סוזן, סוזן: בעקבות הסרט "איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים"

"איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים" אודות פרופ' סוזן (ריקה) דניאל-נטף ז"ל הוא סרט זיכרון משפחתי מרגש שמחמיץ סיפור חיים מורכב של מזרחיות, שואה ופמיניזם. אירוס זריני מביאה לנו סקירה והערות לקראת ספר הביוגרפיה וסדרת הדוקו-דרמה שמתעתדים לצאת אודות הפרופסורית המזרחית הראשונה בישראל

איפה שדיקטטורים לא יורים במפגינים

– –

מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית. בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב), או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 ").

צדק צדק תרדוף: בחירת חמישה ספרים שהשפיעו עלי באופן משמעותי – YNET 2008

צדק חברתי הוא אחד הערכים המרכזיים המאפיינים את המחשבה הספרותית, התרבותית, הפוליטית והיהודית שלי. הרגע שבו הבנתי את החשיבות של הערך, הוא גם הרגע שבו האמנות שלי פרצה דרך. התחלתי לכתוב שירה מדויקת יותר, לסיים את המחזה שישב על שולחן הכתיבה, לערוך מסע עם כתב-העת "הכיוון מזרח" אל נישות לא ממופות ולהצליף בטורי העיתון.

היצירתיות הלא מבוטאת של הקומה האמצעית של חיינו: על וידאו של רועי רוזן

היצירתיות הלא מבוטאת של הקומה האמצעית של חיינו: על וידאו של רועי רוזן

ניכור: על הנעשה במאהל מחוסרי הדיור

מאהל מחוסרי הדיור בבור השיבר במרכז העיר ירושלים הוא דוגמא מאלפת להתעלמות, הניכור, האדישות, והזרות שחשה ממשלת ישראל כלפי אזרחיה המוחלשים.

בשולי הקיר הלבן ובמרכזו: "תבין ת' מקום ממנו באתי"

רבים מן הכללים הנהוגים במגרש – בשדה האמנות – אינם גלויים מראש למשתתפים ומכאן שציות לכללים אלה הוא תוצאה של הפנמה, תוך כדי משחק, של אותם כללים. "חוש למשחק" (הההאביטוס במושגיו של בורדייה) המאפשר לשחקן להכיר את הכללים די הצורך כדי לקחת חלק במשחק. צורת היכרות זו כוללת הפנמה של הכללים וגם של מעמדם ככללים בלתי מפורשים[2] מה עושה את המוזיאון למוזיאון? האם זו המדינה שמכריזה על היוקרה של המוזיאון? האם אלו הם קובעי (יצרני) הטעם, אשר באים למוזיאון ומעבירים (מקיר לקיר) את החותם מאמן לאמן? האם יש דרך בה מוזיאון צריך להיראות? האם ישנה "תרבות" שאמורה להיות "התרבות" של המוזיאון? האם הקיר (האירופוצנטרי) הלבן הוא זה שעומד במרכז "תרבות" המוזיאון בישראל? המיצב של אלי פטל מצליח לענות על חלק מהשאלות באמצעות יצירה בשלה ומקיפה.[3]

כוח, כוח ואין כבר כוח

בפאראפרזה על כותרת הרשימה של נעמה כרמי, הנה קולו של אביר זכויות האדם של "השמאל החדש"[1], : "אני הייתי פותח את המלחמה בזה שהראש של נסראללה יורד – בפצצה או בכוס קפה נחמדה מהמוסד" / אלוף במיל' עמירם לוין בריאיון למיה בנגל, מוסף שבת, 11.במאי, 2007, מעריב, עמ' 30.

ה' הידוען: העיר על הכיוון מזרח העוסק בכדורגל

ה' הידוען: העיר על הכיוון מזרח העוסק בכדורגל