הגירה והתלישות: ישראלים בברלין והפוליטיקה של מדינת המוצא

20140930_105611

אני יודע שהבטחתי לעצמי שלא לכתוב ברשת, חוץ מאירועים מיוחדים. ובכן זהו אירוע מיוחד. ספרי הראשון "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" מקבל התייחסות אקדמית ראשונה במאמר של החוקרת יעל אלמוג: "Migration and Its Discontents:
Israelis in Berlin and Homeland Politics".

המאמר קורא מחדש את החזרה לגרמניה של יהודיה, מתוך נקודת מבט אתנית וגזעית. מה קורה לסופרים מזרח-תיכוניים ולכתיבה הלא-אירופית, בכתיבה מחדש של הפיוס עם החברה הגרמנית פוסט השואה, ובתוך כך, מהן נקודות ההזדהות שלהם עם הערביות והאירופיות.

 

על האש בגן סאקר ביום השואה: לא להקל ראש גם במיעוט

מנגל: תמונת אילוסטרציה cc: flickr
מנגל: תמונת אילוסטרציה

פרסום התמונה של כמה חרדים שעשו "על האש" בגן סאקר בערב יום השואה היה צעד נכון. חופש הביטוי בישראל חשוב ואסור להשתיק תמונות, גם אם הן לא פשוטות, דווקא בשל הסכנה שיש מי שמנסה להדחיק את הבעיה. חרדים רבים, כמו רבים מהחילונים, לא תמיד מסתדרים עם הנרטיב ההגמוני, אבל הקריאה להצניע את השוני וההבדל לא באמת מסתדרת עם חופש הביטוי. לתקשורת יש הזכות והחובה לפרסם תמונות קשות שמצביעות על קונפליקטים המתרחשים בזמנים רגישים כיום השואה או כיום הזיכרון. 

אין לנסות לייפות את הדברים – מרבית החרדים שעשו "על האש" בירושלים ביום ראשון בערב ידעו שזהו ערב יום השואה. אין אדם בישראל שלא ידע – ערבים כיהודים, חילונים כדתיים, עשירים כעניים: כולם יודעים שמדובר ביום זיכרון שמאחד עם שלם, ויש לכבדו. אבל באופן מודע אותם אנשים בחרו ללכת ולהפגין חוסר כבוד כלפי אותם ניצולי שואה שחיים עדיין בקרבנו. אמנם לא צריך להשוות את הדברים לחילול השם, כפי שעשה הרב מצגר, שהרי המדינה שקבעה את יום השבתון אינה האחראית הרוחנית של האזרחים ומותר להם לנוע לכל מקום בכל יום, ואולם הצו הפנימי של כל אחד מאותם חוגגים היה יכול להנחותם לנהוג אחרת.יקומו הקולות שיאמרו שאלו רק העשבים השוטים של החברה החרדית בפרט ושל היהדות האורתודוקסית בכלל. אך זהו גם זלזול באלו שמתנגדים לנרטיב הציוני. הסיפור הכולל של החברה החרדית אינו אותו סיפור של הציונות. הוא סיפור אחר ומתנגד בהמון צורות ומחשבות לסיפור ההגמוני של מדינת ישראל. הסימפטום במקרה הזה – של יהודים אורתודוקסים שהלכו לעשות מנגל ביום השואה – הוא עמוק יותר ממה שידוע. ואיני אומר זאת כדי להסית. אני אומר את זה כי יש מציאות שבה התרבויות אינן חופפות ועלינו להיות ערים לכך.צריך לשאול שאלות קשות על החינוך בעולם החרדי ועל המקום של השואה בו. אסור לקבל בקלות את התשובות התיאולוגיות של החינוך הדתי האורתודוקסי. ראשי הקהילה וגם הקהילה עצמה צריכים לעשות בדק בית רציני ולבדוק היכן ואיך הם מקבלים את יום הזיכרון בתוכם. כל צורה הפוכה של זלזול וחוסר כבוד כלפי הערכים של היהודים האורתודוקסים היתה מתקבלת ברעש גדול.

גם אם אנשים בתוך הקהילה החרדית יאמרו שזהו שולי שוליה של הקהילה ויקלו ראש באמרות של אלו שעשו מנגל, אסור לקבל זאת. יש לסלוד מהדחייה העמוקה שמביעים רבים כלפי הערכים הכי בסיסיים של החברה היהודית. איני אומר שכולם צריכים להתאבל באותה דרך, אך יש כאן עניין של כיבוד מרחב ציבורי. אם יום אחד ישתנו החוקים של אותו מרחב, אז נשנה את דרך השיפוט.

