מדריך רפרם לכלא הלובי פוגש את דיויד בואי של מארק ספיץ

כמבקר ספרים, אני מקבל עשרות ספרים שאין לי יכולת להגיע אליהם. ובכל זאת, אני מרגיש שלפעמים אני חייב לכתוב על מספר ספרים שגרמו לי לחשוב. למרות שלכאורה יש לי במות רבות לכתוב בהן, אני חוזר לבלוג שלי כמו שמיכה של ילד, ששומר עליה גם כשהוא מבוגר. אני מרגיש מוגן בבלוג שלי. הוא תעודת הזהות של המדינה הלא קיימת בתוכי. אז בואו וצללו מטה מטה אל הסיפור האוטוביוגרפי של רפרם חדד ואל הביוגרפיה של דיויד בואי שמביאים לנו סיפורים קשים, אך מסתירים יופי רב.

הציונות ככלא לזהות יהודית-ערבית

נתחיל עם הספר האוטוביוגרפי של רפרם חדד, "מדריך רפרם לכלא הלובי" (עם עובד) לא יכולתי לעזוב את הספר כשקראתיו, אך חברה שלי העירה לי נכונה, שזה הרבה בגלל שאני מכיר את רפרם, ידידי וזה תמיד כייף לקרוא על העולם שבו אתה חי. כך גם הרגשתי כשקראתי את

  • "הקומדיה התל אביבית" (אחוזת בית, 2012) של ידידי יובל בן עמי. אבל לספרים יש רובד עמוק יותר שאינו מתמסר לכאן ועכשיו. יש מהלך מטפורי שאפשר לחלץ ממנו.

רפרם הינו דוגמא לזהות יהודית-ערבית, אופציה מזרחית שאינה כמעט ומתקיימת במרחב. לרפרם יש דרכון תוניסאי והוא דובר תוניסאית והוא מכיר את תוניסיה מנסיעותיו הלוך ושוב. כך שהוא בשונה מרוב בני גילו שאת דורם כרכתי ב"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית". אלו, כמותי, חסרים את הזיכרון היהודי-ערבי, את השפה ואת היכולת להשתייך למדינות שמהם הוריהם היגרו לישראל. השילוב של סיפור כליאה וחילוצו, הוא המרכיב הציוני שבה להשליט סדר לרומנטיקה היהודית-ערבית. הוא מבקש להביא לנו אופציה של מזרח תיכוניות אך היא אינה מתכוננת בתוך המרחב הישראלי. הוא עדיין יכול לנסוע לתוניס, אך לוב משמשת כמיטונימית למרכיב הציוני. היא אינה מקבלת את זהותו המורכבת ורואה בו מרגל. אם הספר היה ספר מסע, האם הוא היה מתקבל בספרות העברית. איני יודע. אך הבחירה לספר את זהותו המורכבת כאופציה של אקספרס של חצות, מראה לנו את הפחד העצום של הציונות לתפוס זהויות שאינה נאמנות למרכיביה הטריטוריאליים.

כלומר הספר אינו אוטו-ביוגרפי, כמו שהוא טכניקה לייצור העצמי, הוא מנסה לדבר על המבט שלו מתוניס על הים התיכון, אך מהר מאוד מגיע דווקא לאיום של היהדות שלו במרחב. אם נסיר את עלילת הכלא והשחרור בידי טייקון מושחת ולאומן מושחת לא פחות, נגיע דווקא לזהות של דור שלישי מזרחי שאין לה קול במרחב.

מתחת לסם ישנו קסם

קראתי גם את הביוגרפיה של מארק ספיץ לחייו ויצירתו של דיויד בואי. מארק ספיץ הניח רסיסים מחייו לצד העריץ האמנותי, היצירתי של בואי. למרות שהכרתי את סיפורו של בואי, עדיין ראיתי בו את הקסם של יכולת המצאה בתוך עולם המוזיקה. אך הטרגדיות הגדולות הן שמעניינות אותי דווקא בסיפור של המפסידים. למשל מיק רונסון, שהיה הגיטריסט שלו ושתה בקבוק מדי יום עד שמת בגיל צעיר יחסית, כלומר לא הצליח להתאושש לאחר שהעכבישים ממאדים התפרקו. למרות, שהספיק להפיק יופי של אלבומים כמו זה של מוריסי שהוציא אותו מבלוק יצירתי.

בואי המציא את עצמו ללא הרף ושרד (מי יכול לשרוד ככה) התמכרות קשה ביותר של מספר שנים לקוקאין. אך יותר מכל אהבתי באנדרוגיניות שלו את ההמצאה. היה לו אישה וילד ובכל זאת הוא התראיין ואמר שהוא גיי, והתלבש בבגדי נשים וערער על האפשרות למיין ולזהות אותו. ובתוך כך יצר הגלאם רוק, שהוציא אותנו מהסיקסטיז והעביר אותנו אל הסבנטיז. ההמצאה שלו, היא מעבר למוזיקה, היא יכולת להיות בזהות מינית מורכבת. הוא ידע שיש מרחב סימבולי, שמתכונן כשהוא הפך להיות זמר, זה לא קשור לביוגרפי, זה קשור לסימבולי. ובתוך המרחב הזה הוא שחה כמו כריש וקרע בקסם רב את ההגדרות הממוסדות. האפשרות להתחדשות אינסופית, הובילה אותו גם להרס עצמי, כי הניסוי שלו עבר בגופו ולא רק בדמיונו וזה אולי אחד הסיכונים שיוצרים עוברים כשהם רוצים להביא את חייהם למרכז הבמה.

בואי עם הזמן הפך למושג בפני עצמו והתיאטרליות שלו לא תמיד עמדה במבחן הזמן (למה לך לצאת עם ניין אינץ ניילס למסע הופעות). אבל כשקוביין בא והופיע עם "האיש שמכר את העולם", הוא החזיר את המחט לפטיפון והמוזיקה פעלה. הוא נתן לשיר מקום מחודש בדור הזה שנולד בין 65 ל-75 והרגיש שמכרו את עולמו. בואי נשאר רלבנטי לדור הגראנג' וגם מה שאנו רואים היום בצורות פופיות של ליידי גאגא התחיל בעצם אצל תיאטרון התלבושות של בואי.

גם רפרם חדד וגם דיויד בואי עברו שינויים מרחיקי לכת בחייהם בכדי להביא לנו זהות שאין לה עדיין לגיטימיות במרחב התרבותי. הם עשו שימוש בתרבות פופולרית בכדי לדמיין עולם חדש. שניהם לקחו סיכונים והביאו דו"ח על לקיחת הסיכונים. אם נסיר את המסיכה המסוכנת נגלה זהות חדשה שהם מחזיקים שיכולה לתרום למארז הזהויות האפשריות בתרבות החדשה. 

צפו: סרט המצויין של ביביסי על זיגי-סטארדאסט

***

"לא ללינץ' הבא" סרטון של הטלוויזיה החברתית מתוך הפגנת המחאה שלנו בגרילה תרבות נגד גזענות

***

הקשיבו: אלבום חדש "יפני אדום" של ענת גוטמן

הפוסט הזה נכתב בהתנדבות על זמני הפרטי, אשמח לתרומות ואני מבטיח. שעל כל תרומה תקבלו פוסט.

בעניין "שלילת הגלות" – פנטזיה מזרחית: על הלב הקבור – שמעון אדף

בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית.

הרומאן החדש של שמעון אדף "הלב הקבור" מפעיל מודוסים ספרותיים חדשים, שמייצרים הכלאה של המסורת וסוג של עמדה מזרחית מתונה לתוך ז'אנר הפנטסטי שהפך לדומיננטה תרבותית בסוף המאה האחרונה ותחילת המאה הנוכחית. כך ניתן לומר ששמעון אדף מעניק לקוראים של היום אפשרות להביט בעצמם מתוך תרבותם ודרך סיפור פנטסטי. הם לא צריכים ללכת עד קצות המערב על מנת לקרוא על גיבור אנגלי שמנצח את כוחות השחור. כך הידיעה הופכת לזכרון שמראה לנו את אוצרות הגולה היהודית. בד בבד עם ההתכה של הז'אנר הפנטסטי עם מיסטיקה יהודית, מגיח לו גם סיפור מסע פאוסטי לתוך הסיפור. המסע אל גלגלי הירח ומעבר להם מזכיר את המסע של גתה בעזרת פאוסט אל השאול. השילוב בין מסורת עלילתית אירופית בוקעת עם הישענות על ז'אנר של פנסטיה, בד בבד עם הפרוייקט התרבותי של שמעון אדף שמנסה לתת ניראות לאוצרות שהוא ספג כילד בשדרות, למרות הדיכוי האתני, חברתי, מעמדי שהופעל בעיירה. זו לא רק הסתכלות אחורה אל אותו מקום חסר אהבה שזוכה לאהבה מוחלטת, אלא זו גם הסתכלות קדימה שמעצבת טריטוריה אוטונומית לסובייקט היסטורי חדש. אותו סובייקט ישתמש בו בזמן באינטרנט ובכוחה המיתי של המילה. הוא יבנה מחדש את הריטואלים ושרשת המסמנים הקשורים לשפה העברית. זו איחדה לתוכה שפות קדומות ומודרניות והתכתבה בכל מקום בו היהודים נמצאו עם התרבות המקומית ובו בזמן גם יצרה שפה שלישית בין העברית, לבין השפה הזרה, שבה השתמשו היהודים בתוך הקהילות שלהם, כמו היהודית-ערבית, היידיש והלאדינו.

שמעון אדף מנכיח מחדש דמות של אנטי-גיבור מזרחי, שבזכות התמודדותו עם עולמות המיסטיקה היהודית, משדרג את מעמדו בתוך הקהילה המזרחית שנוצרה בתוך עיירה פריפריאלית, דרומית, מידברית בשם: "מבוא ים", וכששם האוקסימורוני שניתן כך גם ההיפוך בדמות הגיבור הצברי, החסמבאי, שמתאיין ומתרוקן מהמשקל הסגולי של דימויו האינטרטקטסטואלי הספרותי הישראלי.

בתור מימד העריכה של הסיפור, אנו יכולים להבחין בסיפור המסגרת כשהוא עוטף את הסיפור במבנה גיאופוליטי, תודעתי חדש (שלא התגבש בדומה בספרו הקודם, משום שהגיבור התגורר בת"א). בסיפור מסגרת שמתקיים בתוך עיירה דרומית, שכל דמויותיה מזרחיות הופך באופן מיטונימי את הסיפור הפנימי למבט אל האחר. מודל הנרטיב של צווטאן טודורוב (Tzvetan Todorov) גורס כי תחילתו של הנרטיב במצב של סדר או של הרמוניה חברתית כשהמצב מופר/מתערער. במודל זה ניתן להבחין באמצעות ההשוואה בין שני מצבי שיווי משקל – בפתיחה ובסיום; בנוסף מתוך תחילת הנרטיב וסיומו נוכל להבין על הכוחות הרוצים בשימורו של הסדר הקיים לעומת הכוחות המערערים אותו.

עלינו להתעכב על נקודת העומק, שנוצרת בתוך סיפור המסגרת. הברית בתחילת הסיפור בין אמיר לבין אמרפל, שבאה להציל את ההורים של אמיר החולים הופכת למטפורה חברתית מרתקת. אחת הדרכים לקרוא אותה קשורה לדברי הסבתא, שקוראת לעזוב את הבית משום שהוא לא בריא. במידה ונסמן את ההורים של אמיר כמסמנים של דור שני מזרחי, שלא עומד בקשיי החיים בדרום תחת הדיכוי ואולי בשל כך הוא חולה בתחילת הסיפור. אז יתחוור לנו שהדור המזרחי הראשון היה משוחרר מכבלי הדיכוי, משום שתודעתו לא נטועה בתוך התודעה הציונית ששללה את הגלות וזו הסיבה שהסבתא של אמיר נשארה בבית לשמור על הילד בסיפור המסגרת ובו בזמן היא בקשה לעזוב את הבית החולה. קבירת הלב של אמיר ככבל הצלה להוריו כחלק מהברית שהוא קשר עם אמפרל השטני תהפוך לסמן מסוים למחיקה של הלב של הדור השלישי המזרחי, שעושה זאת כדי להציל את הוריו. איני מתעכב על הסיפור האוטוביוגרפי של שמעון אדף, משום שאם הניתוח החברתי שלי נוגע בקצוות החשופים של החברה בישראל אזי המטפורה החברתית הנוצרת מתוכו הינה גדולה מכלל סך החיים של היחיד ובתוכו / ובתוך כך גם של הסופר. לא אחשוף את סיפור העלילה, מעבר לכך.

בכלל לא התחלנו לדון על חירות, אומר מישל פוקו באחד מכתביו, וההצעה של אמרפל לנוע רחוק מהבית על מנת לתקן את הלב: "יש מקום אחד בלבד ברחבי הבריאה הזו שבו תוכל לשוב לאיתנך, להחלים, לצמח את לבך מחדש." (עמ' 83) מחזירה אותנו ברומאן של שמעון אדף להתמקמות של המסורת בהגות של מאיר בוזגלו (אל מול רחשי המהפכנים המזרחים הרדיקלים) כסוג של שינוי חברתי ופוליטי. זו גם מקבלת נופך רחב יותר תחת המטריה הכוללת של שלילת הגלות כאופציה שהציע אמנון רז קרקורצין: "גלות בתוך מקום (כלומר שלילת "שלילת הגלות"), מחזירה את הגעגוע לתפקידו התיאולוגי-תרבותי כיסוד המדגיש את המציאות כמות שהיא, ומכוון את ההתנהגות בתוכה" ("גלות בתוך ריבונות", תיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993, עמוד 51). מצד אחד קבלת גלויות אחרות לתודעה הציונית ומצד שני אף ביטול התודעה הקולוניאלית באופן הכולל שלה ובתוך גם התמקמות מחודשת במרחב.

המאמר התפרסם לראשונה ב"עיתון 77", גיליון 318, פברואר 2007, עמוד 12

לקריאה נוספת: אלי אשד, שפת הביניים של שמעון אדף, "רשימות", 24.02.2007

  • קילומטר ויומיים לפני השקיעה – לפני מספר חודשים שהיתי בערב מיוחד, אשר נערך בתיאטרון "עינבל" (טריטוריה תרבותית מרתקת לכשעצמה, משום עמידתה על מתן במה לתרבות המזרחית הישראלית על שלל ייצוגיה ומופעיה) לצאת הופעת הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של שמעון אדף. בבחירת המוזמנים של הערב, מופו טריטוריות מרכזיות בספר החדש: הסופרת יהודית רותם דיברה על המשמעות הדתית יהודית של שמות דמויות הרומאן; המשוררת והמסאית שבא סלהוב דיברה על המשמעות הקיומית של החיים בתל אביב, כמשל אקזסצינאליסטי לחיים במדינת ישראל של שנות האלפיים; הסופר והעורך ניר ברעם דיבר על התנועה בין מחוזות הזיכרון שנעה בין מרכז לבין פריפריה. לטעמי בלטה בחסרונה בערב אמירה בסיסית, על היות רומאן זה, קול מרכזי למציאות של הדור השלישי המזרחי בישראל.  (2006)
  • מוקס נוקס – מוקס נוקס הינו הרומאן החמישי של שמעון אדף. קצב הפרסום של אדף מסחרר. בכל שנה מאז 2008 הוא פרסם ספר. כותרת הספר "מוקס נוקס" מתרגמת בכמה אופנים: באופן הראשון "הזמן קצר" ובאופן השני "בקרוב הלילה נופל". באופן פרדוכסלי אדף נע נגד הזמן ופותח אותו לרווחה. הוא אינו אץ לספר סיפור גדול, עם עלילה גדולה. הוא מביא לנו את סיפור חניכתו של המספר הצעיר שמבקש לקרוא ספרי פילוסופיה ורומאנים ולהתרחק מהדת. ובו בזמן הוא מספר לנו את המחיר שמשלם אותו כותב רגיש בהווה, בשל הקריעה שלו ממשפחתו. בניגוד לספרים הקודמים אין כאן סיפור עלילה חדשני, בידיוני, אלא דווקא מסמך שיש בו מן הביוגרפי, המינורי והריאליסטי. אך השפה העשירה, הפיוטית, הנעלה של אדף שולפת את החומרים שממנה אנו מרכיבים את המציאות והופכת אותם לזרים. הקריאה לא פשוטה. סיטואציות פשוטות של הזדקנות ההורים ואי היכולת להכיל את סבלן והתפוררות גופם הופכת לשירה מופלאה בידיו של אדף.