תשכחו מהדמוקרטיה, יש לנו מאגרים אלקטרוניים אינסופיים וכולכם במעקב

המצאות טכנולוגיות, יצירות אמנות, מעקב המוני אחר בני אדם, פוליטיקה של תככים, רשת האינטרנט, דמיון ומציאות שעולה על כל דמיון. כל אלה מתערבבים בהווה חסר פשר

מה הקשר בין התוכנית למעקב המוני שהתגלתה לאחרונה בארה"ב לבין סדרה טלווזיונית עתידנית בשם "‏+H הסדרה הדיגיטלית” שהושקה באוגוסט 2012. ובכן בשני המקרים המידע שמצטבר באינטרנט הוא המקור לפשע הגדול מכל. הוא אדון האדם ולא ההפך.

במאמר שפרסמו בניו יורק טיימס טענו החוקרים ג'ניפר גרניק וכריסטופר ספריגמן כי הממשל האמריקאי הצדיק באופן לא חוקי את מערכת הריגול החדשה, ולעג לכל התהליכים שנועדו להגן על הפרטיות של האזרחים האמריקאים. את התוכנית למעקב המוני שהקימה הסוכנות לביטחון לאומי (N.S.A) הם כינו כפושעת וכלא חוקית. ראשי הסוכנות הצדיקו את המערכת וטענו שהיא תאגור את כל המידע האלקטרוני (בין השאר של כל האימיילים ועוד) רק בכדי לעצור כוונות זדוניות של לא אזרחים. אך תהליך בניית מאגרי המידע מטיל בספק את הצורך בהליך חוקתי לאישור ההאזנות, שכן אין צורך לבקש צו משופט בכדי להאזין. אורוול היה מתהפך בקרבו. האח הגדול מתהלך בתוך הדמוקרטיה האמריקאית. החוקה האמריקאית שהקדימה את המהפכה הצרפתית הייתה הדגל לקידמה, אך גם היא לא עומדת בפני השינויים הטכנולוגיים ובראשם השילוב בין היצרים האפלים של האדם לבין רשת האינטרנט.

שנה לפני חשיפת התוכנית האמריקאית למעקב המוני הגיעה למסכי היוטיוב הסדרה העתידנית הדיסטופית בשם “‏+H הסדרה הדיגיטלית". הסדרה מספרת על עולם שבו שתלי מחשב הופכים את האנשים (עוד לפני משקפי גוגל) לבעלי יכולות עתידניות. התפנית בעלילת הסדרה מתחילה כשוירוס מושתל בתוך מערכת האינטרנט והורג את האנשים. העולם נקלע לקטסטרופה ורק מעטים שורדים. במהלך הסדרה אנחנו מתחקים אחר הסיפור שהוביל לוירוס. כלומר למי היה המניע להפוך את העולם לאיי חרבות, וגם איך אפשר לצאת מתוך המצב הזה בעתיד לבוא. המדע והדת מתחרים בעלילת הסדרה על נפשו של האדם כשהם שלובים. האמונה באפשרות של יציאה לעולם חדש, ואינספור תככים ומזימות של תאגידים, ואינטרסים של גורמים שונים שמבקשים לשלוט בכוח, בכסף ובעולם.

לא צפיתי בסדרה עד תומה, אך אחרי ארבעים וששה פרקים שאורכו של כל אחד מהם נע בין ארבע לשש דקות, לא יכולתי שלא לחשוב על הקשר בין המציאות לבין הדמיון האמנותי. מצד אחד עומד הממשל האמריקאי שרוצה לעצור את הטרור, (עשור ויותר אחרי הפיגוע של "אל קאעידה") ובדרך הוא דורס את החוקה האמריקאית, ומצד שני, האזהרה האמנותית שמעניקים יוצרי "H+ הסדרה הדיגיטלית" מפני הטכנולוגיה כמטפורה. כרגיל, אין כאן פוביה מהעולם החדש, אלא ההפך. הסדרה יותר מתעסקת באדם, בדרך בה הוא מפעיל את הטכנולוגיה כשהוא רותם אותה לצרכי גופים מוסדיים, ובתהליך ההשחתה.

עדיין לא נדע כיצד יסתיים מפח הנפש מממשל אובמה, שהתיימר להיות דמוקרטי. אך דבר אחד אנו יודעים: אם הציבור האמריקאי יאפשר את התהליך של החזקת מאגרי מידע אלקטרוניים ענקיים בלי הוצאת צו שופט להאזנה ומעקב, אזי משטרים אחרים ילכו בעקבותיו.

אולי חשוב לסיים בנימה חיובית: מאחורי הסדרה עומדות בין השאר, דווקא חברות ענק של וורנר וגוגל. הסדרה כולה ניתנת לצפייה חינם ביוטיוב. התאגידים שהבינו את הפוטצניאל הטמון ברשת מעניקים לנו אמנות שגורמת לנו לחשוב.

הדעה התפרסמה לראשונה בהעוקץ

חתיכות העץ הקטנות של אלוהים: שלוש יצירות מופת מסנגל

היבשת התעוררה, מישהו שומע?