יש דרכים שונות למרוד בישראליות ובחוקי המדינה, יש שהופכים את מעשה ההתנגדות שלהם לפוליטי אך יש כאלו שפשוט פועלים אחרת. אסור להקל בהם ראש, התופעה רחבה וקשה וראויה לטיפול נוקב ויסודי.

שותף למופע ערס פואטיקה שמתארחת בערב ספוקן וורד ושירה שחורה של קפה גיברלטר Cafe Gibraltar ! עם – "כושילאמאשלהם" וההצגה "פריחה שם יפה". בקיצור—-> אירוע נפיץ. ראו הוזהרתם וגם הוזמנתם!

*

שיר לבני זונות

שגנבו לאימא שלי את הקניות

טל איפרגן

 

שני נערים בחולצות לבנות

גנבו לאימא שלי את הקניות

יש לי אימא אחת ויחידה. דווקא לה?

בשעת ערב מוקדמת בה כנראה

איש לא פסע ברחוב, כך נדמה

אחרי אמי האחת הם עקבו

את תיק הגב לה חטפו. מה יעשו

בשמן זית ובמים? לא מתערבבים השניים.

דבש וסבון, שעועית קפואה

שתי קופסאות "טיים", חולצת עבודה מסריחה

אפילו אבקת כביסה למכונה

בתיק הגב לא הייתה

שכן

אין

מכונת כביסה.

שני נערים בחולצות לבנות

גרמו לאחת היחידה, בשעת ערב מוקדמת לבכות.

בני זונות,

אני מאחלת לכם לבשל את השעועית הירוקה

ולהחליק על שלולית של שמן עמוקה

אולי רק כך, שם, על הרצפה

תצליחו להבין מה היא מרגישה

כשהיא צמאה

למים.

 הגיבו בדף הפייסבוק שלי

המגילה השישית: ראיון עם מחבר מגילת השואה פרופ' אביגדור שנאן

שואת יהודי אירופה היא חורבן שמסרב לכל פירוש או הסבר תיאולוגיים. אולם למרות זאת נתחברה לפני כשבע שנים "מגילת השואה" – טקסט שלראשונה מנסה לעגן את זכרון השואה בהקשר דתי-ליטורגי. בראיון למתי שמואלוף מספר מחבר המגילה פרופ' אביגדור שנאן: "התחושה היתה כאילו מישהו כותב את זה דרכי"

לאורך ההיסטוריה, עם ישראל הכיר דרך אחת עיקרית לזכור ולהעביר לדורות הבאים את האירועים המכוננים בעברו: טקסטים וטקסים הקשורים בהם. כך נשמר זיכרון יציאת מצרים בספר שמות ובהגדה של פסח, זיכרון נס פורים נשמר במגילת אסתר, ואילו זכר חורבן בית המקדש נשמר במגילת איכה ובקריאתה בבית הכנסת בט' באב. המאה העשרים ידעה את אחד האירועים הנוראים בהיסטוריה היהודית, אם לא הנורא מכולם – השמדת ששה מיליון מעם ישראל וחורבן רוב מניינה ובניינה של יהדות אירופה. אולם אירוע זה נותר עד כה כנוכח בתחום ההיסטוריה החילונית בלבד, כאשר אפילו יום זיכרון ואבל דתי מיוחד לא נקבע עבורו.

ייתכן שכך התגבשה ההתייחסות לנושא משום שהעובדה שהשואה התרחשה כוללת בתוכה מניה וביה שאלות קשות באשר להשגחה האלוהית. אולם לפני כשבע שנים עלתה יוזמה לכתוב טקסט-זיכרון ליטורגי גם עבור יום הזיכרון הישראלי לשואה, ובכך להציב את החורבן האחרון על הרצף המסורתי של הזיכרון הקולקטיבי היהודי. מי שחיבר את הטקסט, שזכה לשם "מגילת השואה", הוא פרופ' אביגדור שנאן מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. לרגל יום השואה שוחחנו עמו על המגילה, תוכנה ונסיבות כתיבתה.

