ממשיכים את עבודת גילוי של גרילה תרבות במכללת שנקר: בית ספר גבוה להנדסה ועיצוב

סדנת הסלאם פואטרי - במרחב הקומה השביעית עם הסטודנטים לעיצוב במכללת שנקר
סדנת הסלאם פואטרי – במרחב הקומה השביעית עם הסטודנטים לעיצוב במכללת שנקר

בקיץ 2012 תהל פרוש ואנוכי, כחלק מהיצירה של "גרילה תרבות" ערכנו את הגיליון ה-1 של כתב העת "עבודת גילוי". האסופה של היצירות והעדויות הוצגה במיצג ראשוני וייחודי כחלק מאירועי "אוהבים אמנות" שאצרה לאה אביר על גג מרכז ענב לתרבות.

לקריאה נוספת: מספוקן-וורד עד לעיצוב גזרים: סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית התנסו באקטיביזם חברתי באמצעים אמנותיים

צפו: מיצג עבודת גילוי

עבודת גילוי לא הפסיקה להפתיע אותנו, והופיעה בבמות רבות ביניהם בתערוכת "לחם שושנים" של מען לעבודה, בדף הפייסבוק של המבקר אילן ברקוביץ', ב"זו הדרך" גיליון 42 ושיר מתוך האסופה גם התפרסם במדור "באסטה" באתר העוקץ.

גרילה תרבות מעבירה קורס במכללת שנקר: בית ספר גבוה להנדסה ועיצוב

המרצה במחלקת תקשורת חזותית מירב פרץ התקשרה עימנו בגרילה תרבות והציעה להעביר קורס סמסטריאלי במכללת שנקר שימשיך את עבודת גילוי. כמובן שהתרגשנו מאוד. היא בחרה בי להעביר סדנאות שירה וללוות את הקורס וגם בנוסף את תהל פרוש. זאת אחרי שריאיינה חלק מחברי גרילה תרבות ובחנה את הצעותיהם לקורס. נדרשתי להעביר סדנת "סלאם פואטי" לסטודנטים של עיצוב, שאין להם שום קשר לשירה חברתית ומחאתית. קודם לכן הצגתי את העבודה של גרילה תרבות: האירועים השונים, התכנים, המחאה, ההתקבלות, השינוי בשדה השירה ועוד. בסדנה השנייה למדנו על אפשרויות פואטיות שונות של מחאה באמצעות טקסטים: חזרה, הוספת גוונים להקראה, דרמטיות, תיאטרליות, פרמורמנס ועוד. הסטודנטים הציגו טקסטים שלהם באופן מחאתי. תחילה הדבר נעשה בתוך חדר הלימוד, בקומה השביעית של המכללה, לאחר מכן בתוך החלל הציבורי של הקומה. לבסוף בחרנו בטקסט שדיבר על אפליית מלצרים וירדנו עם מגאפון לבית הקפה וייצרנו אירוע מחאה פרפורמטיבי של סלאם פואטרי. אחד הסטודנטים הקריא את הטקסט והקהל ענה והפתיע את כל באי הקפה, שלא היו מוכנים לפלאשמוב.

אני גאה להציג את הסרט המסכם את הסדנא שהעברתי במכללת שנקר ומראה את כל התהליך מהמפגש עם הסטודנטים ועד ליציאה למרחב הציבורי והעלאת קטע פרמורמטיבי

צפו: סדנת סלאם פואטרי – מתי שמואלוף וגרילה תרבות במכללת שנקר

בסיום הקורס הוזמנו, תהל פרוש ואנוכי לצפייה והערות בתערוכת סוף הקורס. היצירות שהוצגו היו טעונות חברתיות, ולעגו לאמצעי הייצור של עולם הגרפיקה. היה ניכר שערכי גרילה תרבות הופיעו בתוך העבודות של הסטודנטים והסטודנטיות. מירב פרץ אף הציגה את העבודה המשותפת שלנו בכנס חשוב באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית בארה"ב.

