למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

 

 

עטיפה קידמית

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, מתי שמואלוף, שירים 2007-2010, הוצאת נהר ספרים, ינואר 2010. להזמנת הספר: נהר ספרים ת.ד. 162   בנימינה   30550   טל'  6288724 04 nahar@bezeqint.net / הספר בסטימצקי, בצומת ספרים  ישנה גם המהדורה של האיקאסט – לחצו כאן.

 

חברוּת מסוג חדש

הוּא חָבֵר שֶׁל כָּל הָעוֹרְכוֹת

שֶׁל כָּל הָעִתּוֹנָאִים

שֶׁל כָּל הַסּוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁל כַּמָּה אָמָּנִים מֶרְכָּזִיִּים

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל מוּזִיקָאִים, עוֹבֵד בְּאַחַת הַהוֹצָאוֹת,

יוֹשֵׁב לִכְתֹּב, סוֹגֵר אֶת הַטֶּלֶפוֹן, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר

וּמְאַיֵּם לְהִתְאַבֵּד בְּאֶס-אֶמ-אֶסִּים

מַחְלִיט לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי

וְלֹא יוֹדֵעַ שֶׁמְּשׁוֹרֵר מִתְאַבֵּד כִּמְעַט בְּכָל שִׁיר וְשִׁיר

אֲנִי לֹא עוֹנֶה לוֹ, רַק מַקְשִׁיב,

אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, הוּא שׁוֹאֵל

כֵּן, אֲנִי מֵשִׁיב לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ כְּבָר חֲצִי שָׁנָה

אָז מַה מַּשְׁמָעוּת הַחַיִּים, הוּא שׁוֹאֵל

***

אבי

1.

אָבִי לָבוּשׁ בַּכִּשָּׁלוֹן

אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אָבִי

הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אֲדָמָה

אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׂבֵעַ.

2.

כְּשֶׁאַבָּא מֵת

הִתְחַלְּקוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לִשְׁנַיִם

אַחַת רָצְתָה רֹאשׁ לְלֹא שֵׂעָר וּבַיִת לְלֹא בַּיִת

וְהַשְּׁנִיָּה רָצְתָה דַּף לְלֹא עֵט וְעָתִיד לְלֹא עָבָר

כָּתַבְתִּי אֶת מָה "שֶׁלֹּא עַכְשָׁו"

וּמֵרַרְתִּי קַדִּישׁ עַל הַיְּצוּר

שֶׁנּוֹלַד.

3.

מְנַסֶּה לְהַשְׁאִיר הִזָּכְרוּת בְּרֶחֶם אָבִי

בְּהֵעָדְרוֹ נֶעֱדַרְתִּי אֲדָמָה אֲטוּמָה שֶׁל סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ

חֻרְשַׁת יַבָּשׁוֹת שֶׁנִּכְרְתָה

הַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ חִסְּרוּ אִמָּאַדֶּמֶת

בַּמַּחְזוֹר הֲלֹא פּוֹסֵק שֶׁל שֵׁרוּתוֹ

הוּא בָּנָה מִשְׁפַּחַת גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ מְלוּחִים

מִלֶּגוֹ.

מִפְרַשׂ נִפְקָדוּתִי נוֹכֵחַ בָּרוּחַ הַנִּנְשֶׁפֶת מִתּוֹךְ זוּגוֹת עֵינָיו

אֲשֶׁר מְשִׁיטוֹת קֶמַח בְּיָם לְלֹא

תּוֹרָה.

***

מכוני השיטור של האות ז'

גֶּבֶר יְלוּד אִשָּׁה לֹא מַכִּיר שְׂפָתֶיהָ

עֵת חֲבוּרוֹת חַבּוּרוֹת מִתְאַרְגְּנוֹת

אֶקְזוֹטִיקָה טְרַנְסְגַבְרִית שֶׁל נִקּוּד מְזֻיָּן

בַּבֶּטֶן יַלְדָּה מְדַבֶּרֶת.

