מגמד הצלקות: יש בי גם משוררת

נופים פראיים נחתכים על ידי מתכת קהה,

אישה משוררת רוצה ללכת בעקבות גורלה,
אפילו אם היא נתקעת בחניון של הקניון, אחרי בי-זיון.
אזהיא לוקחת דף ניר לבן חלק וצר, למלא בעפרון שחור ועבה,
כן, ורק ככה נצנוצי כוכבי הלילה שלה,
מנצחים את זמרת החור,
שֶׁבָּא מן השחוֹר…

בינתיים שעול רודף שעול בבית
הקטן: מסבתא מסֹגרת, לאימא משוחררת, לאישה משוררת.
כנראה שהבית גדול מדי לחיידקי המלה, והם רוצים לצאת,
לבגד.

אזהיא נשארת כועסתשחורהערה,
כדי לחשב בצורה חדהלבנה, וכך, על המטהקלה
עם פצפוצי נוזל הלבנה, שוקע לו כעסהשירה בעופרת משפשפת וכבדה.
אבל היא לא מצליחה לגמר, יותר נכון – להגיע להתחלה,
אזהיא מביאה משחה לבנה מחדר האמבטיה החשוך,
מנסה בכוח לעשותרעש חלש, שיעיר את הדורות
הכבדים, שאף פעם לא שומעים את שירת החלומות מרב הרעש שהם נוחשרים.
ואחרי שעתים של ניסיון אהבה עם השתקפות
פרצופה הישן והמקמטקטן, על מסך הטלביזיה החדש המרחבנזונה
מגיח לפתע באגס באני, מאיזה סרט מצׂיר אמריקקי,
לבוש בדגל כחל/לבן ותוקע לה גזר כושי, שמשחרר את
ריקנותה,שמתמלאת בשיר, היא לא
בטוחה שזה עוזר, אבל לזה היא
כבר רגילה, כמו לעשן סיגריה
בלי פילטר, אחרי נשימת
ריצה ארׂכָּה,
ודרך העשן
המבריא,
לפעמים, היא
רואה מה קורה אחרי
שנים של הרעלה… והופ ! רֵאַת
דף לבן, נכתבת בניקוטין שחור, גופת הסיגריה
נופלת עמק לתוך מאפרה בצורת מגרה, והעשן, ספק
נשמה רעילה, מסתלסל דרך נשימת כל המשפחה… ללא הידיעה
האימא הופכת לסבתא, שהופכת לנשמה, שהופכת למשוררת, שהופכת ל
כל מה שלא נתן אף פעם בשירה…

מגמד הצלקות, תל-אביב: הוצאת גוונים, 2001.

צדק צדק תרדוף: בחירת חמישה ספרים שהשפיעו עלי באופן משמעותי – YNET 2008

צדק חברתי הוא אחד הערכים המרכזיים המאפיינים את המחשבה הספרותית, התרבותית, הפוליטית והיהודית שלי. הרגע שבו הבנתי את החשיבות של הערך, הוא גם הרגע שבו האמנות שלי פרצה דרך. התחלתי לכתוב שירה מדויקת יותר, לסיים את המחזה שישב על שולחן הכתיבה, לערוך מסע עם כתב-העת "הכיוון מזרח" אל נישות לא ממופות ולהצליף בטורי העיתון.

בחירת הספרים העוסקים בשאלת הצדק החברתי לא הייתה פשוטה והייתי צריך להשאיר לא מעט מחוץ לרשימה. אבל הנה כמה שחייבים להיות ברשימה כזו.

"אַפּוֹלוֹגִיָּה שֶׁל סוֹקְרָטֵס" – מאת אפלטון (תרגם מיוונית יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, 1997)

הנאום ההיסטורי של סוקרטס הינו אלא חיבור של אפלטון שנתחבר שנים אחדות לאחר המעשה, ע"פ התרשמותו מהמשפט של סוקרטס שבו הוא נידון לכוס התרעלה. אין אדם כמו סוקרטס בחברה המערבית אשר תרם לדיונים עמוקים, נרחבים ומהנים על צדק חברתי ומהותו בפוליס.