לקריאה נוספת: מספוקן-וורד עד לעיצוב גזרים: סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית התנסו באקטיביזם חברתי באמצעים אמנותיים

תעלו על התדר של עדי קיסר בקפה גיברלטר

20130720-101321.jpg

לפני שבוע עדי קיסר עורכת "ערס פואטיקה", אירחה אותי בפנתיאון של קפה גיברלטר ברדיו של התדרבתוכנית הקראנו והשמענו יצירות פואטיות ומוזיקליות מן המזרח בין השאר של סמי שלום שיטרית כותב קסידה לזכרו מחמוד דרוויש ושיר מקסים על אכילת מנגו של ברכה סרי ז״ל. הבאנו שירה מעולה אלמוג בהר וראפ של קלקידן ותרגום של יוסי יונה ל׳פוג אל נחל׳ ועוד. תהנו

https://fbcdn-sphotos-d-a.akamaihd.net/hphotos-ak-frc1/s720x720/581045_509541709089777_1241782333_n.jpg

פרופ' יוסי יונה: אם מישהו חושב להחליף את ההמנון העיראקי בהמנון חדש, אז אחד המועמדים שמן הראוי שיחליפו אותו זה בטח השיר "מעל צמרות הדקלים". זהו שיר שכל יוצאי עיראק בישראל, ולא רק הם, שמעו אותו פעמים רבות. אין פלא שגם דודו טסה, הנכד של אחד מגודלי הזמר העיראקים, הקליט ביצוע משלו לשיר הזה. אז הנה דודו טסה חג "מעל צמרות הדקלים; והנה התרגום שלי למילות השיר המוכר.

מעל צמרות הדקלים (فوق النخل)

מעל צמרות הדקלים, הו אבי, מעל צמרותיהם הנישאות
איני יודע הזהו בוהק הירח או לחייה הסמוקות
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

וכי ישאלוני מה מקור מחלתי אומר את היא מקורה
כך נגזר עלי, הו אבי, וכך האל רצה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

אני שטרחתי סביבך ושאת כוחותי עליך כיליתי
הכיצד תתכחשי לכל אשר למענך עשיתי
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

לא אפנה עורף לאהבתי גם אם התאיידה ונעלמה
עודי מייחל שתחייה עמי, זו שפרי ההדר ניחוחה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

**

שבוע טוב!

החלב השחור לא נגמר

השירה של פאול צלאן ביקשה ליצור שפה מתוך הכאוס, כדי "לצאת מתוך אלף האפילות" 

האמירה הידועה של התיאורטיקן והפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו על כך ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות," מתחדדת אחרי קריאה בשיריו של פאול צלאן – מגדולי המשוררים הליריים היהודים שכתבו בשפה הגרמנית.  צלאן, שנולד בצ'רנוביץ' שברומניה ,1920-ב לא שתק כבקשת אדורנו, אלא חיפש להוציא את השפה מתוך האילמות שלה מול מכונת הרצח. בנאום לרגל קבלת פרס העיר ברמן לספרות בשנת 1958 טען כי: "היא, השפה, נותרה לא אבודה, כן, למרות הכל. אבל עתה צריכה היתה לעבור ולצאת מתוך היעדר התשובות שלה עצמה, לעבור ולצאת מתוך היאלמות נוראה, מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית. היא עברה ויצאה ולא היו לה מילים למה שאירע, אבל היא עברה דרך ההתארעות הזאת. עברה ויצאה ושוב ניתן לה לצאת לאור היום."

שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה, מעניק לקוראי העברית ב"תפנית-נשימה: מבחר משירי פאול צלאן" הצצה למכניקה ולתהליך המסועף שבעטיו התמזג שבר השואה בתרבות. שכן שיריו של צלאן, ששרד את המלחמה בעבודות כפייה, הם הבבואה של יציר הכלאיים האמנותי הזה.  הפואמה שעומדת כמגדלור מעל שירת צלאן הענפה היא "פוגת מוות," שנכתבה על ידי צלאן לפני סוף מלחמת העולם השנייה וזכתה בתרגומים לשפות רבות. הפואמה פורסמה לראשונה, בתרגום לרומנית, בשם "טנגו המוות." זנדבנק הביא את היצירה בנספח לספר, כחלק משלושה שירים מתוך "סורג שפה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ,1994 עמוד151). אלא שלצידה של "פוגת מוות," שהפכה עם השנים לסימבול שואה קונצנזואלי, יש אילן מלא פרי של שירה מאוחרת יותר, שפרחה סמוך לסיום המלחמה, והמשיכה – אם כי לעיתים במבנה שונה – בשהותו בפאריס בשנות .50-ה הקובץ כולל אף שירים מירושלים, שבה ביקר צלאן,1969-ב ביקור שהניב לו מכרים ישראלים, וגם 19 שירים חדשים.