***

שלכת גיוס של אהבה

בַּקְבּוּקֵי הַגֶּשֶׁם לֹא מִתְמַלְּאִים

אֵין

שִׁכָּרוֹן שֶׁל אֵימָה

אֹהַב אוֹתְךָ בַּמַּחְבּוֹאִים

עַד יוֹם הִוָּלְדִי

אַבָּא הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתִי לַצָּבָא

וְרַק אָז הָיִינוּ מְדַבְּרִים

אָז דַּבֵּר אִתִּי גַּם

בַּצָּבָא

***

השקות

  • הספר בתל-אביב ביחד עם היוצר שלמה בר והמשורר ארז ביטון, לבונטין7, 12.2.2010, יום שישי, 14:00, סדרת "שירה פלוס". טלפון לבונטין: 03-5605084
  • 27.4 ב"ש – במועדון עשן הזמן ביחד עם עדי עסיס, אלמוג בהר, מרואן מח'ול וחגית גרוסמן

ההשקה בשיריוטיוב:

  1. דברי פתיחה
  2. "חברוּת מסוג חדש"
  3. השיר "והכבד את ליבו"
  4. השיר "אבי המת"
  5. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים את שירה של אסתר ראב "ברוך שעשני אישה
  6. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים
  7. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים – המשך
  8. המשורר ארז ביטון בדברים על הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"
  9. המשורר ארז ביטון מקריא משיריו "פיגומים", "בשעה של שקיעה", "בבקרים של חורף".
  10. שלמה בר עולה על הבמה ומבצע ביחד עם אילן בן עמי את "חתונה מרוקאית"
  11. השיר "בזמן הישענות"
  12. השיר "האנברקס של הפה" – קינה לדודי מחלֵבּ ז"ל"
  13. השיר "אי אפשר שלא לסרב"
  14. השיר "העוני בשר מבשרך"
  15. השיר "האביב של גדג'"
  16. השיר "נוסע ברכבת מלאה רוחות"
  17. השיר "הנה מתארגנת שירה"
  18. מקריא את "בשעה של שקיעה" של ארז ביטון מתוך "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית"
  19. השיר "אסור לאבד כלום, אפילו אם הדבר איבד את עצמו" מתוך "מגמד הצלקות"
  20. השיר "אבי"
  21. השיר "אולי"
  22. השיר "בורא פרידות ואהבות"
  23. מבצע את השיר "בלדת השלדים" מאת אלן גינזברג ביחד עם שלמה בר, אילן בן עמי
  24. שלמה בר ואילן בן עמי בבמה
  25. השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

שירים מתוך הספר:

  • השירים: "בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו", "נוסע ברכבת מלאה רוחות", "השיניים שלך שחורות", "מאבד רצון בבוקר", "הסירו את אלוהי הניכר אשר בתוככם", "אל תמרוט גבות שחורות", התפרסמו באתר "טקסט"
  • "עדיין כלואים" – בוטלג שמואלופי שלא נכנס בסוף לספר, והתפרסם בבימת העם: גלריית פועלים לאמנות ושירה ב-YNET
  • "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", בוטלג שמואלופי, התפרסם בפינת התרבות של אתר קדמה
  • השיר "פיוט" בליווי מאמר בנושא התפרסמו באתר "הזמנה לפיוט"

על הספר:

  • מתארח אצל קובי אייל, רדיו קול יזרעל, 3.5.2010
  • פרופ' לב חקק, סקירת ספרות בארה"ב, 8.2.2011

2013

2017

אוֹכֵל אֶת הַסַּרְטָן הַשָּׁחֹר שֶׁלָּךְ | האסון מתחיל בארוחת העסקים

 ״תפקידה של הספרות לנחם את הקרועים ולהחריד את השלווים״ בתמונה: הים התיכון נעקד בזהב שמי מערב.

״תפקידה של הספרות לנחם את הקרועים ולהחריד את השלווים״
בתמונה: הים התיכון נעקד בזהב שמי מערב.

אוֹכֵל אֶת הַסַּרְטָן הַשָּׁחֹר שֶׁלָּךְ

אַתְּ מוֹצֶצֶת מִמֶּנִּי שְׁאֵרִיּוּת אֲרוּרָה שֶׁל מְצִיאֻיּוֹת
כְּשֶׁאֲנִי, מִתְפָּרֵק בְּלֶכְתֵּךְ וּמְפֻזָּר
בְּשׁוּבֵךְ, הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי נוֹגַעַת בְּרֶחֶם הָרַעְיוֹנוֹת שֶׁלָּךְ
כְּשֶׁאַתְּ נוֹגֶסֶת וּבוֹלַעַת אֶת הַסַּרְטָן שֶׁלִּי
אֲנִי מְמַלֵּא אֶת הַחֹרִים בְּשִׁנַּיִךְ
כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹתָה אֶת זֶרַע הָאַהֲבָה הַמְּקֻלֶּלֶת בִּמְנַת יֶתֶר שֶׁל פַּחַד
מֵהַשִּׂנְאָה שֶׁהִיא לֶחֶם הַקֹּדֶשׁ בִּיחָסֵינוּ
מִצְטַעֵר שֶׁמַּתִּי מֻקְדָּם מִדַּי

מתוך "האסון מתחיל בארוחת העסקים" (הוצאת נהר ספרים, 2013)

מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

האסון מתחיל בארוחת עסקים באסופת 1 במאי של תרבות וספרות – הארץ

Mati_02-03-2008-Moti-Kikyonכותב אילן ברקוביץ' בעיתון "הארץ":

רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים כ"משוררי מחאה" או "משוררים חברתיים" אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי "האסון מתחיל בארוחת עסקים", כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המודעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים.
אילן ברקוביץ’

האסון מתחיל בארוחת עסקים
מתי שמואלוף

הָאָסוֹן מַתְחִיל בַּאֲרוּחַת עֲסָקִים
וּמִתְכַּנֵּס בַּחֲזָרָה אֶל הַזָּרוּת
מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה
וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה
וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם הַמִּלָּה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת
וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִכְתֹּב וְנִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן
מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי אוֹתִיּוֹת יַחְזְרוּ לַשִּׁיר.

*מתי שמואלוף, יליד 1972, חיפה. מתגורר בתל אביב. פירסם עד כה שלושה ספרי שירה, שהאחרון בהם נקרא "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010, נהר ספרים). השיר המופיע כאן לקוח מתוך כתב היד של ספר שיריו הרביעי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים", שעתיד לראות אור בקרוב. שמואלוף הוא ממייסדי "גרילה תרבות" ומעורכי האסופות "אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית" (2007), שהיתה חלוצה מסוגה בארץ, ו"לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה" (2009).

לפעמים שתיקה לא מספיקה | "החורף שלי בזירולנד" | פאולה פרדיקטורי + פרידה מהמשוררת ברכה סרי ז"ל

סיפור התבגרות איטלקי מנסה לעסוק בכאב חברתי במילניום החדש ¬ אבל התוצאה מבולבלת

אפשר להבין מדוע הרומן הראשון של פאולה פרדיקטורי, ילידת ,1967 שראה אור בשנת ,2012 מתורגם עתה לעברית. הספר נכתב מתוך תודעה של נערה צעירה הגדלה בהווה הגלובלי המיידי, כמו "בדידותם של המספרים הראשוניים" של פאולו ג'ורדנו. המציאות האוניברסלית הצעירה אינה מוגבלת לשפות ולמדינות.

אלסנדרה בת 17-ה מאבדת את אמה ומתגוררת עם סבתה. היא נתמכת על ידי שתי החברות הכי טובות של אמה: קלאודיה ואנג'לה. השרשרת המטריארכלית לא מקלה על אלסנדרה בהתמודדותה עם הקשיים במפגש עם האהבה. לספר שני צירי עלילה: מצד אחד החיים הממשיכים אחרי מות האם, ומצד שני דיאלוג של הבת עם האם המתה.

הרומן של פרדיקטורי הוא יומן כרונולוגי של אירועים המתרחשים בחיי הגיבורה, אך בין הימים נפרס מרחב מטפיזי שבו היא משוחחת עם אמה ומפליגה לאירועים שונים שהתרחשו בעבר. אלסנדרה מתוודה בפני אמה, ברגש גדול, ובפיוטיות – על כל מה שנשתק ודובר ביניהן.

המעבר בין מות האם לבין הכניסה שלה לחיים זוגיים הוא האישור מחדש של החברה האיטלקית בכלל והחברה המערבית. אלסנדרה מחליטה לצאת מהסדר החברתי כדי לסמן את אבלותה. היא מתיישבת לצד גבריאלה, בחור עני, לא מקובל, שזכה לכינוי "זירו" מאחד המורים. היא מבינה שפעולתה מוציאה אותה החוצה מתוך המחנה, שהרי סדר השולחנות בכיתה מסמן מעגלי כוח:

 "אני מתיישבת ליד השולחן ויש לי מין תחושה שאני נמצאת מחוץ לגוף שלי. יש לי צפצוף באוזניים והלב שלי הולם ואני לא יודעת אפילו למה אני עושה את זה. כעס, כאב? לא, בנאלי מדי, הכאב הוא לא מה שמניע אותי, אני אפילו לא יודעת איזו צורה יש לו, לכאב הזה, ואיפה הוא מסתתר. פשוט אחרי המוות שלך שום דבר לא יכול להיות כמו קודם, אני שוליית הקוסם שאף אחד לא יכול לעזור לו."

אלסנדרה נכנסת לעולם אחר. עם היכרותה את גבריאלה, היא לומדת על החלקים העניים יותר של העיר ועל רמת הציפיות של האוכלוסיות המוחלשות. אך היא גם מרשה לעצמה לבדוק את המעמד האיטלקי העשיר, למשל באמצעות ביקור בביתו של ג'ובאני, מחזר עשיר מכיתתה.

הכתיבה של פרדיקטורי אינה מסתדרת בקלות בשום ז'אנר. הוא נקרא כספר לבני נוער, אך גם ככזה שמציב את המבוגרים בפני העולם המדומיין של הצעירים. הוצאת כתר ביקשה להוציא ספר לקהל צעיר, אך עלילתו אינה פונה לקהל זה ומכילה מסרים כבדים ומורכבים מדי. מאידך, הרומן גם אינו ספר מבוגרים קלאסי, כך שהספר אולי נופל מעט בין הכיסאות. ¬

החורף שלי בזירולנד / פאולה פרדיקטורי, מאיטלקית: מונה גודאר, כתר, 252 עמ'

הדברים התפרסמו בישראל היום

***
כואב לי הלב לשמוע שהיוצרת הנפלאה ברכה סרי נפטרה ולא הספקתי להיפרד. כל כך חיכינו לראות את ספר המאמרים על יצירתה בעריכת ד"ר הנרייט דהאן כלב. וכל ספר שלה הוא פנינה נדירה.

היא עשתה כל כך הרבה עבור קהילתה, עזבה את האקדמיה למען הכתיבה היצירתית, הופיעה, דחפה, נלחמה גם כשכל העולם היה נגדה.

היא בישרה את בוא הפמיניזם המזרחי עם המחזה "קריעה" ועם שירתה המהפכנית בספרים כמו "פרה אדומה" ו"שירי שוטטות" ולא עצרה גם כשהממסד היה אטום. היא יצרה את הוצאת "האור הגנוז" והחלה להביא לנו מאורה החוצה. יהי זכרה ברוך!

י"ז. אישה נקנית לאיש | ברכה סרי

אישה נקנית לאיש
בתפילה
יום-יומית רצופה.
איש נקנה לאישה
בקידוש המקום והזמן
בתפילה
באהבה
בעזרת השגחה נדיבה.
מתוך שפע הבריאה.
ברצון הכרעה עליונה
בברית שבינו ובינה.
ברגע ורגע
של עבודה נכונה.
ביגע ויזע ושמחה
ודמעות ומעות.

(19.4.1988)

לקריאה נוספת על יצירתה:

החלב השחור לא נגמר

השירה של פאול צלאן ביקשה ליצור שפה מתוך הכאוס, כדי "לצאת מתוך אלף האפילות" 

האמירה הידועה של התיאורטיקן והפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו על כך ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות," מתחדדת אחרי קריאה בשיריו של פאול צלאן – מגדולי המשוררים הליריים היהודים שכתבו בשפה הגרמנית.  צלאן, שנולד בצ'רנוביץ' שברומניה ,1920-ב לא שתק כבקשת אדורנו, אלא חיפש להוציא את השפה מתוך האילמות שלה מול מכונת הרצח. בנאום לרגל קבלת פרס העיר ברמן לספרות בשנת 1958 טען כי: "היא, השפה, נותרה לא אבודה, כן, למרות הכל. אבל עתה צריכה היתה לעבור ולצאת מתוך היעדר התשובות שלה עצמה, לעבור ולצאת מתוך היאלמות נוראה, מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית. היא עברה ויצאה ולא היו לה מילים למה שאירע, אבל היא עברה דרך ההתארעות הזאת. עברה ויצאה ושוב ניתן לה לצאת לאור היום."

שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה, מעניק לקוראי העברית ב"תפנית-נשימה: מבחר משירי פאול צלאן" הצצה למכניקה ולתהליך המסועף שבעטיו התמזג שבר השואה בתרבות. שכן שיריו של צלאן, ששרד את המלחמה בעבודות כפייה, הם הבבואה של יציר הכלאיים האמנותי הזה.  הפואמה שעומדת כמגדלור מעל שירת צלאן הענפה היא "פוגת מוות," שנכתבה על ידי צלאן לפני סוף מלחמת העולם השנייה וזכתה בתרגומים לשפות רבות. הפואמה פורסמה לראשונה, בתרגום לרומנית, בשם "טנגו המוות." זנדבנק הביא את היצירה בנספח לספר, כחלק משלושה שירים מתוך "סורג שפה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ,1994 עמוד151). אלא שלצידה של "פוגת מוות," שהפכה עם השנים לסימבול שואה קונצנזואלי, יש אילן מלא פרי של שירה מאוחרת יותר, שפרחה סמוך לסיום המלחמה, והמשיכה – אם כי לעיתים במבנה שונה – בשהותו בפאריס בשנות .50-ה הקובץ כולל אף שירים מירושלים, שבה ביקר צלאן,1969-ב ביקור שהניב לו מכרים ישראלים, וגם 19 שירים חדשים.

בשנים המוקדמות פיתח צלאן קול של משורר ייחודי, כאוטי-סוריאליסטי. האדמה והנבירה בה נוכחות ברבים משיריו, גם ב"פוגת מוות"

"חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב / שותים צהריים ובוקר שותים עם לילה / שותים ושותים / כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף"

אבל בשירים אחרים נראה כי השפה אינה מספיקה לצלאן, והוא מנסה, מתוך הכאוס, לבנות שפה. "שברתי להם את לשונם," כתב בזמנו אבות ישורון – שאף הוא חיפש מילים בעקבות הטראומה שטמונה בעבר משפחתו.

השירה של פאול צלאן מבשרת את שקיעתה של המודרניות. צלאן ראה בתרבות האירופית שלאחר השואה מרעה של ברבריות (במהלך ההרג מבקשים שנרקוד בנגינות במחול). אך בכל זאת, כפי שכתב, השירה היא חלב שחור שאנחנו שותים. גם אחרי האסון הגדול ביותר, אנו זקוקים לשתיית שירה.

הביקורת התפרסמה לראשונה בישראל היום | עוד על הספר באתר של אלי הירש

התראיינתי לפטר וולגין, עיתונאי בולגרי, שרצה לדעת מה קרה במחאה של 2011 ואיך זה התחבר לתרבות, לשירה ולדור החדש בישראל. בבולגריה הרוחות סוערות והיה חשוב להם להשוות עם הניסיון הישראלי. מה גם שזה היה יום לפני איזכור שואת יהודי בולגריה. תוכלו להאזין בלינק הבא.

"וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה, וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה…" – סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ | ערס פואטיקה 3

עדי קיסר פותחת את האירוע

עדי קיסר היא היוזמת של ערבי "ערס פואטיקה" (תוכלו לקרוא ביקורת תרבות שלה בקפה גיברלטר וגם בבלוג). שירה מלווה בחאפלה. לעתים יש חושבים שזו שירה מזרחית. אך בתור משתתף אני יכול להעיד שיש יותר סוגים וז'אנרים של שירה מאשר אחד. השירה מלווה במוזיקה, ריקודי בטן והמון אלכוהול. ובסוף רוקדים. הנה לקט מהופעותיי בערבי השירה הללו. מחר אנחה את אירוע השירה של איגוד כללי של סופרים בישראל

סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ

"70 מִינִים שֶׁל תְּמָרִים הָיוּ בְּבַגְדָד"
סִפְּרָה לִי סָבָתִי
וְהוֹסִיפָה "חֲבָל שֶׁעָזַבְנוּ,
שָׁם לֹא הָיוּ שָׂמִיִם תְּרוּפוֹת בָּאֹכֶל
שָׁם לֹא הָיוּ חָמָמָה
שָׁם לֹא הָיִינוּ אוֹכְלִים פָּרָה, וְהַקּוּבּוֹת הָיוּ מְלֵאוֹת בִּבְשַׂר כֶּבֶשׂ"

וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה,
וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה,
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחַיַי הֵם חֲתִיכַת חֲשֵׁכָה שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה
הַתְּלוּיָה
עַל וַו, סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ שֶׁל סָבָתִי.

 

השיר "סיפור אור ירח" התפרסם בספר "שירה בין שמואלוף לבין חזז" (תל אביב: הוצאת ירון גולן, 2006 –

תודה לעדי קיסר על חאפלת השירה וליעל ברנט על הצילום.

"ערב שירה אשדודית במרחב של סמי שלום שטרית" כחלק מערב "ערס פואטיקה 2" ב"א-לה רמפה", ת"א 6.2.13

עֶרֶב שִׁירָה אַשְׁדּוֹדִית, בַּמֶּרְחָב שֶׁל סמי שָׁלוֹם שִׁטְרִית

"אִי אֶפְשָׁר לִלְמֹד לִקְרֹא שִׁירָה
אֵבֶל שִׁירָה יְכוֹלָה לְלַמֵּד אוֹתְךָ לְהַקְשִׁיב…".

בִּשְׁכוּנָה תֵּימָנִית, בֵּין בָּתֵּי הַבָּאוּהָאוּס, עֲשִׁירִים הִתְחַדְּשׁוּ אֶל מַעֲמָדָם,
בַּחֲנוּת סְפָרִים קְפוּאָה, שֶׁסָּלְלָה כְּבִישׁ עַרְבִיהוּדִי, הִתְחַבַּרְתִּי בְּחַשְׁמַל הָעָרָק,
עֵת שִׁירָה מִזְרָחִית דִּבְּרָה עַל זֶהוּת,
עֵט זֶהוּת מִזְרָחִית כָּתְבָה שִׁירָה,
וּמַחְשְׁבוֹתַי בָּרְחוּ אֵל תָּמִיר, שֶׁתָּמִיד הָיָה מְאֻבָּק בַּהַשְׂכָּלָה,
וְהִתְמַכֵּר, בַּנָּוֶה לְלֹא צדק לַהֶרוֹאִין "צִיּוֹנִי-אשכנזי"
וּבְעֶזְרַת אוזלת הַיָּד שֶׁל הַמֶּמְשָׁלָה, הוּא אָסַף מַבְּטֵי פַּחִיּוֹת,
לְעֶגְלַת סוּפֶּרְמַרְקֶט שֶׁל חֲרָטוֹת.
וְיָדַעְתִּי שֶׁלֹּ אֹכָל יוֹתֵר לָשֶׁבֶת אִתּוֹ, כְּמוֹ דֶּרְוִישׁ יָרוק, חָסֵר מעמד,
וְלִהְיוֹת עֶבֶד לְחֻרְשַׁת הַהַשְׁתָּקָה,
זְרָעַי לֹא הָיוּ מוּכָנִים לִגְדֹּל יוֹתֵר בְּאַדְמַת הַהַשְׁפָּלָה.

"בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" ב"ערס פואטיקה 1" בזבולון 10, ת"א, 5.1.13 

בלוז שחור תלוי על עץ תלוש

בכה בלוז שחור,

על שבזבזת את כל כל האמת, החסד והחמלה

ואל תפחד להתדרדר

לבלוז של שנאה טהורה.

תתעורר בלוז שחור

מה מדברים מאחוריךְ?

בכה

בִּפְנֵי אחוריךָ.

בכה בלוז שחור

אף אחד לא מת מלבכות,

ומי בכלל רוצה לחיות ללא בכי?

בכה ואל תפחד לחצות לבבות.

בכה כהה, בכה

לילה בלי לילה

בוקר בלי בוקר

כהה, בכה כהה.

זוכר שהיו הבטחות לעתיד?

אבל מי הבטיח למי?

מה הובטח, חסד, אמת?

באמת?!

בלוז שחור נגן בנו אכזבות

מפוחית תבכה שקרים

אקורד זכרונות אסורים

סולו ניגון המושתקים.

בלוז שחור נגן בהלוויות

בלוז שחור, שאל שאלות,

ולא, אל תאמין לתשובות

בלוז שחור נגן כמו המקוננות.

בכה בהתפרצויות,

בניסתרות,

בגלויות,

בקול שני על מה שהתחמק בסימטאות.

בלוז שחור בכה גם במילה

את שקר הזריחה

נגן גם באפילה ללא תפילה

חשיכה כה ריקה.