מדוע דיויד בואי מצליח עד היום בכל רחבי העולם

יש כמה סיבות להצלחה הפנומנלית בכל רחבי העולם גם היום: א. הוא חלש על כמה עשורים. גם סיקסטיס וגם סבנטיז ואייטיז ואף הגיע לניינטיז ב. ההצלחה שלו גם מגיעה הפוך:  מההווה לעבר. דור שלם שהתבגר לתוך המוזיקה שלו חולש על התקשורת והתרבות (כמונו אבל בדרכים בכירים יותר) וכדומה ומנחיל את ערכיו לדורות הבאים. ג. הואהמשך לקרוא "מדוע דיויד בואי מצליח עד היום בכל רחבי העולם"

שר האוצר הבא: העלה את תקציב התרבות

המשימות של שר האוצר הבא מורכבות, וברובן יידרשו מהלכים כואבים. רבים מדברים על תקציבי הביטחון, הרווחה והבריאות העומדים במוקד סדר היום, אבל ראוי לומר גם: אל תשכחו את תקציב התרבות. כשהוא מוזנח ונטוש לגמרי, קיים יחס בלתי נתפס בין תקציב זה לבין תקציבי שאר המשרדים.

מה גברים רוצים | עץ נופל ביער – אבידן רייך | העונה האחרונה של מוטי ביטון – קובי עובדיה

ספרי הביכורים של קובי עובדיה ואבידן רייך מציבים דמויות גבריות ישראליות שונות • עם זאת, הם נופלים לקלישאות המוכרות שעוסקות במזרחיות, בדת ובצבא

פואטיות במהפכה

צדק חברתי הוא גם צדק פואטי

ברי סחרוף ראש הממשלה של האהבה שלנו

ברי סחרוף בהופעה ספונטנית במעברה ודאגאלס אדמס ז"ל חוזר לישראל.

מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת

פולמוס שערכתי עם ליסה גולדמן ב"מגזין 972" והתרגום שלו לעברית פורסם ב"ארץ האמורי". האם התרבות בישראל מנוונת, בועתית ומייצגת את היעלמות השמאל הישראל, או שמא יש בתרבות בישראל צדדים רדיקליים שמראים דווקא על חשיבה פרוגרסיבית שמאלית, הרחוקה מהמבנה הפוליטי המדרדר?

קצה הכדור: על הספר של רמה לוסקי

ארבע נובלות של רמה לוסקי מחזירות שוב למרכז העשייה הספרותית צורה שנשכחה כמעט. בכתיבה מדויקת, סימבוליסטית ופואטית מתחקה לוסקי אחרי עמקי הנפש של הגיבורות העומדות במרכז הנובלות. ארבע נובלות, עם ארבעה סיפורים שונים בזמן ובמרחב. שלושה נובלות כתובות בשפה עשירה, אשר לא מקלה על הקורא, אלא דורשת ממנו לתפור, את שלל הרמזים, הצבעים, התחושות לתוך מציאות ועלילה. הנובלה האחרונה נדמה כי נכנסה לתוך הספר רק כדי להוכיח כי ידה של לוסקי גם בכתיבה ריאליסטית, וגם בתוך הריאליזם ניכר כוחה בהפשטה של מעשי יום-יום לתוך תיאורים מורכבים המזכירים לנו שוב את כוחה של הפרוזה לייצר שפה עצמאית ואוטונומית.

מתווים ראשוניים בעקבות הפואטיקה של אביב גדג', גבריאל בלחסן ולהקת אלג'יר

אביב גדג' ואלג'יר הם קולות מזרחים צעירים שהולידו אלבום יפה וכואב. קשה ומקסים. קורע ומחבר. קחו את האפלה הגותית של הקיור, העצב של נירוונה (כחלק מהתנגדות וייאוש בפני הקפיטליזם האכזרי של המשטר האמריקאי), הכוח והעוצמה החברתית של רייג' אגיינסט דה מאשין, הפיוט של יהודי אלג'יר, הרעב של המעמדות המוחלשים בישראל, החוויה הצעירה, הקרועה והמחוברת לתכני היהדות, הדיכוי המעמדי והאתני, קחו את המשיכה האדירה של הצעירים המזרחים לשמור על מסורת אלף השנה במדינות ערב ואת המלחמה בקולות החילון. הסתכלו בניסיון להרכיב רוק, פופ, שמנסה להישאר בהתכתבות עם המתרחש בחֶבְרָה, בבטן וברעב. קחו הכול ביחד והתיכו אותו לתוך להקה חברתית מדהימה. לא צפיתי בלהקת אלג'יר אבל הספקתי לצפות בהופעה הראשונה של אביב גדג' מאז הפירוק של אלג'יר במעבדה בירושלים. ההופעה הייתה אקסטטית, תשוקתית, רעבה כפי שלא ראיתי אמנים אחרים רעבים אחרים.יש דור צעיר מזרחי ויש לו מה לומר. כדאי להקשיב ללמוד ולנתח ומתוך כך לנסח צורות פעולה חדשות לעתיד. כי נראה שעד כה הדורות הקודמים לא ממש הציעו והביאו תוכניות פעולה. למעט חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית שחזונם הוא חזוני. אביב גדג' הוקף נגניו המצוינים: רון בונקר בגיטרה, יהוא ירון בבס ובקונטרה בס, אביב ברק בתופים, רועי ירקוני בקלידים ובסמפלר, תום קלנר בצ'לו ובוריס מורצינובסקי באקורדיון. בהופעה השניה בבארבי (16.8.2007) למדתי עוד יותר על אביב גדג' והדיסק החדש שלו. השירים שיבואו יבשרו לדעתי את אחד מהאלבומים המעניינים, המאתגרים והמתנגדים שנשמעו בישראל. אביב גדג' מסרב לשמוח, להתברגן ולייצר מוזיקה שבעה. לא סתם הוא סירב לקריאות היום-הולדת שמח בהופעה, למרות הגעגוע לבארבי, שנתן לו גם מקום לפעול בשנים האחרונות. "לא אתן לכם לשמוח" אמר אביב והמשיך לפרק מבנים מדומיינים שמייצרים ומשמרים את "הכול בסדר" של החברה בישראל. לא. הוא לא מאלו. אפילו שירי האהבה שלו מרוקנים את הקונבנציה המקומית. הוא בא לפרק, להתריס, כמו נביא. הוא מביא את החברה להביט למקומות שהיא מפחדת מהם. בשיר על "עיר ללא זיכרון", המצוייה על חולות ים התיכון הוא מרמז לתל אביב ובעצם לכל הערים שמאז 48 השכיחו את הזיכרון הפלסטיני ובהיעדר זיכרון קרוב (פלסטיני) ורחוק (יהודי) אי אפשר לייצר אדמה, אוזן קשבת לסבל, אדם/אישה מלא/ה. "מדוע הגענו הנה" שואל אביב. כנראה שלא הגענו מחלום, או אידיאולוגיה. ועם כך "ומה יש לנו פה כעת?". כרגע יש לנו סוג של היעדר. ואותו אנו מנסים להגדיר וממנו אנו מנסים לשאוב כוח להמשיך הלאה. ויש עוד שירים כמו "חופה שחורה" ואחרים ששווים התייחסות. אבל נחכה שייצא הדיסק ונוכל לדבר עליהם בצורה נרחבת. הכעס הוא מרד של הנשלטים אומר הסוציולוג פייר בורדייה וההתנגדות של אביב גדג' לאשר את הקיים, לשמוח אותו הוא חלק מהתקדמות של הבלוז המזרחי בצורותיו המוסיקאליות.