"הכול התחיל מיוזמה של יהודי מקנדה, אלכס אייזן שמו, שחשב שאין ביטוי ליטורגי מתאים לאירועים הקשים של המאה העשרים", מספר שנאן. "הוא גייס כספים ופנה לרבנות הראשית – שדחתה אותו. הוא פנה לאוניברסיטת בר אילן אך הם לא האמינו בחזונו. לבסוף פנה לתנועה הקונסרבטיבית, שאימצה את הרעיון. הוקמה ועדה, שהייתי חבר בה, ובמהלך הדיון הועלתה ההצעה לפנות לסופר אהרון אפלפלד. אבל לא עלה בידו להציע טקסט מתאים, כי אף שהוא סופר מצויין, כותב שלא מבאי בית הכנסת היה מתקשה לכתוב את המגילה. בסוף קיבלתי על עצמי את הכתיבה".

איך עובדים על טקסט כזה?
"התהליך היה ארוך ומורכב. עבד עימי צוות של אנשי ספרות, תיאולוגים, היסטוריונים ומומחים לשפה, וכולם בדקו את הדברים. ועם זאת המגילה עצמה נכתבה תוך שש שעות, בסערת נפש, מבלי שהייתי מודע למה שיוצא. התחושה היתה כאילו מישהו כתב את זה דרכי. מבנה המגילה היה מוכתב מראש: שישה פרקים, במקביל לששה מיליונים שנכחדו בשואה. בהתאם למבנה זה המגילה כוללת מבוא, שלושה סיפורים, קינה וסיכום. הראשון שבסיפורים הוא סיפורו של עיתונאי גוי המתאר את החיים בגטו, השני של נערה יהודיה גרמניה בתוך מחנה עבודה, השלישי של יהודי פולני במחנה ריכוז. האֵימה גדלה מטקסט לטקסט והפחד מתעצם, עד לקינה. ועוד, אני לא מוכן לוותר ולהציע את הפתרונות השונים שהוצעו לשאלת מקומו של האלהים בשואה, כגון שאלוהים מת באושוויץ או שהשואה היא עונש על החילוניות והציונות".

אז מה התשובה שלך?
"התשובה שלי שלא נוכל להבין. נצטרך לחיות עם הידיעה האיומה הזאת. נדרש לחיות ללא תשובה. השאלה 'איפה היה אלוהים?' היא אחת השאלות הדתיות החשובות שחווה העולם היהודי לאחר השואה. השאלה הזאת מתבטאת בחוויות של הדמויות, שלמשל לא יודעות לשאול. אני יכול לתאר את זה כדומה לחוויה של איוב. הוא מנסה להבין מדוע אלוהים מתנהג אליו בצורה כל כך קשה. אבל הוא מחליט להמשיך. בהתחלה הוא מאשים את עצמו. ובסוף הוא משתתק. אתה צריך להבין שזאת השאלה התיאולוגית אולי הכי קשה. היכן היה אלוהים בשואה? אבל אינני יודע, איך ומדוע. ושוב אני חוזר שאיני מקבל עלי את התשובות הפשוטות של אלוהים מת, או אלוהים מעניש".

 "השכינה נתנה לי לכתוב"
הרבנות הראשית, כאמור, לא נענתה להצעה ליטול חלק בחיבורה של מגילת השואה. פרופ' שנאן מספר שגם היהדות האורתודוקסית בכלל לא גילתה עניין במגילה: "האורתודוקסים לא נכנסו לזה, משום שהגישה האורתודוקסית קצת מאובנת ולא מקבלת חידושים. ההתקבלות של המגילה היתה במסגרת התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית). המגילה הוצגה עם חזנים ומקהלה בקנדה. היא תורגמה לשפות שונות, ביניהן צרפתית, גרמנית, רוסית ואנגלית. זה גם מבוצע בישראל, אבל לא בכל בתי הכנסת המסורתיים. בכל מקרה ההצלחה הייתה יותר במסגרות של התנועה המסורתית, זה לא פרץ מחוץ לכך".

נתקלת בקריאות למגילה שחשת שהן שונות?
"לא היו קריאות חדשניות שהיממו אותי. לפעמים רבנים מתקשרים ומבקשים ממני הבהרות לגבי נושאים מסוימים. למשל, שואלים האם בכוונה הזכרתי תזמורת או רכבת בכל פרק ופרק. הרכבת של אושוויץ והתזמורת הם שני הלייטמוטיבים בטקסט. בנוסף, באנגליה כתבו אותה על מגילת קלף".

המגילה נכנסה לקאנון ספרות השואה?
"במחקר על ספרות השואה מזכירים את זה כחלק מהניסיונות הספרותיים להתמודד עם הנושא".