בשנים המוקדמות פיתח צלאן קול של משורר ייחודי, כאוטי-סוריאליסטי. האדמה והנבירה בה נוכחות ברבים משיריו, גם ב"פוגת מוות"

"חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב / שותים צהריים ובוקר שותים עם לילה / שותים ושותים / כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף"

אבל בשירים אחרים נראה כי השפה אינה מספיקה לצלאן, והוא מנסה, מתוך הכאוס, לבנות שפה. "שברתי להם את לשונם," כתב בזמנו אבות ישורון – שאף הוא חיפש מילים בעקבות הטראומה שטמונה בעבר משפחתו.

השירה של פאול צלאן מבשרת את שקיעתה של המודרניות. צלאן ראה בתרבות האירופית שלאחר השואה מרעה של ברבריות (במהלך ההרג מבקשים שנרקוד בנגינות במחול). אך בכל זאת, כפי שכתב, השירה היא חלב שחור שאנחנו שותים. גם אחרי האסון הגדול ביותר, אנו זקוקים לשתיית שירה.

הביקורת התפרסמה לראשונה בישראל היום | עוד על הספר באתר של אלי הירש

התראיינתי לפטר וולגין, עיתונאי בולגרי, שרצה לדעת מה קרה במחאה של 2011 ואיך זה התחבר לתרבות, לשירה ולדור החדש בישראל. בבולגריה הרוחות סוערות והיה חשוב להם להשוות עם הניסיון הישראלי. מה גם שזה היה יום לפני איזכור שואת יהודי בולגריה. תוכלו להאזין בלינק הבא.

"וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה, וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה…" – סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ | ערס פואטיקה 3

עדי קיסר פותחת את האירוע

עדי קיסר היא היוזמת של ערבי "ערס פואטיקה" (תוכלו לקרוא ביקורת תרבות שלה בקפה גיברלטר וגם בבלוג). שירה מלווה בחאפלה. לעתים יש חושבים שזו שירה מזרחית. אך בתור משתתף אני יכול להעיד שיש יותר סוגים וז'אנרים של שירה מאשר אחד. השירה מלווה במוזיקה, ריקודי בטן והמון אלכוהול. ובסוף רוקדים. הנה לקט מהופעותיי בערבי השירה הללו. מחר אנחה את אירוע השירה של איגוד כללי של סופרים בישראל

סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ

"70 מִינִים שֶׁל תְּמָרִים הָיוּ בְּבַגְדָד"
סִפְּרָה לִי סָבָתִי
וְהוֹסִיפָה "חֲבָל שֶׁעָזַבְנוּ,
שָׁם לֹא הָיוּ שָׂמִיִם תְּרוּפוֹת בָּאֹכֶל
שָׁם לֹא הָיוּ חָמָמָה
שָׁם לֹא הָיִינוּ אוֹכְלִים פָּרָה, וְהַקּוּבּוֹת הָיוּ מְלֵאוֹת בִּבְשַׂר כֶּבֶשׂ"

וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה,
וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה,
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחַיַי הֵם חֲתִיכַת חֲשֵׁכָה שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה
הַתְּלוּיָה
עַל וַו, סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ שֶׁל סָבָתִי.

 

השיר "סיפור אור ירח" התפרסם בספר "שירה בין שמואלוף לבין חזז" (תל אביב: הוצאת ירון גולן, 2006 –

תודה לעדי קיסר על חאפלת השירה וליעל ברנט על הצילום.

"ערב שירה אשדודית במרחב של סמי שלום שטרית" כחלק מערב "ערס פואטיקה 2" ב"א-לה רמפה", ת"א 6.2.13

עֶרֶב שִׁירָה אַשְׁדּוֹדִית, בַּמֶּרְחָב שֶׁל סמי שָׁלוֹם שִׁטְרִית

"אִי אֶפְשָׁר לִלְמֹד לִקְרֹא שִׁירָה
אֵבֶל שִׁירָה יְכוֹלָה לְלַמֵּד אוֹתְךָ לְהַקְשִׁיב…".