שלוש יצירות מופת אפריקניות מלמדות דבר או שניים על כתיבה כמאבק וכצורך עממי

חתיכות העץ הקטנות של אלוהים: שלוש יצירות מופת מסנגל / בחרה והוסיפה אחרית דבר: ד"ר לין שלר; מצרפתית: עוז שלח, אביטל ענבר; אחוזת בית, 574 עמ

שלוש נובלות מסנגל מתארות קונפליקטים שונים בחברה האפריקנית המתעוררת. המעבר מחברה פוליגמית לחברה פמיניסטית ב"מכתב ארוך כל כך" שכתבה מריאמה בה; זכות ההתאגדות והצורך לממש אותה אל מול הקפיטליזם ב"חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" של אוסמן סמבן; והמעבר מחינוך רוחני, דתי, לבתי ספר "מחולנים" וחומריים ב"הרפתקה בערפל" של שייח חמידו קן. שלושת הסופרים נולדו באותו עשור – שנות 20-ה של המאה שעברה – ולכן הקריאה בסיפוריהם מסמנת לנו קול מודרני וייחודי. המאפיינים הייחודיים של אותו דור אפריקני מתכתבים עם המסורת הפוסט-קולוניאלית בתרבות המשוחררת. הסיפורים מהדהדים את סיום הכיבוש האירופי ביבשת השחורה, אך אסופת הנובלות הזו מכוונת קודם כל אל אפריקה החדשה והעצמאית, שאחראית לעצמה. היא צועדת אל עתיד חדש, ומתוך המבט המארגן נגזרות שאלות מרכזיות אצל גיבורי הסיפורים.

הנובלה היפהפייה של מריאמה בה היא למעשה מכתב ארוך מאוד. רמטואלי מתאלמנת מבעלה, וסוגרת איתו חשבון במכתב לעיישטו, ידידה שעזבה את סנגל ונטשה את בעלה. באופן מפתיע, הזווית המלודרמטית של האישה שנשארה לסבול נפתחת להסברים מרתקים על טבע האדם: "ספרתי את בנות דורי הנטושות או הגרושות שאני מכירה. הכרתי כמה שמה שנותר מנעוריהן הספיק כדי לכבוש גבר ראוי, גבר ששילב נועם הליכות ומצב כלכלי טוב, שנחשב 'טוב יותר, טוב פי מאה .'מהקודם הסבל שנפל בחלקן של הנשים האלה נסוג עם פלישת האושר החדש ששינה את חייהן, מילא את לחייהן, האיר את עיניהן."

הנובלה של אוסמן סמבן, ששמה כשם הקובץ כולו, מציעה את אחד מסיפורי המאבק הטובים שקראתי. הכתיבה והעמדה של סמבן הזכירו לי את הרומן הראשון של שמעון בלס, "המעברה," שראה אור  בשנת 1964. הסיפור מתאר את שביתת פועלי הרכבת הצרפתית והרעב שפורץ בכפר הסנגלי בעקבות ההתנגדות. "הגברים והנשים, שמעשרה באוקטובר 1947 ועד לתשעה עשר במארס 1948 יצאו למאבק למען חיים טובים יותר, אינם חבים דבר לאיש, לא ל'שליחות מנחילת תרבות' כלשהי, גם לא לנכבד כלשהו… המופת שלהם לא היה לריק: מאז, אפריקה מתקדמת." כך נפתח התיאור הרב-קולי של הדמויות בנובלה. לא בכדי סמבן מתחיל בסימון הזמן, הוא חוזר בכתיבתו לתקופה שלפני העצמאות הסנגלית וכורך את המושגים של לאומיות ואמנציפציה של אומה לתפיסה מעמדית של מימוש זכויות עובדים.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות  – ישראל היום

Jarvis Cocker performing with Pulp at the 2012 Coachella Festival
Jarvis Cocker performing with Pulp at the 2012 Coachella Festival

סינגל חדש לפאלפ שחזרו להופיע!

לנון עדיין חי בקולנוע: מ"נער משום מקום" (2009) ועד ל"לנון עירום" (2010)

"הסרטים שוב מחזירים אותנו לשאלה הרטורית: מה היה קורה לו לנון היה חי היום" |  dc_lennon & yoko   By iurikothe cc: flickr
"הסרטים שוב מחזירים אותנו לשאלה הרטורית: מה היה קורה לו לנון היה חי היום" | dc_lennon & yoko By iurikothe cc: flickr

 

החודש ציינו  את הירצחו (8.12.1980) של אחד מגדולי היוצרים של המאה העשרים – ג'ון לנון. 32 שנה אחרי אנו יכולים רק להעריך יותר ויותר את מורשתו ופעילותו המוזיקלית לשינוי חברתי עולמי. יצירות רבות דנו בלהקת הביטלס, בלנון ובחייו. דמותו של לנון משמעותית מאוד לימינו. מורשתו המוזיקלית כחלק מתרבות הפופ, אינה רק היסטוריה תרבותית. לנון משמש כמטפורה שממנה אנו מעצבים את חיינו גם במאה העשרים ואחת. לא בכדי בשנת 2009-2010 הוקרנו שני סרטים שונים אחד מהשני, שמבקרים צדדים מגוונים בזיכרון של לנון. המשך קריאת הפוסט "לנון עדיין חי בקולנוע: מ"נער משום מקום" (2009) ועד ל"לנון עירום" (2010)"

