הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

 

BlHURKJIYAAKTdX

הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

בפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי בברלין, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו

באחד מהערבים המיוחדים שעברתי בברלין, קפצתי מעל החומות של ישראל ואיראן ופתחתי פרלמנט גולים משהאדים-איראנים עם שני גולים אחרים. ישבנו בקפה קוטי (שהוא האלבי המקומי). היכן שכל המהגרים מהמזרח התיכון וממדינות אחרות יושבים בשילוב עם המערב גרמנים והמזרח גרמנים. התקרה מצוירת בציורים ילדותיים, המוזיקה יכולה להגיע לסלסה ולערבית, ואז לעבור לרוק. המקום כולו מלא עשן, הכורסאות אדומות, והאווירה חברותית ביותר, ואפשר להתחיל לדבר עם כל מי שרוצים.

הצגתי את עצמי כפליט יהודי-איראני, לא בצורה הצינית שבה ישראל עושה שימוש בפליטות של היהודים-הערבים, בכדי לבטל הזכויות של הפלסטינים הגולים.  סיפרתי שעד היום איני יכול ללכת ולהשתטח על קברי הורי סבי, הנמצאים במשהד. אינני רומנטיקן, סבי ברח ממשהד, בגלל הפונדמנטליזם המוסלמי. יחד עם זאת, גם הצד האחר לא בדיוק היה שוחר שלום: הציונים המשיכו עם המלחמות שלהם בכל מדינות ערב, תוך כדי כיבוש פלסטין ועד לימינו שביבי הולך לשיחות שלום, בכדי לא להשיג שלום, אלא למשוך את הזמן עד חזרת המפלגה הרפובליקנית לשלטון (ממליץ לראות את ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, שתיאר בבדיחות דעת את העלייה לרגל של מנהיגי המפלגה הרפובליקנית לקבל את ברכת התרומות של שלדון אדלסון).

אז הנה אני יושב, עם שני הפליטים ממשהד. אחד עם שיער ארוך, מזכיר לי את עצמי לפני עשר שנים, והשני עם שיער קצר. האחד מתוסכל מאוד מגרמניה, מתגורר אצל חברים ולא עבר תהליך של אינטגרציה לחברה הגרמנית. השני ויתר על חיי החברה שלו, למד גרמנית מהבוקר עד הערב ונרשם לאוניברסיטה. אחד בעל ביקורת מאוד גדולה על גרמניה והיחס שלה לפליטים, מהגרים ומבקשי המקלט, השני ביישן יותר, מנסה כמה שיותר לעזור לאח האיראני שלו. אנחנו פוצחים בשיחה, ומזמינים אחד את השני לבירה, אני מספר מדוע עזבתי את ארץ הקודש. הסיפור שלהם הרבה יותר קשה משלי. אח של הבחור המתוסכל יותר נרצח על ידי השלטונות. הם לא יכולים לחזור לאיראן, כי המשטר רודף אותם. הם, כמוני, פעילים חברתיים. אבל בישראל, אני עדיין לא מבוקש על הפעילות שלי.

mati4

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אך אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים.

מצחיק, אבל יש את תל אביב הלבנה ותל אביב השחורה גם כאן, למרות שכולם יושבים באותו "בית קפה", יעני לא רחוק אחד מהשני. יש אלו שיש להם את הדרכונים האירופאיים, הזיכרון האירופי, ההזדהות האירופית, הלובן, ההיסטוריה האירופית, ויש אלו שאין להם. שמזוהים באירופה מיד עם הצד הכהה, זה שמאיים על השפע, על הכוח, על החלוקה הלא צודקת של המשאבים, זה שמזכיר את האחר הפוליטי, והתיאולוגי בגופו (היהודי-ערבי). אבל מי שכבר מודע להיסטוריה שלו, נושא אתה בגאון לכל מקום אליו הוא הולך.

הסיבה לחגיגה בקפה קוטי, היא הנסיעה של אחת מהחברות שלנו בחזרה לישראל. אני מביט בשני החברים האיראנים שלי ובהוריי ובהוריי חבריי וחברותיי שהגיעו לישראל. באיזה אפשרות אני בוחר: האם אני אלמד גרמנית ואעבור מחיקה? האם אני אהיה מתוסכל ואבקר את החברה המקומית וזאת שממנה הגעתי ואשמור בכול הכוח על השפה שלי? הדור השני המזרחי בישראל עבר מחיקה שאת רישומיה אנו מרגישים עד היום. כל השמות שעוברתו, כל המסורות שנכחדו, הפצע קשה מנשוא. אך הדור השלישי המזרחי לא הסכים למחיקה, והוא בונה מחדש את זכרונו, השפה שלו ואת המוזיקה שלו. לא במקרה דיקלה, רביד כחלני, דודו טסה, נטע אלקיים ואחרים חזרו לשיר בשפות המוצא של הוריהם.

