לפנתר באהבה

הכרזה עוצבה על ידי האמן דורון עופר1
הכרזה עוצבה על ידי האמן דורון עופר

ב10.3.2005 אירחנו בסלון מזל חיפה את הפנתר השחור ראובן אברג'ל. הייתי אז רך תמים ונאה. והוא פנתר שחור למוד קרבות. המפגש הוליד שיר.

מזל טוב ראובן אברג'יל, רק בריאות, אושר, עושר, ישועות, גאולות ושאלוהים יאר לך את פניו!

הַבְּעָיָה הָאַשְׁכְּנַזִּית

לִרְאוּבֵן אַבֶּרְגִ'יל.

פָּגַשְׁתִּי פַּנְתֵּר שָׁחֹר
בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ הָאִלֶּמֶת
הוּא אָמַר לִי: "עוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה תִּפֹּל
הַחוֹמָה" וְרָצִיתִי לִנְסֹעַ
אִתּוֹ לְכֶלֶא "דָמוֹן" אֲשֶׁר בִּצְפוֹן הַשְּׁכוּנָה הַלְּבָנָה,
לִפְנֵי פִּנַּת הַדְרוּזִים הַקְּפוּאִים וּלְשַׁחְרֵר
אֶת הָאַחִים הַמִּזְרָחִיִּם מִן הַמַּסֵּכָה – וְלַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה
כְּמוֹ אָז בְּכִיכָּר צִיּוֹן, לְהַכְרִיז:
"אַתֶּם אֶחַי מֵהָרֶגַע שֶׁלֹּא הָיָה לָכֶם".

השיר מתוך הספר השני "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006)

שירה בין חזז ובין שמואלוף להורדה חינמית ברשת

עיצוב: עינבל ג'ינו שמואלוף
עיצוב: עינבל ג'ינו שמואלוף

היום אני מעלה להורדה חינמית ברשת את ספר השירה השני "שירה בין שמואלוף ובין חזז" (2006). המשך קריאת הפוסט "שירה בין חזז ובין שמואלוף להורדה חינמית ברשת"

שירה בין חזז לבין שמואלוף: חרושת הישראליות

השיר "חרושת הישראליות", מתוך מתי שמואלוף, "שירה בין חזז לבין שמואלוף", תל-אביב: הוצאת ירון-גולן, 2006, עמוד 40. הספר ניתן להורדה.

 

 

פרק מתוך הספר: "נשים בישראל 2006: בין תיאוריה למציאות"

Flicker: by net_efekt

נשים החיות בעוני, נשים עניות

נעמה נגר

וטל תמיר, שדולת הנשים בישראל[1]

2.4.1 מבוא

בעת כתיבת פרק זה התחוור לנו עד כמה רחוקה הדרך עד הטמעתה של חשיבה מגדרית הן במחקר ובלימוד האקדמי והן בתכנון ויישום של מדיניות ציבורית בתחומי הכלכלה והתעסוקה. לימודי "מגדר" התפתחו באופן מסורתי ממדעי הרוח (תרבות, פילוסופיה) ונראה כי שילובם בעשורים האחרונים בלימודי החברה – סוציולוגיה, מדע המדינה, יחסים בינלאומיים ועוד – פסח על המחלקות לכלכלה. "מגדר" ו"מעמד" נתפסים, עדיין, כשתי קטגוריות מחקריות נפרדות. במצב זה יכולתנו לבצע ניתוח נאמן למציאות לוקה בחסר, שכן מגדר הוא, בין השאר, תופעה כלכלית וזהות שמשתמע ממנה מצב כלכלי.[2] בפרק זה נתמקד בהשפעה של המגדר על ההסתברות לחיים בעוני.

אמנם עוני אינו תופעה מגדרית בעיקרה, שכן הסיכויים לחיים בעוני בישראל מושפעים בראש ובראשונה ממידת הדתיות וממוצא אתני, אך הסיכויים מושפעים גם ממאפיינים מגדריים. רוב משקי הבית החד-הוריים מנוהלים על ידי נשים, ושליש מהם שרויים בעוני. מלבד זאת גם אם העוני אינו מגדרי במובהק, הרי המגדר הוא מעמדי ובכל אחת מהאוכלוסיות בישראל סיכוייהן של נשים להימצא בעוני גדולים יותר (לוח 1), והאפשרויות העומדות לפניהן ליציאה ממנו מוגבלות יותר.

לוח 1: שיעור העניים והעניות – נשים וגברים – באוכלוסייה בכלל[3]

2005/6

2004

אחוזים

סה"כ

19.8

19.4

נשים

20.6

20.2

גברים

19.0

18.6

מספרים מוחלטים

סה"כ

944,300

901,900

נשים

507,500

484,800

גברים

436,800

417,100

מתוך סקר הכנסות לשנת 2005/06 של הלמ"ס, עיבוד: מינהל המחקר והתכנון במוסד לביטוח לאומי, פברואר 2007

מטבלה זו עולה כי יותר מחמישית מכלל הנשים מוגדרות עניות, ובסך הכול יותר מחצי מיליון נשים מעל גיל 15 חיות בעוני. בין 2004 ל-2005/6 התווספו יותר מ-20,000 נשים למעגל העוני, וכמובן גם גברים – מעט פחות מ-20,000. הפער בין שיעורי העוני בקרב נשים לשיעורי העוני בקרב גברים עמד בשנת 2005 על 1.16 ל-1 לעומת יחס אוכלוסייה של רק 1.02 ל-1.

מבנה הפרק ומסקנותיו מתבססים על שלושה יסודות שביחד מרכיבים, לדעתנו, חשיבה שהמגדר מוטמע בה.[4] היסוד הראשון הוא איסוף נתונים ופילוח על פי מגדר. על שני אלה נשענות עבודת המחקר, החקיקה, קביעת המדיניות והוצאתה לפועל. ללא מחקר אמפירי הכולל אפיון מגדרי ומטמיע כלים איכותניים המותאמים לחקר המגדר בכלכלה, אי-אפשר לעמוד על היקף השפעתה של מדיניות כלכלית מסוימת על נשים. בהקשר זה אנו עוסקות גם בהגדרת העוני, שכן הגדרת הבעיה בישראל היא פשטנית, ולכן אינה מאפשרת לטפל במכלול הסוגיות הכרוכות בה.

היסוד השני הוא מדיניות כלכלית כוללת, מותאמת מגדר. תחת כותרת זו נכללת מדיניות שאינה קשורה ב"מגדר" או ב"נשים" בדעת הציבור הרחב ובקרב קובעי המדיניות, אולם יש לה השפעות מגדריות מובחנות. אם מדובר בהשקעה בתשתיות פיזיות, בחינוך או בבריאות ציבוריים ואם מדובר במדיניות מיסוי או תשלומי העברה – לכלל נושאים אלה השפעות שונות על נשים ועל גברים בגלל חלוקת העבודה (עבודה בשכר או ללא שכר) המגדרית במשפחה, במשק ובחברה, וכמובן שיש להם השפעה שונה על נשים מחברות שונות.

היסוד השלישי והאחרון קשור במישרין במדיניות ובתוכניות ממוקדות שנבנו במיוחד עבור נשים לצורך הכשרה, עידוד תעסוקה ויזמות, סיוע כספי ו/או "יציאה מעוני" בכלל. נבדוק באיזו מידה כלי מדיניות אלה אכן מאתרים את מקורם של החסמים בפני יציאה מעוני ומצליחים לטפל בהם, ואם כלים אלה אכן מסייעים לצמצומו של הפער המגדרי.

2.4.2 הגדרות ונתונים

2.4.2.1 איסוף נתונים – המגדר שקוף

בישראל קשה עד בלתי אפשרי להציג תמונת מצב מדויקת באשר לנשים העניות, למרות מיקומן המרכזי של הנשים במפת העוני בישראל. היעדרם הבולט של נתונים סטטיסטיים עדכניים ושוטפים בנוגע למגדר ועוני מלמד שהנושא אינו על סדר היום הציבורי. הסטטיסטיקה הזאת אינה בנמצא במוסדות הרשמיים (דוח ההכנסות של ביטוח לאומי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועוד). ארגונים רבים לשינוי חברתי עושים עבודה מאומצת ומבורכת בשטח כדי לשנות את המצב ויש להם הישגים לא מבוטלים. אולם כתיבה תאורטית המלווה בנתונים סטטיסטיים מלאים באשר לממדי העוני ופילוחו בקרב אוכלוסיית הנשים בישראל אינה יכולה ואינה אמורה להסתמך על פרסומיהם בלבד, וממילא הם אינם מבצעים מחקרים כמותיים בעצמם, אלא מקבלים נתונים מספריים מן המוכן. ראוי היה שהמוסד לביטוח לאומי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יאפשרו לציבור גישה רחבה לנתונים אלה. היעדר גישה שכזו מצביע על מידת ההתעניינות בנושא ועל מידת המחשבה שהושקעה בו.[5]

תופעת העוני בישראל מתקיימת הרחק מאור הזרקורים, ויש להניח שגם העיסוק התקשורתי הדל בנושא תורם להיעדרו של מסד נתונים שוטפים ומלאים. באשר לנתונים איכותניים, הרי אלה כמעט אינם נאספים ומרוכזים באופן מסודר, אלא מקבלים מעת לעת כיסוי תקשורתי, לרוב בעל גוון צהבהב. נדגיש שדווקא כאשר מדובר בקטגוריה חברתית מורכבת כמו מגדר, יש צורך באיסוף נתונים איכותני, שילמד אותנו על עומק ההשפעות של מדיניות נתונה.[6] את הנתונים שיובאו להלן ליקטנו, לצערנו הרב, באופן אקלקטי, שכן הם פזורים טיפין-טיפין במחלקות שונות באקדמיה, בעבודותיהן של עמותות הפועלות ב"שטח" ועוד. העשייה הנדרשת בנושא עדיין רבה, ועל השירות הממשלתי, המגזר הציבורי והאקדמיה לתת כתף במלאכה.