לא לבטון חולדאי בגן מאיר שירה: סרטוני התנגדות

צילום: איילה חננאל
צילום: איילה חננאל

אתמול הופעתי עם גרילה תרבות נגד הבנייה של שבילי בטון בגן מאיר. את האירוע הנחה אלכס אנסקי והשתתפו בין השאר: צ'יקי, יובל בן עמי, נתן סלור, רונה קינן ועוד. ליוותה אותי יפעת צור בקרן יער, וביצעתי את "פינו את התקווה" (שיר + ביצועים נוספים) על משקל ריצפו אותנו עם בטון בגן מאיר. את הסרטון צילם צ'יקי. תודה לגלית סמואל על אירגון ההפגנה.

***

פינו את התקווה, יאללה אודרוב ילדים – לרחוב
פינו את התקווה, ואנחנו משלמים את החוב

פינו את התקווה כדי שתהיה ריאה ירוקה
פינו את התקווה, ואין רפואה כשאבא חולה והקופה ריקה

פינו את התקווה וגם את הבושה, פינו בדרך כל מה שנקרה
פינו את התקווה וראש העיר אמר: "קומוניסטים, טפילים" ושב לבנות עוד מגדל יוקרה

פינו את התקווה, ורק לפודל הלבן יש מלונה
פינו את התקווה, וזרקו אותנו מהקור לצינה

פינו את התקווה, עוד אונייה שוקעת בדם
פינו את התקווה, הקפטן חוגג ומחורר את סירות ההצלה שבים

פינו את התקווה, קר בחוץ יותר מבשנה שעברה
פינו את התקווה, ושיר מבטיחה לנרקומן שלא יחזור למעברה

פינו את התקווה, בשקרים, בסמים ובכזבים להמונים
פינו את התקווה, בפנטזיות על גאולה ובמציאות של עינויים

פינו את התקווה, באיומים, במעצרים ובלי תגים
פינוי את התקווה, וקשה להבין את אלה החוגגים

פינו את התקווה, אני פוקח את עיניי
פינו את התקווה, נִקבו את שיריי

פינו את התקווה, האכילו את כיניי
פינו את התקווה, העיפו את מלאכיי

פינו את התקווה, אבל אתם עייפים ולא רוצים עוד לכאוב
פינו את התקווה, ויאללה אודרוב לרחוב

פינו את התקווה, אבל האמת ממאנת להתפנות
פינו את התקווה, אך אי אפשר לפנות תקוות

פינו את התקווה, אבל התקווה אותנו לא עזבה

***

***

האירוע שעשינו בבית העם הוזכר בכתבה במגזין הארץ של דליה קרפל שהוקדשה לזכרון של שי אריה מזרחי: "ביום ראשון האחרון נאספו בבית העם בשדרות רוטשילד חבריו של מזרחי למאבק השירה. תחושת האבידה העיקה על הנוכחים. הערב התחיל בהרמת כוסות עראק תאנים, המשקה שמזרחי אהב. בין 30 האיש שבאו לכבד את זכרו היו חוקר התרבות אלי אשד, המשוררים מתי שמואלוף, עדי עסיס, מיא שם אור, ערן הדס, תהל פרוש, רון דהן, לורן מילק

***

שירים חדשים

"היי היי, בהתאבדות סטייל ניל יאנגי" – שיר חדש שפורסם בכתב העת של "מאזניים" (חורף, 2012)

***

"ברכת שירה לאמא – ברכות לפני סידור" שיר חדש שפירסמתי בכתב העת משיב הרוח שהוקדש לתפילות (גיליון 3, חורף, 2012)  

***
"שביל אמת בתוך אותיות התזוזה" שיר חדש מתוך פרויקט "נתב"ג"

שיר חדש מפרויקט נתבג

צפו: למה אנל'א כותב שירי אהבה ישראליים – פרויקט סופרים מקריאים

עבודת גילוי

חבריי וחברותיי אני גאה להציג בפניכן ובפניכם את "עבודת גילוי" שעלתה כספר אלקטרוני, חינמי ומקוון. את הספר ערכתי ביחד עם תהל פרוש. על העיצוב היה אחראי אבי בוחבוט.

האסופה נוגעת בשאלות של ניצול בשוק העבודה. ותוכלו ללמד איתה סוגיות החברתיות השונות, כגון אלו היוצאות מתוך רוחות המחאה ודורשות תיקון חברתי. זוהי עוד אסופה מבית הוצאת גרילה תרבות, המעניקה את ספריה בחינם לכל הדורש ודורשת ומעצימה את היצירה החברתית.

