ממשיכים את עבודת גילוי של גרילה תרבות במכללת שנקר: בית ספר גבוה להנדסה ועיצוב

סדנת הסלאם פואטרי - במרחב הקומה השביעית עם הסטודנטים לעיצוב במכללת שנקר
סדנת הסלאם פואטרי – במרחב הקומה השביעית עם הסטודנטים לעיצוב במכללת שנקר

בקיץ 2012 תהל פרוש ואנוכי, כחלק מהיצירה של "גרילה תרבות" ערכנו את הגיליון ה-1 של כתב העת "עבודת גילוי". האסופה של היצירות והעדויות הוצגה במיצג ראשוני וייחודי כחלק מאירועי "אוהבים אמנות" שאצרה לאה אביר על גג מרכז ענב לתרבות.

לקריאה נוספת: מספוקן-וורד עד לעיצוב גזרים: סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית התנסו באקטיביזם חברתי באמצעים אמנותיים

צפו: מיצג עבודת גילוי

עבודת גילוי לא הפסיקה להפתיע אותנו, והופיעה בבמות רבות ביניהם בתערוכת "לחם שושנים" של מען לעבודה, בדף הפייסבוק של המבקר אילן ברקוביץ', ב"זו הדרך" גיליון 42 ושיר מתוך האסופה גם התפרסם במדור "באסטה" באתר העוקץ.

גרילה תרבות מעבירה קורס במכללת שנקר: בית ספר גבוה להנדסה ועיצוב

המרצה במחלקת תקשורת חזותית מירב פרץ התקשרה עימנו בגרילה תרבות והציעה להעביר קורס סמסטריאלי במכללת שנקר שימשיך את עבודת גילוי. כמובן שהתרגשנו מאוד. היא בחרה בי להעביר סדנאות שירה וללוות את הקורס וגם בנוסף את תהל פרוש. זאת אחרי שריאיינה חלק מחברי גרילה תרבות ובחנה את הצעותיהם לקורס. נדרשתי להעביר סדנת "סלאם פואטי" לסטודנטים של עיצוב, שאין להם שום קשר לשירה חברתית ומחאתית. קודם לכן הצגתי את העבודה של גרילה תרבות: האירועים השונים, התכנים, המחאה, ההתקבלות, השינוי בשדה השירה ועוד. בסדנה השנייה למדנו על אפשרויות פואטיות שונות של מחאה באמצעות טקסטים: חזרה, הוספת גוונים להקראה, דרמטיות, תיאטרליות, פרמורמנס ועוד. הסטודנטים הציגו טקסטים שלהם באופן מחאתי. תחילה הדבר נעשה בתוך חדר הלימוד, בקומה השביעית של המכללה, לאחר מכן בתוך החלל הציבורי של הקומה. לבסוף בחרנו בטקסט שדיבר על אפליית מלצרים וירדנו עם מגאפון לבית הקפה וייצרנו אירוע מחאה פרפורמטיבי של סלאם פואטרי. אחד הסטודנטים הקריא את הטקסט והקהל ענה והפתיע את כל באי הקפה, שלא היו מוכנים לפלאשמוב.

אני גאה להציג את הסרט המסכם את הסדנא שהעברתי במכללת שנקר ומראה את כל התהליך מהמפגש עם הסטודנטים ועד ליציאה למרחב הציבורי והעלאת קטע פרמורמטיבי

צפו: סדנת סלאם פואטרי – מתי שמואלוף וגרילה תרבות במכללת שנקר

בסיום הקורס הוזמנו, תהל פרוש ואנוכי לצפייה והערות בתערוכת סוף הקורס. היצירות שהוצגו היו טעונות חברתיות, ולעגו לאמצעי הייצור של עולם הגרפיקה. היה ניכר שערכי גרילה תרבות הופיעו בתוך העבודות של הסטודנטים והסטודנטיות. מירב פרץ אף הציגה את העבודה המשותפת שלנו בכנס חשוב באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית בארה"ב.