בסרט Forget Bagdad, במאי עיראקי-שווייצרי ששמע סיפורים מאביו על העיראקים היהודים, נסע לישראל ופגש את הסופרים סמי מיכאל, שמעון בלס, סמיר נקאש ואחרים. כולם מדברים בסרט בערבית ומסבירים את היחס שלהם להגירה בישראל. סמי מיכאל עבר בקלות יותר לכתוב בעברית. שמעון בלס חש את הנקמה של המילים הערביות על שעבר לכתוב בעברית. ורק סמיר נקאש לא הסכים לעבור לעברית. הוא נשאר לכתוב בדיאלקט העיראקי של יהודי בגדאד. הסבל שלו היה קשה מנשוא, ואף בערוב ימיו הוא גלה למנצ'סטר. בזכותו השתמרה השפה המיוחדת, והוא זכה לשבחים אפילו מהסופר המצרי הידוע נגיב מחפוז, זוכה פרס הנובל לספרות.

בביקור שלי בבית ספר שהפך למקום מקלט לגולים צפון אפריקאיים בקרויצברג, ראיתי המון תסכול. ואף כשדיברתי עם שני גולים מצפון אפריקה, הם סיפרו לי על בעיות רבות של שכרות וסמים. הקושי הוא כמובן לא רק בגולים עצמם, ובאפשרויות שהם בוחרים (למרות שהימין אוהב להציג את כל התהליך כאישי). הבעיה היא במבנה החברתי. האם החברה המקומית רוצה לקלוט את המהגרים החדשים אליה? מחד גיסא, לראשונה אחרי שנות התשעים, גרמניה נחשבת כמקלט המדיני המועדף על הפליטים בעולם, כך על פי דו"ח נציבות האו"ם לפליטים לשנת 2013. מבחינת קליטת מהגרים לתוכה. מאידך גיסא, יש הרבה קשיים, מחסומים וסלקציות בדרך.

mati3

בחזרה לפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו. מדובר באזרחי המזרח התיכון שמדמם את עצמו למוות, שהמערב מחמש מהבוקר עד הערב, ושהאזרחים חייבים להחזיר בו את השליטה. אם נדע לשבת ביחד, להכיר, לדבר, החומות יפלו, ואולי לא נצטרך לגלות, להגר, לנוע רחוק מהאביב, אל תוך השלג המקפיא הגרמני. ואם כבר גלינו כיצד נוכל להפיל את החומות בינינו לבין החברה המקומית? מדוע שנזכה ליחס אחר? האם אין אנחנו אנשים כמו הגרמנים או האירופאים? האם רצינו לעזוב את כל מה שידענו בארצות המוצא? איך יוצרים חברה אנושית, שבה כל בני האדם שווים? האם היא אפשרית?

* * *

ממה אתה בורח? זאת השאלה המרכזית שנשאלתי על ידי ישראלים (בעיקר יהודים), מאז שעברתי לברלין. ניסיתי בכל הכוח שלא לומר שאני מהגר. מדוע שאהגר. יש לי משפחה, אהבה, חברים, שפה, תרבות, וספרים מתוכננים לצאת בשנה הקרובה. ובכל זאת אני פה, אלפי קילומטרים מהמקום שבו גדלתי, משכיר דירה בשכונת נויקלן.

הסתיו היה נאה ביותר. עשרות אלפי עלים בכל הצבעים שמכסים את המדרכות, שקיעות ארוכות, המגדל של אלכסנדר בין שני עמודי גיברלטר של רחוב קרל מרקס אלי במזרח, הימם אותו ביופיו. מספר פעמים בשבוע הייתי נוסע לכיוונו באופניי ומרגיש חופשי. צועק "אני חופשי." ותמיד חזר אלי ההד "אתה חופשי" ואז הייתי חושב את המילים של האדמו"ר סחרוף "כולנו חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?" (השיר "עבדים" באלבום "נגיעות", 1998).

mati1

בהתחלה ניסו לומר לי לא לדבר על ישראל: "בשביל מה לכתוב על מה שקורה אצלנו, תכתוב על דברים טובים אצלכם". הצחיקו אותי. באמת. כאילו שאני יכול להיות לגמרי בגרמניה ולשכוח את ארבעים ואחת שנותיי בישראל. ניסיתי להסביר שאני לא מהגר. אבל גם אם הייתי מהגר, אז תמיד הייתי חצוי לשניים. צד אחד עם הזכרון של לגדול בישראל וצד שני של להיות במקום, בתרבות, בשפה ובמנהגים החדשים.