בנאום אנחנו יכולים להביט הן בקשר שבין אפלטון וסוקרטס והן בקשר שבין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורה. הנפילה של אתונה לשלושה משטרים של דיקטטורות אשר התרחשה בין השאר בשל מעשי תלמידיו אלקביאדס, קריטיאס וכרמידס גרמו להמון העם לדרוש את ראשו של סוקרטס. וכך איבדה החברה האתונאית את גדול הפילוסופים שלה ונבואת סוקרטס התגשמה כשעיר זו ירדה לאחר מכן מגדולתה למשך שנים רבות.

אפלטון לא התייחס לקסנתיפיאה (קסנתיפי) אשתו של סוקרטס במידה הפמיניסטית שהסיפור מחייב ואולי נקודת מבט שכזו עדיין מבקש להיכתב. וכך אנו עדיין יכולים לשאול מדוע סוקרטס בעל ואב לשלושה ילדים הסכים למות. האם הוא היה מיואש בשל כל התהפוכות שעברה אתונה, האם הוא התנהג במגלומניה כשהוא הופיע מול השופטים ולא האמין באמת שהוא יפסיד. והשאלה הפמיניסטית הגדולה האם שאיפה למעלה לא עמדה יחד עם חיי משפחה והוא בעצם ביקש למות.

השאלות האישיות הן השאלות הפוליטיות ואלו לא מקבלות תשובות הולמות בהפרדה ובשתיקה של הטקסט. ובכל זאת אחרי קולוניאליזם אירופי, מלחמות עולם והתפרקות ברה"מ אנו יודעים עד כמה המרחק בין ההתכוונות החברתית והאידיאל ההומניסטי לבין יישומו בפועל ואולי המחשבה הפמיניסטית מציעה איזה שהוא מסר משחרר.

"תיאוריות של צדק חברתי" – מאת יוסי דהאן (משרד הביטחון הוצאה לאור, 2007).

דהאן יוצא מתוך תורת הצדק של הפילוסוף ג'ון רולס שמציע את התיאוריה של צדק לדמוקרטיה בת זמננו. דהאן מרחיב את השיח התיאורטי הפילוסופי לדוגמאות ספציפיות הקשורות לחלוקת משאבים, שאלות של הכרה וזהות בישראל.

דהאן לא מזלזל בחסידי הניאו-ליברליזם, אלא מבהיר מה האחריות של המדינה לגבי יישום ערכי הדמוקרטיה השואפת לשיוויון הזדמנויות, צדק חברתי ועוד. באמצעות הספר יכול הקורא לפגוש בתיאוריות של צדק חברתי אשר רובן היו זמינות אך ורק בשפה האנגלית.

"לאחותי: פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" – עורכת שלומית ליר (הוצאת בבל, 2007)

נדמה כי השאלה המזרחית והחברתית בישראל לא הייתה שלמה ללא הופעת האנתולוגיה הפמיניסטית המזרחית הזו. תנועת "אחותי למען נשים בישראל" אשר הוקמה לפני שמונה שנים ביקשה לאגד בספר מאמרים, מחקרים, נאומים, סיפורים אישיים, פרוזה ושירה. האסופה עוסקת בסוגיות של מעמד, זהות, זיכרון ואלטרנטיבה ויוצרת טכנולוגיה ספרותית, תרבותית ופוליטיקה חדשה אשר לא מניחה גבולות בין התחומים השונים שבהם מתמחות הכותבות.

בספר רגעים עוצמתיים שאי אפשר להישאר אדיש אליהם. למשל החוויות של מיה סייפן המעלה על הכתב את התמודדותה עם הנהלים של מוסד לביטוח לאומי בתקופה בה הייתה מובטלת במצפה רמון. ברגש רב ובדייקנות היא מתארת את אותו דיכוי שמייצר המנגנון שאמור לשרת אותה בשעותיה הקשות.

"החדרים האחרים" – עורך עמי אלעד-בוסקילה (סדרת גשרים, הוצאת הד ארצי, 2001)

החשיבות של תרגומים מתוך הספרות הפלסטינית המקומית או מהגלות היא עצומה. אין לנו דרך להתחקות אחר שאלות של צדק חברתי אם לא נכיר את הספרות שבה אנו משתקפים כאחר. התרבות היא הדרך שבה נוכל להכיר באחריות על הכיבוש, הפקעת אדמות, הרג, חיסולים, גירושים ושאר עוולות כחלק מהנכבה של 1948 ונכסה של 1967.