לקריאה נוספת: מספוקן-וורד עד לעיצוב גזרים: סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית התנסו באקטיביזם חברתי באמצעים אמנותיים

תשכחו מהדמוקרטיה, יש לנו מאגרים אלקטרוניים אינסופיים וכולכם במעקב

המצאות טכנולוגיות, יצירות אמנות, מעקב המוני אחר בני אדם, פוליטיקה של תככים, רשת האינטרנט, דמיון ומציאות שעולה על כל דמיון. כל אלה מתערבבים בהווה חסר פשר

מה הקשר בין התוכנית למעקב המוני שהתגלתה לאחרונה בארה"ב לבין סדרה טלווזיונית עתידנית בשם "‏+H הסדרה הדיגיטלית” שהושקה באוגוסט 2012. ובכן בשני המקרים המידע שמצטבר באינטרנט הוא המקור לפשע הגדול מכל. הוא אדון האדם ולא ההפך.

במאמר שפרסמו בניו יורק טיימס טענו החוקרים ג'ניפר גרניק וכריסטופר ספריגמן כי הממשל האמריקאי הצדיק באופן לא חוקי את מערכת הריגול החדשה, ולעג לכל התהליכים שנועדו להגן על הפרטיות של האזרחים האמריקאים. את התוכנית למעקב המוני שהקימה הסוכנות לביטחון לאומי (N.S.A) הם כינו כפושעת וכלא חוקית. ראשי הסוכנות הצדיקו את המערכת וטענו שהיא תאגור את כל המידע האלקטרוני (בין השאר של כל האימיילים ועוד) רק בכדי לעצור כוונות זדוניות של לא אזרחים. אך תהליך בניית מאגרי המידע מטיל בספק את הצורך בהליך חוקתי לאישור ההאזנות, שכן אין צורך לבקש צו משופט בכדי להאזין. אורוול היה מתהפך בקרבו. האח הגדול מתהלך בתוך הדמוקרטיה האמריקאית. החוקה האמריקאית שהקדימה את המהפכה הצרפתית הייתה הדגל לקידמה, אך גם היא לא עומדת בפני השינויים הטכנולוגיים ובראשם השילוב בין היצרים האפלים של האדם לבין רשת האינטרנט.

שנה לפני חשיפת התוכנית האמריקאית למעקב המוני הגיעה למסכי היוטיוב הסדרה העתידנית הדיסטופית בשם “‏+H הסדרה הדיגיטלית". הסדרה מספרת על עולם שבו שתלי מחשב הופכים את האנשים (עוד לפני משקפי גוגל) לבעלי יכולות עתידניות. התפנית בעלילת הסדרה מתחילה כשוירוס מושתל בתוך מערכת האינטרנט והורג את האנשים. העולם נקלע לקטסטרופה ורק מעטים שורדים. במהלך הסדרה אנחנו מתחקים אחר הסיפור שהוביל לוירוס. כלומר למי היה המניע להפוך את העולם לאיי חרבות, וגם איך אפשר לצאת מתוך המצב הזה בעתיד לבוא. המדע והדת מתחרים בעלילת הסדרה על נפשו של האדם כשהם שלובים. האמונה באפשרות של יציאה לעולם חדש, ואינספור תככים ומזימות של תאגידים, ואינטרסים של גורמים שונים שמבקשים לשלוט בכוח, בכסף ובעולם.

לא צפיתי בסדרה עד תומה, אך אחרי ארבעים וששה פרקים שאורכו של כל אחד מהם נע בין ארבע לשש דקות, לא יכולתי שלא לחשוב על הקשר בין המציאות לבין הדמיון האמנותי. מצד אחד עומד הממשל האמריקאי שרוצה לעצור את הטרור, (עשור ויותר אחרי הפיגוע של "אל קאעידה") ובדרך הוא דורס את החוקה האמריקאית, ומצד שני, האזהרה האמנותית שמעניקים יוצרי "H+ הסדרה הדיגיטלית" מפני הטכנולוגיה כמטפורה. כרגיל, אין כאן פוביה מהעולם החדש, אלא ההפך. הסדרה יותר מתעסקת באדם, בדרך בה הוא מפעיל את הטכנולוגיה כשהוא רותם אותה לצרכי גופים מוסדיים, ובתהליך ההשחתה.

עדיין לא נדע כיצד יסתיים מפח הנפש מממשל אובמה, שהתיימר להיות דמוקרטי. אך דבר אחד אנו יודעים: אם הציבור האמריקאי יאפשר את התהליך של החזקת מאגרי מידע אלקטרוניים ענקיים בלי הוצאת צו שופט להאזנה ומעקב, אזי משטרים אחרים ילכו בעקבותיו.