אני לא מהגר, אך ההיי של הניתוק מישראל היה גבוה, יצאתי למסיבות רבות, הופעות, הכרתי כמה שיותר אנשים, התפרשתי על העיר, בלילה נסעתי מרחקים בכדי לחזור לביתי שיכור. שלושה חודשים הראשונים בסיפור האהבה שלי עם ברלין היו השתוללות מתמדת. אבל כמו כל מערכות היחסים, לכל היי יש בור שמחכה לו. ואחרי תקופה ברלין ואני התחלנו לדבר על מה ואיך. "כמה זמן תתני לי?" שאלתי אותה. "כמה אתה רוצה?" ענתה במהירות. "שנתיים", חשבתי לעצמי או פחות. "קח את כל הזמן שבעולם, אבל תדע שאין פה התחייבות ואני רוצה ספייס", היא החזירה והלכה להשתרלל עם מהגרות אחרות.

אני לא מהגר, אך השלג החל לנזול מהשמים כמו נזלת, הקרח הקפיא את המדרכות, הלכלוך התכסה בלובן שהשחיר אט אט. עפרי אילני ידידי כתב על חמישים גוונים של שלג ואכן התחלתי ללמוד על הדרכים השונות שבהן אפשר לתפוס את השלג. השלג של המדרכות, זה של הלב הקפוא בין האנשים שמרפיקהם הופכים קשים כקרח, השלג של הכבישים, השלג של האוטובוסים, השלג שמכסה את האופניים, זה של המהגרים האחרים שהופכים אט-אט לגרמנים וכיוצא בזה.

אני לא מהגר, אבל עם החורף הקשה הגיעו הגעגועים, הרצון להיות במקום הטבעי, מוקף בסלנג, בהתחדשות של המילים, עם אנשים שיבינו אותך. אז במקום לנסוע בחזרה לישראל כל פעם שהלב מתגעגע, הקפתי את עצמי בחברים ישראלים, ויש לנו סלון שבו אנו יושבים לפחות פעם בשבוע ומדסקסים בעברית. אבל הגעגוע היה הרבה יותר גדול מהיכולת שלי באמת לספק אותו.

אני לא מהגר, אבל אני מהגר מהלב, מהרצון לגאולה ושינוי חברתי. כי אני כבר לא פעיל חברתי, פוליטי. ניהול, ריכוז ופעילות גרילה תרבות עברה לידי המשוררת והפעילה איילה חננאל, מדור השירה של באסטה שערכתי עבר לידי העורכת והמשוררת עדי קיסר. ונותרתי רק עם המילים, והן היחידות שסיפקו אותי. בארבעת החודשים שאני בארץ ההונים, כתבתי עשרות אלפי מילים. אבל הפחדים קשים וגדולים, הבדידות עצומה ואין מקום שבו ארגיש בבית.

אני לא מהגר, אבל גם בבית עם בנט, לפיד, ליברמן ונתניהו איני בבית. ואני תקוע בין לבין ומה שנשאר ללב הוא להגר ללב של מהגרים ומהגרות אחרים. וכל דרום אירופה נמצאת פה (יוונים, איטלקים וספרדים), הגולה הערבית (איראנים, פלסטינים, לבנונים, תורכים, צפון אפריקאים), ומכל רחבי העולם מצטרפים עוד ועוד. חוויה מרוממת נפש, להיות במרכז של אוקיינוס של גלי ענק של מהגרים.

הלב אומר שכל אדם מהגר, ברגע שהוא יוצא מרחם אימו. ואלוהים אומר שכולנו מהגרים, ברגע שגורשנו מגן עדן. ואני אומר לעצמי, תגביר את המוזיקה בפלאפון, כשאביב גדג' זועק "אם זאת גאולה, עדיף גלות"… ("ילדם של מהגרים", 2013).

