרחשים בשולי המטרופולין בכדי להבין מיהו האחרון שיהפוך ראשון ומיהו הראשון שיהפוך אחרון.

הרבה מהפעילים לשינוי חברתיים לא מצליחים לייצר חזון משותף שממנו הם יוכלו לשאוב כוח לפעילות. הרבה מהם מתייאשים. הפריבילגיים בהם נוסעים לחו"ל ואלו שפחות פריבילגיים נשארים בישראל ומחפשים להתמסד בדרכים שונות. אובדן החזון העתידי המשותף בתוך ישראל-פלסטין החל קודם כל בתרבות שלא הצליחה לחרוג מהדמיון הלאומי שלה. הפתרון של יצירת חזון משותף תוך כתיבת שירים, סיפורים, או יצירת אמנות פלסטית וכד' אינו יכול להביא לפתרון מיידי בדמות הסרת הסגר על עזה או חופש תנועה בתוך השטחים הכבושים. אבל היצירה, גם היא נעשית בתוך גטאות אמנותיים ישראליים, יכולה להביא לכוח יצירתי לבניית חזון משותף. איך אנו מדמיינים את המדינה הדו-לאומית? איך אנחנו יוצרים את המדינה האחת? מה יהיו מוסדותיה? איך אפשר ליצור חיים קהילתיים משמעותיים שיהיו גם ישראליים וגם פלסטיניים מבלי שנוכל קודם להקריא שירים שתורגמו לעברית וההפך?

אריאל הפכה לנקודה פוליטית משמעותית וחשובה במלחמה על הצורך להתנגד למשטר ההפרדה. אך העמידה על גבולות 67' היא עמידה בעייתית כשהיא לא מצמיחה נקודות התנגדות נוספות. חשיבה חברתית חדשה שנוצרת בתוך התרבות יכולה להביא גבולות אחרים שמתוכם ייצאו מאבקים של האמנים לשינוי חברתי. תנועת "אחותי" עובדת מרחוב מטלון 70, קרוב לביתי בדרום תל אביב. מתוך המקום הקטן באחד מהאיזורים הקשים במטרופולין, התנועה מפליגה לפרויקטים בעיירות פיתוח ובכפרים ערבים. כתיבה, יצירה והשמעת קול משותף של נשים מתוך העמדה של הפמיניזם המזרחי ויוצרת חזון אחר. הספר "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" אחד מהפרויקטים שהובילה התנועה בעריכת שלומית ליר, כבר משפיעה על צורת החשיבה של הפמיניזם. והרי אי אפשר לתאר משטר דמוקרטי ללא ביעור של סקסיזם, שוביניזם ומיזוגניה. השמעת הקולות המושתקים היא שינוי. נכון באותו זמן מצטברים שינויים שמרעים את מצב הנשים. אבל שינוי רחב יותר זקוק לספרים, למטפורות כאלו.

נכון, עדיין לא נוצרו נקודות פוליטיות חברתיות ורוב המאבק של הפוליטיקה עסוק בשאלת 67', כאילו אינם שתי משטרי הפרדה הפועלים ביחד אחד לצד השני. אי אפשר לתאר את ההשתקה של מרבית הציבור שמצבו הכלכלי וחברתי מדרדר, מבלי להבין את הכוח של הלאומנות האנטי-הערבית. בכדי לפרק את קשר הגורדי בין לאומיות ואתניות ודת ולייצר עמדה פוליטית חדשה אנו זקוקים ליצירה חדשה. בוא נכוון את הזרקור של הדיון לכוונים אלו. העתיד לא ידוע, ישנה יצירת שולית אבל מתריסה ובעלת חזון אחר. בוא נשאב את כוחנו לא רק מההיסטוריה הנוראית של חורבן, אלא מתוך העתיד המופיע אלינו בתוך טקסטים. משם אפשר לשאוב כוח אדיר ורעיונות נפלאים ליצירת הווה מחודש.

בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו / מתי שמואלוף (מתוך "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, הוצאת נהר ספרים, 2010).

אַתְּ שׁוֹמַעַת אִמִּי

חֻלְדָּה לְבָנָה שְׂבֵעָה

שִׁכְנְעָה אֶת הַמְּפַקֵּחַ

לֶאֱכֹל בְּיַחַד עִם הַקַּבְּלָן

לְהַאֲכִיל אֶת הַפּוֹלִיטִיקַאי

לִשְׁכַּב עִם הַשּׁוֹפֵט

וּלְשַׁטֵּחַ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הָאֲנָשִׁים.

חֻלְדָּה גְּדוֹלָה, אִמָּא, אֲנִי נִשְׁבָּע שֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ נוֹגֶסֶת בַּהֲרִיסוֹת

בְּתֵאָבוֹן, וְהַפְרָשׁוֹתֶיהָ הֵן הַתַּרְבּוּת אֲשֶׁר

אוֹכֶלֶת וְלֹא שְׂבֵעָה לְעוֹלָם.

וְלָמָּה אֲנִי מְסַפֵּר לָךְ אֶת כָּל זֶה, יַא אִמָּא,

אוּלַי כִּי אֲנִי מַרְגִּישׁ  שֶׁזֶּה לֹא יָכֹל כָּכָה לְהַמְשִׁיךְ

צָרִיךְ לַעֲמֹד בְּיַחַד

מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת.

אַתְּ צוֹדֶקֶת אִמָּא

אֲנַחְנוּ לֹא חֻלְדּוֹת

אֲבָל הַסִּימָנִים עַל הַגּוּף

הַהֲרִיסוֹת בָּעֵינַיִם

כְּבָר עָבְרוּ לְבִתִּי

אֲשֶׁר שׁוֹאֶלֶת אֵיךְ לֹא

עָשִׂינוּ כְּלוּם.

הפולמוס התפרסם לראשונה ב"ארץ האמורי"  ב-26.11.2010