אולי חשוב לסיים בנימה חיובית: מאחורי הסדרה עומדות בין השאר, דווקא חברות ענק של וורנר וגוגל. הסדרה כולה ניתנת לצפייה חינם ביוטיוב. התאגידים שהבינו את הפוטצניאל הטמון ברשת מעניקים לנו אמנות שגורמת לנו לחשוב.

הדעה התפרסמה לראשונה בהעוקץ

תשאלו את מדורת השבט: ראיון של שלמה נתיב עימי ב"ישראל פוסט"

8cc214a779185101c9e4060b0f9e525b

מזל טוב על הספר החדש "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (הוצאת נהר ספרים). אתה הודעת רשמית שזהו ספרך האחרון ושלא תכתוב יותר שירה. אנחנו לא מאמינים לך. אתה הרי קשור לכל עולם השירה בקשרים עבותות

תודה. אני די מסכים עם הקביעה. זה לא יהיה פשוט להפסיק לכתוב שירה בתוך הקהילה שבה אני נטוע בצורה כל כך עמוקה. אבל אני לא מרגיש שאני צריך להמשיך באופן אוטומאטי לכתוב שירה. שירה צריכה להכתב מתוך חזון וחדשנות. הספר האחרון שלי מבטא את כל מה שאני חושב שחסר בשירה הישראלית.

איזה אסון מתחיל בארוחת עסקים?

יש הרבה סוגים של אסונות, פינוי מאהל התקווה מפנה לנו את התקווה לחברה שמכילה את חסרי הבית, ההומלסים, הנרקומנים. יש אסון שהשפה שלנו קורסת תחת המשברים של האותיות בעברית. יש אסון שהאהבה של האוהלים הפכה לגעגוע עמוק.

אתה ידוע כמשורר גרילה, אבל יש יותר ויותר שירים מצחיקים בספר. האם אפשר לצחוק על המצב החברתי?

בוודאי למשל בשיר "לשחק בחיילת המתה" אני מוציא את עצמי בתוך משחק ילדים שתמיד מבקש מהילדים למצוא את הדרך הביתה, רק בצורה מאוד מקאברית: "אני החיל המת\ ילדים עזרו לי להוליד עוד ארונות \ וכך אגיע הביתה בזמן \ לחתונה". או בשיר, כשאני שואל את מדינת ישראל לאן נעלמו הליצניות שלה. אגב אם כל הזמן נתאבל ולא נדע לחייך לא נוכל לנצח במאבק.

לא בא לך פשוט לכתוב שיר אהבה מהתחלה עד הסוף? הרי אתה חי בתוך מערכות זוגיות.

אני מוצא את עצמי שומע רדיו ועם כל מבול שירי אהבה אין איש שמדבר על שטחים או על העוני הנורא. אף אחד לא כותב "סיבת המוות: נחנק משירי אהבה" כמו כותרת אחד משיריי.

יש הבדל ניכר בין שירים יותר מסובכים כמו "ועיני אחי בינימין" לבין שירים יותר קליטים כמו "בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" מדוע לא הלכת עד הסוף עם השירים הקליטים ושיחררת לנו מהספר את כל הכבדות הזאתי?

אולי יש צדק בלהוציא ספר אחד שכול השירים מאוד קליטים. זה חלום שלי. זאת כל האמת. אבל אני בא מקריאה ואמונה ששירה צריכה להזין אותך ואפשר להנות הרי גם מלחם מלא וגם מלחם לבן.

בשיר "מה קרה למוזיקה המזרחית של שנת 3033" אתה אומר: "בחושך ללא חשמל / בשנאה אבוא / אין מקום כרגע לפשרה / אין תשובה מינית בסוף השורה" (עמוד 39). האם אתה שונא אשכנזים בעצם?

לא. מהסיבה הפשוטה שאשכנזים רבים אוהבים מוזיקה מזרחית ואין פה את העניין הזה. דווקא חשבתי יותר על זה שלא ישכחו את הדחייה של המוזיקה המזרחית גם בדורות הבאים וכתבתי על כך שיר מדע בדיוני שכזה.