כדי לתת פנים לנתונים היבשים בחרנו לשבץ בפרק, ובניגוד לספר כולו, גם נקודת מבט אישית: נטלי ברוך תספר את סיפורן של הנשים השקופות, העניות, מנקודת מבט כהה.

2.4.2.2 עוני – עניין של הגדרה?

נפתח את הדיון בסוגיית הנשים העניות בהגדרת העוני במדינת ישראל. אי-השוויון במדינות שונות נמדד באמצעים מגוונים, כגון אי-שוויון בהכנסה, אי-שוויון בצריכה ואי-שוויון ברכוש. המדד המקובל בעולם לכימותו של האי-שוויון הוא מדד ג'יני. מדד ג'יני נע בין 0 ל-1 (שוויון מלא יסומן באפס, אי-שוויון מוחלט יסומן ב-1), אולם מבוטא בדרך כלל כמכפלה. מכאן שהעוני בישראל נמדד במונחים יחסיים למדינות אחרות בעולם כולו. השוואת מדד ג'יני בין 1999 (1.1) למדד ג'יני בשנת 2005/06 (7.8) מלמדת על התרחבות אדירה בפערים החברתיים בישראל (אחדות, 2007: 14). המוסד לביטוח לאומי אחראי בישראל על מדידת היקפי העוני. שיטת המדידה היא אחת: קו העוני מוגדר כ"רמת ההכנסה של משפחה בעלת גודל מסוים, השווה למחצית ההכנסה החציונית הפנויה". מי שהכנסתם/ן נמוכה ממחצית ההכנסה החציונית נחשבים עניים.[7] לשם המחשה, קו העוני הממוצע לשנת 2005/6, כפי שפורסם בינואר 2007,  עומד על 5,781 ש"ח לחודש למשפחה בת חמש נפשות, 4,085 ש"ח לחודש למשפחה בת שלוש נפשות ו-7,322 ש"ח למשפחה בת שבע נפשות (אחדות, כהן ואנדבלד, ינואר 2007).

הגדרת העוני במונחים יחסיים מחדדת את אלמנט האי-שוויון בחברה: אשה תיחשב לענייה יותר ככל שתתרחק מההכנסה הממוצעת בסביבתה. ארגון "לתת" מציג מדי שנה את דוח העוני האלטרנטיבי. בשנת 2006 התמקד הדוח בהצעת דרך אלטרנטיבית למדידת העוני, המבוססת על חמישה פרמטרים שהם בבחינת סל זכויות בסיסיות המאפשרות קיום בכבוד: תעסוקה, חינוך, דיור, בריאות ומזון (זיו, 2006).

דו"ח ביטוח לאומי על אודות ממדי העוני והפערים בהכנסות מגלה כי בשנים 2005-2006 נרשמה יציבות בממדי העוני בקרב משפחות (לראשונה מאז 1988 נבלם הגידול בשיעור העוני בקרב ילדים). 35.2% מהילדים והילדות בישראל היום הינם עניים. שיעור העוני בקרב משפחות גדולות הוסיף לעלות מ-58.1% ל-58.8%. העלייה ברמת החיים הכללית נמשכת; כל העשירונים, מלבד העשירון התחתון, נהנו משיעור עלייה דומה בהכנסה הפנויה לנפש (אחדות, כהן ואנדבלד, 2007). שיעורי שכר מינימום שנקבעו מ-1 באפריל 2006 הינם כדלקמן: שכר חודשי: 3,456.83 ש"ח; שכר מינימום יומי לעובד/ת 6 ימים בשבוע: 138.26 ש"ח; שכר מינימום יומי לעובד/ת 5 ימים בשבוע: 159.58 ש"ח; שכר מינימום לשעה: 18.58 ש"ח. ההגדרה החד-ממדית של העוני מונעת מאיתנו לעמוד על תמונת המצוקה הכוללת, שהרי גם מי שמרוויחים/ות שקלים אחדים מעל קו העוני או שהם מחוסרי/ות כל רכוש או שאינם/ן יכולים לספק לילדיהם ציוד בסיסי לבית הספר הם עניים, גם אם אינם נכנסים להגדרה המצומצמת של קו העוני.

2.4.3 מדיניות חברתית-כלכלית כוללת בעדשה מגדרית

בסעיף זה נבחן את גורמי המדיניות המשפיעים באופן ישיר על ההסתברות להימצא בעוני. הכוונה אינה רק למדיניות המתויגת תחת הכותרת "מדינת רווחה" (השקעה בשירותים ציבוריים והעברות כספים – שעליהן נרחיב בסעיף הבא), אלא גם למדיניות כלכלית ותקציבית כוללת, המשפיעה על יכולתם של אנשים להתקיים בכבוד בתנאי המשק. ללא מבט מגדרי על מכלול ההחלטות הכלכליות והתקציביות של הכנסת ושל הממשלה אי-אפשר להבין את הגורמים המובילים נשים לעוני במלואם, כל שכן להתמודד עמם. נמחיש זאת באמצעות דיון בנושאי תעסוקה, מיסוי ופנסיה.

2.4.3.1 הקשר בין אבטלה לתעסוקה ולעוני בבחינה מגדרית

אחד ההסברים הניתנים לא פעם באשר לאחוז הגבוה של הנשים החיות בעוני הוא שנשים אינן יכולות להתפנות לעבודה במשרה מלאה, בשל העומס המשפחתי המוטל עליהן כמטפלות העיקריות ב"תלויים", קרי: ילדים, ולעתים גם בהורה/ים קשיש/ים ו/או חולה/ים. הנתונים הסטטיסטיים מעידים ששיעור האבטלה דווקא נמוך יותר בקרב אמהות לילדים מבקרב נשים ללא ילדים.

תרשים 1: שיעורי אבטלה בקרב אמהות לילדים ונשים ללא ילדים בישראל, 2005

הזיקה בין מספר הילדים לאחוזי האבטלה בקרב הנשים אינה לינארית: שיעורי אבטלה בקרב אמהות לילד אחד או שניים נמוכים משיעור האבטלה בקרב אמהות ל-4 ילדים או יותר, אך גבוהים משיעור האבטלה בקרב אמהות ל-3 ילדים.  נראה שהסיבה המרכזית להטיה היא שבמרבית המשפחות החד-הוריות יש ילד אחד או שניים. בהמשך, כאמור, נעסוק ב"מקרה המבחן" של משפחות חד-הוריות.

לוח 2: שיעורי אבטלה בקרב אמהות לילדים בישראל לפי מספר ילדים, 2005

1

2

3

4 +

8.6%

8.5%

7.5%

10.4%

מתוך סקר כוח אדם 2005 (לוח 6.1), הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

אמנם שיעורי האבטלה בקרב נשים ללא ילדים גבוהים יותר משיעורי האבטלה בקרב האמהות, אבל הנתונים מלמדים שאמהות לילדים נוטות לעבוד במשרות חלקיות מעט יותר מנשים ללא ילדים.

תרשים 2: שיעורי מועסקות במשרה חלקית בקרב אמהות לילדים ונשים ללא ילדים בישראל,

2005

מתוך סקר כוח אדם 2005 (לוח 6.1) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

זאת ועוד, שיעור התעסוקה החלקית בקרב אמהות מצטמצם ככל שמספר הילדים קטן: מ-54.6% בקרב אמהות לארבעה ילדים ויותר ל-42.1% בקרב אמהות לשלושה ילדים, ל-34.2% בקרב אמהות לשני ילדים ול-31.8% בקרב אמהות לילד/ה אחד/ת (סקר כוח אדם, 2005: לוח 6.1).

השאלה היא, כמובן, מה אנו למדים מהנתונים הללו על עוני? האם אמהות לילדים נוטות להיות פחות עניות מנשים ללא ילדים משום ששיעור האמהות המועסקות בשכר גבוה יותר? במילים אחרות, האם תעסוקה היא תרופת פלא לעוני?

באופן מסורתי נוטים לקשר בין ממדי העוני לממדי האבטלה. אבטלה נתפסת בתודעה הציבורית כגורם העיקרי לעוני. ואולם בשנים האחרונות מתחוור יותר ויותר כי תעסוקה אינה מספקת בהכרח מוצא ממציאות העוני, נוכח ההתרחבות של תופעת "העובדים/ות העניים/ות". נתוני הסקירה השנתית של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2003 מעלים כי כ-49% מן הנפשות החיות בעוני חיות במשפחות עובדות. אין די במפרנס/ת אחד/ת כדי לצאת מעוני: בשליש מהמשפחות החיות בעוני יש לפחות מפרנס/ת אחד/ת (אחדות, כהן ואנדבלד, 2003). תמונה עגומה זו משפיעה אמנם על גברים ונשים כאחד, אך לתופעת "העובדים/ות העניים/ות" שתי סיבות עיקריות, ושתיהן בעלות אופי מגדרי מובהק.