 * * *

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג'אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

ספר השירה החמישי והאחרון של מתי שמואלוף "פרידה בברלין" (2014) ראה אור בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה

*

הפוסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ"

רשעות קלילה ומינורית: אפר, מחט, עיפרון וגפרור לרוברט ואלזר

cc: ויקיפדיה
רוברט ואלזר, 1890 בערך

רוברט ואלזר, "אפר, מחט, עיפרון וגפרור", תרגמה טלי קונס, בחרה וערכה: אילנה המרמן, הוצאת עם-עובד, 2013, 192 עמודים.

מה קושר את הזמר האמריקאי דניאל ג'ונסטון שהופיע לאחרונה בבארבי, ליוצרים שהוצגו בתערוכה "במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים" שאצרה רותי דירקטור במוזיאון חיפה, אל ספרו של רוברט ואלזר שמתפרסם בהוצאת עם-עובד? אתם בטח כבר מנחשים. כל השלושה הם יוצרי שוליים, שהתרבות המרכזית דחתה. לפעמים כמו ג'ונסטון הם זכו להכרה עוד בימי חייהם, אבל גם הם ייצגו את הדחוי (ג'ונסטון התפרסם בין השאר בשל האהדה של קורט קוביין המנוח שלבש את חולצת אלבומו של ג'ונסטון).

התרבות אוהבת יותר לאשר את ההעתקים של מה שעומד במרכזה, מאשר להכנס לדו-שיח עם השוליים שלה. כך היה במודרניזם. אך בעידן החדש של המאה עשרים ואחת, דברים השתנו. מרכזי תרבות, כמו גם תת-תרבויות יוצאים אל שולי החברה, אל המזבלה של התת מודע בכדי לחפש את הדבר הבא. והספרות של רוברט ואלזר היא בדיוק כזאת.

ואלזר היה "איש אומלל ורדוף פחדים. הוא התקשה להאריך לשבת במקום מגורים קבוע, וגם במשרותיו השונות לא הצליח להחזיק מעמד לאורך ימים […] רוב ימיו חי ואלזר בבדידות גדולה, ערירי וכמעט בלי ידידים. בפעילות הספרותית של ימיו לא השתלב כלל, וכל עצמו היה איש שוליים ב-1929 התאשפז במוסד לחולי נפש, שנהיה לו לבית, ועשה בו את 27 שנים הבאות  עד מותו בהתקף לב בשדה מושלג בשעת טיול ביחידות, ב-25 בדצמבר 1956" (כריכה פנימית).

רשעות קלילה

נהניתי לקרוא את הספר שיש בו מין קלילות, רישעות, הומור. מעניין לראות קשרים כל כך הדוקים לספרות שנכתבת בימינו. למשל השורות שחותמות את הסיפור "רודיה" הזכיר לי את "להטוט כובע" הסיפור של אתגר קרת מתוך " געגועי לקיסינג'ר" (1994):

"הוא ראה ציפור מנתרת אליו, קטנה-קטנה, ולכד אותה בכף יד, הוא רצה להסתכל בה מקרוב. כששב והניח אותה, היא פרשה את כנפיה הקטנות, פערה את מקורה הקטן, פרפרה ושבקה חיים. הרוצח עמד לו נבוך ואז פנה והלך משם בחיוך כנער גמלוני שלא הצליח לגעת בֶּעדין בְּעדינות." (עמוד 93).

הסיפור שנכתב 1924-1925 מלמד אותנו על ההתפכחות מהקידמה ומתחילת המאה העשרים, כסוג של התבוננות מפוכחת באלימות הטבועה באדם.

חיה בתוך בועות של קולה: תרגום לשיר של ונסה ספוי (Vanessa Safavi)

Paul Klee Magic Tree House
"…זהו בית העץ של פול קלי…"

המשך קריאת הפוסט "חיה בתוך בועות של קולה: תרגום לשיר של ונסה ספוי (Vanessa Safavi)"

חוזרים אל סיפורי ההגירה המזרחים

אישה מרוקאית אחת, ימית ארמביסטר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מאנגלית: רחל אהרוני, 223 עמודים, 2013. המשך קריאת הפוסט "חוזרים אל סיפורי ההגירה המזרחים"

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה | האסון מתחיל בארוחת עסקים

אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה | מתי שמואלוף

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ספרי החדש "האסון התחיל בארוחת עסקים" יצא לאור בהוצאת נהר ספרים וניתן לרכישה ישירה באינדיבוק

 

  • גלריית "בית העם" מציגה מדי יום שישי עבודת אמנות חברתית/פוליטית – לצד שיר המגיב למציאות כאן ועכשיו. הגלריה מתפרסמת ביוזמת עמותת "מען" ומגזין "אתגר" | לכל הגלריות לחצו כאן | הצעות לשירים ועבודות אמנות שילחו לאימייל beithaam@gmail.com

מנחה את מהדורת החדשות של הירקון שבעים

חוק הספרים עוד תקוע from hayarkon70 on Vimeo.

ערס פואטיקה 5 מקריא את "מחפש פח אשפה במידה שלי"

שבוע טוב!

נ.ב ממש לפני סיום : מתארח בשאלון של הבלוג המפורסם "קורא בספרים"

נקודת העקירה ממש בפתח העלים: השאלון באתר "מעמול"

צילום: Genady Sh  מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
  • שם: מתי שמואלוף
  • גיל: 40
  • מצב משפחתי: רווק
  • תפקיד בחיים: משורר, עורך וסופר
  • יש שיר או סיפור שמספר אותך?

חיי מסתתרים בשיר "גן לוינסקי שכתב המשורר יעקב ביטון בספרו החדש "מחברות התבוסה" (הוצאת הליקון, 2013) ואני אצטט את הפסקה האחרונה

"מי שנפלט ממעגלי השיעבוד הזה מקומו בגן.טרם גורשנו. אנחנו בגן, קרובים לתחנת ההסעה,נקודת העקירה ממש בפתח העלים.מי שידחק להסיענו, את סילוקו-שלו מהגן הוא מחיש" (עמוד 114)

  • מהי תרבות גבוהה ומהי נמוכה בעינך?

תרבות גבוהה זה לקפוץ עירום, שעיר, קירח במאונך לתוך הים, ולתת לגלים לשאת בחינם את הכרס שלך תרבות נמוכה זה להיגעל מהריצה התמימה שלך לים ולומר, "בואנה צריך מוסד סגור לאנשים כאלו."

  • מה המעשה האחרון שעשית שאתה מתחרט עליו?

שלא קניתי משהו לעשן כשהציעו לי במחיר טיפשי, ועכשיו השוק יבש והמחירים בשמיים.

  • ספר לי על זיכרון הילדות הראשון שלך?

אני זוכר אותי ניגש לסבא המשהדי שלי מתיתיהו שמואלוף, לכף ידו, ומנשק אותה בארמון שלו בחיפה. חסרות לי הנשיקות האלו, של הידיים של מכובדים. היה משהו פעם מלכותי שאבד עם הזמן. יעני, צריך לצאת נגד הגמוניית הנשיקות על הלחיים והפה. חזרה לשטוף את הרגליים של הנשים והזכרים כמו האפיפיור החדש, ולנשק את ידי הסבים וסבתות שלנו.

  • מה הדבר הכי חשוב שהיית משנה במדינה? ומה הדבר שהיית משאיר כמו שהוא?

הייתי משנה את הזמן של המדינה ומתעורר במדינה אחת, שבה אין הבדל בין מזרחים ואשכנזים ובין יהודים וערבים, בין ישראלים ופלסטינים, בין עניים ועשירים, בין נשים וגברים, בין סטרייטים וקויריים, בין צמחוניים ואוכלי בשר, בין אוהבי בלר, לבין אוהבי אואזיס, בין מרכז ופריפריה, בין אוהבות שירה לבין אוהבי כדורגל.
הייתי משאיר כמו שהוא – אני מאוד אוהב את העובדה שעבד ושפחה ממשפחת התוכים הטרופיים שידועים בצבעם העז ועונים לשם "דרדלות" ברחו מהכלא והזדיינו בפראות ושינו לגמרי את הביולוגיה המקומית.

  • איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013
אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013

בעוד עשר שנים אני רואה את עצמי נוסע ברכבת לבגדד, דרך דמשק ומרוויח כרטיס נסיעה חינם מחברת הרכבות שמאפשר לי כרטיס המשך להודו, או לטיבט, או לסין, או למוסקבה. אבל אז מתברר לי שחלמתי ואני בעצם צריך לקום ולביים את העיבוד הקומי ל"בלשי הפרא" של רוברטו בולוניו בתיאטרון המקומי של שכם.

  • למה אתה מכור? (ולמה?)

אני מכור לקיסמי שיניים (העשויים מעץ – או כל מקל פלסטיק, קצה עט שדומה להם וכיוצא בזה), כי התשוקות הגדולות, האהבות המחריבות, השינאות המכלות גלידות, המלחמות הצובעות בלבן את הראסטות שלנו, כמו הסדרי השלום בינינו לבין גזע החתולות, הטעם והריח של היסטוריית החניכיים שלנו – הכול מתחילי ברווחים הנושמים יותר או פחות בין כתמי הניקוטין שנקראים השיניים שלנו.