האם המשפחה שלנו מקבלת את שיריך?

שאלה מצויינת. כדאי לשאול אותם.

הראיון פורסם לראשונה ב"ישראל פוסט", 7.7.2013 ונכתב על ידי שלמה נתיב

צילום: Gerald Zörner Porträts-Bildjournalismus-Werbung

לנצח את החונטה של הזין: פוסט סרטונים מהשקת "האסון מתחיל בארוחת עסקים"

ב-26.6.2013 יצאתי למסע להשקת "האסון מתחיל בארוחת עסקים". ביקשתי את עזרתה של הצלמת הנפלאה של "ערס-פואטיקה" יעל ברדנט והיא נעתרה לצלם את ההשקה. עבדתי עם נגן כלי ההקשה, גונן ויזל מלהקת "להקת" אותה הכרתי דרך יעקב ביטון ואת שיריה אהבתי מאוד. עשינו חזרות וגם הצטרף אלינו המתופף עאדל. בנינו סט של שירים מתוך הספר שהפכנו למסע בתוך מדבר מזרח תיכוני, ממצרים, לעיראק, ועם עצירה באנדלוסיה. היוצר ואיש "ארץ חדשה" רני בלייר נידב לי את הבר/מסעדה "ברנר" שבו הוא שותף. קנינו שמפניה, בירות, הזמנו את כל החברים ומכרנו את הספר במחיר עלות ויצא ערב מעולה. הגיעו מעל ארבעים איש, כולל אימי ואחותי שמאוד התרגשו. חברים באו מירושלים ומחיפה.

באותה הקלישאה של "הקיץ של אביה" פחדתי שלא יבואו אנשים ולא הבנתי מדוע כולם מאחרים (קבענו בשמונה ואנשים הגיעו בתשע ובעשר). פתאום, שכחתי לרגע, איך אני בעצמי מאחר לאירועים ואיך זאת בעצם ההתנהגות התל אביבית. כשהמקום התמלא עמדנו מול בעיה של מיקרופון. אבל חברי הטוב הסופר אייל בן משה הלך והביא מהבית את המגאפון של גרילה תרבות והצלחנו להעמיד הופעה, שבה אני גם הייתי חופשי להקריא את השירים לצד הקהל. כי המיקרופון היה אלחוטי. בסוף האירוע הייתה לי הפתעה מצד חבריי, אלה נובק, להקת להקת, יעקב ביטון שהלחינו את אחד משיריי ומאוד ריגשו אותי. בנוסף גם המאייר של הספר רותם מקריית גת הגיח והקריא לכבודי משירתו. לאורך כל הדרך ליוותה אותי חברתי המשוררת והפעילה איילה חננאל וגם דני גרוסמן שווד בלייר ג'ונס.

באחד מהשיאים בהקראת "אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה" מצאתי את עצמי עובר ומשביע כל צופה בהקראה שיעזור שהחונטה של הזין תעבור מעלינו ונחזור לנורמליות. אז נסיים במילים "עוד מעט, עוד מעט, ברק זחוח עומד לרדת"

את הלילה המטריף סיימנו במסיבה מג'נונה לגמרי בתוך המוזיקה של הסהרה שהוביל אותנו מוחמד ג'באלי באנאלולו. המוזיקה כל כך התחברה לטקסטים ורק אלוהים ידע לעשות את החיבור הזה. כידוע, זהו ספר השירה האחרון שלי, אז תהנו מאחת מההופעות האחרונות.

תרכשו את הספר במחיר מבצע באינדיבוק ותפיצו את הבשורה.

אוהב

מתי

פינו את התקווה

***

בלוז שחור תלוי על עץ תלוש

***

האסון מתחיל בארוחת עסקים / יש מילים בעברית שאי אפשר לתרגם לשום שפה

***

מאה ועשרים ואחת מלחמות של הלב

***

הגרתי למדינה הלא נכונה

***

סיבת המוות: נחנק משירי אהבה

***

אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה

***

ישראל

***

"האסון מתחיל בארוחת עסקים" מחכה רק לך

מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות |
מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות

טוב, בשורה אחת טובה לכל מנוי/ות האתר. ספר השירה הרביעי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים ניתן לרכישה באתר ההוצאה "נהר ספרים". את הספר כתבתי בשלוש שנים האחרונות, כניסיון להיחלץ מהזעם ולהגיע יותר לצד ההומוריסטי של חיינו בקולוניה. את התהליך התחלתי כשהייתי כחוקר באקדמיה והכרתי את צ'יקי ופתחנו את תנועת גרילה תרבות.  עזבתי קצת את הרצינות שאיפיינה את הספר הקודם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" שיצא גם הוא בהוצאת נהר ספרים. הספר הקודם הפך לספר קולי כחלק מהמהפכה של האי קאסט וגם שירים מתוכו הולחנו. בזכותו נסעתי לסדנת תרגום בברלין ושירי תורגמו באחד מהמאגר הבינלאומיים הגדולים של השירה.

הכרזתי ש"האסון מתחיל בארוחת עסקים" הוא ספר השירה הרביעי והאחרון שלי. ועצוב לי להיפרד ככה מעולם השירה. אבל אני כותב במרץ פרוזה שפורצת בי ומבקשת קהלים חדשים (בשנה הבאה ייראה אור ספר סיפוריי הראשון). את ספר השירה הרביעי ערך היוצר והמוציא לאור ראובן מירן, שעושה עבודת קודש בהוצאת "נהר ספרים" במיוחד בימים אלו שאפילו הוצאות גדולות מתקשות לשרוד.

יצא וראיינו אותי למדור הספרים של "מעמול: אתר הסטודנטים במכללת ספיר" אז תוכלו ליהנות מהתשובות שלי ל-12 שאלות ואולי תעלו על הוייב ותרגישו את השינוי שחל בי. דווקא "האסון מתחיל בארוחת עסקים" פרץ מעצמו, והביא לי הפתעות רבות, הספר למרות התוכן הלא פשוט, בשפה המצחיקה הצליח להביא לעצמו הן מענק יצירה מאקו"ם והן מקרן רבינוביץ לאומנויות בתל אביב. המענקים לספר, יידעו אותי שזה תינוקת לא רגילה. שיר הנושא של הספר כיכב באסופת המחאה שערך המשורר והמבקר אילן ברקוביץ' במדור תרבות וספרות "הארץ". העורך שלי החליט לשים את הדברים שנכתבו במבוא לאסופה על גב הספר:

"רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים 'משוררי מחאה' או 'משוררים חברתיים' אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעֶמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי 'האסון מתחיל בארוחת עסקים', כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המוּדעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר, מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים."

[אילן ברקוביץ', "הארץ", תרבות וספרות]

שירה היא כמו בדמינטון

אני חושב שבחודש הבא אעשה השקה ביחד עם מסיבת יום הולדת 41. אבל אני נרתע. אני מפחד מהמילים. מה יקרה לי ולהן כשהן יגלו שהספקתי לתת להן אוויר לנשימה. מה יקרה כשספרי השירה האחרים ירצו עוד אחים ואחיות. אני לא יודע מה יקרה אז. אני מקווה שאשרוד. בכל מקרה משוררים לאחרונה רק מתים, וקשה היה להיפרד מברכה סרי היקרה ז"ל ולפני כן משי אריה מזרחי ז"ל ועוד כותבת ולוחמת רדיקלית תקווה לוי ז"ל שעוד כתבה שירים ב"מאה שנים – מאה יוצרים" שערך סמי שלום שיטרית (ערך במיוחד בכדי להראות מאה שנים של יצירה מזרחית, אבל את הספר כנראה ששרי רז לא קראה).

מה נשאר מהחיים שלנו? בשביל מה אנחנו בכלל חיים אותם? בשביל מה לצאת מהמיטה בבוקר? את השאלות האלו המשוררים על עוניים, ודלותם מתקשים לענות, כשאין בכלל את הבשר הנחוץ לארוחה. אז במקום זה אנחנו דורשים ארוחה ומקווים לקבל. מקווה שתהנו מהספר וניפגש בהשקה, ומי שיכול שיעשה קופי פייסט למסך ותראו אם עמדתי במילה ולא כתבתי עוד ספר שירה. יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל בינתיים אעצור פה. מבטיח פוסטים עם טעימות וגם כמה שיותר להקריא משירי הספר החדש באירועים הבאים:

  • 11.6 הכנס הבינלאומי של איגוד הכללי של סופרים בישראל שייערך בכפר מראר
  • 13.6 גרילה תרבות עם להקת להקת
  • 14.6 בהשקת ספרה החדש של נעמה גרשי, ג'וז לוז
  • 18.6 בהשקה הירושלמית לאסופת ערס פואטיקה
  • 19.6 באירוע לזכרה של ברכה סרי בקטמונים בירושלים

צפו בי מקריא את "ישראל" הומאז' לאלן גינזברג ז"ל ב"ערס פואטיקה" מס' 4 בגן העיר

שבוע טוב!