בִּשְׁכוּנָה תֵּימָנִית, בֵּין בָּתֵּי הַבָּאוּהָאוּס, עֲשִׁירִים הִתְחַדְּשׁוּ אֶל מַעֲמָדָם,
בַּחֲנוּת סְפָרִים קְפוּאָה, שֶׁסָּלְלָה כְּבִישׁ עַרְבִיהוּדִי, הִתְחַבַּרְתִּי בְּחַשְׁמַל הָעָרָק,
עֵת שִׁירָה מִזְרָחִית דִּבְּרָה עַל זֶהוּת,
עֵט זֶהוּת מִזְרָחִית כָּתְבָה שִׁירָה,
וּמַחְשְׁבוֹתַי בָּרְחוּ אֵל תָּמִיר, שֶׁתָּמִיד הָיָה מְאֻבָּק בַּהַשְׂכָּלָה,
וְהִתְמַכֵּר, בַּנָּוֶה לְלֹא צדק לַהֶרוֹאִין "צִיּוֹנִי-אשכנזי"
וּבְעֶזְרַת אוזלת הַיָּד שֶׁל הַמֶּמְשָׁלָה, הוּא אָסַף מַבְּטֵי פַּחִיּוֹת,
לְעֶגְלַת סוּפֶּרְמַרְקֶט שֶׁל חֲרָטוֹת.
וְיָדַעְתִּי שֶׁלֹּ אֹכָל יוֹתֵר לָשֶׁבֶת אִתּוֹ, כְּמוֹ דֶּרְוִישׁ יָרוק, חָסֵר מעמד,
וְלִהְיוֹת עֶבֶד לְחֻרְשַׁת הַהַשְׁתָּקָה,
זְרָעַי לֹא הָיוּ מוּכָנִים לִגְדֹּל יוֹתֵר בְּאַדְמַת הַהַשְׁפָּלָה.

"בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" ב"ערס פואטיקה 1" בזבולון 10, ת"א, 5.1.13 

בלוז שחור תלוי על עץ תלוש

בכה בלוז שחור,

על שבזבזת את כל כל האמת, החסד והחמלה

ואל תפחד להתדרדר

לבלוז של שנאה טהורה.

תתעורר בלוז שחור

מה מדברים מאחוריךְ?

בכה

בִּפְנֵי אחוריךָ.

בכה בלוז שחור

אף אחד לא מת מלבכות,

ומי בכלל רוצה לחיות ללא בכי?

בכה ואל תפחד לחצות לבבות.

בכה כהה, בכה

לילה בלי לילה

בוקר בלי בוקר

כהה, בכה כהה.

זוכר שהיו הבטחות לעתיד?

אבל מי הבטיח למי?

מה הובטח, חסד, אמת?

באמת?!

בלוז שחור נגן בנו אכזבות

מפוחית תבכה שקרים

אקורד זכרונות אסורים

סולו ניגון המושתקים.

בלוז שחור נגן בהלוויות

בלוז שחור, שאל שאלות,

ולא, אל תאמין לתשובות

בלוז שחור נגן כמו המקוננות.

בכה בהתפרצויות,

בניסתרות,

בגלויות,

בקול שני על מה שהתחמק בסימטאות.

בלוז שחור בכה גם במילה

את שקר הזריחה

נגן גם באפילה ללא תפילה

חשיכה כה ריקה.

שר האוצר הבא: העלה את תקציב התרבות

מתוך
מתוך "עיתון אישי"