היא מתאימה לבני נוער?
"המגילה היא מודולרית. לדעתי, הפרק הראשון, הרביעי והאחרון מתאימים יותר, ובכל מקרה אפשר לוותר על חלק אחד או משנהו. לא פעם סיפרו לי שקראו בבית ספר פרק אחד מתוכה. החלק של הקינה הוא יותר דתי, ויש בה אלוזיות ל'על אלה אני בוכיה' ממגילת איכה. נתתי במגילה גם טעמים של מגילת איכה".

בתור פרופסור ואיש אקדמיה, איך הגעת לחיבור מגילה ליטורגית שמלווה במוזיקה?
"אני בעצם מוזיקאי מתוסכל – עד גיל 18 האמנתי שהקריירה שלי תהיה כמוזיקאי. אני נגן ויולה, ניגנתי בתזמורת הגדנ"ע, נסעתי בעולם עם תזמורת זו וקיוויתי להמשיך בתזמורת צה"ל. אבל אז עברתי למשהו אחר. אבל מגילת השואה היא אירוע טקסטואלי חד פעמי מבחינתי שהשכינה נתנה לי לכתוב. משהו היה צריך לתת לכך, בתוכי, ביטוי פואטי".

הקראת את המגילה להוריך?
"אבי כבר לא היה בחיים. אבל הקראתי לאימי".

ואיך היא הגיבה?
"היא בכתה".

הראיון התפרסם לראשונה בבית אביחי

החלב השחור לא נגמר: על שירת פאול צלאן

השירה של פאול צלאן ביקשה ליצור שפה מתוך הכאוס, כדי "לצאת מתוך אלף האפילות" 

האמירה הידועה של התיאורטיקן והפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו על כך ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות," מתחדדת אחרי קריאה בשיריו של פאול צלאן – מגדולי המשוררים הליריים היהודים שכתבו בשפה הגרמנית.  צלאן, שנולד בצ'רנוביץ' שברומניה ,1920-ב לא שתק כבקשת אדורנו, אלא חיפש להוציא את השפה מתוך האילמות שלה מול מכונת הרצח. בנאום לרגל קבלת פרס העיר ברמן לספרות בשנת 1958 טען כי: "היא, השפה, נותרה לא אבודה, כן, למרות הכל. אבל עתה צריכה היתה לעבור ולצאת מתוך היעדר התשובות שלה עצמה, לעבור ולצאת מתוך היאלמות נוראה, מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית. היא עברה ויצאה ולא היו לה מילים למה שאירע, אבל היא עברה דרך ההתארעות הזאת. עברה ויצאה ושוב ניתן לה לצאת לאור היום."

שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה, מעניק לקוראי העברית ב"תפנית-נשימה: מבחר משירי פאול צלאן" הצצה למכניקה ולתהליך המסועף שבעטיו התמזג שבר השואה בתרבות. שכן שיריו של צלאן, ששרד את המלחמה בעבודות כפייה, הם הבבואה של יציר הכלאיים האמנותי הזה.  הפואמה שעומדת כמגדלור מעל שירת צלאן הענפה היא "פוגת מוות," שנכתבה על ידי צלאן לפני סוף מלחמת העולם השנייה וזכתה בתרגומים לשפות רבות. הפואמה פורסמה לראשונה, בתרגום לרומנית, בשם "טנגו המוות." זנדבנק הביא את היצירה בנספח לספר, כחלק משלושה שירים מתוך "סורג שפה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ,1994 עמוד151). אלא שלצידה של "פוגת מוות," שהפכה עם השנים לסימבול שואה קונצנזואלי, יש אילן מלא פרי של שירה מאוחרת יותר, שפרחה סמוך לסיום המלחמה, והמשיכה – אם כי לעיתים במבנה שונה – בשהותו בפאריס בשנות .50-ה הקובץ כולל אף שירים מירושלים, שבה ביקר צלאן,1969-ב ביקור שהניב לו מכרים ישראלים, וגם 19 שירים חדשים.

בשנים המוקדמות פיתח צלאן קול של משורר ייחודי, כאוטי-סוריאליסטי. האדמה והנבירה בה נוכחות ברבים משיריו, גם ב"פוגת מוות"

"חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב / שותים צהריים ובוקר שותים עם לילה / שותים ושותים / כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף"

אבל בשירים אחרים נראה כי השפה אינה מספיקה לצלאן, והוא מנסה, מתוך הכאוס, לבנות שפה. "שברתי להם את לשונם," כתב בזמנו אבות ישורון – שאף הוא חיפש מילים בעקבות הטראומה שטמונה בעבר משפחתו.