ראשית, יציאה מעוני תלויה בטיב השכר ובתנאי ההעסקה. דוח האגודה לזכויות האזרח מגלה כי בין 50% ל-70% מהעובדים האמורים להשתכר שכר מינימום משתכרים פחות ממנו (תג'ר, 2006), נשים משתכרות בממוצע פחות מגברים: בחישוב חודשי שכר הנשים עומד על 63% משכר הגברים, ובחישוב לפי שעה שכרן עומד על 83% משכר הגברים. מכאן ברור שלנשים מקום מרכזי גם בקרב אוכלוסיית "העובדים/ות העניים/ות" בישראל. זאת ועוד, מדיניות ההפרטה – שבה מצומצם כוחה של המדינה כמעסיקה לטובת המגזר העסקי – תורמת אף היא לתנאי העסקה פוגעניים, ובייחוד כלפי נשים. נשים מהוות כ-60% מכוח האדם במשרדי הממשלה. בשנים האחרונות צומצם כוח האדם המועסק ישירות במשרדים הממשלתיים ובבנקים – ונשים היו הנפגעות העיקריות מגלי הפיטורים (אדוה, מאי 2006). חלק מהמשרות התקניות שבוטלו הפכו בפועל להעסקה באמצעות חברות כוח אדם (כשליש מהמועסקים במשרדי הממשלה מועסקים באמצעות חברות כוח אדם פרטיות). במצב זה נפגע הביטחון התעסוקתי במקום העבודה, ונפגמת יכולת ההתאגדות של העובדות. תנאים אלו מגבילים את יכולת ההתמקחות של העובדת, ובטווח הארוך מביאים לידי ירידה בשכר.

ואם במדיניות ממשלתית עסקינן, הרי נשים הן גם הנפגעות העיקריות מדחיית ההעלאה של שכר המינימום. כשני שלישים מהמועסקים אשר הכנסתם מעבודה היא ברמה של שכר מינימום ומטה הן נשים (סבירסקי, דצמבר 2006).

שנית, הוצאות משק בית עם ילדים גדולות באופן ניכר מאלה של משק בית ללא ילדים. צחוק הגורל הוא שלעתים דווקא הטיפול בילדים, הנחוץ כדי לאפשר יציאה מהבית לצורך עבודה בשכר, כרוך בהוצאות גדולות, שבמקרים של שכר מינימום, ובעיקר במקרים של משרה חלקית, יכולות לעלות יותר מההכנסה הפנויה. עניין זה מסביר מדוע אמהות לילדים עניות יותר מנשים ללא ילדים, על אף היותן מועסקות בשכר בשיעור גבוה יותר בממוצע.

2.4.3.2 מיסוי

נבחן כעת כיצד מדיניות מיסוי – לכאורה "ניטרלית" מבחינה מגדרית – משעתקת אי -שוויון כלכלי בין נשים לגברים. התייחסנו בסעיף הקודם לנושא עלות הטיפול בילדים מחוץ לבית (או, מן הצד השני של המטבע, "שקיפותה" של עבודת הנשים בטיפול בילדים בתוך הבית). בעניין זה יש לציין כי לאחרונה אישרה ועדת שרים לענייני חקיקה הצעת חוק להכרה בהוצאות טיפול בילדים. "שדולת הנשים בישראל" מקדמת את הצעת החוק הזאת, אך מבקשת להרחיבה. הבעייתיות בנוסח הראשוני של הצעת החוק, שאושרה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, היא שההטבה מוענקת לנשים בלבד, ולאלו מתוכן המועסקות ועוברות את סף המס. הצעת חוק במתכונתה הזו אינה מתאימה לשכבות החלשות ביותר. נקווה כי עד אשר תגיע ההצעה לכדי הבשלה, יתנו המחוקקים/ות את הדעת על סוגיות אלה.[8] הכרה בהוצאות טיפול בילדים היא תחילתה של ההכרה בעבודתן ה"שקופה" של נשים בטיפול בילדים וכן הכרה בחשיבות הציבורית שיש ליציאתן של יותר ויותר נשים מאבטלה לתעסוקה שאפשר לחיות ולפרנס ממנה וכך להיחלץ מן העוני.

עד כה הסברנו כיצד חקיקה ומדיניות בתחומי שוק העבודה והמיסוי הן מגדריות באופיין. בעניין מיסוי וניכוי מס יש להוסיף כי גם במדיניות הפחתת המסים אין כדי להיטיב באופן ממשי עם נשים החיות בעוני, שכן רובן אינן עוברות את סף המס לצורך הפחתה. רק 0.9% מהנשים השכירות, שהן 8,917 נשים, נהנו בשנת 2002 מהפחתה במס ההכנסה, לעומתן 6.4% מן הגברים השכירים עוברים את סף רמת ההכנסה לצורך הפחתה במס: 20,000 ש"ח לחודש (נקר, 2006). מילה אחרונה בנוגע למדיניות בנושא זה: בתקציב 2005 החליטה הממשלה לבטל את נקודת הזיכוי במס הניתנת לגבר שאשתו אינה עובדת מחוץ למשק הבית. החלטה זו פוגעת במשפחות עם מפרנס אחד, שהן בדרך כלל משפחות בעלות הכנסה נמוכה.

2.4.3.3 פנסיה – עניין של מגדר

נושא אחר הדורש את התערבות הכנסת והממשלה הוא נושא השוויון בין נשים לגברים בזכויות הפנסיה. נשים צוברות פנסיה פחותה מזו של הגברים בהגיען לגיל פרישה מעבודה. אי-שוויון זה מתבסס על שנות אי-שוויון בשוק העבודה, טרם ההגעה לגיל הפנסיה, שכן הפנסיה נצברת לפי מספר שנות העבודה, היקף המשרה וגובה המשכורת. כמה גורמים מבניים מונעים מנשים לצבור פנסיה ברמה השווה לזו של גברים, וכולם קשורים באי-שוויון מגדרי במשק, כפי שראינו: משכורות הנשים נמוכות ממשכורות הגברים; נשים שהן אמהות לילדים עובדות יותר במשרות חלקיות ו/או עושות יותר הפסקות עבודה לאורך השנים בשל כורח בטיפול בילדים, ומכאן שהן פוגעות בוותק וברציפות שלהן בעבודה; נוסף על כך, יש להביא בחשבון את תנאי ההעסקה הפוגעניים והקצבאות המקוצצות (בסעיף הבא נראה כי נשים הן נפגעות עיקריות מקיצוצים בקצבאות הביטוח הלאומי) – כל אלה משאירים "טביעות רגל" על זכויותיהן הפנסיוניות של נשים.

נושא זה מצריך ראייה מערכתית כוללת של קובעי/ות המדיניות, שכן מדובר בתוצאה של חלוקת העבודה המגדרית בחברה: נשים מרוויחות פחות לא רק מפני שחוקי העבודה אינם מיושמים, אלא גם מפני שעבודות המבוצעות בעיקר על ידי נשים מקוטלגות ומזוהות כ"נשיות" (הוראה, שירות ציבורי במשרדים ממשלתיים ועוד) ומאופיינות בשכר נמוך.[9] נוסף על כך, נשים מבצעות, יותר מגברים, מלאכות רבות במשק הבית ללא תמורה כספית (טיפול בילדים, עבודות אחזקת הבית, בישול ועוד), אשר גוזלות מהן זמן ואפשרות לצאת לעבודה בשכר במשרה מלאה, בה בשעה שמילוי מטלות אלו מאפשר לגברים שאיתן לעבוד במשרה מלאה ולצבור שנות ותק לפנסיה.[10]

2.4.3.4 סיכום

לסיכום סעיף המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה: המדיניות הכלכלית ה"כללית" של הממשלה לוקה בעיוורון מגדרי ואינה בוחנת את הפגיעה בנשים, בגלל מיקומן האסטרטגי הנחות במבנה המשק. מדיניות בתחומי ההפרטה, העבודה, שכר המינימום, המיסוי והפנסיה משפיעה על נשים אחרת מאשר על גברים, ולרעתן.

עיוורון מגדרי זה בעת התוויית מדיניות כלכלית מעודד את כניסתן של נשים חדשות למעגל העוני, וחוסם את אפשרויות היציאה ממנו. בסעיף הבא ניווכח כיצד מנסה הממשלה לטפל בבעיית העוני והאבטלה בקרב נשים באופן ספציפי. עם זאת כבר מהנתונים שהצגנו מתחוור מצב אבסורדי, שבו הממשלה מבקשת לטפל בבעיית נשים עניות מחד, אולם המדיניות השוטפת (שאינה קשורה בנשים דווקא) שהיא מיישמת מחבלת באותה המטרה ממש.


[1] אנו מבקשות להודות לאורלי נוי על כל עזרתה והערותיה המועילות.

[2] כך, למשל, בכל הנוגע לעמדת מוצא וסיכויי הישרדות בשוק העבודה. דיון נוסף בנושאים של פיטורים עקב היריון או טיפולי פוריות מובא בספר זה בפרק: 3.2. דורון, תעסוקה בשכר.