תרבות: שינוי קטן, הבדל גדול 

המשימות של שר האוצר הבא מורכבות, וברובן יידרשו מהלכים כואבים. רבים מדברים על תקציבי הביטחון, הרווחה והבריאות העומדים במוקד סדר היום, אבל ראוי לומר גם: אל תשכחו את תקציב התרבות. כשהוא מוזנח ונטוש לגמרי, קיים יחס בלתי נתפס בין תקציב זה לבין תקציבי שאר המשרדים.
תקציב התרבות בישראל עומד על 0.03 מהתקציב הלאומי. התקן של מדינות ה־OECD, שאותו אמורה ישראל לקיים, קובע שתקציב התרבות יעמוד על לפחות אחוז אחד מסך התקציב הכולל. אם ישראל תשלש את התמיכה שלה בתרבות הישראלית, היא תיישר קו עם מדינות המערב ותוביל אותנו להיות כחלק ממשפחת העמים הדמוקרטיים. הזכות לתרבות לא פחות חשובה מזכויות חברתיות אחרות.
הדרישה להעלות את התקציב לאחוז היא הגיונית והגונה. הדבר לא יפגע בתקציבים אחרים בצורה ניכרת, וכמעט שלא יורגש בתוך הסחר־מכר הפוליטי.
שינוי כל כך קטן בתקציב התרבות יביא שינוי הרבה יותר גדול בכל כך הרבה תחומי יצירה בישראל. מדינת ישראל תצעד לתוך עתיד פורה. אסור לנו להיות מדינה עם תרבות מנוונת, הכלואה בתוך שוליה. עלינו לקחת את השוליים למרכז ולתת לפלורליזם התרבותי להישמע.
התרבות הישראלית היום דומה למשחק כיסאות מוסיקליים, שבו כל הזמן מוציאים כיסא וכל היוצרים נלחמים על הכיסאות הנותרים. אך אפשר לבנות תרבות אחרת. אם יוגדל תקציב התרבות, נוכל לראות את היוצרים ואת היוצרות עולים על פני הקרקע, פחות עסוקים בהישרדות ויותר ביצירה ובתרומה לחברה.
העלאת תקציב התרבות תוריד את מפלס האלימות, הגזענות וההסתה. כידוע, אמנות מבצעת סובלימציה לתשוקות הכי אפלות, ומתן ביטוי אמנותי לא יכול להרוג או לפגוע באיש, אלא לשנות ערכים ולייצר חברה סובלנית יותר.
העלאת תקציב התרבות לא רק תתרום לדור שלנו, אלא תהיה המסר והבשורה שלנו לדורות הבאים. שכן העתיד שלנו מונח בתוך החלטה שכזאת. הדורות הבאים יזכו להישגים ניכרים ולשגשוג יצירתי בזכותנו. איננו צריכים רק לקבור את ראשנו בתוך החול כבת יענה, אלא להרימו כמו קשר מוכשר במשחק כדורגל ולחפש למי למסור את הכדור. התרבות היא תהליך מסירה מדור לדור של ערכים, של נטיות, של זהויות ושל משמעויות. בהיעדר תרבות, האדם לא יכול לקבל אופקים שאליהם ירצה לשאוף. התרבות מעניקה סוג של אתגר פוטנציאלי לחברה הישראלית. וכשנדע מהם האתגרים העומדים בפנינו, נדע לאן עלינו לפנות בדרך הקשה של מדינה בראשית ימיה.
העלאת תקציב התרבות לאחוז אחד ויותר מתקציב המדינה אינה החלטה של שמאל או של ימין, היא צריכה להיות החלטה רוחבית לכל המפלגות. נקרא לכל המפלגות להתאחד סביב תרבות משגשגת, ללא הבדל לאום, גזע, אתניות, מין, מיניות או דת.
במדינה מרובת תרבויות ושוני נוכל לדעת בביטחון שהגדלת תקציב התרבות תייצר רב־תרבותיות משובחת. דמו את התרבויות השונות לחלקות אדמות, ואת עצמכם לכאלו המביטים בהן מתוך כנף מטוס ורואים רק שטיח צבעוני, עשיר ומגוון.
שר האוצר בממשלה המתקרבת אלינו, כולם ידברו איתך על קיצוצים, אך בתנועה קטנה תוכל לייצר שינוי ענק.

עידן העבדות לפי גירסת טרנטינו: לא לפוליטיקה של זהויות והיסטוריציזם

כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה
כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה

הסרט החדש של הבמאי הידוע קוונטין טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים", חוזר לתקופה האכזרית של העבדות – תקופה שהיא הטראומה הקשה של ההיסטוריה האמריקנית. טרנטינו עושה את המהלך ההיסטורי הקולנועי דווקא בעיצומו של עשור ששייך לנשיא ברק אובאמה. אך מדוע לחזור לתקופת העבדות כשיש כבר נשיא שחור, שנבחר לשתי תקופות של נשיאות?