השירה של פאול צלאן מבשרת את שקיעתה של המודרניות. צלאן ראה בתרבות האירופית שלאחר השואה מרעה של ברבריות (במהלך ההרג מבקשים שנרקוד בנגינות במחול). אך בכל זאת, כפי שכתב, השירה היא חלב שחור שאנחנו שותים. גם אחרי האסון הגדול ביותר, אנו זקוקים לשתיית שירה.

הביקורת התפרסמה לראשונה בישראל היום | עוד על הספר באתר של אלי הירש

התראיינתי לפטר וולגין, עיתונאי בולגרי, שרצה לדעת מה קרה במחאה של 2011 ואיך זה התחבר לתרבות, לשירה ולדור החדש בישראל. בבולגריה הרוחות סוערות והיה חשוב להם להשוות עם הניסיון הישראלי. מה גם שזה היה יום לפני איזכור שואת יהודי בולגריה. תוכלו להאזין בלינק הבא.

איך כותבים את מלקולם אקס בעברית

מלקולם אקס: "מהפכה היא כמו שרפה ביער", מאנגלית: רעיה ג'קסון (שהוסיפה הערות), ערך: ראובן מירן,הוצאת נהר ספרים 2010, 241 עמ'

את האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס קיבלתי מחבר שהיגר מישראל לארה"ב. הוא רצה שאלמד על המורכבות של היחסים בין היהודים לשחורים. לדעתי הוא חש כעס על האמירות הכוללניות של אקס כלפי היהודים.קראתי את הספר והתלהבתי כל כך, שמצאתי את עצמי מסיים תזה בהצטיינות על היחס שבין האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס לבין הביוגרפיה הקולנועית שעיבד הבמאי ספייק לי. מצאתי שהביטוי של אקס כלפי הקהילה היהודית היה ביטוי גם לדיאלוג ולא רק לסגירות. היכולת של אקס להשתנות במשך שנות פעילותו ולגבש תודעה רדיקלית, מזכירה לא מעט הוגים יהודים שחיו כמיעוט בתוך רוב, ובשל היותם נרדפים נאלצו לנוע כל הזמן ולהשתנות, והפריווליגיה של שייכות והגמוניות נשללה מהם.

המשך קריאת הפוסט "איך כותבים את מלקולם אקס בעברית"

איך משתחררים מהמסילה: על הספר "הרחק מהמסילה" של חנה יבלונקה

 

2_hh

"הרחק מהמסילה" מראה כיצד הזכרון ההיסטורי של השואה קשור ליחסים החברתיים המורכבים שבין מערב ומזרח, מדינה ושאלות בין דוריות. חנה יבלונקה פותחת את הפרק הראשון של ספרה החדשני במילים: "קורותיהם של יהודי צפון-אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה נכתבו רק בחלוף כמה עשרות שנים" (עמ' 27).

הספר מתחקה אחר הסיפור ההיסטורי (החסר) של יהדות צפון אפריקה בשלוש קהילות מרכזיות – שבכל אחת מהן ההתרחשות ההיסטורית בעת השואה היהודית היתה שונה: קהילת יהודי לוב, קהילת יהודי תוניס וקהילות יהודי אלג'יריה ומרוקו.

הספר עובר מתיאור היסטורי של גורל קהילות יהודי צפון-אפריקה לדיון רחב יריעה בשאלת העיבוד והזיהוי של הזכרון הייחודי להם בידי המדינה. יבלונקה גם בודקת כיצד הקהילות של המזרחים בישראל זיהו את עצמם (בין השאר גם קהילת יוון, עיראק, הבלקן ועוד) בתוך המרקם החברתי הישראלי המורכב.

הפרק האחרון והמעניין ביותר, לטעמי, מתמקד בשינוי החד שעברו הדורות המזרחים השונים. כך בולט הרצון של הדור השני המזרחי להשתייך ל"ישראליות" בהקשר של זכרון הקיבוצי של השואה. הדור השלישי המזרחי בניגוד לקודמו רואה את עצמו כשותף לגיטימי בעיצוב זכרון השואה וקורא תיגר על דפוסי הזכרון.

כותרת הספר מצביעה על שני מושגים שהפכו לכלי משחק בידי הלאומיות והמדינה: "המזרחים" ו"השואה". כבר בפתח הדבר מתחילים המושגים להופיע אלו אחד לצד השני. בנוגע למזרחים קובעת יבלונקה כי: "בשל המבנה הדמוגרפי של מדינת ישראל מתקשים ישראלים רבים להבין שהעם היהודי מהבחינה ההיסטורית והמספרית הוא עם אירופי" (עמ' 15).

היא מסבירה את התפיסה ההיסטורית השגויה בעליונות אירופית כללית שמתוכה ניזונו יהודי אירופה: "אולי בדומה לעמי אירופה שבתוכם חיו, שראו את אירופה כמרכז העולם ומרכז התרבות כאחת. על בסיס מקורותיה הרעיוניים, ההיסטוריים והחברתיים הייתה גם התנועה הציונית תנועה אירופית" (עמ' 15).

דווקא בשל כך האמינו העולים שהגיעו מאירופה, כי מיבשת אירופה יישאב עיקר כוח האדם למהפכה הציונית. אסון השואה קובעת יבלונקה: "נתפס בעיני בני היישוב כחורבן לאומי וגם כשכול אישי, וכבש לחלוטין את תודעתם ואת רגשותיהם לשנים רבות" (עמ' 16). ראשי העלייה השנייה ששלטו במוסדות היישוב ואח"כ כמעט ברציפות עד המהפך הפוליטי בשנת 1977 היו לאלו שאיחדו בין הזכרון ההיסטורי של השואה לבין הרעיון הלאומי.

מקימי המדינה (ברוח העלייה השנייה) היו לאלו שדחקו את המזרחים לשולי השיח עד שהיו לשקופים בתודעתם בשלוש העשורים הראשונים לקיומה של המדינה.

מתי נזכרו במזרחים?

יבלונקה מערערת על הקביעה של סמי שלום שיטרית כי רק עם השואה, כשחרבה יהדות אירופה, נזכרה הציונות ביהדות אסיה ואפריקה. ראשית היא טוענת כי הציטוט שהביא שטרית מפי ברוך דובדבני, מנהל מחלקת ההגירה של הסוכנות היהודית נאמר רק בשנת 1976. שנית, יבלונקה נסמכת על ערך החוויה של החיילים הארץ-הישראלים במפגשם עם יהדות צפון-אפריקה. שלישית, היא טוענת כי היישוב בארץ-ישראל שמע והכיר את קהילות יהודי צפון-אפריקה עם התקדמות הצבאות הגרמנים של רומל. אך טיעוניה של יבלונקה עומדים בסתירה לטיעון כי יהודי-אירופה פעלו בעליונות אירופית כלפי קהילות יהודי המזרח. כיצד אם כך נוצרה עליונות אירופית והאם היא נעלמה, או טושטשה עם השנים בישראל.

הספר לא הצליח להבהיר את היחסים המורכבים בין הלאומיות והאתניות בהקשר הציוני. כדי להבין ולהתחקות אחר הקטגוריה המזרחית לא מספיק דיון היסטורי בתופעות של השכחת הסיפור המזרחים או השלמת החסר.
כדי להבין את עליית הנאצים בתקופת מלחמת העולם השניה צריך להבין את ההיסטוריה של הכיבוש האירופי ויסודות המחשבה הגזעית האירופית. ובתוך כך צריך להבין כיצד התודעה היהודית קיבלה עליה את היותה ה"אחר" התיאולוגי של אירופה . שכן, המבט האנטישמי שהושלך על היהודים באירופה נדד עימם לארץ-ישראל. אלה שוחט מלמדת אותנו כי היחסים בין המזרח והמערב בלב הלאומיות הציונית עומדים בתוך שורה של ניגודים. המזרח הוא גם אזור של תת פיתוח ונחשלות וגם אזור של העבר התנכ"י. המזרח הוא גם מרחב שבו צריך להנחיל את ערכי המערב כחלק מגאולה של העם היהודי, אך גם מרחב שמדכא את הערבי.המערב הוא גם אתר של פשע היסטורי של אנטישמיות וגם אותו אידיאל ערכי שבזכותו חוזר העם היהודי להסטוריה. בכדי לשנות את גבולות הלאומיות הציונית, על הספר היה לעמוד קודם אל מול התשתיות שעיצבו אותה. שכן השלמה של היסודות ההיסטורים החסרים, או התחקות על התופעות השונות היוצאות מתוכה לאורך השנים, לא יכולים להסבירם לגמרי או לתקנם.

הביקורת התפרסמה לראשונה באתר "ידיעות-אחרונות" במדור "ספרים" ב-30.04.2008