הסיפור על נמר השלג מחליף את ההיסטוריה: על הכלה הנצחית של צ'ינגיס אייטמטוב

התמונה: מתוך אתר עם עובד
התמונה: מתוך אתר עם עובד

נמר השלג (הכלה הנצחית), צ'ינגיס אייטמטוב. עם עובד, 257 עמודים

"נמר השלג (הכלה הנצחית") מאת צ'ינגיס אייטמטוב מקירגיזסטן הוא ספרו האחרון ונכתב בשנת .2006 העלילה סובבת סביב ארסן, עיתונאי מלא פאתוס שהקריירה שלו בדעיכה. הוא מאוהב בכוכבת אופרה שהפכה לכוכבת פופ ושכחה אותו, והוא נקלע למצבים שבהם הוא מבזה את עצמו. בו בזמן עוסק הספר בנמר שלג ששמו ז'אאברס, אשר מוקע מתוך הקהילה שלו ומחפש מקום חדש במעבר הרים מושלג. שתי העלילות מתרחשות במקביל ומחייבות אותנו לחשוב על הטבע כמשקף את פני האדם, וגם ההפך.

כשקוראים את הספר של אייטמטוב קשה שלא להיזכר ברומן "טוטם הזאב" של ג'יאנג רונג הסיני .2004-מ איני יודע אם אייטמטוב הושפע מרונג, אבל אין זו מקריות שבשני הספרים אפשר לראות שימוש זהה באותה מטאפורה: אצל רונג זה זאב ואצל אייטמטוב – נמר שלג. העמים האסיאתיים לוקחים את דמות החיה היישר מתוך המיתולוגיות שלהם לתוך המרחב התרבותי והספרותי, ובכך מאחדים את הקוראים סביב שאלות היסטוריות ועושים זאת בלי לשעמם.

"נמר השלג" מכיל בתוכו סיפור עם נפלא על הכלה הנצחית. גיבור הספר ארסן נזכר בפגישת האהבהבים האחרונה שלו בגרמניה עם אידנה כוכבת הפופ: "שם נולד הרעיון של 'הכלה ,'הנצחית נולד בנשמותיהם בטירה שעל צלע ההר, בלילות הירח שהם בילו בשניים, בנוף הרומנטי בגנים שמעל לעיר הימי-ביניימית הגרמנית" (עמ' 52).

בחלק השלישי של הספר נוסע ארסן בחזרה לכפר הולדתו, אך ציידים קזאחים מכריחים אותו להשתתף כמתורגמן בליווי שני נסיכים סעודים המעוניינים לצוד נמר שלג. כאן דווקא העלילה נופלת למרות הפתרון הספרותי לאקשן. בחלק זה הספר נכנע לאקטואליה ומחמיץ את הפולקלור שעולה משני חלקיו הקודמים. ועם זאת הספר משמש פרידה של הסופר מחייו הפוליטיים והחברתיים, ובו בזמן פרידה של האומה הקירגיזית כולה שעוברת תהליכי גלובליזציה ושוכחת את עברה.

התפרסם ב21-11-2012 בתרבות ישראל היום

*

מה יותר גרוע: להיות שמאלני או ערבי?

השיח הציבורי הופך להיות יותר ויותר קיצוני, ועל בסיס הקיצוניות הזאת קמה תנועת "עוצמה לישראל" של אריה אלדד ומיכאל בן ארי. הרשימה מציגה לאור את הפשיזם היהודי כשהוא חשוף ואינו בוחל להשפיל עד עפר חלקים מאזרחי המדינה, תוך כדי שהיא דורכת על יסודות הדמוקרטיה שלנו

קיראו את הדעה המלאה בבלוג שלי במאקו

ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי

ז'אנר סרטי הבורקס (2010)

ז'אנר סרטי הבורקס הוא סוגה קולנועית ייחודי שהתפתחה בתרבות הישראלית בשנות השישים והשבעים. הבימוי בסרטים אלו היה אשכנזי, אך הדמויות המרכזיות היו מזרחיות (שלעיתים שוחקו על ידי אשכנזים). הבימוי האשכנזי של הסרטים הוא זה שבאופן עקיף השליך על המזרחים את התרבות המזרח-אירופית וההומור של העיירה. הסרטים התרחשו לרוב בשכונות המזרחיות והדגישו את המתח האתני והמעמדי. ההתקבלות של סרטי הבורקס הייתה לא פשוטה. רבים מהמבקרים ראו בז'אנר ובסרטים ממד ירוד, וולגרי שמרחיק את התרבות והזהות הישראלית מהמערב. חוקרת הקולנוע אלה שוחט ציינה כי סרטי הבורקס הכילו היבטים קרניבליים ואיכות רפלקסיבית של פרודיה ופרודיה עצמית שקסמה במידה מסוימת לקהל. ולכן הטקסט הפנימי של סרטי ה'בורקס' היה למעשה, מורכב הרבה יותר ממה שרמזה הביקורת.[1] המשך קריאת הפוסט "ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי"