בסרט אנו עדים לזוועות חייו של ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד שחור שמשתחרר ומנסה בכל כוחו לשחרר את ברומהילדה אשתו (קרי וושינגטון) המוחזקת כשפחה באחוזת קנדילנד. הוא משתחרר מהעבדות ונוקם באדון האלים, בעל האחוזה קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו). מדוע טרנטינו – שאינו ידוע כפעיל לזכויות השחורים ולא כבמאי חברתי – מייצר סרט של נקמה שחורה וסיום העבדות מאות שנים אחרי סיומה בפועל? מה החשיבות ההיסטורית של הסרט בזמנים שבהם התיקון לשחורים בארה"ב כבר נעשה?

הקולנוע האמריקני כמעט לא עוסק בעבדות, ועובדה זאת מביאה את טרנטינו לביים סרט אלים במיוחד, על גבול הגרוטסקה. טרנטינו אינו היחיד שחוזר לגעת בנושא, גם סטיבן ספילברג מביים אפוס על חיי לינקולן, שחרת על דגלו את ביטול העבדות דרך התיקון לחוקה האמריקנית.

לחצו על התמונה למאמרים אחרים שכתבתי על ספייק לי
הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט

טרנטינו מצליח היכן שהקולנוע האפריקני-אמריקני שותק. הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט. הוא לא רואה תיקון כשבמאי לבן מגיע ומדבר על דמויותיו במילת הגנאי "ניגר". ספייק לי נחרד מהפיכת העבדות למערבון ספגטי פוסט-מודרני, שאין לו שום קשר לאמת ההיסטורית. אך בואו נזכור שגם ספייק לי עצמו לא ביים אפוס היסטורי שכזה מאז הסרט על מלקולם אקס ב-1992. ואולי יש מידה של קנאה, כשבמאי גדול מייצר סרט ארוך במיוחד על הנושא.

הקולנוע נחשב למוזה החדשה שדרכה אנו מבינים היסטוריה. אנשים מתייחסים לסרטים על השואה או על מלחמות כאמת היסטורית שאין עליה עוררין. אך טרנטינו לועג ליוצרי הקולנוע שמתיימרים להיות היסטוריונים, וכאן האמת שלו מתרחבת הרבה מעבר לאמנות שלו. מתוך הסרט, כמו גם מיצירות אחרות בעשור השני של המילניום החדש, אנו למדים שאין דרך אחת להציג את ההיסטוריה. אפשר להציג את השואה, למשל, כדרמה הוליוודית ("רשימת שינדלר") או כקומדיה ("החיים היפים"). במקרה הזה, הבלבול של הזמנים שהולך לאורך כל הסרט הוא הבלבול שבו גם אנו מצויים.

נכון, אובאמה נבחר, אך האם הוא משרת את כל השחורים? מובן שלא. הדמות שלו היא ייצוגית ונותנת שאיפה דמוקרטית לכל מיעוט להתקבל ולהנהיג, אך לא יותר מזה. טרנטינו לא מאמין בשאלת הפוליטיקה של זהויות, הוא לועג למחשבה השמאלנית המקובלת של שחור ולבן. בסרט שלו אפשר לראות גיבור במשקפי שמש הולך באחוזת עבדים. כלומר, אי אפשר להגיד שהיתה עבדות בלי להיות בהווה – ולהפך. וזאת העבודה הרצינית של טרנטינו: לבלבל את היוצרות ולטשטש את הגבולות המרכיבים את הפוליטיקה. וזה מה שהפחיד אולי את ספייק לי, שרואה אשמה גדולה באדם הלבן, ולא יכול להכניס את ההווה לעבר – ולהפך.

הדעה התפרסמה לראשונה בישראל היום

הקשיבו לפסקול הסרט:

עוד בנושא: נירית בן-ארי | טרנטינו בעצם גזען – הארץ

כמה הן יפות, הערביות האלה | יובל גלעד

cc: flickr By rafa_luque How to Clean Modern Art
cc: flickr By rafa_luque How to Clean Modern Art

הכוח מייצר חלוקת עבודה במרחבים שונים, ויובל גלעד מתמרד נגדה במבט ביקורתי.

אני מזדמן לאחרונה לספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, ושם, בחריצות מדכדכת, ערביות מנקות את הרצפה בזמן שהקולוניאליסטים האשכנזים פוסעים להם מעדנות מהרצאה להרצאה בדרכם להרוויח הרבה כסף, או שיש להם כבר כסף מההורים. כשהייתי בתא השירותים נכנסה המנקה הערבייה ושאלה אם יש מישהו. עניתי שכן, ענתה סליחה ויצאה. רציתי לבקש סליחה ממנה. שנאתי את עצמי על היותי בצד המנצח, החזק, הכוחני, הכובש כלפי הפלסטינים, הגזעני כלפי הערבים-ישראלים, וזאת על אף היותי ציוני בכל זאת.

לא יודע אם המנקה הזאת הייתה בעלת תעודת זהות כחולה, או פלסטינית מיובאת בשביל שכר רעב שברעב. פעם אחרת עברתי במסדרון בו ניקתה ערבייה אחרת, והיא גערה בי שעברתי בזמן שהיא מנקה. קצת התעצבנתי, אבל אז קיבלתי את הזעם שלה, לא על זה שעברתי לתומי, אלא על הסיטואציה של משרתת בהיכל הידע. אין רע בעבודה "שחורה", יש רע בכך שכל עובדי המקדונלד'ס באוניברסיטה הם ערבים וערביות. ושהם עושים את מלאכתם בנמיכות קומה שאינה אופיינית לישראלים, מתוך הכרת תודה על כך שמוכנים להעסיק אותם בכלל.

ובו זמנית, באופן ממש משמח, רואים בקמפוס יותר ויותר סטודנטים וסטודנטיות ערביים וערביות. שומעים יותר ערבית. זה פשוט כיף, ומעורר מחשבות כמה טוב יכל להיות כאן במדינה דו לאומית, אם רק היו רוצים זאת באמת, שני הצדדים. כמה הן יפות, הערביות האלה. עם החג'אב, באות לאוניברסיטה מהשד יודע איפה, באוטובוסים על אוטובוסים, כדי להשיג קצת השכלה שתאפשר להן להיות מורות או אחיות, בשכר שנחשב גבוה עבור ה"מגזר", כפי שמכנים אותו, הערבי. מעטות יכולות להרשות לעצמן ללמוד מקצוע מכניס יותר, וממילא אחרי הלימודים הן אמורות בדרך כלל לחזור לעבוד בכפרים ולגדל את הילדים ולעבוד בו זמנית.

כמה אהבה לחיים יש בפניהן. וכמה יפה הנחישות בפנים. אין צורך בגוף כמעט עירום, ולא אכנס לשיח הפמניסטי. הן פועלות לשינוי חברתי- כלכלי במצב הערבים הישראלים, הרבה פעמים בניגוד לעמדת הבעלים הפטריארכאליים, או עם הסכמה רפה. הן באות ללמוד במקום שבו התרבות שונה מאה ושמונים מעלות, שבו המרצים האשכנזים היהירים שטסים מכנס לכנס שופטים את עבודותיהן בלי כל התחשבות בקשיי השפה, שאינה שפת אימן. בכלל, נשים מחזיקות עולם שגברים מנסים להרוס כל העת.

אפשר להתחיל לשמוע ערבית

בשבתות בערב אני ואשתי נוהגים לנסוע ליפו, לטיילת הממשיכה עד בת ים. יפו יפהפיה כמובן, אבל מה שמושך אותנו לא פחות זה שכשחוצים את הנמל לכיוון בת ים, אפשר להתחיל לשמוע ערבית, עברית ורוסית במעורבב, מטובלים על ידי תיירים מזדמנים.

הערבים הישראלים הם היהודים האחרונים של המדינה. הם מיעוט מסתגל על אף שאחיהם כלואים מאחורי חומות, הם דבקים בדתם על אף פיתויים כלכליים ואחרים לחרוג ממנה, הם מנגבים את היריקות הגזעניות מפניהם וממשיכים לחיות ולאהוב.

אז כמובן שאני מצביע חד"ש או דע"ם בבחירות הבאות. לא מצביע לאף אחד מהחזירים היהירים של המפלגות היהודיות. ואם יש בין הקוראים שמאלנים אמיתיים, אני מציע לכם לעשות כמוני. כי הסיכוי היחיד לשפיות במקום הזה מגיע מהערבים הישראלים, לא משנה כמה בעייתיים לפעמים הם נציגיהם בכנסת.