[3] הנתונים מתייחסים לבני 15 ומעלה החיים במשקי בית עניים (לפי ההכנסה הפנויה).

[4] Gender-mainstreaming (ג'נדר מיינסטרימינג).

[5] מינהל מחקר ותכנון בביטוח לאומי סיפק לנו נתונים ספציפיים בהתאם לבקשתנו לפילוח. זכינו ליחס מהיר, מקצועי ולבבי. עם זאת ראוי היה שהנתונים יהיו שגרתיים, נראים לעין ולא מסופקים על פי בקשה נקודתית.

[6] ראו ספרה של קרומר-נבו, 2007, המאפשר מבט איכותני על הסוגיה דרך סיפורי חיים של נשים החיות בעוני.

[7] לעומת זאת ברחבי העולם יש כיום קרוב ל-60 כלים למדידת עוני.

[8] הרחבת ההצעה ש"שדולת הנשים בישראל" מבקשת לקדם תאפשר הכרה בהוצאות טיפול בילדים לנשים משבעת העשירונים העליונים, כיוון שהיא מציעה להצמיד את ההחזר לתא המשפחתי, קרי: לכלול את משכורתו של הבעל. אפילו אז, ועד שלא יהיה בישראל מס הכנסה שלילי, נשים מהשכבות החלשות ביותר לא יזכו לתוספת חודשית.

[9] עניין זה כשלעצמו נובע מתהליך הפמיניזציה, שבו מקצועות "נשיים" זוכים לסטטוס נמוך, המביא לידי ירידת ערכם גם מבחינת השכר והגמול. התהליך מדגיש ומדגים את מעמדן הנמוך של נשים בחברה; תוצריה של עבודת נשים נחשבים לטובים, אך חשובים פחות. מצטרפת לכך הנחה חברתית, שלפיה האשה היא "מפרנסת שנייה" בחשיבותה במשק הבית, ולכן אם אין כלכלת הבית נשענת על משכורתה, הרי שאפשר לקצץ אותה.

[10] מנתוני הלמ"ס עולה, למשל, כי במשפחות שבהן האם עובדת והאב מובטל נמצאים יותר ילדים במסגרות יום בתשלום לעומת משפחות שבהן האב עובד והאם מובטלת. זו עדות מספרית ל"חכמת הרחוב", שלפיה נשים נושאות יותר בעול הדאגה לביתן. ראו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוגוסט 2006.

© כל הזכויות שמורות לנעמה נגר וטל תמיר, שדולת הנשים בישראל – פרק רביעי מתוך הספר "נשים בישראל 2006: בין תיאוריה למציאות", תל אביב: שדולת הנשים בישראל, 2007, עמודים 146-152.

לקריאה נוספת:

אתר שדולת הנשים בישראל

את הספר  "נשים בישראל 2006: בין תיאוריה למציאות" ניתן לרכוש במחיר 85 ש"ח בדרכים הבאות:

1. משרדי שדולת הנשים – רחוב הבונים 9. רמת גן, 52462

2. לרכישת הספר באשראי

3. באמצעות אימל:  office@iwn.org.il

4. בטלפון 03-6123990

בר בשטח: ראיון עם שלמה בר

 להקת "הברירה הטבעית" ליוותה אותי בחיי כשגרתי בניו-יורק וכשהסתובבתי ברחובות דלהי העמוסים. שלמה בר, היה כמדריך רוחני מזרחי, בשיריו עוד לפני שידעתי שקיימת הכחשה לגבי המזרחיות. סמסון ניגן בכינור והוביל אותנו לצ'אקרות העליונות עוד לפני שידענו היכן מצוייה הנירוונה. ישראל בורכוב בבס ניגן את הסולו הנצחי בשיר "תפילה" שזימזנו בכל ג'אם, בכל פסטיבל טבע, עוד לפני שהיו בומבלות על כל גבעה רעננה. שלמה בר הוביל את המהפכה האתנית בישראל, מבלי לירות ירייה אחת. הוא פשוט שר, ולא וויתר על המבטא ועל השורשים המרוקאיים. עמיר בניון, סעדו, אנסמבל מזרח-מערב, בוסתן-אברהם, יאיר דלל, שבע, שוטי הנבואה וגאיה חייבות את הצלחתן לעמידה העיקשת של שלמה בר שהתעקש ליצור מזרחי בקלאסה. מאידך, שלמה לא וויתר על שילובים ועל נסיונות מוזיקאליים וכמו מיילס דיוויס הוא שינה את סגנונו, החליף נגנים והביא חידושים טקסטואלים ומבניים ליצירתו. המשך קריאת הפוסט "בר בשטח: ראיון עם שלמה בר"

הכיוון מזרח 11: לקרוא כאישה מזרחית – מלכת יופי: דליה מרקוביץ וקציעה עלון על קטלוג התערוכה של מאירה שמש, אוצרת: גליה בר אור

חדש! כתב העת "הכיוון מזרח" 11 – לקרוא כאישה מזרחית

עורך ראשי: יצחק גורמזנו – גורן

עורכות: קציעה אלון ודליה מרקוביץ'

2006, חורף תשס"ו

 

ניתן לרכישה בכל חנויות הספרים הנבחרות. למנויים ומידע נוסף, הוצאת בימת קדם

03-5224899

להלן מאמר מתוך כתב העת

מלכת יופי: דליה מרקוביץ וקציעה עלון על קטלוג התערוכה של מאירה שמש, אוצרת: גליה בר אור

האמנית מאירה שמש נפטרה בשנת 1996, בגיל 34. בשנת 2004 נערכה לה רטרוספקטיבה מרשימה, במוזיאון עין-חרוד. אין ספק כי מאירה שמש הייתה אמנית מצוינת, וראויהעוד בחייה לתערוכה מקיפה ולקטלוג מרשים ויזואלית כדוגמת הקטלוג שלפנינו. הרשימההנוכחית באה להלין על המלל שבו נעטפו ונכרכו העבודות, על העבודה הפרשנית החלקית והמקוטעת שנעשתה בקטלוג, ועל ההחמצות הגדולות שבו. מאירה שמש מציגה בפנינו הזדמנות נדירה לנסות ולמפות את הסובייקטיביות הנשית המזרחית, ומציעה אולי את הדגם הרציני והשלם ביותר שהוצע עד כה בתחומי האמנות והספרות. אולם הקטלוג בוחר להצניע במכוון את הפרט שמשבש את התמונה הנפרשת בין דפיו: קרי – המזרחיות. צמצום האחרוּת של שמש בא לידי ביטוי בולט במאמרה של גליה בר-אור. ב"תבנית כפולה" של ניקוי והכנסה בונה בר-אור מחדש את הביוגרפיה של שמש. בר-אור מנקה את הממדים הדתיים-אתניים-מעמדיים מן היצירות, ומשלבת תחת זאת מילון מושגים מערבי תולדות-אמנותי. האלמנטים המערביים מוצגים כמי ש"הצילו" את שמש מן הגורל האתני-מעמדי "האכזר". לאור תפיסת עולם זו, ברור כי חוסר הטיפול במרכיב האתני האינטנסיבי בעבודתה של שמש הוא מוקד ההחמצה. בר-אור קובעת נחרצות כי "עבודותיה של שמש לא עוסקות ישירות בהיבטים 'מזרחיים'." באופן לא מתמיה המילה/הזהות: מזרחי, מופיעה במקור כשהיא מוקפת במירכאות (עמ' 115). מבט בלתי-משוחד יגלה כי אין אתר בעבודתה של שמש הפנוי מן המזרחיוּת. ראשית, חומרי הגלם בהם עושה שמש שימוש, וסוג האסתטיקה שהיא מייצרת, שואבים את השראתם, כפי שהיא עצמה ציינה, משוק הכרמל ומרחוב אלנבי, אתרים המייצגים אסתטיקה המסווגת בתרבות הישראלית כקיטשית ו"פְרֵחית". שמש עבדה עם בובות מפלסטיק, עגילים זולים, חרוזים מזכוכית, פאייטים צבעוניים, נצנצים, אטבי כביסה וניירות קונפטי. את המקום של צבעי השמן תפסו עטים כדורים עם רפילים צבעוניים. את המקום של בד הציור תפסו לרוב ניירות אריזה חומים, דיקטים דקים ומשטחים מוזהבים. בכך יצרה שמש במודע, אסתטיקה שמדברת עם מה שנתפס בחברה הישראלית כ"וולגרי", "המוני", "ערבי" ו"מזרחי". זו לא "דלות החומר" אלא "זולות החומר". ה"זולות" הכניסה אל החלל הסטרילי של הגלריה הלבנה חומרים ודימויים שאינם מקושרים בשדה האמנות המקומי עם "תרבות גבוהה", או עם תרבות בכלל.