פה ושם בארץ פלסטין

"אם בבילעין על בג"ץ מצפצפים / אל תתפלא, זה שלטון של חיילים / מי שמפגין, הופך מיד להיות אסיר / ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר // אם להפציץ אזרחים זה כבר מותר, / אל תשתומם, הכיבוש שונא מוסר/ מי שימחה, שמו יוכפש בכל העיר, ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר// אם השופט ישלח אותי לקלאבוש, / אל תתפלא, זה טבעו של הכיבוש/ אך אם תחריש, מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבוד כבר לא יהיה מי שישיר אז- / לא נפסיק לשיר…//" (שלושה בתים מתוך השיר "לא נפסיק לשיר". לעיתים השיר מושר בסוף ההפגנה).

בבוקר שותים קפה בת"א. החשבון משולם בתלושים שקיבלתי מצ'יקי  בקפה "אלכסנדריה" ברחוב יהודה הלוי. זו פינת חמד. אך אין לה שום קשר לאלכסנדריה במצרים, או כפי שהיא נקראת בשם המקומיים "קסנדרייה". אלכסנדרייה הזכירה לי, בטיולי האחרון למצרים, דווקא עיר הולדתי את חיפה, עם מגל המפרץ והבניה הגבוהה ליד הים. אהבתי במיוחד את הביקור בספריה החדשה של אלכסנדרייה שיש בה אלמנט נקבי, בשל אי רצונה להגיע לשחקים כמו בניין האוניברסיטה של חיפה שזרוק על גבעת דניה ככובש. יוצאים לרחוב יהודה-הלוי. אין שום קשר בין המסמן למסומן – אין מאחורי יהודה הלוי שום כמיהה אמיתית למזרח, בדיוק ההפך, יש כמיהה לא ברורה למערב. אבל דווקא נחמד פה במזרח התיכון סטייל תל-אביב. ואני לא חושב בינתיים על מה שקורה שעה וקצת מפה במדינת המתנחלים. אני משתלב באווירה המקומית. ומוצא את עצמי נופל בסטריאוטיפים המרחפים מעל הקלסר של הכתיבה. כך תל אביב ההגמונית הופכת אצלי לשק אגרוף ציני. אבל אני לא נכנע, אולי בגלל שאני חיפאי שאף פעם לא מצא לעצמו בית בין תל-אביב לבין יפו.

מטרת הנסיעה היא הצטרפותי לפעילות ופעילי שייח' ג'ארח ביום פעילות משולש. נוסע לבית צפאפה ומשם לשער שכם, לרדת בתהלוכה סגנונית לכיוון היעד הסופי – ההפגנה בשכונת שייח' ג'ארח. רוב הפעילים והפעילות יישארו אנונימיים בכדי לשמור על זהותם. דווקא בעידן הטוויטר, הפייסבוק, הבאז לא הכול צריך להיכתב. במיוחד בזמן של מאבק כל כך קשה נגד ממסד כוחני ומנגנוני דיכוי עיקשים ומסורבלים.

הרחוב הקטן סביב "בית הדבש" זרוע תרמילי רובה, סילוואן 27.6. צילום: מגד גוזני / אקטיבסטילס

המשך קריאת הפוסט "פה ושם בארץ פלסטין"

זמן אהבה: על השיר של שמעון אדף מתוך המונולוג של איקרוס

(המאמר מובא כאן בשינויים קלים מהמקור)
 

"שדרות", שירו של המשורר שמעון אדף שנכתב  ב-1997 בספר השירים המונולוג של איקרוס זכה לכרטיס כניסה לקאנון הספרותי העברי. כבר עם הופעתו קיבל הספר "המונולוג של איקרוס" את פרס ספר הביכורים של משרד החינוך והוכנס באופן תקדימי, ליצירות הספרותיות הנלמדות לבגרות.  שמעון אדף היה הראשון לכתוב שיר על עיירות הפיתוח "שדרות" ולקבל חשיפה ספרותית מהמרכז ההגמוני. חשוב לציין, כי כבר על עטיפת הספר תויג המשורר תויג כ"המשורר משדרות". המשך קריאת הפוסט "זמן אהבה: על השיר של שמעון אדף מתוך המונולוג של איקרוס"