  • מה הדבר שאתה חייב לעשות לפני שתמות?

למות. רוצה למות פעם אחת לפני שאמות. בדיוק ההפך ממה שאמר פעם האדמו"ר מאיר אריאל זצ"ל:

"פרייאר מי שלא רוצה לצאת פרייאר ולא יוצא…" (מתוך השיר "המתים העירומים").

 

  • מה הדבר שאתה אוהב באהבה?

שיש את מי להאשים בכל מה שלא ניתן להאשמה ברווקות שלךָ.

  • עם מי היית רוצה לשתות תה עם מעמול (חי או מת או דמיוני)?

הייתי רוצה לשתות תה עם מעמול עם סאמר עיסאווי.

  • ספר\סרט אהוב?

"פרפר פרלין" (הוצאת ספרא, 2013) – הספר החדש של המשוררת לורין מילק, מתחיל סגנון אלים ואהוד עלי בכתיבה הנשית בעברית.

"אני אשה סוטה.עינים נקרופיליה. פה סתום. נפש קבורה בחול.

מחכה שתפול בבורי. (מתוך "מסכת סוטה", עמוד 28).

 

 

 

 

 

 

 

  • סרטי טלוויזיה

"קריוקי", "לזרוס הקר" שכתב דניס פוטר ממש אהובים עלי. ב"קריוקי" הוא ממש חזה באֵימה את כניסת הריאליטי לחיינו. וב"לזרוס הקר" הוא חזה את השימוש הציני של התאגידים בזכרונות של האמנות.

  • ספר לי על חוויה\פגישה הזויה שהייתה לך

פעם נסעתי לבדי לחצי האי סיני, והכרתי חבורה חדשה במקום והתלוויתי להרפתקאות שלהם. נסענו קצת משועממים לטרבין לנפוש בשוק הבדואי המקומי. בתוך מעבה השוק, ניגש אלינו בדואי מבוגר. התברר שהוא מכיר את מנהיג החבורה הישראלית וביקש להעביר אליו מתנה, כחלק מההיכרות המוקדמת עם אביו. התיישבנו איתו. מנהיג החבורה הישראלית לחש לי באוזן שאין לו מושג מי זה, ובטח שהוא לא הכיר את אבא שלו. ובכל זאת התנהג וענה על השאלות בעורמה, בכדי שלא יורגש התהום הפעורה ביניהם. בסיום המפגש קיבלנו כמו גדולה של חומר כמתנה מהמארח. כשחזרנו לראס אל שטן, עישנו את החומר עם חברים נוספים ליד הים והזינו קשות. התברר שזה היה מהול בל.ס.ד. כך שקיבלנו את העונש המתוק על התחזותינו, ונכלאנו בארץ הפטות-מורגנות המכומקלות.

  • במה אתה מאמין?

אני מאמין גדול בקרני שמש, הן ביכולת הגרעינית של המאור הגדול, והן ביכולת האהבה האינסופית שהקרניים מעניקות לי בכל יום ויום.

  • מה מעורר בך השראה?

כל פעם שאני פוגש בסלנג חדש, אני מקבל השראה. זה דבר נפלא בעיניי, שהשפה מתחדשת, באמצעות האנשים ומצביעה על טעמים חדשים לאותו דבש מלכות חיינו.

הדברים התפרסמו בצורה קצת שונה במדור התרבות "מעמול" באתר של הסטודנטים מממכלת ספיר שבנגב – על ידי מור דרעי.

שמח לבשר שספר השירה הרביעי שלי  "האסון מתחיל בארוחת עסקים" התפרסם בהוצאת נהר ספרים. לצערי הוא לא יהיה בשבוע הספר, כי אין להוצאה הקטנה דוכן. אך ניתן לרכישה מאובטחת במחיר מבצע בחנות העצמאית של אינדיבוק.

עוד אני חושב על השקת ספרי החדש ומתרגש ביותר מהפצתו בקרב עולם הספרות ובכלל, שכחתי כמעט להודיע שאני משתתף באירועי ספרות מגוונים. להלן יומנו של המשורר הנכחד לשבוע הקרוב:

שבת שלום

שירה בין חזז לבין שמואלוף: ערב שירה אשדודית, במרחב של סמי שלום שטרית