מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית.  בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב),  או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 "). המשך קריאת הפוסט "מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל"

חצי דמעה מדימונה (שיר)

ללא כותרת, יורם בלומנקרנץ, 2008.

חצי דמעה מדימונה

 

לאלפי האסירים הפלסטינים הכלואים בעצב מנהלי

 

 

שָׁמַעְתִּי פִּיצוּצְגָּדוֹל הוֹפֵךְ

לִצְלִילִים אִטִּיִּים וַאֲרֻכִּים עֵת

נוֹלְדָה נְשִׁימַת הַמְּיֹאָשׁ.

 

לַמֶּרְחָבִים לֹא בָּחַרְתִּי גְּבוּלוֹת

לָרְחוֹבוֹת לֹא בָּחַרְתִּי שֵׁם

בּוֹר בָּחַרְתִּי, נֶעֱמַדְתִּי

בּוֹ

 

מתוך ספר השירה השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" שייראה אור בתחילת שנת 2010 בהוצאת "נהר-ספרים". הדברים נכתבו לקראת פסטיבל "שער" של הליקון שנערך בסוף חודש אוקטובר.

 

אני מתחיל לערוך שירה באתר "העוקץ" – הנה המניספט והקול הקורא:

באסטה: שירה ואמנות בהתארגנות

באסטה מדור חדש עולה באתר "העוקץ" שישלב שירה חברתית ודימוי של צילום, אמנות פלסטית, ציור או כל אימג' אחר. בהמשך לרעיונות שהתארגנו ופורסמו בקובץ "אדומה" –  אנו נשמח שתשלחו לנו שירה חברתית (עדיף מנוקדת), שירה לא מופרטת, שתעלה דיון בשאלות חברתיות מגוונות.

באסטה – תציע שירה ואמנות כאקט של התארגנות פואטית ותרבותית.  מדי שבוע, ביום שישי, נעלה שיר ודימוי שיעסקו בשאלות חברתיות מזוויות שונות. אנו מקווים שהטקסט ביחד עם הדימוי ימסגרו מחדש את היחסים הרצויים והמצויים בין קבוצות שונות בחברה בישראל/פלסטין.

אנא שלחו מייל עם שירים (עדיף מנוקדים), שם היוצר/ת ופרטים נוספים (אם למשל השירים פורסמו בספר וכד'). את יצירות האמנות אנא שילחו בקובץ לא גדול, הפרטים המלאים של היצירה. האימייל: bastabasuk@gmail.com

עורך אמנותי: האמן יורם בלומנקרנץ.

לא הומרוס ולא חוצלארץ: על שני כתבי עת "מסמרים" ו"אורות"

מסמרים, חוצלארץ, גליון 9 (בשיתוף עם זיק – מגזין אמריקאי לתרבות וספרות), 2008, 185 עמודים.

כתב העת "מסמרים" הוא אולי כתב-העת היחידי שנותן אך ורק במה ספרותית לפרסום פרוזה. הפרוזה בישראל נעה היום בין כתבי-העת הקטנטנטים שמופצים בחנויות שלא שייכות לרשתות הגדולות (צומת וסטימצקי) לבין רבי המכר הנישאים לכל עבר וחסרה לנו אפשרות של אמצע-הדרך בין שני הקטבים.

הנושא של הגליון התשיעי עוסק בחוצלארץ לאותו מבט: "טעון הבטחה, תקווה או יאוש; הוא כל מה שמחוץ לעצמנו, מה שאינו מוכר; המאיים או המפתה. היוצרים שנקבצו לאסופה הזו מציעים מסעות אל הקצוות, התבוננות מבחוץ פנימה, מבט שמרשה לעצמו להתקרב ולהעז" (עטיפה אחורית).

"מסמרים" שובר את הגבולות של פרוזה ומשלב גם פרוזה גראפית, שילוב של אמנות פלסטית וטקסט כפי שמופיעים בסיפור "הבטחות שאינן גלויות לעין" של נועה בן-נון מלמד ו"כיוון קריאה" של ענת ענהר. האם הכניסה של הויז'ואל אל תוך הפרוזה מרמזת על הרחבה של הז'אנר או כניעה לתכתיבים הקיימים של התרבות הויז'ואלית.

כתב העת לא עומד על הבטחתו להגיע לחוצלארץ בכל הטקסטים. יש הבדל גדול בין טקסטים ששוברים את ההגדרה של המוכר ומאתגרים אותו לבין אלו שתקועים בתוכו, למרות הניסיונות הוירטואזיים שלהם לעבור אותו. אולם ניתן גם ללמוד מהטקסטים שנשארים בגבולות המוכר. אפשר למשל להבין כיצד לאה איני רואה את ההשפעה של שחרור השטחים על המשפחה הזעיר-בורגנית הישראלית מתוך עיניה של (ישראל) המתבגרת. או על אותו ג'ונגל שמסתתר מאחורי פרדס-חנה של אריאל הירשפלד שמוביל לפגישה חלומית עם פילוסוף ספרדי. ובתוך כך לראות את המזרח התיכון כוילה בתוך "ג'ונגל" כאותו ביטוי לשוני של אהוד ברק. או את השימחה של גיבור הסיפור של עודד פלד כשהוא פוגש בשוטר איטלקי כחלק ממסמן של זהות – של שיוך מזרח תיכוני הבאה לידי ביטוי בתנועות ידיים מוגזמות.

אבל הרגעים שבאמת כתב-העת יצא לחוצלארץ לא התרחשו בסיפורים הגרפיים שהיו לטעמי חלשים, אלא דווקא בטיול בסיפור של מואיז בן הראש שמגלה לגיבור הסיפור את אותו רוצח ומענה ארגנטינאי שהסתתר בישראל בתוך חיים של מעמד נמוך. הגיבור של בן-הראש אמנם כלוא עצמו בגבריות מאצ'ואיסטית פאטתית, אך מוצלחת ביותר ההאדרה של היומיום הירושלמי, אל תוך תעלומה היסטורית, שאפשר בקלות להתיקה לחיינו.

*

אורות: יצירה חדשה בעקבות יוצרים, "הומרוס", גליון 2, 2008, 156 עמודים.

האם ואיך אפשר לכתוב (בעקבות) אחרי הומרוס. כתב-העת הצעיר "אורות" מבקש ליצור "יצירה חדשה בעקבות יוצרים". אך האם ניתן לכתוב את "הומרוס" בעברית, אלפי שנים בעקבות ז'אנר ומחבר לא ידוע. איך המציאות בישראל מתרגמת את הומרוס ואת התנאים שבתוכם כתב. נדמה שדבר אחד מאוד נוכח ביצירה, אין יוצרים מזרחים או ערבים שכותבים את הומרוס. כלומר הומרוס שייך לאליטה בישראל. וזאת מנסה לתרגם את הומרוס לעברית.

האם בכלל יש בדרכנו אפשרות לעזוב את העבר כדי לחזור לתנאי התקופה ואקלימה ההיסטורי כדי לכתוב את פאר העבר. התשובה מתוך הגליון ברורה. לא. רוב הכותבים כמעט ולא הצליחו לתרגם, או לעבד, או לכונן מחדש את הומרוס.

המשימה של הגליון חשובה, לייצר שרשרת של התכתבויות עם ספרויות העבר ולא להתעקש על חיי ההווה. אך חיי ההווה לא כל כך מיהרו לסגת מן התודעה של היוצרות והיוצרים. ובמקום זה קיבלנו לא מעט יצירות שהאלוהי לא נוכח בהן. התנועה הגדולה, ההקסמות, הטרגיות, נעלמו ובמקומם שקענו בצמצום של התודעה הספרותית של הומרוס.

המשורר אלכס בן-ארי בצורה לדעתי לא מודעת כתב זאת בשירו היפה "שִיבה": "מי שחזר, חזר בתחפושת, / סוס עץ בלבו" (עמ' 124). אחד הטקסטים שבכל זאת נגעו בהומרוס וביצירתו הגיעו מהכיוון העיון ושייך לצביה ליטבסקי: "היופי בצל הכיליון: על סודות הפיתוי של האיליאדה" והיא כותבת: "הטקסט ההומרי מלכתחילה אינו מתכוון לשקף מציאות כי אם אידיאל של מציאות … אידיאת היופי בניסוחה האחר, האנושי יותר, היא התשוקה. היופי מצוי באשר אליו תשוקתנו … לרגשות הגיבורים ביצירה נוכחות גלויה, רבת עוצמה ופשוטה. הזעם הוא זעם במלואו, ללא דקויות פסיכולוגיות. עם זאת זוכות הדמויות לאיפיון ייחודי, מורכב ומשכנע" (עמודים 97-99). ואולי כל זה מה שהיה חסר בגליון.

הגליונות הבאים יעסקו ביצירת בורחס ואנדרסן (magazine@orot-books.com).

חירות המכתב: חליפת מכתבים, ואלטר בנימין וגרשם שלום, תרגום מגרמנית: הראל קין, בעריכת גרשם שלום, עריכה מדעית: פרופ' איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג, 327 עמודים, 2008.

"חליפת מכתבים כגון זו שמנהלים אנחנו היא כידוע לך דבר יקר ערך עד מאוד, אבל היא גם מחייבת ריסון וזהירות. הזהירות הזאת אינה אוסרת על עיסוק בשאלות קשות. אבל יש לעסוק בהן רק באופן האישי ביותר. כל עוד כך קרה שמורים הקטעים הנוגעים בדבר – ובכך אתה יכול להיות בטוח – ב"תרשומת הפנימית" שלי. אבל מצד שני יש לי לעתים הרושם שאתה מתייחס לשאלות לא בתור השאלות האישיות ביותר שהן היו ונותרו, אלא יותר כקטעים מתוך מחלוקת." (מכתבו של ואלטר בנימין לגרשם שלום, 28 באפריל, 1934, עמ' 125).