"השיבה לחיפה" (עאיד אילא חיפא) (תרגם מערבית גדעון שילה) מאת ע'סאן כנפאני (غسان كنفاني) (1936 – 8 ביולי 1972) היא נובלה מהטובות שנכתבו באיזורנו. היא מספרת על זוג הורים פלסטינים סעיד וספיה אשר גלו מחיפה לרמאללה ב-48 והותירו בביתם בשכונת חליסה תינוק בן חמישה חודשים אשר אומץ זמן קצר לאחר מכן על ידי זוג אשכנזים פליטי שואה.

הבן אשר גדל בידי הורים יהודים מערער את הדימיון של הזהות הציונית-אשכנזית. הוא מראה להם כי המרחב שאליו נכנסה מדינת ישראל אינו מרחב טהור. כנפאני פונה גם לפלסטינים ומצביע על כך כי המרחב של פלסטין המנדטורית כבר לא יכול להיות מדומיין ללא הזהות הציונית.

ההעזה במבט הכפול של כנפאני מסבירה את העקרון הדו-לאומי ואולי בעצם המבנה שלה מרמזת על אפשרותה של מחשבה דו-לאומית בישראל ופלסטין

"להמציא ארץ להמציא עם: תשתיות ספרות ותרבות ביצירה של העלייה הראשונה" מאת יפה ברלוביץ (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996)

אי אפשר להבין את התפתחות הספרות העברית על העיוורון שלה ועל הלהט שלה מבלי להבין את ההקשרים שבתוכם היא נוצרה. הספר של ברלוביץ מתייחס במיוחד לעיוורון הלאומי, המגדרי, האתני ומתייחס בפרוטרוט לזוויות אלו באמצעות הספרות והתרבות של העלייה הראשונה.

ברלוביץ' טוענת כי האופציות של הייאוש והחלום התקיימו בתווך של הספרות העברית עוד מראשיתה, שכן העלייה הראשונה, נולדה מתוך חלום של השבט שביקש להיות לעַם. ובעקבות כך היא עיצבה לעצמה את תכני חלום, שהיו לאחר קום-המדינה לסימני ההיכר של האתוס הלאומי. לעומתה העלייה השנייה נולדה מתוך הייאוש.

האופציות השונות של החלום והייאוש הביאו להתנגשות ספרותית במיוחד לאור התביעה הנחרצת של יוסף חיים ברנר לספרות ריאליסטית של "זמן ידוע ומקום ידוע" – שהיתה לפואטיקה מובילה ודחקה אל השוליים את הזיקה אל הפנטסטי וההזייתי – כאפשרות לביטוי למציאות החברתית הארץ-ישראלית.

הביקורת פורסמה במדור "ספרים על הסכין", אתר "ידיעות אחרונות", 18.03.2008

הרהורים על מוסיקה מזרחית

hand-drum-215000_640

המאמר מובא בשינויים קלים מהמקור. נכתב בשנת 2006

הרהורים על מוסיקה מזרחית [1]
במאמר זה אנסה לבדוק כמה הסברים ל"שתיקה", כביכול, של המוסיקה המזרחית אל מול המצב החברתי-כלכלי-פוליטי המידרדר[2] של המזרחים בישראל בפרט, ושל המדינה בכלל.  ישנם לא מעט מוסיקאי רוק מזרחי[3], כמו אהוד בנאי, יהודה פוליקר, מרגלית צנעני, אלי לוזון, כנסיית השכל ואחרים/ות או אמני היפ-הופ מזרחי, כגון להקת 'חיילי הנקמה' או 'סאבלימינל והצל', ואחרים. איני מתעלם מהשפעתם, ובכל זאת נדמה כי המוסיקה המזרחית (אשר נבדלת בכל תחום אפשרי מהפיזמונאות 'הישראלית') אינה מספקת התנגדות למצב הפוליטי הקיים ואינה משמיעה בצורה חדה את קולם של המזרחים בישראל. אני טוען כי בדיקה מעמיקה של הערכים, שאיתם נבחר לבחון את המוזיקה בפרט ואת שוק התרבות בישראל בכלל, תוכיח אחרת. המשך קריאת הפוסט "הרהורים על מוסיקה מזרחית"