לוז יצירתה של שמש, כפי שמציינת בר-אור נכונה, הוא מושג היופי. שמש חוקרת באופנים שונים את הדימויים הדומיננטיים בחברה הישראלית. אך בניגוד לביקורת הפמיניסטית הקלאסית, היא בוחנת את מושגי היופי בהקשר האתני ובתוך כך את מיקומה האישי ביחס אליהם. כך למשל בעבודה "חלקי בובות פלסטיק, קלמר" (1991), היא מבתרת בובה בהירה עם עיניים כחולות ומניחה את האיברים הכרותים בקלמר, שבוודאי הצפין בתוכו סודות ומאוויי ילדות כמוסים. בעבודה "חלקי בובות" (1992) מודבקת על מגש זול בובת בארבי עירומה שאיבדה את צלמה הבובתי. לצד הבובה מונחים-עקורים אביזרי היופי העדכניים: השֵׁער הבלונדיני, מחרוזת הפנינים ומסרק פלסטיק מצועצע, הבונים את מודל היופי הנכסף. בעבודה "בובת פלסטיק וסוכריות" (1993), חנוטה בובת תינוק זהובת שֵׁער ב"פורמלין סכריני", שהוא למעשה יציקה של פוליאסטר מעורב בסוכריות זולות. בעבודה "כדורי צמר, חרוזים ודבק פלסטי" (1993), היא מזקקת את הדימוי הנכסף לשני גלעיני צבע: כחול וצהוב, שמוקפים במעין הילה מלכותית, נוכח מה שנראה כמו קפלי גוף כהים, שמנים וחולים, אולי גופה של שמש עצמה. ב"דיוקן עצמי בלונדיני" (1993) מביאה שמש מגמה זו לשיא. על תצלום דיוקנה המטושטש בשחור ולבן, היא הדביקה פאייטים, פיאה מפלסטיק ו"אבני-חן", שייצרו עיניים כחולות ושיער זהוב. כך הפכו החומרים הזולים לבבואה חקיינית ומלגלגת של קוד היופי הדומיננטי. גם בתערוכה "אקספרסיוניזם עיראקי", שמאתגרת כבר בשמה את הקטגוריה הממוקפת: "אשכנזי-מערבי", מוחמצת המשמעות הפוליטית של העבודות. "אקספרסיוניזם עיראקי" ביקש לחלץ את המונחים והז'אנרים המערביים מלפיתתו של הקאנון, ולהשתמש בהם מחדש לפירוק מערך הדימויים שדבק בתרבות המזרחית המתויגת כ"מסורתית", "פרימיטיבית" ושולית. בר-אור לוקחת את המונח "אקספרסיוניזם", אך מכיוון שהוא מחובר למונח "עיראקי", היא מפרשת אותו בהפוך על הפוך, במונחים אוריינטליים מובהקים כמו: "צבעוניות, עושר וחום" (עמ' 115). גם דמותו של דויד לוי כאייקון "פוליטי-עדתי", הייתה אחד ממושאי עבודתה של שמש. לוי כמו שמש, חצה את הקווים שבין הפריפריאלי להגמוני. בעבודה "תצלומים, חרוזים, דבק וצבע" (1991), הדביקה שמש את תקריב פניו החתומים של לוי על רקע של צללית כהה. מעל הדיוקן היא הרכיבה כתר אדום מדמם בתוכו הודבקו שלוש תמונות קטנות נוספות. בניגוד לתמונה המרכזית, התמונות הקטנות משכפלות את "תנוחת" החיוך המלאכותי-ייצוגי של לוי הפוליטיקאי. על ה"תחפושת הפוליטית"שעטה לוי בסצנה הממלכתית הדביקה שמש חרוזי פרחים צבעוניים. החרוזים הופכים את דמותו של לוי למלך עצוב, מלך שנשאר מאחורי חזותו הרשמית אדם כהה שהוגחך באין ספור "בדיחות דוד לוי", ללמדך כי חציית הקווים, גם כשהיא מתממשת, אינה תמיד אפשרית.

אולם למרות סדרה ארוכה של עבודות שחוקרות אתניות ומעמד, טוענת בר-אור כי "אפשר להצביע על עבודה אחת בלבד, שעוסקת לכאורה, ברמת הדימוי, בהקשר נשי מזרחי" (ההדגשות שלנו, עמ' 115). העבודה עליה מצביעה בר-אור היא "דיוקן עצמי" (1988). העבודה מורכבת ממשטח עץ כהה המתפקד כמעין רעלה, ממנו נפערות זוג עיניים. נראה כי זהו הדימוי המזרחי היחידי כמעט אותו מצליחה לצרוך התרבות המערבית כייצוג אתני. עבודות מתוחכמות ומורכבות שיצאו אל מחוץ לשדה דימויים זה, כמו לדוגמה אוסף העבודות שהוצגו בתערוכה המכוננת "אחותי" שאצרו שולה קשת וריטה מנדס-פלור, לא נתפסות על-ידי בר-אור כאמנות(!). תערוכות אלה, אומרת בר-אור: "לא איירו תזה, ולא נבנו על פי קטגוריה תמטית ברורה, אלא צמחו מתוך מעורבות חברתית של נשים פמיניסטיות" (עמ' 115). רוצה לומר: כשהדיון כורך זה בזה אתניוּת, מגדר ומעמד, הוא לעולם ימוסגר כ"שיח קיפוח", שיח של "פעילי-שכונות", או שיח לא מערבי, כלומר, שיח נטול פרדיגמה, תֵמה או שפה אמנותית. רק ברשימה האישית שכתבה תמר אלאור לקטלוג, מגיחה דמותה הרב-שכבתית של שמש, על פוליטיקת הזהויות המורכבת שהיא ניהלה בשדה האמנות ובחיי היומיום. שיחת טלפון שהתקיימה בין שמש לאלאור ב-1.12.1996, מכנסת בפיסת חיים קטנה את מורכבות התנועה האישית-פוליטית של שמש, בתוך ומחוץ לעולם האמנות: "האמת, זה לא רגיל בשבילי ללכת לשם, אבל אני בכל אופן רוצה לקבוע אתך במקום הזה. אני הרי לא הייתי נכנסת לבית-קפה כזה, אבל אורי קצנשטיין תפס אותי יום אחד ואמר לי: 'מאירה, את יכולה להיכנס, תראי שלא יקרה לך כלום'. והאמת, נכנסתי וכלום, סתם עוד מקום. אז נקבע שם, או שבעצם תעברי אצלי וניסע לשם ביחד. יש לי משהו חשוב לבקש ממך." – "מה זה המקום הזה, ומה חשוב?" – "זה 'אורנה ואלה', ואני כבר אגיד לך שמה."

קריאה נוספת:

בחירות 2006: לאן נעלם "המפץ הגדול"

 

החברה הישראלית עוברת שינויים מהותיים. ונדמה כי היא עדיין נותרה קפואה אל מול הדרמה הגדולה. גם התקשורת, האקדמיה והמפלגות עצמן לא הצליחו להתחקות אחרי השינויים האדירים במפה הפוליטית ובנטיות הציבור. השחקנים הגדולים שפרצו לתיאטרון הפוליטי הם עמיר פרץ מצד אחד שזכה בראשות "העבודה" ומפלגת "קדימה" בראשות אולמרט מצד שני. ישנם עוד שחקנים שעלו וירדו מרכבת ההפתעות, כמו רשימת "עלה ירוק" שאני מהמר שעוד תכנס לכנסת , או מפלגת "שינוי" שכנראה תתאייד מהמפה הפוליטית. כתבה שהתפרסמה לראשונה בעיתון "אנשים", בשנת 2006.

 

 

הליכוד – שינוי דמוקרטי מצד לצד

       רבים נוטים לסמן את תוכנית ההתנתקות כקו פרשת המים שהובילה לבסוף למפץ הגדול. לפי הדעה הרווחת במקרה הזה במהלך הקדנציה השנייה כראש ממשלה החליט שרון על תוכנית ההתנתקות. עו"ד דב ויסגלס, יועצו הבכיר של ראש הממשלה ומיוזמי התוכנית, טען כי תוכנית ההינתקות היא הקפאה של התהליך המדיני. והיא משמשת כסוג של "פורמלין", אשר שומר על הקמת המדינה הפלסטינית בהקפאה. וכך נמנע גם דיון בנושא גבולותיה של הבירה, ירושלים. יוזמת ההתנתקות עלתה לכדי ביצוע בין השאר בגלל התמיכה ביוזמת ז'נבה והתגברות הסרבנות.

        התקדמותו של שרון עם תכנית ההתנתקות קוממה רבים בקרב מפלגתו ומחוצה לה. התנהגות זו של שרון שכללה פיטורי שרים והתעלמות מההצבעה שנערכה בקרב מתפקדי הליכוד הביאה ליצירת גוף שכונה "המורדים" כ-15 חברי כנסת מהליכוד שהבולט בהם היה עוזי לנדאו. אלו פעלו ככל יכולתם להצר את צעדיו של שרון. הטענה שלהם הייתה כי שרון נבחר על סמך מצע ששלל צעדים כמו הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה, וכי דרכו נגדה את האידיאולוגיה של הליכוד, של ז'בוטינסקי ובגין.

       בנימין נתניהו בחושיו המדוייקים הרגיש שיש לו אפשרות נוחה להשתלט על מנהיגות הליכוד, עם ירידת מעמדו של שרון. הוא התפטר מתפקיד שר האוצר, מספר ימים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005 וקם להנהיג את מתנגדיו של שרון. למרות זאת בהצבעה על הקדמת מועד הבחירות המקדימות בליכוד שהתקיימה בספטמבר 2005 ניצח שרון את נתניהו, אך היה ברור כי המאבק בין השניים רחוק מהכרעה.

       בתחילת נובמבר 2005 הכוח שצברו "המורדים" בליכוד גרם לכך ששרון נכשל בקבלת אישור של הכנסת למינוים לשרים של שני מועמדים שהציג, רוני בר-און וזאב בוים. היה זה אך סימפטום לבעיה שנוצרה לממשלה, אשר נשענה על רוב דחוק, שהיה תלוי ברצונם הטוב של מתנגדיה מתוך הליכוד. והייתה זו שוב מפלגת הליכוד שהוכיחה לציבור בישראל שהיא מתנהלת בצורה דמוקרטית מלאה ועוברת שינויים חדים מצד לצד. השינויים הללו לא רק באו למעלה למטה, אלא ביטאו את שינוי התגובות בחברה אחרי האינתיפאדה השניה. אותו ציבור ביקש שינוי מדיני מסוים ולא הסכים שוב ושוב עם ההנחות של הצד הניצי של המפלגה. מרכז הליכוד, שבו ניצח שרון במפתיע בחודש ספטמבר, היווה בעייה נוספת. מתנגדי שרון ניסו להכפיף אותו להחלטות המרכז, בחושבם שמרכז הליכוד יהיה הרבה יותר ימני באורנטצייה הפוליטית שלו. מאידך תומכי שרון  לא אהבו את הניסיון של מתנגדי ההתנתקות הניצים להשתלט על מרכז הליכוד.

העבודה משתנה

      מאז ועד היום מדינת ישראל נתונה במיתון מתמשך ותהליכי הליברליזציה וההפרטה בה רק התגברו. בתוך כך נדמה כי שרי האוצר האחרונים, סילבן שלום, בנימין נתניהו ומאיר שיטרית היו אלו שהלכו הכי "רחוק" עם המדיניות שכונתה "ניאו-ליברלית" ושכללה קיצוץ מאסיבי בקצבאות הילדים, הזקנים, התמיכה בחד-הוריות, אבטלה ועוד. מאידך אותן ממשלות העניקו הטבות מס ענקיות למעמדות העליונים ולחברות ענק ובתוך כך גדלו הפערים החברתיים במדינה.

       לבינימין נתניהו, אותו שחקן מבריק, בעל חושים מדוייקים למתרחש בחברה הישראלית, הייתה נקודת חולשה קטנה אחת. הוא לא הבין שהחלשת העניים בישראל, תביא לתגובת נגד ב"מאזניים הפוליטיים". בחירת עמיר פרץ לראשות העבודה, אירעה ימים ספורים לאחר כישלון ההצבעה על מינוי מינוי השרים של הליכוד בכנסת. עמיר פרץ היה למנהיג המזרחי הראשון שביקש להתמודד על ראשות הממשלה. והוא סימן כי תם זמנה של ממשלת אחדות לאומית, שהורכבה מנציגי מפלגת העבודה שחברו לאנשי הליכוד.

      שמעון פרס שחקן פחות מבריק מנתניהו, לא הבין שהפסד בכל כך הרבה מערכות בחירות והצטרפות לממשלת אחדות לאומית תנגוס בכוחה של מפלגת "העבודה". המפלגה עצמה לא הייתה מוכנה לאבד את את שארית עתידה ולא קנתה את המהלך המדיני של "הליכוד". מצביעי "העבודה" לא אהבו את העובדה העובדה שנציגיהם הבכירים ישבו ביחד עם ממשלת הליכוד השבֵעה. בעזרת מנגנון ההסתדרות, רטוריקה מצויינת ואנרגיה משולהבת עלה פרץ כְּסוֹפה, וסימן את עליית המאבק המעמדי לתוך השיח הפוליטי. הוא חיכה בצינעה בזמן שחבריו הטובים קפצו לממשלת האחדות בניסיון לגרוף כמה שיותר מוניטין וכוח פוליטי וכלכלי. וכשהוא ניגש למערכת הבחירות במפלגה הוא הציג את ניקיון כפיו ואת חזונו והשילוב הזה הביא לו את הבכורה.

      ההפסד של שמעון פרס לעמיר פרץ בקרב על ראשות המפלגה היה כואב, אולם נראה שלמקורביו של פרס צרבה הרבה יותר העובדה שפרס הפסיד למועמד מזרחי. "פרץ גייס פלנגות מצפון אפריקה שהסתננו למפלגה והשתלטו עליה", אמר אחיו של שמעון, גיגי פרס, בראיון לתוכנית "מה בוער"-בגלי צה"ל. יריית הפתיחה של גיגי פרס בעצם סימנה את עליית השיח העדתי לכותרות התקשורת. מאוחר יותר יודו לא מעט מבכירי החברה הישראלית כי הפחד מעליית מנהיג מזרחי לראשות הממשלה הוא זה שהבריח לא מעט אשכנזים מתוך מפלגת העבודה ובעצם חסם את עלייתה המטאורית אל מול מפלגת "קדימה". הדיון בשיח העדתי לא רק שלא נגמר, אלא נדמה כי הוא נפתח מחדש לדיון ומערכות הבחירות הבאות רק יחדדו את השאלות הטמונות בו.

"קדימה" מול "העבודה" – משחק הכרעה או הכרעה ללא משחק

       אריק שרון המשיך להוביל את החברה הישראלית בניסיון הפוליטי ובחשיבה המקורית שלו. באחת ההכרעות האחרונות שהוא לקח לפני שהוא צנח למצב של חוסר אונים פיזי הוא פירק את הליכוד. הוא הבין שגם אם הוא היה מנצח בהתמודדות מול נתיניהו וחבר ה"מורדים", הוא עדיין היה עומד לאחר הבחירות בראש סיעה שרבים מחבריה התנגדו לה. הוא החליט שהוא ייכנס לכנסת ה-17 עם נבחרת חדשה שתעטה עליה כסות מפלגה חדשה. ב-20 לנובמבר נפל הפור והוא הודיע על הקמת המפלגה החדשה. ב-21 בנובמבר בשעות הבוקר נפגש שרון עם הנשיא משה קצב וביקש ממנו לפזר את הכנסת. במקביל, ערכה הכנסת הצבעות על פיזורה, כאשר מטרת מתנגדי שרון הינה לפעול לפיזור הכנסת ככל המאוחר, לעומת שרון אשר ביקש מן הנשיא כי הכנסת תתפזר בראשית מרץ 2006. הפרישה של שרון ובכירי הליכוד והקמת "קדימה" הייתה לצעד הבא בשינוי הרדיקלי שעברה הפוליטיקה הישראלית.

         המבנה המסורתי שאיפיין את המפה הפוליטי של שמאל – ימין, אשכנזים – מזרחים, חילונים – דתיים, נשבר. פרץ "המזרחי" עבר למפלגת העבודה ופרס "השמאלני" עבר ל"קדימה". מפלגת "שינוי" שנודעה בשינאת הגלות, הדתיים והמסורת התפרקה ומרבית ממצביעיה עברו ל"קדימה". ש"ס שהורגלה באויב קבוע שביקר את הדרך בה היא לבשה את החליפות ורס'צה שלה נשארה בודדה, ללא מפלגה "חילונית" (חוץ ממר"צ) שתאיים על כוחה הקבוע של עשר מנדטים מזרחיים. מפלגת "קדימה" לא הייתה צריכה אידיאולוגיה, מסורת של הצבעה, מרכז בוחרים, או עבר מתמשך של פעילות פוליטית. במקום זאת אמר לי אחד מבכירי הליכוד (שגם ערק ל"קדימה") שהוסיפו מכונית למכוניות המאבטחים של שרון, וזו נשאה את הביצים של שרון.

      במספר שבועות עמוסי כותרות מפתיעות, שוק ה"מלפפונים" של עונת הקיץ בכדורגל התיק את מקומו  אל תוך השדה הפוליטי. שלי יחימוביץ' קמה ועזבה את עולם התקשורת ו"יצאה" מהארון לגבי דעותיה הסוציאל-דמוקרטיות ועברה למחנה פרץ. המהלך הרדיקלי של "קניית" שחקנית החיזוק בעלת הרייטינג הגבוה בתקשורת גובה על ידי קניית סֵנְטר שמרני בדמותו של פרופ' אבישי ברוומן, לאחר שזה אחרון דחה את ההצעה הנדיבה של "הליכוד". ברוומן פנה למצביעים השמרנים של "העבודה" וסימן להם ששינויים מהפכניים לא יקרו בחברה בישראל ושהוא ידאג לשמור על גודל "השפם" של פרץ. היום אנו יודעים כי אבישי ברוומן לא בחר להגיע ל"עבודה" כדי להיות סֵנטר מרכזי, אלא הוא עצמו בקש להיות המאמן של הקבוצה. עמיר פרץ הבין שהוא לא הביא חיזוק "נייטרלי", אלא במקום הוא הכניס סוס טרויאני למחנהו.

         מפלגת "קדימה" לא נותרה חייבת והביאה איתה גם את בכירי הליכוד כמו אהוד אולמרט, ציפי לבני, מאיר שיטרית, שאול מופז (שבתחילה סירב אך מאוחר יתר עזב סיבוב מלא וחזר בו) וצחי הנגבי (שפשוט "השיל" את עורו "הימני") וגם את בכירי העבודה שמעון פרס, חיים רמון, דליה איציק ועוד. פרופ' אוריאל רייכמן מ"שינוי" אף הצטרף ל"קדימה" ובישר את התפרקות מפלגת האנטי. המלחמה על הגנרלים המשיכה את המלחמה בין שני הנבחרות ואבי דיכטר הצטרף ל"קדימה". עמי איילון,  מתן וינלאי נעמדו לדום ב"עבודה".

הלא צפוי – שהפך את המשחק צפוי

        האירוע המוחי שבו לקה שרון ב-18 בצדמבר השאיר את הציבור כולו באי וודאות לגבי המשך דרכו הפוליטית של מנהיגם הבלעדי. זה נתפס בתודעה כסוג של "בן גוריון" מודרני שקם לתחייה ומחק את כל עברו הנפשע בסברה שתילה ומעידות נוספות. הציבור היה מוכן להתעלם מכל השחיתויות שדבקו בהתנהלותו המפלגתית, כספית והאתית, רק כדי שזה יעביר את הציבור לאיזה כר דשא של ביטחון ושלום מדומיין. הבעייה קבלה משנה תוקף לאחר אירוע מוחי קשה יותר בו לקה ראש הממשלה ב-4 בינואר 2006, כאשר בתחילה לא היה ידוע האם יחלים ממנו בזמן לבחירות לכנסת השבע עשרה. לאחר שהתברר כי שרון לא יוכל לחזור לכהן כיו"ר המפלגה ולהתמודד לכנסת ה-17, אהוד אולמרט, שתפקד כממלא מקום ראש הממשלה,

המדינה כולה הייתה על הרגליים עם האובדן של החלוץ המרכזי, המנג'ר שחקן שלה וכר הדשא הפך יתום. שרון שאושפז בבית חולים עין כרם קיבל את כל ערוצי התקשורת לצד מיטת החולים שלו. ולמרות התפילות, ותשומת הלב הפנומנלית של העם שהתאחד סביב הצער של בני שרון, לא הצליח המנהיג להתאושש. הטראומה שאליה נכנס הציבור בישראל עם העלמות הסבא "החביב" עוד תדובר בשנים הקרובות. ואני לא בטוח שהפוליטיקה הישראלית תהיה אותו משטח כדורגל לאחר היעלמות שרון (וחברו הטוב עראפת).

את אריק שרון החליפו כיו"ר מפלגת קדימה. אהוד אולמרט, שנדמה כי הופתע מהזינוק של מניותיו בבורסה הפוליטית בישראל. הוא החל להתאמן לקראת ההצגה הגדולה והתפקיד הראשי כראש הממשלה הבא. יועציו היו חכמים מהרגיל וביקשו ממנו להמשיך את דרכו של שרון ולשתוק. וכך אולמרט כמעט שלא פנה לציבור בדרכו הפוליטית וגם כשהוא דיבר לפתע שמענו אותו מדבר באיטיות מסוגננת ואולמרט הנמרץ, וה"תָחמן" הפך ברגע מהיר ל"ראש-הממשלה הבא" הסמכותי והממלכתי.

     עמיר פרץ הכריז בנאום בחירות שייזכר כאחד הנאומים הטובים שנשאו בישראל, ש"הוא יחסל את השד העדתי". באותו היום הסקרים נתנו לעמיר פרץ ומפלגת "העבודה" מעל 27 מנדטים. השמאל הישראלי לרגע קם על רגליו כמו הציפור אש האגדית שקמה מן האש. אך מרגע זה ואילך עשה עמיר פרץ את כל הטעויות האפשריות וכוחו הצטמטם לכ-20-19 מנדטים. אך לא רק כוחו הצמטמם, ונראה כי איבד אף חלק מהאנרגיה האדירה שאיפיינה את עמידתו הנוקשה כנגד ההדרדרות של המצב הכלכלי. בעצם הדרדרות כוחה של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, התנהלה בשני תהליכים בו זמניים, מצד אחד  פרץ התקשה לנהל את "העבודה" ומצד שני השיח הגזעני לא הותיר לו תחרות "חופשית" לראשות הממשלה.

          פרץ התברר כמנהיג לא החלטי. יועציו ביקשו ממנו ללבוש עניבות וחליפות והוא עשה כדברם. אך כששינוי זה לא השפיע על הסקרים, הוא חזר ללבוש את החולצות הפתוחות שלו. יועציו ביקשו ממנו לדבר לאט ולא לדבר אנגלית והוא עשה כן. אך מעשה זה גרם לו לאבד את אחד מהכלים המהותיים שיצרו את האנרגיה האדירה של נאומיו. כניסתו של ברוומן למפלגה והכרזתו כי לא יתבצעו שינויים מהותיים במה שכבר נעשה על ידי הממשלות הקודמות, מיתנה את אנרגית השינוי החברתי של "העבודה". השלטים של העבודה שביקשו לנצח את "הטרור" ואת העוני נראו כמו חיקוי עלוב של ש"ס, הליכוד וקדימה ביחד. השיח החברתי והמעמדי שעמיר פרץ הביא לתוך המערכת הפוליטית הפך להיות בעוכריו והוא פחד להיראות "הזוי", "רדיקלי". התקשורת ובעלי ההון לא רצו לראות שינוי רדיקלי אמיתי במערכת הפוליטית והפחד של מעמד הביניים, הקיבוצים ושאר אוכלוסיות מבוססות הותיר את "העבודה" עירומה וחשף את פרץ כמתלבט.

        השתיקה של עמיר פרץ כלפי השיח העדתי הגזעני שננקט אל מול השפם, האנגלית ומוצאו המרוקאי הובילה גם היא להחרפה במצב מפלגת "העבודה". עמיר פרץ שטען שיחסל את השד העדתי, לא ראה שכר בעמלו. לא רק בגלל שהוא לא באמת ניסה להסביר לנו מהו השד העדתי וכיצד ניתן לחסלו.  אלא שניסיונו להגדיר את השד העדתי ולהכניס אותו לתוך השיח המעמדי נכשל. זאת משום שלמעלה מעשרה מנדטים אשכנזים עזבו את מפלגתו. נכון, הוא ניסה להקים מטה להחזרת האשכנזים אך זה הוקם בצורה פזיזה ומאוחרת ולא הייתה באמת אסטרטגיה מלאה לפנייה לשאלת הזהות. בתמורה להכרזות החברתיות עמיר פרץ קיבל למעלה משישה מנדטים מהשכבות התחתונות, אך אלו לא הצליחו לחזק את הקבוצה שלו בצורה משמעותית. עמיר פרץ נקלע למאבק השרדות ב"עבודה". הוא יודע שאם הוא יקבל פחות מעשרים אחת מנדטים, אהוד ברק, או אבישי ברוומן ינסו לקחת ממנו את הבכורה. צעדו האחרון של פרץ במגעיו עם מפלגת "קדימה" נתפס כצעד נושא. פנייתו להסדר על כסאות בממשלת האחדות העתידית רק החריפה את מצבו והורידה מעמדתו האופזיונית.

          האג'נדה החברתית של עמיר פרץ התאיידה עם התקדמות מערכת הבחירות ונדמה כי התקשורת, הליכוד וגם "קדימה" הצליחו בתחכום רב להשתיק את הקול המעמדי. התקשורת בשתוף הפעולה שלה עם הסטריאוטיפים האנטי-מזרחים ליגלה על האנגלית של עמיר פרץ.  ונזכרנו שוב  במבול הבדיחות שרצו על דמותו של דויד לוי, כשזה נכנס להיות סגן ראש הממשלה. הפחד ממזרחי המתקרב לעמדות מפתח, הוליד רחש קומי ואירוני בחברה.

הימין כועס על "הימין" גם בצד הישראלי וגם הצד הפלסטיני

               נדמה כי אולמרט ביקש להראות שכוחו במותניו. בעבר הוא היה ידוע בעמדותיו התקיפות באירועי מנהרת הכול. עם זאת אחרי תוכנית ההתנתקות ופינוי עמונה הוא לבש על עצמו חליפה של שחקן ראשי. הפזילה שלו הן לציבור הימני בכך שהוא שידר "חוזק" והן לציבור השמאלני באקט של "פינוי" היה אקט כפול. אך אולמרט ברגע אחד איגד מולו אופיזיציה מלאה של כוחות ימין רדיקליים שנשבעו להלחם בו בחומרה. שוב שמענו את האימרות שהמדינה כולה פועלת כגוף אחד ושבית המשפט, והתקשורת שבויות בידי השמאל.

ב-08 בפברואר התכנסה הכנסת להחליט בהצעתו של גדעון סער להקים ועדת חקירה לבדיקת האירועים האלימים בעמונה כאשר ההחלטה לגבי סמכויותיה והיקפה תעבור לועדת הכנסת. ב-22 בפברואר עברה בכנסת בקריאה שלישית ונדמה כי הימין הרדיקלי עדיין לא אמר את המילה האחרונה. המפלגות הימניות יצטרכו לאגד את כוחן מחדש על מנת לעמוד אל מול הקואליציה של "העבודה" ו"קדימה" שמסתמנת מולן.