אז כנסו, דפדפו, הורידו ושתפו  את עבודת גילוי. אסופה של שירה, סיפורת ואמנות – עורכים: תהל פרוש ומתי שמואלוף, עיצוב: אבי בוחבוט. הוצאת גרילה תרבות, גליון 1, קיץ, 2012

עבודת גילוי היא פרויקט שמובילים המשוררים תהל פרוש ומתי שמואלוף חברי קבוצת גרילה תרבות, ושנוצרה מתוך צורך ממשי ודחוף להוציא לאור השמש את מה שנעשה תחת לאורות הפלורסנט במקום הנקרא "עבודה". הפרויקט נועד לחשוף את מה שיכולה עבודה לעולל ליחסים בין אנשים ולמהלך חייהם, לאוורר את המושג עובד ועובדת ולתת מוצא פה למערכי הכוחות הסודיים במסדרונות ולהתנסות הרגשית והפיזית של העובד/ת במקום עבודתה. כל זה מתוך מטרה להתחיל להציף את השיח הציבורי בשאלות שנותרות מחוצה לו כמו מה מימד ההסכמה שלנו ביחסי העבודה, על אילו חירויות אנחנו מוותרים עם הכניסה לאזור העבודה ובעבור מה ועוד ועוד.

בין הכותבות והכותבים, חדשים וגם שולמית אפפל, ענת לוין, עדי עסיס, דוד ברבי ועוד. בואו מחר להשתתף במיצג של עבודת גילוי במרכז עינב בשמונה בערב – שם נחתים אתכם על חוזה עבודה, ותוכלו לכתוב עדויות עבודה משלכם/ן. יהיה וידאו עדויות בלייב שערך לנו יותם, רותם מלנקי יצלם הכל לסרט עתידי ונחלק את האנתולוגיה היפה והחדשנית שלנו.

המיצג 

בואו להשתתף במיצג עבודת גילוי היום, 6.9.2012 כחלק תערוכת "אוהבים אמנות" במרכז עינב לתרבות.

כאמור בשעה שמונה בערב במרכז עינב (על גג בניין גן העיר במרכז תל אביב) נציג את עבודת גילוי בתערוכת הסיום של עיר–שדה. עבודת גילוי היא פרויקט מורכב וממושך של גרילה תרבות שנוצר מתוך צורך ממשי ודחוף להוציא לאור השמש את מה שנעשה תחת לאורות הניאון במקום הנקרא "עבודה", לחשוף את מה שיכולה עבודה לעולל ליחסים בין בני אדם ולמהלך חייהם, לאוורר את המושג עובדת ועובד ולתת מוצא פה למערכי הכוחות הסודיים במסדרונות ולהתנסות הרגשית והפיזית של העובד/ת במקום עבודתו/ה. עבודת גילוי כללה שלושה חלקים: איסוף עדויות של יחסי עבודה, מיצג ואנתולוגיית שירה וסיפורת.

עיצוב: אבי בוחבוט

המיצג שבו ניתן יהיה להשתתף היום ויתועד בוידאו על ידי רותם מלנקי, כולל זירת עבודה משרדית ניידת שניתנת לתזוזה והעברה קלה ממקום למקום במרחב העירוני ומספקת אולטרה עבודה בעידן שבו המהיר והזמני הם צו השעה. בשונה מדוכני מכירה ברחוב שמציעים סחורה תמורת כסף, בזירה של עבודת גילוי אנחנו מציעים עבודה תמורת כסף. העובדות והעובדיםיחתמו על חוזה העסקה שבו מוסדרים יחסיהם עם עבודת גילוי בתמורה לשכר מינמום של 22.04 לשעה ויקלידו עדויות על יחסי עבודה שנאספו ונכתבו בכתב–יד. לאחר מכן יתבקשו לכתוב על נייר עדות משלהם ולייצר עבודה נוספת לבאות ולבאים אחריהם. במקום יוקרן סרט קצר של עדויות עובדים, שערך יותם וקס ויחולקו 100 עותקים ראשונים של האנתולוגיה עבודת גילוי שעוצבה בידיו המוכשרות של אבי בוחבוט. עבודת גילוי כחלק מאוהבים אמנות

 

השער של עבודת גילוי
השער של עבודת גילוי
תהל פרוש עם האסופה בתערוכה של לחם שושנים
תהל פרוש עם האסופה בתערוכה של לחם שושנים
מתי שמואלוף ותהל פרוש עם האסופה בלחם שושנים
מתי שמואלוף ותהל פרוש עם האסופה בלחם שושנים
המיצב של עבודת גילוי בתערוכה של לאה אביר
המיצב של עבודת גילוי בתערוכה של לאה אביר

עיניים רעבות של המבקר והמשורר אילן ברקוביץ' מארחות שירים מתוך כתבי עת חדשים, והפעם:

 

דבר מנקה התיכון / עמית מאוטנר

 

מַה שְׁלוֹמִי?

הַזֶּבֶל שֶׁל שָּׁנָה שֶׁעָבְרָה

הוּא אוֹתוֹ זֶבֶל שֶׁל עַכְשָׁיו.

הִיא וַאֲנִי מְקַבְּלִים אוֹתוֹ חֲצִי מִשְׂרָה,

אָז לָמָּה הִיא מְקַבֶּלֶת יוֹתֵר? בִּגְלַל שֶׁמַּפְיָה פֹּה.