חליפת מכתבים, ואלטר בנימין וגרשם שלום, תרגום מגרמנית: הראל קין, בעריכת גרשם שלום, עריכה מדעית: פרופ' איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג, 327 עמודים, 2008. המשך קריאת הפוסט "חירות המכתב: חליפת מכתבים, ואלטר בנימין וגרשם שלום, תרגום מגרמנית: הראל קין, בעריכת גרשם שלום, עריכה מדעית: פרופ' איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג, 327 עמודים, 2008."

חמלה זה לא מספיק: על ספרו של יהושע קנז (2008) "דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים"

יהושע קנז. cc: wikipedia
יהושע קנז. 1981 cc: wikipedia

ספר הסיפורים החדש של יהושע קנז משקף את חוסר האונים שלו לומר אמירה חדה על החברה בישראל. הסיפורים כתובים בכישרון רב, רחוקים מהמציאות אבל גם נטועים בה – אבל מתקשים לייצר חזון חברתי כולל.

יש יאמרו שהספרות בישראל לא צריכה להראות את הדרך. יש ירחיקו דבר ויטענו שלספרות יש אוטונומיה משלה. אך דווקא בסיפורים של קנז יש רצון להקיף הכול. אך לא ברור האם אפשר להקיף את כל החוויות בספר אחד. ואם הם מקיפים את החוויות מה נשאר מחוצה להן. ומהם הערכים שמבנים את המציאות המצויה בתוך הסיפורים.

הספר נפתח ב"בשר פרא, בשר זר", נובלה ארוכה המתחקה אחר הכניסה של ניצולת שואה לתוך בית ציוני-אשכנזי במושבה ותיקה. מפגש זה מעורר חוסר נחת בקרב המשפחה המארחת ובעצם משקף בצורה עדינה את יצירת האחרות: "מה יכולה אחת כמוני – צברית, פלמ"חניקית לשעבר, היום מורה לפסנתר ולמוסיקה במושבה ותיקה – לדעת מה מתרחש בתוך נפשה של הבחורה הזאת? אף אחד לא בא משם נורמלי לגמרי. לפעמים אני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי: אוי ואבוי לנו, זה מלאך המוות שלנו" (עמ' 7). הנובלה הזו דווקא משקפת את הכיוון שבתוכו קנז מתנהל בצורה הטובה ביותר. בדיוק כמו שחנוך לוין לא זז מההוויה הגלותית בה גדל ואותה ביקר בחדות. כך גם ממשיכו אסף ציפור ב"חמישה הקאמרית" וב"בורגנים" לא ניסה לשבור מחוץ לגבולות האשכנזיות את מבטו, אלא חידד כמו מחדד מילים מחונן את יצירתו בקרב מעמד הביניים המבוסס.

הסיפור "רגע מת בזיכרון", מוביל שורה של ילדים להתחקות אחר דאסה אליהו המשוגע של המושבה אשר מסתובב בפרדסים. מעשיית הבילוש מובילה את הילדים אל דאסה אליהו וזה בשיאו של הסיפור מציג בפניהם גופה של ערבי מת שלא ברור האם הוא הרגו. הסיפור מזכיר מעת את היצירה של קורן "לוויה בצהריים". רק כאן השיגעון של דאסה הוא קצה הנדנדה אותה חולקת הערביות אל מול הציונות. כתבתי כבר באחת מרשימותיי הקודמות לזו (על יצירת ישעיהו קורן) , על יצירת האחרוּת בספרות העברית על ידי ההפרדה בין תושבי המושבה לבין הערבים המתים, הנעלמים, אלו שברחו, נטשו, הוברחו וגורשו. לאחר שההפרדה נעשית יוצרים הזדהות עם הערבי, אך הוא בדרך לא יכול לעמוד בצורה שווה, לאחר ההפרדה שנעשתה בינו לבין היהודי.  יתרה מכך, ההזדהות עם האחר הופכת להיות קרדום לחפור בו, וזו מוציאה את הערבי כסובייקט פעיל ופועל, חושב ונחשב, בעל זכויות שוות לזה של היהודי. והפרדה זו לא נעשית במקרה, היא נעשית כחלק מיצירת פיגומים לפרויקט של תפיסת בעלות על המרחב, באמצעות השפה, התרבות וההון הסימבולי. קנז, עושה זאת בסיפור, מבלי להתכוון, ובאופן אתי, הוא מצביע על חוסר ההיגיון והאי יכולת להבין את רצח הערבים, אך הדרך שגויה. הערבים מופיעים ברקע של הסיפור "מקרה שיזף", שבו קבוצת חיילים פושעת במדבר בגזל של גמל ואכילתו: "בערב ישבו סביב המדורה, ריח הבשר הנצלה מילא את האוויר ונספג בבגדים ובנקבוביות העור. החיילים מכיתת האבטחה שהופקדה על המחלקה תפסו בֶּכֶר צעיר מעדר גמלים שרעה בסביבה, כנראה ללא רועה והביאו אותו לשטח המחלקה. מאחורי הגבעות שחטו אותו, פשטו את עורו וביתרו את בשרו, הנצלה עכשיו במדורה" (עמ' 103). שימו לב שבנובלה אין רועה. הנובלה הגיעה מהמילואים לתוך ת"א "החזקה" והסתיים בביקורת חברתית על ההידרדרות של אחד מ"החבר'ה". יחד עם זאת גם נקודת המבט הס' יזהרית הזו לדעתי פוגעת בעיצוב הדמות ולא מוסיפה לה.

בורשטיין, 2009. cc: wikipedia
בורשטיין, 2009. cc: wikipedia

עוד אחת מהרעות החולות של הספרות העברית היא ההנגדה בין הגבוה לנמוך. איני מבקש מקנז לשנות את העולם בו הוא חי. וכבר ביקשתיו להתרכז בעולם המוכר לא ולא להיות מומחה בכל העולמות החברתיים בישראל. יחד עם זאת קשה להתעלם מהיחס של קנז למעמדות הנמוכים המתבטא למשל בסיפור "התיק השחור". הילד הזרוק ולא ברור איך ומדוע הגיע למסעדה ומדוע הוא חולם לגנוב איזה תיק שנמצא שם. מה קרה לאביו ולאימו. ואם הסיפור לא ריאליסטי, אלא רק מטפורה על ילד שלא הולך לבית ספר ונמצא במסעדה מזרחית. מדוע הוא מקיא את האוכל בסיום הסיפור. הרמז לחוסר היכולת של מערכת החינוך להגיע אל הילד מודגש ביחס של המורה שעוברת שם ליד:
"המורה השכנה שהייתה קודם במסעדה, נכנסה לשביל והתקרבה אליו.
"הקאת. שמעתי."
"הרגשתי לא טוב ולא הספקתי להגיע הביתה."
ועכשיו?"
"יותר טוב."
מה אכלת שם?"
"חומוס." (עמ' 100).

הספר כתוב בכישרון רב. אך אנו זקוקים לספרות שתגדיל את הגבולות, שתאשים ולא תפחד לקרוע אמיתות. כדי ללכת מעבר לגבולות הברורים והידועים של הספרות בישראל, צריך לייצר גיבורים חדשים. או להשתמש בגיבורים המוכרים בתוך סיטואציות לא מוכרות. נדמה כי בספר הסיפורים החדש של קנז אין בינתיים שבירת גבולות מאסיבית. ומה נותר לנו אולי להישאר עם עטיפת הספר שמספרת כמה הסיפורים מלאים חמלה ועצב ומעניקים פורקן לגיבורי הספר. ואנו נישאר ללא פורקן, אבודים בים של חמלה ועצב ולא אשמים, תלויים בין סיפורים לא ריאליסטים, לבין ריאליזם לא נגמר וגבולות צרים. צרים מדי.
הביקורת התפרסמה לראשונה בשינויים קלים מהמקור ב"ספרים" ב-YNET – אתר "ידיעות-אחרונות", 12.9.2008.

מלחמת גרילה תרבותית: ראיון לגלובס

בחרתי להצטלם בחנות הספרים ובית הקפה "הנסיך הקטן"  בתל אביב.

מה חביב עליך בקפה הזה?
אהבתי את הנסיך לפני שהוא הפך לבית של השירה – אז הייתי יושב שם ואני שומר לו אמונים גם היום. הנסיך גם חבוי מהרחוב, אך קרוב אליו. הוא עומד באמצע של חנות ספרים משומשים שלא רודפת אחר רבי המכר כמו כל החנויות הנוצצות החונקות אותנו. ואפשר להיכנס אליו, לשכוח מהזמן, לצאת לחצר, לשבת מתחת לאריה בסימטה פלונית, לקפוץ אפילו לקפה רומנטי בסוניה, לקרוא טקסטים חתרניים בסלון מזל ולחזור לשיחות אינסופיות על קפה וסיגריה בתוכו.

 
מי היית רוצה שיישב בשולחן שלך ?
משה, סוקרטס, דיוטימה, ארז ביטון, טוני מוריסון, פרדי מרקורי, מחמוד דרוויש, סבתי, אחיותיי וילדיהן ואימא שלי.

אם היית יכול לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?
הייתי רוצה שהנסיך הקטן יהפוך למכונת זמן, שבה אפשרויות שונות של ה"אני" שלי היו מתיישבות שם. הייתי מיידע אותן בדרך עקיפה שהן נקודות ציון בחיי – ולשמוע מה הן חושבות על מי שאני כיום. מה מתי של 1994, 1980, 1976 היה חושב על מתי של 2008.

ספר לי על דמות שהשאירה עליך רושם מיוחד.
ג'רי רובין (Jerry Rubin) מנהיג ההיפים בארה"ב כתב ספר אוטוביוגרפי "Do It!" בשנת 1970. למרות שלכאורה זה לא ספר פרוזה, אלא אוטוביוגרפיה, יש בו פרגמנטים של דמות מהפכן המבקש בעצם הכתיבה לייצר מבני חשיבה חדשים (נוגע בשאלות של גזע, סמים, חינוך, פמיניזם, מיניות ועוד). למרות שג'רי רובין לבסוף הפך לקפיטליסט, המסרים בספר של גרילה תרבותית השפיעו עלי מאוד. ולאחרונה בשיתוף עם רועי "צ'יקי" ארד, שולה קשת מתנועת "אחותי" ועו"ד שלי דביר ייצרנו אירוע סולידריות והזדהות עם מפוטרות פולגת באיזור התעשיה של קריית גת בהשתתפות משוררים/ות ומוזיקאים/יות ופעילים/ות חברתיים/יות רבים/ות. האירוע היה מוצלח מאוד ויכולתי לראות כיצד רעיונות ספרותיים התרגמו לפעולות תרבותיות פרקטיות במציאות החברתית בישראל. ישנו דימיון מפליג בין הסיסמא של ההיפים וג'רי רובין – "Do It!" והסיסמא של חברת "נייק" – "Just Do It!" שמונה עשרה השנים המפרידות ביניהן רק מראות את מידת ההשפעה של התנועה על המחשבה האמריקאית. הניכוס של תעשיית הנעליים את סיסמת המהפכנים החברתיים הצעירים היא חלק ממעבר ממחשבה סוציאל-דמוקרטית שמאלית רדיקלית למחשבה קפיטליסטית שמרנית רפובליקנית.

לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב, ומדוע?
התנ"ך. כי הוא מכיל ריבוי סגנונות, שפות, דימויים, דמויות. הוא לא שייך ליהודים, הוא לא שייך לנוצרים, או למוסלמים אבל אי אפשר בלעדיו. ברגעים של דיכאון הוא נותן נחמה וברגעים של עושר הוא נותן הודיה. ברגעים של ספק הוא מרחיק אתך לאופקים של תהייה וברגעים של גאולה הוא מתקרב לניצוץ המהפכה. ברגעים של אהבה הוא רוקד אתך, ברגעים של שינאה הוא מעניק לך עיר מקלט.

אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד,  מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלך?
אני חושב שאשב בבית קפה. אני אוהב להביט מתוך זרות במתרחש סביבי. המבט הזה של הזר המנסה לדעת תרבות אחרת, מכיל בתוכו מוזיאון של התבוננויות וחנות ספרים של רגעים מרגשים ואפורים.

אתה צריך להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה. איזה ספר תיקח איתך, ומדוע?
בפעם האחרונה בנסיעה לבודפשט לקחתי את מעין 4 שיצא לאחרונה וכלל את מערבון (כתב עת לקולנוע), "עין הכמהין" ספר השירה של ואן נויין והמון המון שירה חדשה. הייתי גם לוקח מאמרים שלא הספקתי לקרוא בפעם האחרונה שהייתי בסיני סיימתי את הספר  "דמשק שלי " של מזל ויגרט  (1983) שלא הצלחתי משום מה לסיים בישראל.

ספר לי על הספר האחרון שעבדת עליו.
 בחודש פברואר האחרון יצא לאור "ציור ללא קיר" הגיליון האחרון (מס' 15) של הכיוון מזרח בעריכת בת שחר גורפינקל ובעריכתי. הגיליון הוקדש לקומיקס חברתי ופוליטי.  הגיליון פותח ברצף של יצירות מדהימות של קומיקס שעוסקות בפאן החברתי, המגדרי, האתני ובאופן רב תרבותי. ורק לאחר מכן מגיע פתח הדבר ומאמרים על קומיקס. עבדנו הרבה גם להביא יצירות שיראו קומיקס שעוסק בבעיות שאיתן אנו מתמודדים בישראל וגם לשאול מדוע עד היום אין קומיקס שעוסק בשאלות מוכחשות. ההישענות בכתב העת על יצירות ויז'ואליות ואמנות פלסטית היא חלק מתהליך שעברנו בעריכה והייתה לי הרגשה שזהו כתב עת הכי אוונגרדי שהייתי שותף בו.

אם לא היית גר בישראל, היכן היית רוצה לחיות?
ברמאללה, בעזה או בכל כפר או עיר בשטחים הכבושים ובמחנות הפליטים. הייתי רוצה לחוות את המציאות מהצד של הכבוש. לא מתוך ערגה אוריינטלית, או מרומנטיקה של המוחלש. אני חושב שאפשר ללמוד רבות על אופקים תרבותיים חדשים דווקא מתוך המצב הקשה של אותן אוכלוסיות שהממסד מנסה בכל כוחו לדחות.

איזה מקום תופסים מוספי ספרות ומדורי ספרות בתפריט הקריאה שלך?
מקום גדול במיוחד. אני קורא בחו"ל ובארץ כל מה שמתפרסם. ההישענות שלי כיום היא פחות על העיתונים, אלא דווקא על הבלוגים, האתרים והעיתונות האינטרנטית. כי ניתן בקלות ללמוד על הלכי רוח במקומות שונים בעולם ובארץ בלחיצת כפתור. וכך רעיונות יכולים לעבור מגבול אחד למשנהו, מבלי באמת שנעזוב את הכורסא והמחשב. בעולם אני קורא במיוחד את הספרות של הניו יורק טיימס, והגארדיאן ובאל אהרם המצרי, הדיילי סטאר של לבנון ועוד. בארץ אני קורא במיוחד את ספרים הארץ ביום רביעי, תרבות וספרות ביום שישי, שירה חברתית שמתפרסם בקדמה, באתרים מיוחדים לאמנות כמו "מארב", "המאסף", באתרים מיוחדים לנקודות מבט מסוימות כמו אתר "מחסום" המביא את הקול של האוכלוסיה הערבית ומתרגם הרבה מעיתונים ערבים. גם הפלטפורמה של פייסבוק עשתה מהפכה וניתן להבין רבות על צורות אמנותיות ותרבותיות, מאנשים ששולחים שירים ברשת החברתית ועד לדיונים בפורומים על יוצרים ויצירתם באמצעות הקבוצות (groups) אליהן אתה משתייך.

האם לדעתך יש ב-2008 מקום למגזינים וכתבי-עת לשירה ופרוזה?
כן. אין תחליף אמיתי למגזינים וכתבי עת לשירה ופרוזה. למרות שכמעט לכל כתב עת יש אתר עדיין כתבי העת כמו "עיתון 77", "סדק", "דקה", "מאגמה" נחוצים. אין תחליף לתחושה כשאני מחזיק כתב עת, קורא אותו ומניח אותו בספרייתי. יש ממד חשוב ביותר המתבטא בנגישות לטקסט, לרעיון, באמצעות הצפייה הבלתי אמצעית במילה, בתמונה המונחת בצידה וכד'. באותה הצורה שוידאו לא החליף את הרדיו, כך ניתן לומר שגם כל המוספים האינטרנטיים לא החליפו את הצורך במילה הכתובה.
במובן התרבותי הרחב יותר, אין גם תחליף לעושר וההפרייה שכתבי העת לשירה ופרוזה ואף הפנזינים המחולקים חינם ("קטע", "נפץ", "אורבניה" ואחרים) מעניקים. תמיד לאחר שאני מסיים לקרוא את כתבי העת הצעירים והותיקים, המפורסמים יותר ומפורסמים פחות, קיימת התחושה שיש בידי כלים חדשים להבין את המציאות ולספר עליה לאחרים/ות.

יש בשנים האחרונות התרחקות של הקוראים הישראלים משירה.
שירה חיה כבר אלפי שנים. התנ"ך, שירת הטרגדיות היווניות, ההודיה לאלים השונים ברחבי העולם, המשוררים שהיו פוסעים מכפר לכפר ומספרים את הסיפור בואריציות שונות, עדיין קיימים ולא ניתן לעולם להכחידם.
נכון שיש תקופות שנדמה כי השירה והסיפורים הקצרים נדחקים הצידה, אך הז'אנרים הללו, כשהם מונחים בידי רבי אמן, מפעילים את קסמם בכל מקום ואל מול כל אדם. רק בשנה האחרונה הייתי שותף לעריכת "אדומה " בשיתוף של כתבי העת: "הכיוון מזרח", "מעין" ו"אתגר". אנתולוגיה זו של מאה משוררים ומשוררות, נתנה ייצוג גם לקול הערבי, המזרחי והפמיניסטי וקולות נוספים באופן הכי רב תרבותי. וללא העזרה של צומת ספרים, או סטימצקי הגיעה כבר למהדורה שלישית ומכרה מעל שלושת אלפים עותקים (במחיר של עשרים שקל ליחידה). ההצלחה האדירה של "אדומה" הייתה גם באופן הבלתי אמצעי בה היא דיברה לאוכלוסיות שונות שבאו לראות אותנו ברחבי הארץ. נכון, לא היו הרבה אנתולוגיות בשנים שעברו, אבל לאחרונה יש תחושה שמתחדשת האפשרות להתארגן בתרבות ולעמוד מול התאגידים שהתשלטו על עולם התרבות ולז'אנרים אותם הם מנסים לקדם.
מי שקורא את כתבי העת של "הו!", או "מסמרים" ואחרים מבחין שהז'אנר של סיפורים קצרים לא נעלם, אלא מתקיים בצורה נפלאה ומתבטא בצורות מקסימות על ידי כותבים שונים. לא מעט מסיפורים אלו גם מתפרסמים באינטרנט והופכים לנחלת הכלל.
אם כך קשה לי הקביעה האם רוב הקוראים מעדיפים רומאנים, או שמא התאגידים שקשורים להוצאות מעדיפים את הצורה הזו כדי לייצר רווחים גדולים יותר. בתור איש תרבות, משורר ועורך ולא איש עסקים, אני יכול להבחין בתגובות המגוונות ליצירות השונות שעולות באמצעות הסיפורים הקצרים והשירה. וקשה לי מאוד הקביעה שרוב האנשים מעדיפים צורה אחת על השנייה. ההפך, אנשים מרגישים בדוחק בתרבות הפופולארית המוגשת להם, אבל כשאתה מציע צורה תרבותית בלבוש חדש, הם נפתחים עם כל הלב אליה.

מה יחסך לגבי הוראת ספרות בבתי ספר?
זו שאלה ענקית שתשובה קצרה עליה לא תועיל. הייתי מבקש ממי שרוצה לשנות את דרכי ההוראה של הספרות בבתי הספר לעיין קודם בעבודת דוקטורט של דליה מרקוביץ' "אתניות חינוך וזהות: המקרה של בית ספר קדמה, תיכון עיוני בקהילה" (2007) על בית הספר ב"קדמה" בירושלים ועל הדרך בה הוא יישם שינוי מבני ותכני ועדיין העניק בגרות מלאה לתלמידים בשיתוף מלאה עם הקהילה.
חצי מבני הנוער בארץ לא מסיימים בגרות ולכן מערכת החינוך לא מתייחסת אליהם כשווים. שש מאות אלף ילדים חיים מתחת לקו העוני ולכן כל שינוי בבתי הספר לא יכול באמת לעזור להם, כשהמשפחות שלהם תחת מכבש של דיכוי חברתי. מדינת ישראל במאקרו צריכה להגדיל מיד את התקציבים למערכת החינוך ולעשות שינוי ערכי ולנסות באמת ליישם את עקרון שיוויון ההזדמנויות. זאת אומרת שהאוכלוסיות המוחלשות חייבות לקבל התייחסות אחרת ובתי ספר חזקים יותר. לא יתכן שיפריטו את מערכת החינוך בשורה של רפורמות שעוזרות לאוכלוסיות המבוססות.
נדמה לי שכל דיבור על תכני לימוד, שילוב רב תרבותי של פריזמות מגוונות, בהיעדר של מערכת מבנית וערכית סוציאל-דמוקרטית, הוא לא נכון. אך מאידך אי אפשר לעשות שינוי שהוא רק תקציבי וערכי, אלא חייבים בד בבד לעשות גם שינוי תרבותי בערכים שעליהם מבוססות המדינה, כלומר להעצים את הפריפריה, הכפרים הערבים, עיירות הפיתוח והשכונות ולהרחיב את רעיון האזרחות (למשל לקראת האוכלוסיה של מהגרי העבודה והפליטים) שיכיל רעיונות חדשים. לא יתכן שישבו אוכלוסיות שלמות בבתי ספר שהרעיון המרכזי של בית הספר מוחק את הנרטיבים שלהם.

מה מעורר בך השראה?
אני מקבל השראה מיוצרים/ות ששוכנים בגטאות חברתיים ולמרות תנאי החיים הקשים הם אלו אשר מקדמים את התרבות בישראל. למשל אני חש עוצמה רבה מתוך הכוח של המוזיקה המזרחית, אשר במשך שנים ארוכות שכנ
ה בתוך קהילות סגורות, בחאפלות, מבלי לקבל הכרה תרבותית בגיוון, בעושר ובהתכתבות הארוכה שלה עם רצפי שפה, זיכרון והווויה יהודית-ערבית. הצער בשירת הפיוטים של הלהקה העיראקית היהודית של צ'רלי בגדד, הטקסטים והשירה של זוהר ערקובי ארגוב ז"ל ואביהו מדינה (שיבדל לחיים ארוכים), הפאנק בשירה של ג'קי מקייטן, הסול של אהובה עוזרי ועוד – כל אלו יצרו בתוך חומות של חוסר הכרה והבנה ובו בזמן פתחו ערוצים חדשים של ביטוי.
ביצירה אליה אני שותף אני מנסה להאיר את הזרקור לקולות כאלו ולשתף אותם, כי אלו הם הקולות שבעזרתם ניתן לייצר שינוי חברתי. הם גם פותחים את הלב, הנשמה והרגש וגם מרחיבים את אפשרויות הביטוי וההשתלבות שלנו במזרח התיכון.

 
מהו הספר האחרון שקראת והשאיר עליך את רישומו, ומדוע?
הספר האחרון שקראתי והשאיר עלי את רישומו היה הספר של סטפן צוויג "העולם של אתמול" (1941), (הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ג 1982, תרגם צבי ארד)  זהו ספר שמראה את הקריסה הטוטאלית של האריסטוקרטיה הוינאית היהודית, זו שהאמינה בכל כוחה בשילוב, אינטגרציה עם העולם המערב אירופי. הספר מעביר בדיוק רב את עוצמת הנפילה של ערכי המודרנה, ההשכלה, האוניברסליזם, הליברליזם, אל מול מלחמות העולם. סטפן צוויג כאחד מהסופרים היהודים המצליחים באירופה לא מצליח להבין כיצד הוא לא איתר את סימני הדרך אל מול אותה אירופה אשר זיהתה את "היהודי" כחלק מפרוגרמה גזעית, אוריינטליסטית ואירופוצנטרית. הספר הזה חידד אצלי את ההבחנה כלפי אותה חשיבה. אני שואל את עצמי שאלות רבות כלפי הדרך בה ישראל מנסה בכל דרך לאמץ אל חיקה את אותו מערב אשר הוקיא את יהודי אירופה מתוכו. אני שואל את עצמי, באמצעות סטפן צוויג, האם ערכי המודרנה, ההשכלה, הדמוקרטיה, אשר קרסו במלחמות העולם, יכולים באמת להתגבר על גזענות, חשיבה גזעית ותהליכי הגזעה כלפי קבוצות אחרות. ומה התפקיד שלי, כאיש רוח, לאתר את הלכי הרוח המובילים למלחמות וכיצד ניתן להתמודד איתם. סטפן צוויג התאבד לבסוף לאחר שעקר וברח כפליט מאירופה. אותה אירופה שהייתה לו כיבשת רוחנית. הפגישה שלו המתוארת עם פרויד מראה את הכאב של האליטה היהודית כשהיא מבינה שכל אוצרות התרבות לא יכלו להציל את אירופה הנורמאלית, ואולי דווקא אירופה הנורמאלית מעולם לא הייתה קיימת, כשהיא מכילה בתוכה זרמים לא רציונאלים שכאלו.

מה חסר במיוחד בתרבות הקריאה הישראלית?
הייתי רוצה שתרבות הקריאה הישראלית תעבור סוג של ניתוח לב פתוח. משום שאני מרגיש שהלאומיות, והחשיבה האירופוצנטרית לא נותנת לנו אפשרות להיפתח אל המקום, אל המזרח התיכון, אל אוכלוסיות שלמות שנותרות מחוצה לה. הייתי רוצה להשאיר מקום לפחדים, לחרדות, לתקווות השונות, אבל במרכז, לא הייתי רוצה את אותה ליבה חד גונית, חד ערכית, את אותו מבנה היררכי שממקם את המערב מעל למזרח. אלא דווקא הייתי רוצה את מה שפרופ' יוסי יונה מכנה אופציה של "בזכות ההבדל". לתת מקום לגיוון, להטרוגני. ואז הקריאה יכולה להבין נקודות שונות שקוראות את החברה שלנו בצורות רבות. אין ישראלי, יש המון נקודות מבט על הישראליות, ואלו יכולות להשמיע לנו את הנחיצות בשינוי תרבותי וחברתי רחב. ואסיים בשורות המצויינות של המשורר הנפלא ארז ביטון המעבירות את התחושה עליה דיברתי:
 "מי שלא היה בחתונה מרוקאית מימיו […]
הנה לך כרטיס /
בוא כנס /
אל מהומות החזה /
שלא המית בו אף פעם".
אותה חתונה מרוקאית שהפכה למבט אקזוטי על היהדות המזרחית, הופכת לכרטיס כניסה, שמעניק המשורר,  למהומות חזה בשירה. אם לא תכנס (באמצעות הקריאה) לא לא תכיר את מהומות החזה, דפיקת לב שלך תחסר ובעצם התרבות בישראל תהיה מוגבלת.

בועז כהן, גלובס תרבות ב-12.5.2008.

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", אלמוג בֶּהַר, עם-עובד, 2008

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", אלמוג בֶּהַר, עם-עובד, 2008

 

משוררים מתים

מְשׁוֹרְרִים מְתִים
כּוֹתְבִים טוֹב
מִמֶּנִּי
טוֹב מִן הַמְּשׁוֹרְרִים הַחַיִּים
טוֹב מֵאֵלּוּ שֶׁעוֹד לֹא נוֹלְדוּ.
כְּשֶׁאֶהְיֶה מְשׁוֹרֵר
מְשׁוֹרֵר מֵת
אוּלַי אֶכְתֹּב טוֹב
מִמֶּנִּי
טוֹב מִן הַחַיִּים
טוֹב מִן הַמְּשׁוֹרְרִים אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נוֹלְדוּ.

אֱלֹהִים יִשְׁמֹר

עַכְשָׁו הַלֵּב הוּא נֵר
אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִפְּנֵי הָרוּחַ
עַכְשָׁו הַגּוּף הוּא אֲדָמָה
אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִן הַבַּצֹּרֶת.
עַכְשָׁו אֲנִי קוֹרֵא לָךְ בְּשֵׁמוֹת
אַתְּ יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי סֶלַע
אַיַּלְתִּי בְּצוּקֵי הָרִים
סוּסָתִי בְּאֻרְווֹת שְׁלֹמֹה
נָאקָתִי בְּאָרְחוֹת מִדְבָּר.

אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִפְּנֵי הַדִּמּוּיִים
כִּי לִפְעָמִים אֲנִי הַכְּאֵב שֶׁלָּךְ בָּרֵאוֹת
שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִנְשֹׁם הַחוּצָה
וְאַתְּ לְעִתִּים הַכְּאֵב שֶׁלִּי בָּאֶצְבָּעוֹת
שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִכְתֹּב הַחוּצָה.
עַכְשָׁו הַלֵּב הוּא נֵר
אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִפְּנֵי הָרוּחַ
עַכְשָׁו הַגּוּף הוּא אֲדָמָה
אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִן הַבַּצֹּרֶת.

אַלְלַהּ יוּסְתוֹר אֲהוּבָה מִפְּנֵי הַדִּמּוּיִים
עַכְשָׁו חוֹבָה מִן הַלְּבָבוֹת
לִשְׁתֹּק.