      בד בבד עם המהפכים הפוליטיים ועליית "קדימה" ופרץ בראשות "העבודה" עברה גם החברה הפלסטינית שינויים רדיקליים במבנה הפוליטי שלה. נדמה כי ארה"ב וישראל שביקשו בחירות דמוקרטיות בשטחים הכבושים לא ידעו שהם ימצאו את אחד השחקנים החדשים שיתפוס את הבמה הפוליטית בסערה. מדינת ישראל תמכה בפת"ח ובניצחונו והייתה בטוחה כי לא יהיה מקום להפתעות. אך הציבור הפלסטיני שמאס באנרכיה והרס התשתיות ללא תגובה הולמת מצד אחד ובשחיתות שלטון הפת"ח מצד שני החליט לבחור בחמאס למועצה המחוקקת הפלסטינית. תנועת החמאס לא רק זכתה ב-75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 מושבים של הפת"ח. הבחירות היו דמוקרטיות לגמרי ונוהלו על ידי הנציגויות הבינלאומיות. ישראל הוכתה בשוק גדול. החמאס ומסריו התקיפים לא התאימו לבמה שצה"ל רצה להעמיד. החמאס עלה על הבמות והחל לרקוד. יום אחר יום התמלאה העיתונות הישראלית במסרי החמאס, תמונות מנהיגיו, ופחד וחרדה עצומה שמא החמאס בכליו הפשטניים יזרוק את הציבור הישראלי לים. ההתייחסות לחמאס כאל שחקן עולמי, הביא לנסיון הצרת צעדיו בזירה הבינלאומית על ידי בכירי צה"ל ומשרד הביטחון שניסו להכריז על אי הלגיטמיות שלו. אך למרות ארה"ב ושחקניות אחרות לא אכלו את הברווז למרות טפטוף הצהרות כאלו ואחרות על היות החמאס ארגון טרור. ארה"ב הבינה שעליה להתחשב בחמאס וברצון העם הפלסטיני. ישראל קיללה את היום שהיא הרשתה לבחירות להתקיים. החמאס המשיך לרקוד על במות התקשורת ובכיריו הוזמנו לרוסיה, נסעו לפגוש נציגים באיראן ובמדינות ערביות נוספות על מנת לגייס כספי "בונדס" ערביים.

        בסיומו של יום, ניתן לומר כי הימין ברשות הפלסטינית התחזק. הציבור בחר את חסות הדת ודחה את המודל "החילוני" המערבי בדמות שלטון הפת"ח. באופן מקביל ניתן לומר, בפרשנות ליברלית, כי גם הימין התחזק בישראל, דווקא בגלל כוחה הבלתי מעורער של "קדימה". ובשל תכנית ההתנתקות על חד-צדדיותה והמשך החיסולים הממוקדים והרעבת הרשות הפלסטינית (כעונש על בחירת החמאס ושליחת מפגעים). וגם בשל המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של פקידי האוצר שלה.

הצעירים בין מסיבות טראנס ירוקות לבין ציניות וחוסר אמונה בבחירות

אחת מההפתעות הגדולות שאולי יעלו לכותרות במערכת הבחירות הבאה היא כניסתה של מפלגת "עלה ירוק" לתוך הכנסת ה-17. ההתעלמות ארוכת-הטווח של ממשלות ישראל מהעישון הגובר והולך בקרב אזרחיה יעלה כנראה בשני מנדטים שינתנו ל"עלה ירוק".

         הפוליטיקה באירופה כבר ראתה שינויים בסדר יום הפוליטי של בוחריה. אחת מהמפלגות המרשימות שעשו דרך ארוכה לתוך הפוליטיקה הראשית הייתה מפלגת "הירוקים" בגרמניה. זו חרטה על דגלה את נושא איכות הסביבה, בנוסף מזוהה גם עם מספר עקרונות בעל אופי סוציאל-דמוקרטי, כגון שיפור מעמד העובדים והפועלים ועוד. גם בישראל יצטרכו המפלגות ללמוד את הנושאים המעניינים את הדור הצעיר, על מנת שיוכלו לשכנע אותו לללכת ולהצביע. מפלגת "עלה ירוק" הבינה כי ישנו תסכול חברתי גדול, בשל הסכסוך האלים, האבטלה והגבולות הלא ברורים של המדינה שמנותב לעשון סמים קלים. האופנה העולמית והמצב המקומי הובילו ציבורים שלמים בחברה לעשן סמים קלים באופן קבוע. אלו מוכנים לוותר על הפוליטיקה של הגנרלים ובעלי ההון על מנת שלא יפריעו להם ביום יום. ובתוך כך אחרי שתי מערכות בחירות כושלות "עלה ירוק" יכלו להוכיח, כי סדר היום הפוליטי של מדינת ישראל ניתן לשינוי, וכי הציבור רוצה לראות "סרט" אחר.

        אחד הסקרים שהראו על המרחק בין הפוליטיקה של"מעלה" לבין הפוליטיקה של "למטה" טען כי יותר מ-40% מהמצביעים בגילים 18-22 אינם מתכוונים כלל ללכת לקלפי. אלו לא מצאו את הרעיונות שלהם בתוך המפלגות הקיימות. או שמא הצעירים הללו בכלל לא האמינו יותר במערכת הפוליטית. הייאוש, הציניות והמסרים הכוזבים של החברה הישראלית החלו לחלחל ולאחד אוכלוסיות צעירות שלמות מתנועת המתנחלים השקועה בתסכול, וגם אוכלוסיות מוחלשות החיות בשוליים, ועוד. אלפי צעירים עוזבים את המדינה מדי שנה ובוחרים לחפש את עתידם במדינות רחוקות. האם אלו יביאו בשורה חדשה בניסיון לשנות את התהליך הפוליטי ולעצב את החזון של מדינת ישראל או שמא הם יישבו בצד, ויבחרו להביט בפוליטיקה כשהיא משחקת עם עצמה סקוואש.

הבחירות ועתיד הבחירות של מנהיגי המערכת הפוליטית העתידית

ישנן שני תיאוריות מרכזיות שבתוכן נעה המערכת הפוליטית. הראשונה טוענת כי "קדימה" תזכה בכ-40 מנדטים ו"העבודה" תקבל כ-20 מנדטים והם ינהלו ממשלת אחדות לאומית. בממשלה כזאת נוכל לנחש את רשימת התיקים החלקית העתידית:

  • ראש הממשלה – אהוד אולמרט
  • שר הביטחון – שאול מופז
  • תיק החינוך – פרופ' רייכמן / פרופ' יולי תמיר
  • שר האוצר – אברהם הירשזון / פרופ' אבישי ברוומן / עמיר פרץ
  • שר התשתיות /המסחר / רשות השיגור – עמיר פרץ
  • שר המשפטים –  יצחק הרצוג / ציפי לבני
  • שר הפנים – אופיר פינס
  • שר החקלאות – שלום שמחון

        התיאוריה השנייה טוענת כי ישנם מעל 25 מנדטים צפים אשר ביום הבחירות עלולים לעבור ל"עבודה". ועמיר פרץ עוד יכול לזכות בבחירות. תיאוריה זו עד כמה שנשמעת מופרכת מקבלת ביסוס חלקי במציאות משום ש"קדימה" היא סוג של חיה חדשה בפוליטיקה הישראלית. אך ככזאת היא חסרת משקל היסטורי. והיא נעמדת בין הימין לבין השמאל ולא מצליחה להחליט לאיזה כיוון היא נמשכת. הימנים הרדיקלים אומרים כי ממשלת "קדימה" בראשות אולמרט תבצע שינויים טריטוריאליים ותמשיך במהלך ההתנתקות. מהלך כזה ייתמך על ידי מוסדות המדינה ה"קנוייים" ואולמרט הוא בעצם המצאה "שמאלנית". השמאלנים הרדיקלים מצדם טוענים כי ממשלת "קדימה" בראשות אולמרט היא ממשלה ימנית ביותר הן משום שהיא לא באמת מנהלת דיאלוג עם העם הפלסטיני וממשיכה בחיסולים הממוקדים והן משום שהיא ניאו-ליברלית וממשיכה לפרק את מדינת רווחה הקלאסית בישראל ולתמוך בבעלי ההון.

          בפעם האחרונה ראינו מפלגה חדשה שנולדה מתוך ואקום מחשבתי של הציבור הישראלי, בדמות מפלגת  "שינוי", שקמה ועלתה לשיאים עם 15 מנדטים והתרסקה ללא מנדטים בבחירות הנוכחיות. עלייתה נבעה משינאת דתיים, שינאת הגלות ושינאת המזרחים התאיידה וקולותיה ברובם עברו למפלגת "קדימה". אולמרט יצטרך להוכיח שיש כיסוי למפלגה חדשה שמנסה לשבור את החלוקה הקלאסית לשמאל וימין בישראל. האם הוא יצליח לעשות את זה? זו שאלת השאלות. ישנה בדיחה ששאלו את אלברט איינשטין, "איך תיראה מלחמת- העולם השלישית?" והוא ענה: "אני לא יודע איך תיראה מלחמת העולם השלישית, אבל במלחמת-העולם הרביעית יילחמו וייזרקו אבנים אחד על השני". בפראפרזה על דברי איינשטין אוכל לומר שדבר אחד בטוח, עמיר פרץ לא מתכוון לעזוב את "העבודה". במידה והוא יעשה מירוץ משופר בבחירות הבאות הוא יוכל לעשות מפנה בחברה בישראל שמתחננת לכלכלה, חברה ותרבות אחרת. בינתיים הוא יצטרך להזהר שלא לחזור על השגיאות שעשתה "העבודה" בראשות פרס בחבירה לממשלת אחדות שתרוקן את "העבודה" מערכיה.

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "אנשים", בשנת 2006.