הוּא חָבֵר שֶׁל הוּא מֵהַחַמוּלָה שֶׁל הַהוּא. וְהוּא

יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ מֶלֶךְ, מַחְלִיט

בְּאֵיזֶה אִטִּיוּת הַגִּילְיוֹטִינָה תַּעֲבֹר עַל הַצַּוָּאר.

בִּקַּשְׁתִּי יְשַׁלֵּם לְפִי שְׁטָחִים, אָז הוּא סִפֵּחַ לִי שְׁטָחִים

חֲדָשִׁים, שְׁתֵי כִּתּוֹת גְּבוֹהוֹת, אֲבָל שִׁלֵּם לְפִי שָׁעָה.

בִּגְלַל שֶׁיֵּש לוֹ קֶשֶׁר לַסּוּדָנִי שֶׁרוֹצֶה לִגְמֹר מֻקְדָּם,

עָשָׂה אוֹתִי אַב בַּיִת, שֶׁאֶשְׁמֹר אֶנְעַל אֶת כֹּל הַמְּקוֹמוֹת.

 

מתוך: "עבודת גילוי", פרויקט חדשני המבקש לחשוף את האמת על מה שנעשה במקומות עבודה; עורכים [בכישרון רב, יש לומר, למרות כמה בחירות צפויות מדי של יוצרים]: מתי שמואלוף ותהל פרוש, גרילה תרבות, קיץ 2012, עמ' 61. עמית מאוטנר הוא מורה לתיאטרון בבית ספר בגדרה; סגנון כתיבתו הוא כשל משורר-שחקן, ואני מקווה כי יאזור אומץ לאסוף את שיריו הפזורים לכדי ספר שירים שלם אחד. זה יותר מתיאטרון של איש אחד – ויסלח לי אלי אביר הקורא כאן – משום שמאוטנר נכנס כאן לעורו של "מנקה התיכון"; נוטל ממנו את העגה ומדבר בה ("היא ואני מקבלים אותו חצי משרה"; "הוא חבר של הוא מהחמולה של ההוא"; "בקשתי ישלם לפי שטחים" ועוד) אך יחד עם זאת מצליח ליצור כאן דבר מה אותנטי, ולעתים זה כל הסוד הפשוט-גדול של האמנות, ולהעמיד שיר נהדר, רב שכבתי (מיהו זה שיושב בירושלים כמו מלך? ראש מחלקת החינוך? שר החינוך? ואולי מי שנמצא מעליהם בהיררכיה; ומהם השטחים המסופחים מלבד שתי הכיתות הגבוהות? האם לפנינו שפת כיבוש של נפש העובד?), שעוצר בדיוק במקום המדויק לו: "עשה אותי אב בית, שאשמור אנעל את כל המקומות", למרות שבעצם כתיבת השיר הוא למעשה פותח אותם לרווחה, כעבודת גילוי.

המדור התפרסם לראשונה ב"זו הדרך", גיליון 42, 24 באוקטובר, 2012

מתי שמואלוף ותהל פרוש

"איך לא ראינו את זה בא? טוב, אי אפשר לפגוע בפעילות. שהמתנדבים ילכו לעבוד, את המשכורות אפשר לדחות בחודש. כולנו באותה מהפכה, לא? ועוד חודש ועוד חודש ושנה" – מתוך עדות בעילום שם מהפרויקט "עבודת גילוי", העוסק ביחסי עבודה והוצג אתמול במרכז ענב לתרבות כחלק מ"אוהבים אמנות"

אתמול בשעה שמונה בערב במרכז עינב (על גג בניין גן העיר בתל אביב) הוצג "עבודת גילוי" בתערוכת הסיום של "עיר שדה". "עבודת גילוי" (פרי יצירתם של החתומים מעלה) היא פרויקט מורכב וממושך שנוצר מתוך צורך ממשי ודחוף להוציא לאור השמש את מה שנעשה תחת לאורות הניאון במקום הנקרא "עבודה", לחשוף את מה שיכולה עבודה לעולל ליחסים בין בני אדם ולמהלך חייהם, לאוורר את המושג עובדת ועובד, ולתת מוצא פה למערכי הכוחות הסודיים במסדרונות ולהתנסות הרגשית והפיזית של העובד/ת במקום עבודתו/ה. "עבודת גילוי" כללה שלושה חלקים: איסוף עדויות של יחסי עבודה, מיצג ואנתולוגיה.

המיצג – שבו ניתן יהיה להשתתף היום – כולל זירה משרדית ניידת שניתנת לתזוזה והעברה קלה ממקום למקום במרחב העירוני, ומספקת אולטרה עבודה בעידן שבו המהיר והזמני הם צו השעה. בשונה מדוכני מכירה ברחוב שמציעים סחורה תמורת כסף, בזירה של עבודת גילוי אנחנו מציעים עבודה תמורת כסף. העובדות והעובדים יחתמו על חוזה העסקה שבו מוסדרים יחסיהם עם עבודת גילוי בתמורה לשכר מינימום של 22.04 לשעה, ויקלידו עדויות על יחסי עבודה שנאספו ונכתבו בכתב יד. לאחר מכן, יתבקשו לכתוב על נייר עדות משלהם ולייצר עבודה נוספת לבאות ולבאים אחריהם. במקום יוקרן סרט קצר של עדויות עובדים ותחולק האנתולוגיה "עבודת גילוי".

צילום: skittledog, cc by-nc-nd

***

עמותה אחת אבל לא יחידה עדות בעילום שם

התלהבות

הצורך הזה לשנות את העולם, לעשות בו טוב. לא לחכות לעתיד כי יש מי שנשרף כאן ועכשיו. לרוץ קדימה למצוא פתרונות, לרתום א/נשים מתנדבים, נדבנים.

הצלחה

הצלחה היא סקסית. הילדים עולים למעלה, בני שנת השירות לומדים, גדלים, מועצמים. רואים אותם הופכים לאנשי עקרונות ואנשי חינוך מיומנים ויצירתיים. מסלול חייהם לא יהיה כשהיה. מייסדי העמותה, ילדים בעצמם הופכים מבוקשים, מרואיינים, מחוזרים. עם ההצלחה בא עוד כסף ומגיעות עוד קריאות – צריכים אתכם כאן, בואו להציל ילדים שם. אז הולכים.

שגיאות של להט ועיוורון

העירייה פתחה את שעריה לפנינו, אבל התקציב? לא מספיק. "אנחנו בעיקרון דורשים שתביאו matching". טוב, ניקח הלוואה. ועוד אחת. גיוס הכסף הולך מצוין, למה לא? ועוד אחת. האסיפה הכללית לא מאשרת? אז נכניס כמה א/נשי שלומנו ונעביר את ההחלטה. הילדים הרי לא יחכו, מדינת ישראל לא סופרת אותם והחיים משאירים עליהם צלקות עמוקות יותר ויותר.

משבר כלכלי

איך לא ראינו את זה בא? טוב, אי אפשר לפגוע בפעילות. שהמתנדבים ילכו לעבוד, את המשכורות אפשר לדחות בחודש. כולנו מתנדבים באותה מהפכה, לא? ועוד חודש ועוד חודש ושנה. לפעמים בעלי הבית של הקומונות באים לצעוק על המתנדבים כי לא שולם שכר דירה. לפעמים בעלי הבית של העובדים באים אליהם ומאיימים לזרוק אותם. חושך, אין חשמל, יובש, אין מים, ריק במקרר שואב הכל פנימה. אבל הילדים. מה יהיה איתם? משרד החינוך? נותן את תקציב 2008 באמצע 2009, אולי, אם יהיה אישור מנהל תקין. איך יהיה אישור מנהל תקין אם מעבירים תקציב בשוטף + 400? משרד הרווחה? "אתם משלמים משכורות גבוהות מדי (4,500 ברוטו לעובד רגיל, 6,200 לעובד עם תואר שני, 10,000 כולל הרכב לדרג ניהולי) – לא תקבלו תמיכה". נבקש מההורים, נבקש מהתורמים, התעייפו? היתה שנה קשה בבורסה? לא רוצים לתת לתקורה (תקורה – שם כל כך קר בשביל משרד, שירות ובשביל עובדים שנקרעים)? יש גם שוק אחר. אפרפר משהו.

סוחבים

שנה ועוד שנה ועוד שנה. עוול קטן שהולך ותופח ושדים גדולים שעומדים להתפרץ. הרי בסוף זה חייב לבוא.

מחליפים

מחליפים מנכ"ל, מחליפים ועד מנהל, עובדים מתחלפים, מתאגדים, נפרדים (ועד במקום כל כך קטן? חבל להרוס סתם את יחסי העבודה, בואו לדבר איתי כשאתם צריכים – המנכ"ל). מחליפים דירות, מחליפים חברת טלפונים, מחליפים בנק, מחליפים משרד, מתחמקים: יו"ר מהמלווים, ועד מנהל ממנכ"ל, מנכ"ל מעובדים, עובדים מבעלי בתים, מספקים, ממתנדבים.

נושרים

אנחנו מעטים, אבל ננצח. נמשוך עוד קצת, עוד קצת יאוש וקושי בשביל להציל את העמותה, את החזון, את השליחות. הרי הוועד המנהל ביקש יפה (ולא העביר כסף למשכורות) הרי המנכ"ל מאמין ומשכנע (אבל אף פעם לא מספר את כל האמת), הרי גם ככה אני בהריון. קונה עוד קצת דלק על חשבוני (שומרת קבלות, מצחיק לא?) עוד קצת בעל בית כועס, עוד קצת צעקות של הורים, עוד קצת בכי בשקט בצד. עוד קצת, עוד קצת. רק שהילדים בבתי הספר לא ירגישו. גם ככה ההורים עדיין מכים אותם או מזניחים אותם או שאינם יכולים לתמוך בהם. אין להם מישהו אחר חוץ מאיתנו. שלושים עובדים, עשרים עובדים, שנים-עשר, אחד-עשר, עשר. הגברים עוזבים ראשונים.

הטלפון

על שקט, כל הזמן. 20,30,40 שיחות שלא נענו – חניכים, הורים, ספקים, בעלי בית. אם היו 48 שעות ביממה אולי הייתי יכולה לחזור ולדבר עם כולם. ככה לפחות אני יכולה לבחור אל מי לחזור. מי שיש לי תשובה חלקית לפחות בשבילו. מי שלא ממש יצעק עלי. כולם צריכים תמיכה או מטרה לשחרר אליה את הקצף שעולה ולוחץ ומתפרץ.

קטיעה

איבדתי את הילד. חודש תשיעי. זה כנראה לא קשור. אולי כן? גוף ונפש גוף ונפש. לא יודעת, לא אדע, לא רוצה לחשוב על זה. בבית החולים הטלפון הפסיק לצלצל. לא נעים להם. איזו הקלה.

קצת אחר כך

דמי לידה – מופחתים. "אין הוכחה בבנק שאכן המשכורת שלך היתה בגובה המצויין בתלוש".

אין לאן לחזור אחרי חופשת הלידה

אף אחד לא מפרק את העמותה, היא פשוט התאיינה ולנו חייבים שנה של משכורות. התאגדנו (העובדים) ושכרנו עורך דין. ביקשנו מהוועד המנהל – טייקונים לפחות בחלקם – לפחות תממנו את התביעה שעולה 100,000. הציעו לנו 30,000 (750 לכל עובד) בתנאי שנחתום שלא נתבע אותם אישית.

סירבנו. לפחות שיפחדו קצת ב-750 שקלים לעובד.

עברה שנה, העמותה פורקה על ידי העובדים, איש מנציגי העמותה לא התייצב בבית המשפט להתנגד. קיבלנו את הכסף מהביטוח הלאומי, לא מהמעסיק או מהוועד המנהל. ככה זה כשארגונים מתפרקים. לפחות הביטוח הלאומי נותן תמיכה. גם היא מוגבלת, גם היא רק אם גייסת את הכוחות ללכת למשפט (ותודה לחבר שלמד עריכת דין תוך כדי עבודה איתנו – לא היינו פה בלעדיו). קיבלתי את הכסף – שכר עבודה קשה והוצאות (מזל ששמרתי קבלות) ומיד שילמתי 10% לעורך הדין. הוועד המנהל? עדיין עושים מליונים (אולי קצת פחות). הרמת מסך? אין לנו כוח, יש חיים, יש עבודה אחרת. כולנו צעירים, מסתכלים קדימה.

הטקסט התפרסם לראשונה בהעוקץ

הקול הקורא שליווה את הפרויקט

שוברים שתיקה חברתיעיצוב: אבי בוחבוט

קול קורא בשני חלקים להשתתפות בעבודת גילוי:

1. עבודת גילוי היא פרויקט איסוף עדויות עליו מנצחים תהל פרוש ומתי שמואלוף (שנינו חברים בקבוצה גרילה תרבות). המטרה להוציא לראשונה לאור השמש את מה שנעשה תחת לאורות הניאון במקום הנקרא "עבודה", לחשוף את מה שיכולה עבודה לעולל ליחסים בין בני אדם ולמהלך חייהם, לאוורר את המושג עובדת ועובד, ולתת מוצא פה למערכי הכוחות הסודיים במסדרונות ולהתנסות הרגשית והפיזית של העובד/ת במקום עבודתו/ה.

אנחנו קוראים לעובדות ועובדים – שכירים, עצמאיים, עובדי קבלן, עובדים זרים – לכתוב לנו למייל שלמטה על עדות הקשורה במקום העבודה שלכם היום ובעבר: מצבי ניצול שעברתם או שיצרתם בעצמכם, לחצים שהפעלתם או שהופעלו עליכן, כוחניות שהופנתה כלפיכם או שהפעלתם על אחרים, ספרו לנו תנאי עבודה פיזיים ונפשיים ועוד.

מייל לשליחה: avodat.giluy@gmail.com
כל העדויות יפורסמו לאחר מכן בעילום שם (אלא אם נתבקש אחרת) באתר אינטרנט מיוחד שיוקם לשם כך. מי שמעוניינים לספר את עדותם למצלמה – אנא ציינו זאת.

 

2. כחלק מאיסוף העדויות נערוך אנתולוגיה בנושא עבודה, שתכלול שירים, סיפורים קצרים ודימויים. אנחנו קוראות לכן ולכם לשלוח חומרים למייל שלמעלה ולציין בשורת הנושא – עבור האנתולוגיה

 

 

עושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית

מי הוא זה שעושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית
מי הוא זה שעושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית. התמונה מתוך ויקיפדיה

שמח להביא בפניכםן את הדעה שכתבתי בתרבות וספרות + "הארץ" כתשובה למאמר הבעייתי (בלשון המעטה) של אורי הולנדר

היציאה של אורי הולנדר נגד המושג של הדרה ("תרבות וספרות", 29.6) מבטאת עמדה ריאקציונרית, פריבילגית, השואפת להיכנס תחתי כנפי ההגמוניה. הוא כותב: "העיסוק האובססיבי בקבוצות ה'לא-קאנוניות', שנציגיהן שיננו על פה את מלת הקסם ‘הדרה', עיסוק זה יצר, בשלב ראשון, את קאנון ה'מודרים' – ובשלב שני הפך את ה'מודרים' ל'קאנוניים'". משם הוא ממשיך לחבר את הקבוצות המודרות עם חסרי האיכות, מה שהופך הכל לסוג של "טירוף המערכות הייחודי שמאפיין את שדה השירה המקומי (…) משך שורה ארוכה של מגדלי ירקות ביזאריים אל שדה השירה".