נ.ב. תבדקו את ספרי השירה החדשים של יעקב ביטון ושל לורין מילק. שירה חזקה ביותר!

האסון מתחיל בארוחת עסקים באסופת 1 במאי של תרבות וספרות – הארץ

Mati_02-03-2008-Moti-Kikyonכותב אילן ברקוביץ' בעיתון "הארץ":

רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים כ"משוררי מחאה" או "משוררים חברתיים" אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי "האסון מתחיל בארוחת עסקים", כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המודעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים.
אילן ברקוביץ’

האסון מתחיל בארוחת עסקים
מתי שמואלוף

הָאָסוֹן מַתְחִיל בַּאֲרוּחַת עֲסָקִים
וּמִתְכַּנֵּס בַּחֲזָרָה אֶל הַזָּרוּת
מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה
וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה
וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם הַמִּלָּה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת
וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִכְתֹּב וְנִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן
מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי אוֹתִיּוֹת יַחְזְרוּ לַשִּׁיר.

*מתי שמואלוף, יליד 1972, חיפה. מתגורר בתל אביב. פירסם עד כה שלושה ספרי שירה, שהאחרון בהם נקרא "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010, נהר ספרים). השיר המופיע כאן לקוח מתוך כתב היד של ספר שיריו הרביעי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים", שעתיד לראות אור בקרוב. שמואלוף הוא ממייסדי "גרילה תרבות" ומעורכי האסופות "אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית" (2007), שהיתה חלוצה מסוגה בארץ, ו"לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה" (2009).

להתחבר למזרח התיכון דרך המוזיקה | מתי שמואלוף ואופיר טובול

בראיון ל"אל ערבייה" לפני כמה שנים, אמרה הזמרת הישראלית הפופולרית ביותר בעולם הערבי, זהבה בן, כי הייתה מעוניינת לשיר בעולם הערבי בכלל ובביירות ועזה בפרט. אך מערכת הביטחון הישראלית אסרה עליה להכנס לעזה, בשל שלטון החמאס. בראיון מאוחר יותר אמרה שחלומה הוא להופיע בבית האופרה בקהיר, היכן שהופיעה הזמרת הנערצת עליה ביותר, אום כלת'ום. זהבה בן מבטאת בדבריה את הרצון הטבעי של מזרחים רבים בישראל להתחבר לשורשים הערבים של התרבות שבתוכה חיו הוריהם במשך דורות רבים.

המוזיקה המזרחית מבטאת את הגעגוע של כמעט מחצית תושבי ישראל לשמור על המרכיב הערבי בתרבותם. אך מעבר לשאלת המוצא, ההיסטוריה והביוגרפיה, מדובר כאן בשאלת מיקומה של ישראל במזרח התיכון ונוגעת לכל אזרחי המדינה, מזרחים ולא מזרחים. ביום שהמוזיקה הישראלית תתחיל לייצא תרבות ערבית למדינות השכנות, קרובות כרחוקות, היא תוכל להגדיל את הצלחותיה ולהכפיל ואף לשלש את מכירותיה. התרבות המזרחית, הים-תיכונית, יכולה בקלות לקפוץ מעל המחסום ולהביא קהלים חדשים. כבר כיום אנחנו יודעים על רבים במדינות השכנות שמכירים ואוהבים שירים של אייל גולן וזמרים אחרים, בטח ובטח בשטחי הרשות הפלסטינית, שם קהל רב מעודכן במוזיקה מזרחית-ישראלית חדשה. יותר קל יהיה למכור מוזיקה מזרחית במשרק (האיזור הגיאוגרפי מאיראן ועד מצרים) ובמגרב (ממרוקו ועד מצרים) במקביל לייצוא התרבותי לארה"ב ולאירופה. ושימו לב גם שלא מעט מההצלחות באירופה היו של להקות וזמרים ששמרו על הצליל הערבי, כדוגמת עופרה חזה ועוד.

מאור אדרי מחדש את "יאללה יאללה" של הזמר הסורי וואפיק חביב. ב- 2012 יצא השיר של חביב, לפני חודש של אדרי:

למוזיקה ולתרבות ישנו גם תפקיד נוסף. במידה ונוכל לייצא את התרבות המזרחית למדינות ערב, סביר להניח שתרד רמת המתח, האיבה והשנאה כנגד ישראל. הגוש הערבי לא ייראה את ישראל כשארית קולוניאלית אירופאית, שבאה להתנחל באדמה הפלסטינית. הם יבינו שלמעלה ממיליון יהודים הגיעו ממדינות ערב והם שמרו במידה כזאת או אחרת על המרכיב הערבי בזהות שלהם, שבא לידי ביטוי עד לימים אלה במוזיקה ובתרבות.

החברה הישראלית כיום לא רואה את מקומה בין ביירות, עמאן וקהיר. אבל מי שיקשיב ללא מעט מהביצועים של הזמרים המובילים בישראל כיום (רק לאחרונה שרית חדד, עומר אדם, מאור אדרי ואחרים) יגלה כי הם מבצעים כעניין שבשגרה גירסאות כיסוי בעברית למוזיקה ערבית. יש כיום תרבות ישראלית עכשווית שמתכתבת בפועל עם תרבות ערבית עכשווית, אך לא מדברים על כך. יש קשר שתיקה סביב הנושא. זהבה בן מספיק אמיצה לומר שחלומה הגדול הוא להופיע באולם שבו הופיעה אום כולת'ום בקהיר, אך זהבה בן אינה נוסטלגית. היא מעודכנת ורוצה כמו יוצרים אחרים לעדכן את יצירתה וליצור דבר חדש שמתכתב עם הסביבה שמשפיעה ומושפעת ממנה. וזאת הסיבה שהאלבום של ביצועי השירים של אום כולת'ום (זהבה בן שרה בערבית) של זהבה בן הגיע לעולם הערבי (למרות החרם) וכך גם לגבי האלבומים בערבית של עופר לוי, שרית חדד, שריף. גם אלבומים של זמרות כמו יסמין לוי, שמצליחה מאוד בטורקיה, או ריטה עם אלבומה בפרסית שהגיע בין היתר לאיראן, או הזמרים המרוקאים-ישראלים, עושים עבודה מדהימה בפתיחות מוזיקלית בישראל ומחוצה לה.

פארס קארם הלבנוני, וואי לי – שיר מ – 2009 שלפני חודשיים יצא בישראל בביצוע עומר אדם:

השינוי המיוחל לא יבוא רק מהכיוון היהודי. זכייתה של לינה מחול, ערביה נוצרית מהעיר עכו, במקום הראשון בעונה השנייה של "The Voice" הוא אירוע חשוב מאוד. פרופ' יוסי יונה רואה בניצחון שלה את הרצון של הערבים להשתלב בתרבות הישראלית ואת המקום שנותנים בתרבות היהודית לתרבות ערבית. גם זכייתה של נסרין קדרי בעונה השניה של "אייל גולן קורא לך", לה קראה שירה אוחיון "מהפכה בשידור חי" עשתה צעד גדול לכיוון הזה. החיים המשותפים שלנו אינם רק שליליים ומלאים בגזענות ואיבה, אלא מבשרים התפתחות תרבותית חדשה-ישנה למרות שנים של קיפאון מדיני ותרבותי שנכפה עלינו מלמעלה. ישראל תמצא את מקומה במזרח התיכון דווקא מתוך הצמיחה של תרבות יהודית-ערבית (כדוגמת זהבה בן) והערבית-יהודית (כדוגמת לינה מחול ונסרין קדרי). וההצלחה של התרבות המעורבת החדשה תביא שגשוג לישראל.

נסרין קדרי ועופר ניסים בגירסת מועדונים ל"סוואח" של עבדאל חלים חאפז המצרי: