תעלו על התדר של עדי קיסר בקפה גיברלטר

20130720-101321.jpg

לפני שבוע עדי קיסר עורכת "ערס פואטיקה", אירחה אותי בפנתיאון של קפה גיברלטר ברדיו של התדרבתוכנית הקראנו והשמענו יצירות פואטיות ומוזיקליות מן המזרח בין השאר של סמי שלום שיטרית כותב קסידה לזכרו מחמוד דרוויש ושיר מקסים על אכילת מנגו של ברכה סרי ז״ל. הבאנו שירה מעולה אלמוג בהר וראפ של קלקידן ותרגום של יוסי יונה ל׳פוג אל נחל׳ ועוד. תהנו

https://fbcdn-sphotos-d-a.akamaihd.net/hphotos-ak-frc1/s720x720/581045_509541709089777_1241782333_n.jpg

פרופ' יוסי יונה: אם מישהו חושב להחליף את ההמנון העיראקי בהמנון חדש, אז אחד המועמדים שמן הראוי שיחליפו אותו זה בטח השיר "מעל צמרות הדקלים". זהו שיר שכל יוצאי עיראק בישראל, ולא רק הם, שמעו אותו פעמים רבות. אין פלא שגם דודו טסה, הנכד של אחד מגודלי הזמר העיראקים, הקליט ביצוע משלו לשיר הזה. אז הנה דודו טסה חג "מעל צמרות הדקלים; והנה התרגום שלי למילות השיר המוכר.

מעל צמרות הדקלים (فوق النخل)

מעל צמרות הדקלים, הו אבי, מעל צמרותיהם הנישאות
איני יודע הזהו בוהק הירח או לחייה הסמוקות
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

וכי ישאלוני מה מקור מחלתי אומר את היא מקורה
כך נגזר עלי, הו אבי, וכך האל רצה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

אני שטרחתי סביבך ושאת כוחותי עליך כיליתי
הכיצד תתכחשי לכל אשר למענך עשיתי
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

לא אפנה עורף לאהבתי גם אם התאיידה ונעלמה
עודי מייחל שתחייה עמי, זו שפרי ההדר ניחוחה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

**

שבוע טוב!

החלב השחור לא נגמר

השירה של פאול צלאן ביקשה ליצור שפה מתוך הכאוס, כדי "לצאת מתוך אלף האפילות" 

האמירה הידועה של התיאורטיקן והפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו על כך ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות," מתחדדת אחרי קריאה בשיריו של פאול צלאן – מגדולי המשוררים הליריים היהודים שכתבו בשפה הגרמנית.  צלאן, שנולד בצ'רנוביץ' שברומניה ,1920-ב לא שתק כבקשת אדורנו, אלא חיפש להוציא את השפה מתוך האילמות שלה מול מכונת הרצח. בנאום לרגל קבלת פרס העיר ברמן לספרות בשנת 1958 טען כי: "היא, השפה, נותרה לא אבודה, כן, למרות הכל. אבל עתה צריכה היתה לעבור ולצאת מתוך היעדר התשובות שלה עצמה, לעבור ולצאת מתוך היאלמות נוראה, מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית. היא עברה ויצאה ולא היו לה מילים למה שאירע, אבל היא עברה דרך ההתארעות הזאת. עברה ויצאה ושוב ניתן לה לצאת לאור היום."

שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה, מעניק לקוראי העברית ב"תפנית-נשימה: מבחר משירי פאול צלאן" הצצה למכניקה ולתהליך המסועף שבעטיו התמזג שבר השואה בתרבות. שכן שיריו של צלאן, ששרד את המלחמה בעבודות כפייה, הם הבבואה של יציר הכלאיים האמנותי הזה.  הפואמה שעומדת כמגדלור מעל שירת צלאן הענפה היא "פוגת מוות," שנכתבה על ידי צלאן לפני סוף מלחמת העולם השנייה וזכתה בתרגומים לשפות רבות. הפואמה פורסמה לראשונה, בתרגום לרומנית, בשם "טנגו המוות." זנדבנק הביא את היצירה בנספח לספר, כחלק משלושה שירים מתוך "סורג שפה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ,1994 עמוד151). אלא שלצידה של "פוגת מוות," שהפכה עם השנים לסימבול שואה קונצנזואלי, יש אילן מלא פרי של שירה מאוחרת יותר, שפרחה סמוך לסיום המלחמה, והמשיכה – אם כי לעיתים במבנה שונה – בשהותו בפאריס בשנות .50-ה הקובץ כולל אף שירים מירושלים, שבה ביקר צלאן,1969-ב ביקור שהניב לו מכרים ישראלים, וגם 19 שירים חדשים.

בשנים המוקדמות פיתח צלאן קול של משורר ייחודי, כאוטי-סוריאליסטי. האדמה והנבירה בה נוכחות ברבים משיריו, גם ב"פוגת מוות"

"חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב / שותים צהריים ובוקר שותים עם לילה / שותים ושותים / כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף"

אבל בשירים אחרים נראה כי השפה אינה מספיקה לצלאן, והוא מנסה, מתוך הכאוס, לבנות שפה. "שברתי להם את לשונם," כתב בזמנו אבות ישורון – שאף הוא חיפש מילים בעקבות הטראומה שטמונה בעבר משפחתו.

השירה של פאול צלאן מבשרת את שקיעתה של המודרניות. צלאן ראה בתרבות האירופית שלאחר השואה מרעה של ברבריות (במהלך ההרג מבקשים שנרקוד בנגינות במחול). אך בכל זאת, כפי שכתב, השירה היא חלב שחור שאנחנו שותים. גם אחרי האסון הגדול ביותר, אנו זקוקים לשתיית שירה.

הביקורת התפרסמה לראשונה בישראל היום | עוד על הספר באתר של אלי הירש

התראיינתי לפטר וולגין, עיתונאי בולגרי, שרצה לדעת מה קרה במחאה של 2011 ואיך זה התחבר לתרבות, לשירה ולדור החדש בישראל. בבולגריה הרוחות סוערות והיה חשוב להם להשוות עם הניסיון הישראלי. מה גם שזה היה יום לפני איזכור שואת יהודי בולגריה. תוכלו להאזין בלינק הבא.

עידן העבדות לפי גירסת טרנטינו: לא לפוליטיקה של זהויות והיסטוריציזם

כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה
כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה

הסרט החדש של הבמאי הידוע קוונטין טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים", חוזר לתקופה האכזרית של העבדות – תקופה שהיא הטראומה הקשה של ההיסטוריה האמריקנית. טרנטינו עושה את המהלך ההיסטורי הקולנועי דווקא בעיצומו של עשור ששייך לנשיא ברק אובאמה. אך מדוע לחזור לתקופת העבדות כשיש כבר נשיא שחור, שנבחר לשתי תקופות של נשיאות?

בסרט אנו עדים לזוועות חייו של ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד שחור שמשתחרר ומנסה בכל כוחו לשחרר את ברומהילדה אשתו (קרי וושינגטון) המוחזקת כשפחה באחוזת קנדילנד. הוא משתחרר מהעבדות ונוקם באדון האלים, בעל האחוזה קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו). מדוע טרנטינו – שאינו ידוע כפעיל לזכויות השחורים ולא כבמאי חברתי – מייצר סרט של נקמה שחורה וסיום העבדות מאות שנים אחרי סיומה בפועל? מה החשיבות ההיסטורית של הסרט בזמנים שבהם התיקון לשחורים בארה"ב כבר נעשה?

הקולנוע האמריקני כמעט לא עוסק בעבדות, ועובדה זאת מביאה את טרנטינו לביים סרט אלים במיוחד, על גבול הגרוטסקה. טרנטינו אינו היחיד שחוזר לגעת בנושא, גם סטיבן ספילברג מביים אפוס על חיי לינקולן, שחרת על דגלו את ביטול העבדות דרך התיקון לחוקה האמריקנית.

לחצו על התמונה למאמרים אחרים שכתבתי על ספייק לי
הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט

טרנטינו מצליח היכן שהקולנוע האפריקני-אמריקני שותק. הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט. הוא לא רואה תיקון כשבמאי לבן מגיע ומדבר על דמויותיו במילת הגנאי "ניגר". ספייק לי נחרד מהפיכת העבדות למערבון ספגטי פוסט-מודרני, שאין לו שום קשר לאמת ההיסטורית. אך בואו נזכור שגם ספייק לי עצמו לא ביים אפוס היסטורי שכזה מאז הסרט על מלקולם אקס ב-1992. ואולי יש מידה של קנאה, כשבמאי גדול מייצר סרט ארוך במיוחד על הנושא.

הקולנוע נחשב למוזה החדשה שדרכה אנו מבינים היסטוריה. אנשים מתייחסים לסרטים על השואה או על מלחמות כאמת היסטורית שאין עליה עוררין. אך טרנטינו לועג ליוצרי הקולנוע שמתיימרים להיות היסטוריונים, וכאן האמת שלו מתרחבת הרבה מעבר לאמנות שלו. מתוך הסרט, כמו גם מיצירות אחרות בעשור השני של המילניום החדש, אנו למדים שאין דרך אחת להציג את ההיסטוריה. אפשר להציג את השואה, למשל, כדרמה הוליוודית ("רשימת שינדלר") או כקומדיה ("החיים היפים"). במקרה הזה, הבלבול של הזמנים שהולך לאורך כל הסרט הוא הבלבול שבו גם אנו מצויים.

נכון, אובאמה נבחר, אך האם הוא משרת את כל השחורים? מובן שלא. הדמות שלו היא ייצוגית ונותנת שאיפה דמוקרטית לכל מיעוט להתקבל ולהנהיג, אך לא יותר מזה. טרנטינו לא מאמין בשאלת הפוליטיקה של זהויות, הוא לועג למחשבה השמאלנית המקובלת של שחור ולבן. בסרט שלו אפשר לראות גיבור במשקפי שמש הולך באחוזת עבדים. כלומר, אי אפשר להגיד שהיתה עבדות בלי להיות בהווה – ולהפך. וזאת העבודה הרצינית של טרנטינו: לבלבל את היוצרות ולטשטש את הגבולות המרכיבים את הפוליטיקה. וזה מה שהפחיד אולי את ספייק לי, שרואה אשמה גדולה באדם הלבן, ולא יכול להכניס את ההווה לעבר – ולהפך.

הדעה התפרסמה לראשונה בישראל היום

הקשיבו לפסקול הסרט:

עוד בנושא: נירית בן-ארי | טרנטינו בעצם גזען – הארץ

כמה הן יפות, הערביות האלה | יובל גלעד

cc: flickr By rafa_luque How to Clean Modern Art
cc: flickr By rafa_luque How to Clean Modern Art

הכוח מייצר חלוקת עבודה במרחבים שונים, ויובל גלעד מתמרד נגדה במבט ביקורתי.

אני מזדמן לאחרונה לספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, ושם, בחריצות מדכדכת, ערביות מנקות את הרצפה בזמן שהקולוניאליסטים האשכנזים פוסעים להם מעדנות מהרצאה להרצאה בדרכם להרוויח הרבה כסף, או שיש להם כבר כסף מההורים. כשהייתי בתא השירותים נכנסה המנקה הערבייה ושאלה אם יש מישהו. עניתי שכן, ענתה סליחה ויצאה. רציתי לבקש סליחה ממנה. שנאתי את עצמי על היותי בצד המנצח, החזק, הכוחני, הכובש כלפי הפלסטינים, הגזעני כלפי הערבים-ישראלים, וזאת על אף היותי ציוני בכל זאת.

לא יודע אם המנקה הזאת הייתה בעלת תעודת זהות כחולה, או פלסטינית מיובאת בשביל שכר רעב שברעב. פעם אחרת עברתי במסדרון בו ניקתה ערבייה אחרת, והיא גערה בי שעברתי בזמן שהיא מנקה. קצת התעצבנתי, אבל אז קיבלתי את הזעם שלה, לא על זה שעברתי לתומי, אלא על הסיטואציה של משרתת בהיכל הידע. אין רע בעבודה "שחורה", יש רע בכך שכל עובדי המקדונלד'ס באוניברסיטה הם ערבים וערביות. ושהם עושים את מלאכתם בנמיכות קומה שאינה אופיינית לישראלים, מתוך הכרת תודה על כך שמוכנים להעסיק אותם בכלל.

ובו זמנית, באופן ממש משמח, רואים בקמפוס יותר ויותר סטודנטים וסטודנטיות ערביים וערביות. שומעים יותר ערבית. זה פשוט כיף, ומעורר מחשבות כמה טוב יכל להיות כאן במדינה דו לאומית, אם רק היו רוצים זאת באמת, שני הצדדים. כמה הן יפות, הערביות האלה. עם החג'אב, באות לאוניברסיטה מהשד יודע איפה, באוטובוסים על אוטובוסים, כדי להשיג קצת השכלה שתאפשר להן להיות מורות או אחיות, בשכר שנחשב גבוה עבור ה"מגזר", כפי שמכנים אותו, הערבי. מעטות יכולות להרשות לעצמן ללמוד מקצוע מכניס יותר, וממילא אחרי הלימודים הן אמורות בדרך כלל לחזור לעבוד בכפרים ולגדל את הילדים ולעבוד בו זמנית.

כמה אהבה לחיים יש בפניהן. וכמה יפה הנחישות בפנים. אין צורך בגוף כמעט עירום, ולא אכנס לשיח הפמניסטי. הן פועלות לשינוי חברתי- כלכלי במצב הערבים הישראלים, הרבה פעמים בניגוד לעמדת הבעלים הפטריארכאליים, או עם הסכמה רפה. הן באות ללמוד במקום שבו התרבות שונה מאה ושמונים מעלות, שבו המרצים האשכנזים היהירים שטסים מכנס לכנס שופטים את עבודותיהן בלי כל התחשבות בקשיי השפה, שאינה שפת אימן. בכלל, נשים מחזיקות עולם שגברים מנסים להרוס כל העת.

אפשר להתחיל לשמוע ערבית

בשבתות בערב אני ואשתי נוהגים לנסוע ליפו, לטיילת הממשיכה עד בת ים. יפו יפהפיה כמובן, אבל מה שמושך אותנו לא פחות זה שכשחוצים את הנמל לכיוון בת ים, אפשר להתחיל לשמוע ערבית, עברית ורוסית במעורבב, מטובלים על ידי תיירים מזדמנים.

הערבים הישראלים הם היהודים האחרונים של המדינה. הם מיעוט מסתגל על אף שאחיהם כלואים מאחורי חומות, הם דבקים בדתם על אף פיתויים כלכליים ואחרים לחרוג ממנה, הם מנגבים את היריקות הגזעניות מפניהם וממשיכים לחיות ולאהוב.

אז כמובן שאני מצביע חד"ש או דע"ם בבחירות הבאות. לא מצביע לאף אחד מהחזירים היהירים של המפלגות היהודיות. ואם יש בין הקוראים שמאלנים אמיתיים, אני מציע לכם לעשות כמוני. כי הסיכוי היחיד לשפיות במקום הזה מגיע מהערבים הישראלים, לא משנה כמה בעייתיים לפעמים הם נציגיהם בכנסת.

סוף העולם – זה התחיל כשהפסקנו לחלום?

ה-21/12 הוא הדבר שהכי מפחיד את הדור הצעיר. העובדה שהאנושות עדיין יכולה לדמיין איך היא נעלמת ברגע אחד מפתיעה. ומצד שני, מבט אל המציאות מגלה שבקצב החיים המהיר שבו אנו חיים, אין לנו יכולת לשרוד

יש ממה לפחד? צילום׃ יוטיוב

באחת מסדנאות הכתיבה היוצרת שאני מעביר שאלתי את הנערים והנערות ממה הם פוחדים. כולם ענו – "סוף העולם". הופתעתי, משום שלא ידעתי דבר על התאריך והמשמעות שלו. ושוב הודיתי לעצמי שאני לא נשאר בבית וכותב, אלא יוצא החוצה ומקשיב לקצב האמיתי של החיים.
הפחד של התלמידים שלי היה גם מחויך וגם חרדתי. הם גם צחקו על סוף העולם והמשמעויות של התאריך הזה לגבי עולמם וגם פחדו מאוד. משהו בתוכם רצה לחיות, לנגוס בחיים, לאסוף חוויות, להתבגר לתוך העולם החדש והמופלא שעומד בפניהם.

כולנו מבינים שהפחד מסוף העולם, לפי גירסת המאיה אינו רק פחד מכיליון והשמדה המונית. הפחד הזה הוא קודם כל תופעה עולמית שמאחדת מיליארדים. החיבור הזה בין היסטוריה קדומה לימים עכשוויים כבר חלף מעלינו עם המעבר לשנת 2000 שבו גם שמענו נבואות קשות על סוף העולם. כיצד האנושות במאה העשרים ואחת יכולה לדמיין שברגע אחד היא תיעלם. פשוט מאוד, הדתות כולן בנויות על ההבטחה שעולמנו הוא רק מסדרון שייקח אותנו אל עולם חדש, בין אם זה לעולם הבא היהודי, לרגע שאחרי ארמגדון של הנוצרים, לגלגול הבא של הבודהיזם.

הנערים והנערות צדקו, בהרגשתם, החיים שלנו תלויים על בלימה. הנה רגע והם נעלמים. המציאות הזאת סביבנו היא חלום שיתפוגג ברגע, מישהו יעיר אותנו ועולם שלם יחזור לחשיכה. מדהים לראות ששום טכנולוגיה, או מדע לא יכולים לעקור, לסרס ולהחליף את הפחדים הכי קמאיים שלנו. לא. הפחד הזה לא ניזון מתבונה רציונאלית, הוא תת קרקעי, וזורם מתחת למודע, כמו זרם הלבה מתחת להר הרגע.

ובכלל איך נראה פחד מסוף העולם? אם היינו צריכים לתת לו דימוי או מטפורה, או אם היינו רוצים להחזיק אותו ביד ולהראות אותו לעולם. ובכן, אחת מהתעלומות הגדולות, שלכאורה הוסברו בידי המדע, הוא קיומו של כדור הארץ בתוך מערכת של כדורים אחרים, שתלויים בתוך חלל, בין מערכות כוכבים אחרות. ובין כל החלל הזה שום אורח מעולם אחר לא בא לבקר, אפילו לא התקשר. אנחנו לגמרי לבד, על כדור שמוקף בחלל. מה זה החלל הזה. ובכן הוא דימוי מצויין לפחד המקיף אותנו, לאי ידיעה, לסופיות של בני התמותה. איננו יכולים לוותר על הרחם של מערכת החלל ואיננו יכולים להבין את מי השפיר הריקים האלו שמקיפים אותנו ומדוע יש לכל תאריך תפוגה. וכשנתפוגג, האם הסתיימנו לגמרי. נולדנו אל הריק ונמות אליו.

המציאות יותר מפחידה מבני המאיה
בכל זאת, מדוע הפחד הזה מסוף העולם, באמצעות תאריך עתיק, של תרבות עליונה ונכחדת כשל בני המאיה, הפך לרלוונטי לחיינו. איזה משמעות יש לתאריך הזה אם נרצה לחפש הקשר מלבד החשש, הדאגה והבהלה מפני חוסר ההיגיון הבסיסי בקיומנו. לדעתי אחת מה(מ)סיבות לאזעקת סוף העולם הנשמעת בחדרי הלב מסביב לכדור הארץ, תהיה בכל זאת ההתעוררות הירוקה.

אנו יודעים יותר מתמיד שמשאבי כדור הארץ הולכים ומתמעטים. שבקצב החיים המהיר שבו אנו חיים, אין לנו יכולת לשרוד. שבו אוכלוסיית העולם גדלה אל אבדון. דו"ח מדד כדור הארץ קובע כי: "טביעת הרגל האקולוגית של המין האנושי, המתבטאת ביחס בין צריכת המשאבים ליכולת של כדור הארץ לחדשם גורמת לכך שכיום נדרשים 17 חודשים על מנת ליצור את המשאבים שהמין האנושי צורך בשנה אחת. משמעות הדבר היא דלדול מתמשך במשאבים כמו יערות, דגה, וקרקע ראויה לעיבוד חקלאי". הצעירים מרגישים את החרדה ההולכת וגוברת מהעתיד לבוא ולכן נוכל להתייחס לקדחת סוף העולם כאזעקה ולא כרוחניות אקלקטית שאין מאחוריה שום עניין (כמו הבדיחות של וודי אלן, באמצעות הגברים האינטלקטואלים שמריצים דאחקות על בחורות שטחיות שמאמינות באסטרולוגיה).

המבט אל העבר העתיק, אל תרבות נדירה שנכחדה, הוא אותו מבט אל העתיד, אל תרבות נדירה שתיכחד – וזאת אני וזאת את, ואלו הם ילדינו: הנערים הנערות שלא הספיקו לטעום נשיקה ראשונה, לכתוב רומאן על השפה הייחודית של הדור שלהם ולראות ביחד עם הוריהם הופעה נוספת של הרולינג סטונס גם במאה העשרים ומי יודע כמה.

הדעה התפרסמה לראשונה בבלוג שלי במאקו

מסע הפיוט המסתורי: קריאה בחמישה פיוטים יהודיים מהמזרח

קריאה שלי בחמישה פיוטים יהודיים מהמזרח.

א.      דרור יקרא / דונש בן לברט / ביצוע שלמה בר והברירה הטבעית

"דרור יקרא" איזו פתיחה (!) בשירו של דונש בן לברט מהמאה העשירית לספירת הנוצרים ( לחן: בבל (עירק) מקאם: ביאת). החופש יישלח לקוראים בפיוט בשבת.  "לבן ולבת". ברכת החופש תתכונן לכל זרועות המשפחה, מבלי להביט בהבדלי מגדר. החופש ייבנה בד בבד עם השיוויון כקריאה. כהדהוד. הפיוט שייקרא, שיושר, יספר כיצד השם ייקרא אותנו בתוך חופש ושיוויון. כמובן שיש לכך גם שורשים פוליטיים, אך המרכיב התיאולוגי הוא קודם לחברתי. לגאולה יש אופק קדום יותר.

"וינצרכם כבבת"  מי ינצור את מי? השאלה נותרת פתוחה. יש כמה רמות של שחרור בשיר: ברמה הראשונה אפשר לשמוע את הממד המטא-שירי. מי שישיר ויקרא בפיוט יזכה להיות חלק ממומנט הגאולה הכלול בהדהוד הקול העובר בין הלב, הנשמה ועד לאוזני החלל והאחר המביט בו. ברמה השנייה אפשר לשמוע את התפילה, מי שייכנס לסד האמונה, ייזכה לדרור מהמבט המכלה והמצמית של הסוף. האמונה בבורא תעניק לו חופש ושיוויון, אוניברסליות, הומניות וגוף.  ברמה השלישית נמצא כי שיר התפילה, הפיוט יעניקו דיאלוג. אפשרות להשמעת קול במובן הכי רחב של מרחב רב-קולי. הבדידות, הייאוש, אי היכולת לייצר קול יתפוגגו ויהפכו להתכתבות פואטית עם בורא עולם. הוא ינצור אתכן/ם כבבת. רק תכנסו לסד האמונה והוא יעניק לכן/ן מחסדו. עצם ההתכוונות לנשגב, תעניק יבשה באוקיינוס הסוער של הבריאה.

"נעים שמכם ולא ישבת" – המאמין בשם, מקבל שם. המאמין בבריאה מקבל קוארדינטות וצירי מחשבה בחלל. האמונה מארגנת את המחשבה, הרעיונות והמעשים בתוך סד של מקום אינסופי וזמן נצחי של נועם. הנועם מקבל הדדיות עם בוא האמונה. האור שנדלק בחדר לא פוסח על המאמינה (סובייקטיביות) על החדר (אובייקטיביות). "אין מוקדם ואין מאוחר בתורה"[1] זאת אחת המידות המפורסמות שקבעו חז"ל למדרש התורה. זאת מידה אנטי-היסטורית. על פי כלל פרשני זה, הקורפוס הקאנוני כולו, על 24 ספריו, מתלכד לישות אחדותית-מעגלית, שנתיביה אל-זמניים ומרכיביה כולם סבים ושבים, נפגשים כל פגישה אפשרית ולא אפשרית. גם אנו מתלכדות/ים לתוך מפה זאת ויש לכך תכלית – אנו לא נושבת, העולם לא יושבת, אני מאמין בבורא, בורא עולם מאמין בי. יש זולתיות מרחיבת נפש. אין אני נשאב לתוך אקזיסטנציאליזם המבודד אותו ואת יכולתי לתקשר.

"שבו ונוחו ביום שבת" – אחרי שבראנו עולם ערכי באמונה שכולל את ערכי החופש והשוויון, רב קוליות ומפה של מרחב, אנו נדרשים למנוחה. אחרי ששרנו בקול והודינו לבריאה על היכולת החובקת כל בהכלתה את תשוקותינו, אנו מתבקשים לנשום עמוק, ולשבות ממעשה פרשנות, היווצרות ומחשבה. היכולת לפעול מגיעה מתוך אפסיותה. מתוך המנוחה הגדולה, תגיע המעלה הטובה. קודם אנו מתבקשות/ים לשבת. אחר כך תבוא המנוחה. תנועת הגוף תביא לתוך מצב מטאפיזי שנוגד את הפעולה. שהרי מנוחה ופעולה הם שני צדי אותה התמשכות תנועה ונשימה שלנו מרגע ההולדה ועד רגע הפטירה. הסימון הערכי שהחל בערכי חופש ושיוויון הסתיים בתוך מקום (ישיבה ומנוחה) וזמן (יום שבת). אין זה מקום שעונה לדרישות הריאליזם: "ההשקפה כי העולם קיים קיום עצמאי וממשי ואינו תלוי בהכרתנו הפנימית ובמושגינו." ההפך זהו בדיוק מקום התלוי באמונה שלנו וצומח מתוכה. כי אם הלכנו את הדרך של הבתים נגיע לתוך צלם הבורא, שהרי גם הוא ברא את העולם ונח. כאן דונש מניח יסוד קומי: שהרי שמו של דונש חתום בחלק מהבתים. הבית הראשון מכניס אותנו לתוך סד הבריאה, של יקום האמונה המתחיל בפיוט ומתגלגל לתוך גלי קול בחלל שנכנס לאור הבריאה. הבית הראשון גם מעלה את שמו של יוצר הפיוט. החשיפה של המכונה הדרמטית היא פעולה קומית. אנו מגלים שהפיוט תמיד רפלקסיבי, כי הוא קודם כל נשימה ושאיפה היוצאים מגרון. כשאנו שרים אותו, אנו נמצאים בתוך הברות שנהגו לפני כן. אנו באינטרפלציה משחררת (אינטרפלציה – מושג שפותח על ידי הפילוסוף לואי אלתוסר. סוג של קריאה חיצונית שמבנה אותנו כסובייקטים ממושמעים במרחב. למשל שוטר שקורא לאזרח לעצור. והאזרח מכיר בסמכות של השוטר והוא עוצר.) אנו נענים לקריאה שנכתבה בידי מישהי/מישהו אחרים/ות ומכירים בסמכות הבריאה ומתוך כך מקבלים גבול לכל מעשה ויצירה שלנו. הבדיחה היא כמובן שגם לשיר יש גבול אנושי. דונש מניח שמו גם כסגנון מוזיקלי, פואטי, אך גם בכדי להראות לנו שהוא מודע לכתיבה של השיר כאותו משפט לטיני שדורש "זכור את יום מותך"  (memento mori)

הכתיבה היא גם כיליון וההיוודעות שלנו לגבול המצוי בבריאה וביצירה היא יסוד מרטיט לב בכוח התנועה שהוא מעניק לנו. בדומה לכוח המשיכה שמחזיר אותנו למרכז כדור הארץ ולא מאפשר לנו להתעופף, אך זהו אותו כוח שמחזיק אותנו שלא נישאב לאטמוספירה. כך גם כוח האמונה וההבנה בסובייקטיביות שמצוייה בכל שיר שנכתב. הידיעה כי ראשי התיבות של דונש הם צוואת חופש, שיוויון, רב קוליות ומפת דרכים, מעניקה לנו את אותו חלון הזדמנויות לאמונה.

באופן אישי אספר שחלק מהפיוטים נגלו לי מתוך תרבות הפופולארית. הפיוט ששר שלמה בר ביחד עם הברירה הטבעית היא המשך טבעי לתחושות זהותיות שהלכו איתי מהבית. שנים עברו ושלמה בר פתח לי עוד ועוד צוהרי מחשבה. הלכתי איתו בחו"ל ובציון והקצב שלו שמר על אמונותי. שנים התגלגלו ומצאתי את עצמי יומאחד בפתח הבית שלו כשנשלחתי לראיין אותו. ישבנו ודיברנו. לא יכולתי שלא לדמוע כשראיתי אותו בוכה על מותה בטרם עת של ד"ר ויקי שירן ז"ל – הפעילה החברתית הנמרצת, המשוררת והיוצרת המזרחית שברוחה נוצר הפמיניזם המזרחי. הוא סיפר לי כיצד החל ב1976 את המהפכה התרבותית עם המשורר ארז ביטון והמחזאי גבריאל בן שמחון . (ראו את כתבתי: בר בשטח, אנשים, 19.6.2006) אך מסעי לא הסתיים במפגש זה. ארבע שנים אחר כך השקתי את ספרי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" וזכיתי לשבת על הבמה ולהקריא שירה לצלילי תופיו המרעימים את מרוקו אל תוך פלסטינא. לצדו ניגן אילן בן עמי. ואני אילתרתי את "בלדת השלדים" (מילים) – שירו של יהודי אחר: המשורר הידוע אלן גינזבורג, שתירגם יפה היוצר אהוד פישוף. מועדון הלבונטין היה מלא בחברים וחברות שבאו לשמוח בשמחתי וללא חזרות יצרנו יצירה שנוצקה מתוך חלומותיי. (ראו: בלדת השלדים)

**

ב. אסדר לסעודתא  האר"י (ר' יצחק לוריא) – לחן פרסי כפי שהושר על ידי אהוד בנאי בשירו "רחוב אגס אחד" (קרוב, 1989)

מעטים השירים שעוברים בין התרבות הפופולארית לבין עולם הפיוט ומצליחים לקחת איתם את הקדושה. ומה זאת הקדוש הזאת, שאני עושה בה שימוש כל כך פשוט? איך אני מעז להקליד מילים כל כך עמוקות וכבדות משקל לתוך הדברים?

אהוד בנאי הצליח להכניס לתוך התרבות הפופולארית את המבט היהודי עתיק רב –היומין. הוא לא חיכה להיתר מהחברה בישראל. הוא סיפר על ילדותו בירושלים, אחרי ההתרוקנות שלה. אין כאן חגיגה של הקיים, אלא דווקא ל"קירות החשופים." הקירות ספוגים זכרונות של חג וריחות של יסמין וניגון ישן של הפיוט של "הסעודתא מזמין".

הגעתי לאהוד בנאי אחרי הדיסק המופתי שלו עם הפליטים על הבאס גיל סמתנה (הנגן של פורטיסחרוף), על הגיטרות יוסי אלפנט ז"ל (שריד מלהקה רטורית) ועל התופים ז'אן ז'אק גולדברג (שניגן בלא מעט להקות ביניהן: הקליק, ז'אן קונפליקט ועוד). כל שיר באלבומו נגע למציאות חברתית שעדיין לא קראתי עליה ספרות ביקורתית. כל שיר באלבום נגע במציאות חיים קשה: בדחיקת האתיופים, הערבים, בפריפריה, בנפילת חזון הגאולה לתוך מציאות מנוכרת. אך דווקא באלבום השני "קרוב" הופתעתי כמו רבים לגלות כי אהוד בנאי הלך לתוך כיוון מסורתי, מזרחי ויהודי יותר. הוא ניגש לבטא את שורשי שורשיו. כששמעתי אותו הייתי מתנקה, מטהר אך לא ידעתי מה שמות הכפתורים שהוא הפעיל בגופי. לא ידעתי מה הדהד את נשמתי לכדי אקסטזה. לילות כימים היינו יושבים בבתים, בטבע, במדבר ושרים את שירי אהוד בנאי כהמנון לקבוצה חסרת דגל.

היום ניתן לי ההקשר להבין את המקום של אהוד בנאי בנפשי ואת האמלגם שהוא יצר בין פיוט עתיק לבין מוזיקת רוק (בעיבוד המופלא של עובד אפרת). אהוד בנאי ביקש להכניס את ההיעדר של זיכרונות ביתו בתוך עולם המוזיקה. הוא הוציא את זיכרונות החג וריחות של יסמין מתוך הקירות ושר את הניגון הישן וכולנו התחדשנו בתוך חלל וזמן שהם בו בזמן רחוקים ועמוקים כמו שורשים וחדשים כמו ניגון גיטרתו המאלתרת שכבות, שכבות בעוגת הרצועה.

"כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת." אומר גרשום שולם ב"הצהרת אמונים לשפה שלנו": מכתב של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג ב 26.12.1926.

אהוד בנאי חוזר לשוק מחנה יהודה ועולה לתוך הבית הריק. המקום שהתרוקן בהגירה לישראל ובזכרונו הוא מלא. "רחוב האגס אחד/ ליד מורטות העופות, / ספרי קודש ישנים/ מצהיבים בארונות, / ואין עצה ואין תבונה/ כנגד הזמן, / הולך לו הגדול/ מגיע הקטן. //" ספרי הקודש לא עומדים אל מול הזמן, אבל דווקא המוזיקה היא זאת שנותנת תשובה להדרה החברתית והמוזיקלית. היא מכניסה את הישן בתוך החדש ואורגת אותם לתוך מקום אל זמני שאין בו מוקדם ומאוחר (בתורה). אנו נכנסים לתוך אותו מקום שממנו פחד גרשום שולם, כששאל את הציונות האם היא מבינה שאי אפשר לחלן את השפה העברית. שבשפה יש עתיקות ושבועות שאין דרך להפר אותם. אהוד בנאי מוצא את דרכו בסבך ומכניס אותנו לתוך הפיוט כסוג של "דאוס אקס מכינה" (האל מתוך המכונה) – כלומר בפתרון לכאורה מלאכותי, לשאלת השאלות הקשות ביותר (מוות, שכחה, שינוי של ערכים וטעמים): לאן נעלם הזכרון בהקשר היהודי? וגם האוניברסלי. לאן הולכים הספרים, המסורות והקהילות שנמחקו מעל גבי הכדור? היהודי כמטפורה לחליפות הזמן ומעבר חד בין תקופה לבין תקופה.

אסדר לסעודתא  האר"י (ר' יצחק לוריא) / צפת – מאה 16

אֲסַדֵּר לִסְעוּדְתָא            אערוך הסעודה

בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא             בבוקר השבת

וְאַזְמִין בַּהּ הָשְׁתָא                      ואזמין בה עתה

עֲתִיקָא קַדִּישָׁא              את העתיק הקדוש

הבית הראשון בשיר שנארג בתוך שיר רוק באלבום "קרוב" מקרב את הישן לחדש, מחזיר את המזרחיות והפיוט הדתי למרכז הבמה התרבותית וגורם לדור הצעיר (כמותי) להביט אל אופקי מחשבה תיאולוגית בצורה חלקה ונכונה. הוא מוסר לנו את אחד מאוצרות היהדות הגדולים ביותר ודווקא אחרי שהביע את גדול הספקות שלו "אין עצה ותבונה נגד הזמן / הולך לו הגדול ומגיע הקטן" – דווקא בשיא ההתרוקנות, ההיעדר, הריק ושאלת השאלות. התשובה מגיעה בדמות התכשיט, שנקרא "פיוט". הפיוט כתוב בארמית ומחזיר אותנו למזרח התיכון מתוך אחת מהשפות העתיקות שנמזגו לתוך היהדות שמעולם לא הייתה טהורה, אלא מיזגה בתוכה את המקום והזמן של עמים אחרים. נכון, השפה העברית לא מודעת לרבדים העמוקים שלה, אבל אהוד בנאי מעניק לה מודעות. וכל הניסוי הזה מתהלך בתוך עולם הרוק והתרבות המחולנת. אנו שומעים ברדיו פיוט, עוד לפני בוא תחנות הרדיו הפיראטיות החסידיות והכרה באוצר הנפלא הזה.

ואיך עושים פיוט? איך יוצרים קדושה

ראשית, עורכים את השולחן. סדר שמארגן את המשפחתיות, את הקהילה ואת היושבים/ות מסביבו.  השולחן הוא הצורך בבית ובקבלת המנוחה, אחת מהערכים הבסיסים שהם גם סוציאליזם (לא עובדים) וגם קהילתיים (יושבים יחדיו). שנית, אנו מקבלים על עצמנו את הזמן. הבוקר של השבת. אנו לא ישנים כל היום, אלא מתעוררים וחיים את הזולת. אוכלים עימו. ומתפללים לבריאה על הטובין שהניחה בידינו. על שנתנה בידינו יכולת לחלוק את כל הטוב הזה שנברא סביבנו. אחרי שסידרנו שולחן ואכלנו אנו יכולים להתפנות לשיאי הקדושה, אנו מזמינים. אנו משירים את ליבנו לטהור ודורשים בטובו, מניחים את הספקות בצד, ושרים בתודות אינסופיות. מודים לו על כל נשימה, על כל שאיפה, על החיים, על המוות, על שנתן לנו להכיר את הטובים שבאדם ואישה ושלקח אותם לעולם הבא. אך ההזמנה אינה ערטילאית. אנו מזמינים את העתיק הקדוש. וזו הזמנה כפולה, כיוון שזהו סיפור בתוך סיפור. כל ישיבת השבת הזאת נעשית כבנייה מחדש של שיר רוק, של תרבות, של יהדות אוניברסלית שמתהוות בתוך המזרח התיכון, בידי יהודי ממוצא פרסי. בחוץ אהוד בנאי לא מוצא את מקומו, אך בתוך הפיוט "אסדר לסעודתא" שהולחם לתוך השיר "קרוב" הוא מוצא לא רק מקום, אלא גם מקום עתיק וקדוש שמתכונן לתוך ההווה המתהווה. הפיוט הוא שיא השיר, בשני קולות. הוא שר אותו ומזמין אותנו כנמעני השיר להיכנס לקדושה, לעתיק, לקדוש. הוא מעניק לנו דרך ואופק. הוא מאפשר לנו לטעום מהתשובה.


[1] שבא סלהוב, "אינני/הנני: בעקבות הקבוצה "ערבי – שפם סגול" (2004-05) בתוך: "ערבי – שפם סגול: רפי לביא: ציורים 2005-2003, הוצאת גלריה גבעון לאמנות; גלריה אספרגר, 2005, עמוד 7.

***

ג. עבדים היינו

הזכרון של בגדד מוציא אותנו מעבדות לחירות. אני מכיר את המבטא העירקי הזה מקרוב. כך סבתי ואמי דוברות אתי את שפת אימן. השפה שמגיעה משם, רחוק מעבר לגבולות המדינה. המבטא הזה מקרב אותי אליו. לק' הגרונית הזאת שהיא סוג של יציאת מצרים מתוך עול עולה של העברית של היומיום.

השפה חוזרת ומזכירה לנו שפיוט עירקי הוא רגע של פסק זמן מהשפה הגברית, משפת האב. אנו חוזרים ביחד אל שפת האם. השפה שבה אמי שרה לי שיר ערש כל לילה ובה סבתי השכיבה אותה לישון. החוכמה והידע שלנו הם אלו שמכוננים את ה"אני" והם גם אלו שישכיחו מאיתנו את הדיכוי, את מלחמת המעמדות. הגאולה תימצא באלו שלא ישארו בתוך הגאווה העשויה להתלוות לידע ויצאו לעולם החופשי של הזכירה.

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה

וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם

עֲדַיִין אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה

מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם

וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח

אני מאזין ל"עבדים היינו" מושר מפי ר' יהודה עובדיה-פתיה, כשנגדו עונה לו קבוצת פייטנים עירקיים. כשחיפשתי את הפיוטים המרכזיים המספרים את יציאת מצרים התאהבתי דווקא בו, מבלי שאדע למה. איני זוכר שבבית שרו ספציפית את השיר הזה, אבל אני כן מכיר את המבטא העירקי הזה מקרוב. כך סבתי ואמי דוברות אתי את שפת אימן. השפה שמגיעה משם, רחוק מעבר לגבולות המדינה. המבטא הזה, שהוא המזוודה שבאה אתי לכאן לישראל ולא תעזוב אותי לעולם, גם אם היא נשארת סגורה. המבטא הזה מקרב אותי אליו. לק' הגרונית הזאת שהיא סוג של יציאת מצרים מתוך עול עולה של העברית של היומיום.

הניתוח הצליח ובגדד מתה

העברית שונה מהיהודית-ערבית. הפיוט מעניק ליהודית-הערבית העיראקית את כוחה למרות שהיא כבר לא מדוברת היום כשפת יומיום. למשורר אלי אליהו יש שיר שבו הוא מתאר את הירידה למרחב הזה שבו מותר לשמוע עגה בגדדית מזמרת:

ומה לעשות שאצלי

הניתוח הצליח ובגדאד

מתה. ולא נותרה

אלא המוסיקה שהיה אבי

שומע בתחנות הבושה,

כשהמתין בחניון התת-קרקעי,

לקחת אותי אל צבא העם

בדרכו לעבודה.

ולא אשכח לעולם

את עצב ידו המגששת

אחר העברית, להחליף מהר,

לפני שיוצאים ועולים

מעל פני האדמה.

"מתחת לפני האדמה", מתוך: "אני לא מלאך, הליקון 2008

הפיוט מצליח לייצר אלטרנטיבה. הוא מחלץ בשבילנו אפשרויות חדשות לדיאלקטים בתוך העברית. להגים שנשכחו, הושכחו ונדחו חוזרים לחיים בשירה. בתוך ההקשר של יציאת מצרים, השפה חוזרת ומזכירה לנו שפיוט עירקי הוא רגע של פסק זמן מהשפה הגברית, משפת האב. אנו חוזרים ביחד אל שפת האם. השפה שבה אמי שרה לי שיר ערש כל לילה ובה סבתי השכיבה אותה לישון. סדר חדש מתהווה בשמיעה, בזכירה ובחזרה על המילים המפייטות.

זהות חדשה ושינוי חברתי

בכל פיוט חשוב להבין את ההקשר – 'עבדים היינו' נאמר כדי להזכיר לעם ישראל את הערכים המרכזיים שלו שהוא מכונן שוב ושוב באמצעות קריאה, תפילה ואמונה. המרכז של 'עבדים היינו' הוא יציאת מצרים. ליציאת מצרים יש ערך של גאולה ושינוי חברתי. של עם שקם מתוך מחיקה תרבותית וזהותית ומכונן מחדש את זהותו אל מול המדכא שלו ויוצא למסע ארוך שבתוכו הוא גם מקבל אובייקט דתי חדש – המונותאיזם, וגם מאבד את משה, המנהיג שהוציאו מהדיכוי.

'עבדים היינו' מעמיד פרדוקס מסוים: "וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים / כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה / מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם". החוכמה והידע שלנו הם אלו שמכוננים את ה"אני" והם גם אלו שישכיחו מאיתנו את הדיכוי, את מלחמת המעמדות. הגאולה תימצא באלו שלא יישארו בתוך הגאווה העשויה להתלוות לידע ויצאו לעולם החופשי של הזכירה. הזיכרון מעמיד לנו גאולה ודרך יציאה משיכחה.

יש בפיוט הזה מעין דיאלוג, קודם עולה מולנו שירתו של הפייטן ואחר כך הקהל מצטרף בשירה ובפזמון. הרובד של ההגייה והשפה שנשכחה, יחד עם הערך המרכזי של שינוי חברתי, מקבל אשרור באמצעות השירה בתוך הקהילה. אני מאזין, שר, חוזר על המילים בהגייה היהודית-עירקית ומאמין ביהדות חברתית, זו המזכירה לנו שעדיין לא השתחררנו לגמרי אם חלקים בחברה שלנו עדיין חלשים או מדוכאים.

**

ד.      באר חשוכה של חוכמה: "שער פתח דודי" בביצוע ליאור אלמליח ומיכה שיטרית

אמונה היא באר מפחידה של חוכמה. אתה יורד בנקיקיה בכדי לשתות מים זכים. אך הדרך אליה קשה ומיוסרת. העולם סביבנו חשכה מתמדת ואור בלהות על פני תהום. המשורר אבן גבירול לא מפחד להביט מטה ודורש "שער פתח דודי כי נבהלה נפשי" הוא נכנס לתוך הבהלה ומבקש את פתיחת שערי הידע. הידע שהוא לא רק השכלה (knowledge) שיקדם את האדם בעולם, אלא גם אהבה (ידיעה) שהיא בסיס האמונה. "לי לעגה שפחת / יען שמוע אל" אבן גבירול מוצא את עצמו בלעג מסוג של "עבוד כי ימלוך". הוא מציב בפנינו שתי אפשרויות של אמונה: אחת שפותחת דלת לבהלה והשניה של לעג מתוך חוסר יראת השם. משם הדרך פרושה למסע אֵימה אדיפלי שבסופו מגלה אבן גבירול על עצמו: "ואני בער". הירידה לתוך באר החוכמה בתקווה לשתות מהמים הזכים, המנחמים והמטהרים מובילה להבנה של אבן גבירול שהוא עצמו בער. אבל זאת הכרה בגבול חדש. הוא אומר לאלו שלעגו לו בתחילת השיר, אני כמוכם נבער. אולי מוסיף בפניהם "מי אני שאבקר אתכם/ן על יראת השם". הוא מוריד את ראשו בהכנעה ומקבל את העולם. זאת הדרגה העליונה. קבלת העולם על פגמיו. ביטול האני המוחלט בפני האל הכל יכול. איזה פיוט מרתק ומותח.

את הפיוט "שער פתח דודי" קיבלתי במתנה מחברה טובה ויוצרת מוכשרת בשם מורן איפרגן שהשמיעה לי אותו. הדרך בה הפיוט הדהד בליבה, היה הדרך בה הוא גם ניגן בקונכיות אוזניי – באמצעות השיתוף בקול של מיכה שיטרית ושל ליאור אלמליח. מיכה שיטרית מביא את אותה חשיכה ישראלית בבאר. הוא זה שירים רבים ביניהם כל שירי האלבום של "רדיו בלה בלה" – שהוא אלבום ייחודי בחשיפה שלו את יסודות האלימות ורקב של החברה בישראל. שיטרית אחראי לכתיבת שירים קורעי לב ודורשי צדק. קול הבאס שלו שמסמל את האייטיז מתחבר כאח גדול שלי לקול של אלמליח שמביא עימו את הפיוט המסורתי. אלמליח מתפייט ושיטרית כמו ליאונרד כהן משלים בבאס את הסלסול. אין תענוג גדול יותר מהאזנה לחיבור בין-דורי שהוא מוצלח, משמר בתוכו מסורת עתיקה, אך גם מחדש ברוקנר'ול. מטעין אותנו במבט לעבר רב שכבות בטקסט אֵימתי אך גם טועם מטעם התקופה בחיבור לאוזן לצלילים העכשוויים.

ה.         דרך הנבואה הבגדדית

אל אליהו   ר' אברהם אבן עזרא, לחן: בבל (עירק)  מקאם חוסיני, בביצוע: חגולי שומל דרזי

הפיוט העיראקי הידוע פותח בזוג מילים "אל אליהו" שמצפינות בתוכן את ציר המבט אל הנביא שעלה שמיימה. אותו נביא זועם שעלה אל תוך השמים ולא מת כבן אנוש. אנו נביט אל הנביא. אל אותו אדם מסור שמסור לתיקון חברתי ולהבאת צדק לעולם. אנו מצווים בידי ר' אברהם אבן עזרא להביט אל הנביא. לשמוע את דבריו. להתחקות אחר מסעותיו. אנו מצווים לחשוב בצורה ביקורתית ביחד הנביא. השורה הזאת "אל אליהו" מכילה מספר שכבות של פרשנות: א. דורשת מאיתנו להביט אל מעבר לחיים הרגילים – אל חיי הנביא פילאי דורש האמת והחסד; ב. מכוונת אותנו במבט אל הנביא, אל אותו זעם לתיקון, היטהרות והכללה של כל האוכלוסיות המוחלשות; ג. קוראת תפילה "אל אליהו" – ובדרך זאת מסדרת את היחסים הזולתיים בין אליהו ובין הבריאה.

הפיוט ממשיך: "בזכות אליהו חי אלי" הזכות של אליהו מגינה עלינו אצל האל. הנביא אשר תפקידו היא לבקר את המערכת החברתית הוא זה שיציל אותנו בחסדו מהאל המעניש על החטאים.

אני לא זוכר מהילדות הרבה פיוטים. יכול להיות שהיו שם ויכול להיות שלא היו. אני זוכר שירים מבתי הכנסת שהיינו בהם. אבל הזיכרון לא חשוב. בדיוק כמו אותו רגע שאתה מחפש ספר בספריה שלך ולא מוצא אותו. חשובה קודם כל ההזדקקות לספר. וכשאני שומע את "אל אליהו" בביצוע הזה של חגולי שומל דרזי, או בביצוע יפה נוסף של להקת "צלילי בבל", וכשהמבטא העיראקי הגרוני הזה מתגלגל בתוך אוזניי אני חש מוגן בביתי לצד משפחת אימי הבגדדית. המוזיקה הזאת היא ערש התרבות המזרח התיכונית שהיגרה לפלסטינא. ולרגע היה נדמה כאילו נכחדה תחת הניכור לתרבות היהודית-ערבית של היהודים-הערבים שהיגרו ממדינות האסלאם  אך תחיית תרבות הפיוט החזירה לאוזניים נגינות של אלפי שנים שנשלחו כתפילות לאלוהים והיו חלק בלתי נפרד מהחיים בין אשכנז למזרח. כשהשמעתי לסבתי את הניגונים היא שרה ביחד עם ה-MP3. סבתי לא יודעת לכתוב ולקרוא בעברית. אך המוזיקה העירה בה את הניגון הנסתר ולא נזקקנו למערכת החינוך בכדי להתחבר ביחד בזמרה שקטה. השמיעה המשותפת שלנו הבהירה לי שבפיוט יש בית, היסטוריה, לב, טעם וריח. מרגליות התפילות הללו מעניקות לך כרטיס כניסה ללב, כאותן שורות אלמותיות של המשורר ארז ביטון : "מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית, / הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס / בּוֹא כַּנֵס / אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה / שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם." (ארז ביטון, "חתונה מרוקאית", בספר "מנחה מרוקאית", הוצאת עקד, 1976).

נקודה נוספת היא האופי של התיקון הטמון בשיר של אליהו. סבי היה קומוניסט שהגיע מעיראק. הוא הביא איתו את הבשורה המודרנית ורצון לתיקון מעמדי וחברתי. ואני חושב שירשתי ממנו את הדברים האלו, באופן שבו אני מוצא את עצמי מעורב במאבקים חברתיים. דווקא בשיר שהוא תפילה לנביא אליהו אני מוצא נחמה כשהוא מכוון אותי שזוהי הדרך שיש בה חשיפת פנים אל מול תיקון חברתי – הצדק עומד בין האל לבין אליהו כאותן שורות של הפילוסוף עימנואל לוינס המתארות את החשיבות בקבלת המבט מן האחר, וביצירת רשת חברתית בינך לבין הזולת:  "לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי, פירושו לא להיות מסוגל לקיים קשר אמיתי עם הזולת, להיות זר לעצמך ולזולת." (עמנואל לֶווינַס, "יהדות ומהפכה" בתוך: תשע קריאות תלמודיות, תרגם: דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן, 2001, עמ' 131).

המבוקש מס 2 הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם השקעתי זמן רב. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם.

זמנים מופלאים במד"ב: מה קורה שכדור הארץ מאט

Moon Earth Armstrong By Smabs Sputzer cc: flickr
"תארו לכם עולם שבו היממה מתארכת מעבר לספירת 24 שעות." || Moon Earth Armstrong By Smabs Sputzer cc: flickr

זמנים מופלאים במד"ב. קארן תומפסון ווקר, הוצאת מטר, מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

ספרה הראשון של קארן תומפסון ווקר מפתיע, ונע בין רומן התבגרות לסיפור בין-גלקטי

תארו לכם עולם שבו היממה מתארכת מעבר לספירת 24 שעות. מדי יום תגלו עובדות חדשות שישנו את כל המדע המוכר ויותירו את העולם בפחד גובר והולך. שימו בתוך העולם הלא יציב הזה נערה מתבגרת, מתאכזבת ומתאהבת – ותקבלו סיפור מרתק ומפחיד כאחד.

https://i2.wp.com/matarbooks.co.il/covers/1811_200.jpg"זמנים מופלאים" של קארן תומפסון ווקר אינו מתחייב לגבולות הז'אנרים הידועים. הוא מתפקד גם כספר מדע בדיוני וגם כרומן של התבגרות רומנטית. אך דווקא בשל השימוש בשני הז'אנרים הללו יוצרת ווקר מסגרת פרוזאית חדשה. הקצב הוא של מדע בדיוני, אך הלב הוא סיפור הישרדות הפרברים הלבנים בסחרור האקולוגי. המאורע המחולל של הרומן טמון בהאטת הסיבובים של כדור הארץ ובכל התופעות האקלימיות, הביולוגיות והחברתיות הנלוות לכך. ווקר, שלה זה ספר ראשון, משתמשת בעולם החיצוני המסתחרר במסלול אפוקליפטי, כדי לתאר את המערבולות שמתרחשות בתוך התודעה, הנפש והנשמה של משפחה מהמעמד הבינוני.

ג'וליה, גיבורת ספרה של ווקר, נדחית על ידי חברותיה, מגלה שאביה בוגד באמה ומתאהבת בסת מורנו – תלמיד כיתתה. כל אירוע בחייה מתחיל באפקטים של אובדן המוכר והמעבר אל הזר והמנוכר. אך בניגוד לספרי מד"ב שבהם המלחמה בעלטבעי, אצל ווקר דווקא אין תשובה, ורוח האדם מתרסקת מתחת לשינויים שמתחוללים סביבה. המאבק הוא על התעצבותה של המשמעות של תקופת הנעורים באמריקה העתידנית. ג'וליה לא פועלת בצורה דרמטית מדי; היא צעירה עדינה ונשארת קרוב למשפחתה. היא, למעשה, מודל פמיניסטי של עיצוב עלילה – ג'וליה מורדת בתוך המסגרת המשפחתית ולא נתלשת ובורחת אל מחוזות חדשים ולא ידועים. אפשר לכרוך את המשמעויות של אותה קטסטרופה שעוברת על כדור הארץ במשמעות של הביקורת של הירוקים על התחממות כדור הארץ.אפשר גם לראות בכך דימוי נוקב לאובדן השלווה שעליה נח המעמד הבינוני הלבן.

הרומן מחזיר אותנו לספרה ימי-ביניימית שהאמינה כי אירועים חיצוניים כגון חציית כוכב שביט, משפיעים על אירועי המבנה הפוליטי הציבורי. רק שבספר אנו מקבלים לכך זווית פואטית, עשירה ומרובדת מפי ג'וליה המתבגרת. קצב ההתרחשויות מהיר, אך החיים של ג'וליה איטיים: היא מתאהבת, ומנגד מתאכזבת מהבגידה של אביה, מגסיסת אמה ומההיעלמות של סבה. נדיר לקרוא ספר ביכורים כה עשיר וחדשני, שלא מתחייב לקונבנציות של הז'אנר שבו הוא נכתב. ובכך גדולתו של הרומן הזה – הוא אינו אידיאולוגי על פני השטח, אך הפערים שהוא יוצר מולנו כקוראים מחייבים אותנו לחשוב על פתרונות אפשריים לחידתיות שלו.

הביקורת התפרסמה לראשונה בתרבות וספרות ישראל היום