אורי הולנדר תופס את העמדה של מגן האיכות אל מול קבוצות המודרים העושים שימוש בהדרה כדי להתקבל לקאנון. מדוע הולנדר קושר בין שאלה של איכות לשאלה פוליטית של הדרה? ובכן, אם היה נעמד מול הקבוצות המודרות, אז היה נתקל בהתנגדות פוליטית, חברתית ותרבותית. אבל הולנדר מבקש להיות זה שמגן על השדה מפני החדשים, ועושה שימוש בטענת האיכות.

הדעה שפורסמה בתרבות וספרות, 6.7.2012 - תודות לאוריאנה אלמסי על הסריקה
הדעה שפורסמה בתרבות וספרות, 6.7.2012 – תודות לאוריאנה אלמסי על הסריקה

לפני כעשור נלחמה הקשת הדמוקרטית המזרחית למען שילוב תכני ספרות מזרחיים בתוך תוכניות הלימוד. אך המאבק לכלול את הסיפורת המודרת נתקל בטענת האיכות. פרופסורים מפורסמים לספרות טענו כי אסור להכניס יצירות סוג ב' או ג' לתוך הקאנון והתעלמו מהשאלה הזהותית והתרבותית. כלומר, הפרופסורים המכובדים לא רצו לקבל עליהם את האחריות על צמצום הזהות של הנמענים (הילדים והילדות שלא מקבלים מענה לזהות שלהם ובשל כך מרחב האופציות שאל תוכו הם גדלים נהפך למצומצם). והנה שוב חוזרת טענת האיכות, רק שהפעם – הפוליטיקה של הזהויות היא המיטונימית אליה. מדוע יש חרדה כל כך גדולה מפני החיבור ביניהן ומדוע הוא יצר חיבור שכזה? מדוע הוא פשוט לא עמד ואמר: איני מבין את המרחב הדמוקרטי החדש של התרבות הנוצר באינטרנט.

התשובה לכך אולי נמצאת בכך שהולנדר ממקם את האחרים סביבו. אך הוא אינו שואל את עצמו כיצד הגיע להיות מבקר ב"הארץ" ומנהל פסטיבל מטולה. כך הוא יוצר את עצמו כשקוף ובעצם מתמקם בחזרה בתוך עמדה פטרונית וחסרת מודעות עצמית ומשכפל ומשעתק את קולה של ההגמוניה.

דיון נוסף בדברים של הולנדר מצויים בבלוג של רני יגיל – בתגובות – לשירים של דוד ברבי

וב-13.7.201212 באה תגובה חדשה של דוד אדלר לפולמוס

28.7.2012 פולמוס הולנדר-שמואלוף ממשיך. אחרי דוד אדלר הגיעה מרים נייגר פליישמן לדרוש ביקורת נטולת פחד | ‎http://goo.gl/ArZpr

*

שיחה של מוסי רז ושרון דולב איתי על מרדכי וענונו, מזרחיות ושיח גרעיני בזמן מחאה. האם בזמן מחאה תופי המלחמה הגרעינית צריכים לשקוט? ברק מאשר את מה ששמענו כבר מזמן. סעודיה תקבל נשק גרעיני מוכן מפקיסטן, במקרה שאיראן תתחמש. תזכרו איפה שמעתם את זה קודם.

חצי דמעה מדימונה

לאלפי האסירים הפלסטינים הכלואים בעצב מנהלי

שָׁמַעְתִּי פִּיצוּצְגָּדוֹל הוֹפֵךְ

לִצְלִילִים אִטִּיִּים וַאֲרֻכִּים עֵת

נוֹלְדָה נְשִׁימַת הַמְּיֹאָשׁ.

לַמֶּרְחָבִים לֹא בָּחַרְתִּי גְּבוּלוֹת

לָרְחוֹבוֹת לֹא בָּחַרְתִּי שֵׁם

בּוֹר בָּחַרְתִּי, נֶעֱמַדְתִּי

בּוֹ

מתוך ספר השירה השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

*

משתתף העשר הערב בפסטיבל השירה "מטר על מטר" בגן הבוטני באל-קודס ואדבר על מאבק המשוררות ואקריא משיריי, הכניסה חופשית. 

*

הנה הלינק לאי קאסט של חיים של אחרים עם ערן סבאג (שבה התארחתי) והוקדשה להכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה. שירה אמריקאית במיטיבה

*

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: