הגירה והתלישות: ישראלים בברלין והפוליטיקה של מדינת המוצא

20140930_105611

אני יודע שהבטחתי לעצמי שלא לכתוב ברשת, חוץ מאירועים מיוחדים. ובכן זהו אירוע מיוחד. ספרי הראשון "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" מקבל התייחסות אקדמית ראשונה במאמר של החוקרת יעל אלמוג: "Migration and Its Discontents:
Israelis in Berlin and Homeland Politics".

המאמר קורא מחדש את החזרה לגרמניה של יהודיה, מתוך נקודת מבט אתנית וגזעית. מה קורה לסופרים מזרח-תיכוניים ולכתיבה הלא-אירופית, בכתיבה מחדש של הפיוס עם החברה הגרמנית פוסט השואה, ובתוך כך, מהן נקודות ההזדהות שלהם עם הערביות והאירופיות.

 

Wie sehen Israelis in Berlin die Gazakrise?

I was interviewed for this tv program

In Berlin leben derzeit rund 20.000 vor allem junge Israelis. Wie denken sie über den Konflikt zwischen Israel und der Hamas im Gazastreifen

1

ערס פואטיקה 11 | עדי קיסר מקריאה מתי שמואלוף

אני מתעורר בבוקר ומקבל הודעות מחברים וחברות שעדי הקריאה את השיר "ישראל" באירוע האחרון של ערס פואטיקה Ars poetica ואין דרך יותר טובה לחמם את הלב בחזרה גם על פני אלפי קילומטרים, מלפרסם שיר בחזרה (שנכתב לפני). למילים יש כוח גדול יותר מאיתנו, אני מניח אותן כאן באהבה לקיסרית, כי איתה הכול החל וברוחה סופת החול עולה מן המדבר ומביאה את הכתום האהוב הזה על פני העיר המנוכרת. אך לפני הכול הנה השיר שהקריאה עדידושקה ובסוף שתי מילים שקרעו לי את הרקמות עם אהבה על הבוקר "מתגעגעים אליך"

ישראל/מתי שמואלוף

יִשְׂרָאֵל, מָתַי אֲנִי אַכִּיר אוֹתָךְ?
אֲנִי יוֹשֵׁב, מְחַכֶּה וְרוֹאֶה סְרָטִים עַל מוּסִיקָה מְהַפְּכָנִית.

יִשְׂרָאֵל מָתַי תַּפְסִיקִי עִם הַמִּלְחָמוֹת שֶׁלָּךְ?
עָזַבְתִּי אֶת הַצָּבָא וַאֲנִי לֹא בַּחוּר עָשִׁיר.

יִשְׂרָאֵל אֲנִי מְחַפֵּשׂ עֲבוֹדָה, דִּירָה וְאַהֲבָה
וּמָוֶת שֶׁיָּבוֹא מִבְּלִי שֶׁאֶגְסֹס.

יִשְׂרָאֵל, לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אוֹתָךְ
רַק מֵרָחוֹק.

יִשְׂרָאֵל, אֵיךְ זֶה שֶׁאֵין לָךְ הוּמוֹר? וְאֵיפֹה הֶחְבֵּאת
אֶת הַלֵּיצָנִיּוֹת שֶׁלָּךְ?

יִשְׂרָאֵל בָּגַדְתִּי בָּךְ עִם הַמִּזְרָח וְגַם עִם הַתִּיכוֹן,
יִשְׂרָאֵל אֲנִי אוֹהֵב לִהְיוֹת זָקִיף בְּחוֹמוֹת הַמִּין שֶׁלָּךְ.

יִשְׂרָאֵל, כַּמָּה תַּעֲשִׂיּוֹת וְכַמָּה צָבָא, אוּלַי בְּכָל זֹאת
תִּתְּנִי לִי עֲבוֹדָה בְּשִׁירָה.

יִשְׂרָאֵל אֲנִי בְּעִנְיָן שֶׁל עַרְבִיּוּת וּמִזְרָחִיּוּת,
אֲבָל חוֹלֵם רַק עָלַיִךְ.

יִשְׂרָאֵל גָּנְבוּ לִי שׁוּב אֶת הָאַרְנָק וְאֵין לִי
פְּצָצָה גַּרְעִינִית,
יֵשׁ לִי קְצָת חֲשִׁישׁ, וְכַמָּה שְׁקָלִים לְאוֹטוֹבּוּס לְבַקֵּר אֶת נַחוּם
שֶׁבְּחַיִּים לֹא נָסַע מִירוּשָׁלַיִם לְתֵל אָבִיב.

יִשְׂרָאֵל, אַתְּ זְקוּפָה מִדַּי, בּוֹאִי תָּנוּחִי, וְתַעַזְבִי
רֶגַע אֶת הָאֲדָמָה, בּוֹאִי אֲנִי מְחַכֶּה בִּשְׁמֵי בַּאקַה אַלְגַרְבִּיַה.

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי לְלֹא פֶּנְסְיָה, כּוֹתֵב שִׁירִים עַל פֶּנְסְיָה.

יִשְׂרָאֵל, מָתַי נְיַצֵּא חֲדָשׁוֹת שְׂמֵחוֹת?
יִשְׂרָאֵל מָתַי תַּפְסִיקִי לִשְׂנֹא אֶת הַפְּעָרִים
בֵּינֵךְ לְבֵינִי?

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי לֹא מוּכָן לְהִתְחַתֵּן אִתָּךְ.

יִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי פַּעַם יְהוּדִי-עַרְבִי, וְעַכְשָׁו
נִשְׁאָר לִי רַק שָׂפָם לֹא מְסֻדָּר.

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יוֹדֵעַ אֵיךְ אִבַּדְתִּי עִנְיָן
בָּעִנְיָן שֶׁלָּךְ, יִשְׂרָאֵל מָתַי תִּתְעַנְיְנִי
בְּעִנְיָנַי?

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי רְצִינִי בְּאִי הָרְצִינוּת שֶׁלִּי,
יִשְׂרָאֵל, תְּנִי עוֹד ג'וֹיְנְט וּבוֹא נִשְׁתֹּק בְּיַחַד.

יִשְׂרָאֵל מַה יִּקְרֶה אִם תַּחְטְפִי הֶתְקֵף
וְאֶשָּׁאֵר לְבַד, הֲתִתְּנִי לִי לִשְׂרֹף אֶת גּוּפָתֵךְ?

יִשְׂרָאֵל, אֶת לֹא יְכוֹלָה כָּל הַזְּמַן לְהִתְגּוֹנֵן,
בּוֹאִי קְצָת אֵלַי, בִּלְבָנָה מְלֵאָה שֶׁל פִּיּוּט לַיְלָה אַלְמוֹנִי
וְנִתְפַּלֵּל בְּרִיקוּד אֶל הַשְּׁקִיעָה שֶׁל הַיָּרֵחַ הַזּוֹרֵחַ פְּלוֹנִי
וּנְבָרֵךְ בִּצְנִיעוּת גּוֹאָה, אֶת כָּל
הָאַשְׁמוֹרוֹת הַלֹּא מֻכָּרוֹת בְּבוֹר הַצִּפִּיּוֹת הַמִּתְגַשְּׁמוֹת ׁ

(מתוך "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", נהר ספרים, 2010)
החיים מכינים אותך להכול, אבל הלב תמיד קורס מרוב אהבה של עדי וערס פואטיקה Ars poetica . ובכל זאת אני מצליח לצוף רגע על פני השטח ולספר כיצד ראיתי את ההתחלה של הקבוצה ויכולתי לתת מקום, לב וקצת מניסיוני בכדי לעזור לאנרגיה המדהימה והרעבה הזאתי להתחיל לדבר, והיום המילים עצמאיות. אני מלא גאווה על העבודה המדהימה של עדי, שעובדת לילות כימים כבר 11 אירועים ועוד מעט 2 אסופות, וכל מה שמסביב. אין דבר שמאיר יותר את השמיים החשוכים של חיינו המוחלשים במדינה שכל כך זרה לפואטיקה של הערס והפרחה, מאשר להיות שותף לבריאת כוח מתקן ומרקיד שכזה.

יש מצב או אין מצב

לעדי קיסר

המזרחים קמו שוב, זה קורה כל תקופה, שמגיע דור ומשמיע קול שירה,
גם אני קמתי, והתיישבתי, מביט בדור הבא שקם לשבש את הסדר של השיר,
אותה הַמַּתָּנָה בשם עדי, שמכונה בידי רבים "הקיסרית"
שמשוררותיה הקימו גשר חפלאקי מעל ההריסות בגדות נהר "ערס-פואטיקה"
אך מה יקרה לאותיות הללו כשהן יתיישבו? מה יקרה כשלשיר יבוא דור חדש של מילה?
מתי לא נצטרך לקום יותר, ונכתוב שירה בישיבה כאחינו המיושבים בכניסה לכנסייה.

מפחידה אותי המחשבה שהתיקון יבוא רק אחרי מותי,
והשירה מחדשת את התורה מחבורה לחבורה, ממטפורה למטפורה, מדימוי לדימוי
והתהום רק גדלה מיום ליום, ובינתיים נמות משמחת הקהל,
אך שום ארץ לא מובטחת למילים הרעבות.

מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי

 (טור ניסוי שכתבתי לאחד מכלי התקשורת ומשחרר אותו לחופשי)

IMG_0070ברלין ותל אביב. האחת היא חברה חדשה שלי והשנייה היא חברה ישנה שלי. ואני כמו אלפי ישראלים אחרים מנסה לעשות את המעבר מאחת לשנייה. אני לא יודע לכמה זמן ואני לא יודע אם הוא יצליח, אבל בטורים הבאים אעדכן איך הולך המעבר ומה קורה בעיר התאומה, היכן שהבירה זולה, הסמים קלים להשגה והעברית מתגלגלת ללא טילים ואוייבים. יש פה בהחלט הרבה דברים שרואים מכאן ולא ידועים לתל אביבי הממוצע. וכולי מלא התרגשות על כל ההפתעות, כמו נשיקות, שברלין שולחת אל חושיי.

לקריאה נוספת:

לא תאמינו, אבל ברלין ממש חשוכה. מספרים שערים אחרות בגרמניה הרבה יותר מוארות, אבל דווקא בברלין אני מרגיש כמו בעיר קומיקס. בלילה העיר נמסכת בכהות, ורק מקרוב אתה יכול לראות את האנשים. אז פה לא תוכלו להתחיל קמפיין על הארת המדרכות, כמו זה של "עיר לכולנו" כחלק מקמפיין הבחירות התל אביבי.  אני אוהב את האפילה של ברלין (שיט, זה לא נשמע טוב), דווקא בשל המיסטיות שהיא יוצרת במיוחד בפארקים. הגרמניים מאוד חסכניים בחשמל, ובתאורה והם מתים על נירות בברים לעיתים שנראים כחורבות. אבל כנראה שיש פה יותר ביטחון לאנשים ולכן לא משתוללים על הארה כמו בישראל.

ועוד דבר ממש מפתיע, למרות שהוא ידוע, ובכל זאת לחיות ביניהם ולהבין שזאת אומה של שתיינים: מהבוקר ועד הערב אתה רואה חבורות עם בירות, צעירים כזקנים, נשים כגברים. אין בושה ללכת עם בירה ביד, ברכבת התחתית, ברחוב, כולם מחזיקים כלי שתייה. הכול בסדר, עד שאתה רואה את השיכור המקומי שצורח בין הרחובות ואת שאגותיו אתה שומע ממרחק. ממנו צריך להיזהר כי הוא מפחיד ונמצא באמוק. ויש כזה אחד בכל שכונה, וכשהוא מתקרב כולם זזים הצידה.

העיר המלאה ריקה

ברלין היא אחת הערים הגדולות באירופה עם כחמש מיליון תושבים אך כשאתה מהלך בתוכה קשה לראות את התושבים. רבים הלילות שאני חוזר על אופניי מבילוי בקרויצברג ונויקלן אל פריכדריכסהיין (בה אני מתגורר) ואין כמעט אנשים ברחוב. אפשר לנסוע עירום ולא ישימו לב. ישימון בלב אירופה. לפעמים התחושה הזאת ממש מפחידה, כי נראה כאילו התושבים בה נעלמו באיזו מגיפה. בחורף הדבר עוד יתגבר, כי התושבים יסתגרו בדירות שלהם. ואחד הטיפים שקיבלתי בכדי לעבור את החורף הברלינאי הקשה, הייתה שתמיד אצא לבר המקומי, לא משנה כמה שלג יקיף את ביתי.

כשאתה עובר לגור בעיר זרה במדינה רחוקה מביתך, פחד גדול הופך להיות המזרון שעליו אתה ישן. אתה לא מפסיק לפחד שמשהו יקרה. איזה מקרה שיזרוק אותך מתוך אשליית הנורמאליות חזרה אל תוך ישראל ותתחיל בפעם נוספת את חייך בתוך הזוועה. הפחד הזה הולך אתך, כל הזמן, ואתה צריך להרגיע אותו ולומר לעצמך, שהכול בסדר ובשליטה. אולי יום אחד אני ארגיש חלק מברלין והיא תרגיש חלק ממני. אבל בינתיים אני לומד לחיות עם קרקע שזזה כל הזמן.

IMG_0267אני צריך להילחם על חיי כפליט, כמהגר, כאזרח חדש, שכל האזרחות שלו מוטלת בספק. ואת הדברים האלו אני כותב אחרי יומיים בלי מחשב, שהרגשתי חוסר אונים כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. המחשב הנייד התקלקל לו פתאום ולא עזרו סקייפים לישראל, דרך האייפון, או לקחת אותו לחברים בברלין וההצעות מחיר (הגרמניות) שקיבלתי לפירמוט לא כללו ווינדוס בעברית. אך בעזרת קהילה התומכת של ישראלים בברלין הצלחתי להגיע לטכנאי מצויין שהחזיר לי מחשב נייד עובד. ומי שחי מכתיבה, כמותי, יודע עד כמה חשוב המחשב לחיים היומיומיים. מהפרטים הכי קטנים, שהמטען של האייפון עובד יותר כשהוא מחובר למחשב ולא למטען הרגיל. ואז זה נותן לך יותר זמן בטריה כשאתה בחוץ ואז אתה יכול להגיע ליותר מקומות דרך גוגל מפס. ואם אין לך את הטעינה המהירה, אתה צריך לחשוב על פחות יעדים ביום והתנועה שלך בעיר מוגבלת.

פינג פונג על הבר

הלכנו אתמול לבר המקומי שלי בפרידריכסהיין. הבר מכיל צעירים וצעירים שאני בטח הכי מבוגר בו. אבל בברלין אין בעיה ללכת לכאלו ברים, ואם יש לך בר טוב ליד הבית אתה לא מוותר עליו. הבר בנוי ממבוך של חדרים. שאתה יכול ללכת לאיבוד בתוכם. בפעם הראשונה שבאתי עם חברה, התחרמנו לנו בתוך אחד התאים מבלי שיפריעו לנו, וזוג אחר שקבענו איתו לא מצא אותנו והלך לבר אחר שנמצא קרוב. פאק. הם הלכו בטעות לבר של מטאל וצפו מבוהלים במכות על הבר וחזרו אלינו מפוחדים, ועזבנו את החירמונשיין וחיכנו להם בכניסה.

הלהיט של הבר הוא שולחן הפינגפונג. בתוך אחד החדרים הגדולים יש שולחן גדול ומואר ומסביבו כריות שיושבים עליהם גרמנים וגרמניות בסטלה כבדה. נכנסו לחדר וצפינו במשחק. המחזה מתחיל בדפיקות של השחקן שניצח עם המחבט הקטן על שולחן הפינגפונג הירוק, זה הסימן לכל השחקנים והשחקניות שלקחו מחבטים (2 יורו בבר) לעמוד סביב לשולחן. ואז מתחיל הסבב, כל שחקן צריך לענות על המכה ולרוץ מסביב לשולחן. כל מי שמפסיד את המכה שנִתֶּכֶת יוצא החוצה חזרה. ולבסוף נותרים רק שני שחקנים והם משחקים משחקון עד שבע.

נכנסו חבורה של מזרחים-ישראלים, וצפינו בגרמנים מגיעים פעם אחר פעם למשחק הגמר. הדבר היחיד שעירער על עליונות הגברים הלבנים היו שתי בחורות לסביות גרמניות יפיפיות ששחקו מדהים והצליחו להגיע לגמר. ואז הגיעה החבורה האסייתיית שתהינו מאיפה הן. ובמשך זמן רב קראנו להם היפניות. שתי בחורות שלא שמו עלינו ובחור חמוד שנתן לנו את שמותיהן וסיפר שהם סטודנטים מאוניברסיטת הומבלדט שהגיעו מסינגפור. בנות החבורה הסינגפורית הגיעו להישגים. נזכרנו שיכורים במערכון של החמישייה הקאמרית וביקשנו קצת פור לאיזרעלי דלגשיין.

אחרי שהגרמנים הלכו לשתות והיינו חמים וכל השחקנים החדשים עדיין לא נכנסו למשחק, חבריי התחילו להראות הישגים ולהביא מדליות למדינה. רק אני נותרתי פוטנציאל לא ממומש.

נחשו מי בקהל בהופעה של דורי דה בה בגה העיראקי בקלר שבברלין. איזו הופעה. סובחאן אללה

שבוע טוב!

נ.ב. בקרוב מתחיל להעלות שירים מהספר האחרון באתר…

מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות

יום אחד קמתי ונסעתי. עזבתי עבודות. עזבתי אהבות. עזבתי משוררים ומשוררות. עזבתי משפחות. ונפרדתי יפה. כתבתי על כך את הפוסט הכי מצליח שלי בבלוג במאקו וגם פולואו אפ כתשובה ליאיר לפיד שגם עשה אפקט רעש של דיסטורשיין יפה ולבסוף גם הגבתי לעוזי דיין בדה מארקר. מנסה לשרוד בפעם הראשונה בחיי רחוק מכל מה שהכרתי. המשך קריאת הפוסט "מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות"

עסקית לוחצת: יובל אביבי במגזין "מנטוק" של גלובס על "האסון מתחיל בארוחת העסקים"

GLOBES2013SHEMOELOF

נראה שמתי שמואלוף נמצא בעימות פנימי: הוא אינטלקטואל ישראלי שבסיס האם שלו כאן, אבל נקודת המוצא שלו מחייבת אותו להעביר ביקורת נוקבת על מה שמתרחש בבסיס האם הזה. "עזרו לי להגיע חזרה לשורה מבלי לוותר על גלות הפאנק", הוא כותב באחד השירים של "האסון מתחיל בארוחת העסקים", ספר השירים החדש שלו.

"השורה", של הלח"י, שאמנם ממנה ישחרר רק המוות אבל לא כולם התקבלו אליה גם בחייהם; ושורת השיר, שגם היא הייתה ועודנה נחלתם של בני עדה מסויימת, לרוב. ושתי השורות האלה, ששמואלוף נמשך-נדחה אליהן, מסרבות לקבל את העולם החדש. העולם הפוסט-פאנקי של שמואלוף, שהוא מורכב וביקורתי ודורש הכול – גם להיות ציוני וגם לא להיות גזען.
השירה של שמואלוף כועסת, רדופה, דורשת שינוי, אבל היא גם רחומה וכואבת. בניגוד לרדיקלים אחרים, שחלקם רק נהנים לראות את העולם נשרף, המקום המיוחד של שמואלוף, התווך שבו הוא מצוי, מאפשר לו למתוח ביקורת גם על המהפכה חסרת הזהירות, שאחריה "האבן התרוקנה מנוזלי גוף המילה". מה שווה מהפכה, אם אי אפשר לכתוב אחריה שירה, לא?

יובל אביבי במגזין "מנטוק" של גלובס על "האסון מתחיל בארוחת העסקים"

35898119-145*

עזיבתי לברלין יצאה מהארון עם הכתבה של רועי צ'יקי ארד על פעילי מחאה מרכזיים שיוצאים לזמן מה ממעגל ההתנגדות למשטר. השתתפתי הן ב"ערב חדש" ביחד עם רחל עזריה, חברת מועצת ירושלים וגם ביום למחרת ב"אורלי וגיא" ביחד עם דפני ליף. תוכלו גם להאזין לתוכנית הרדיו של תמי מולד חיו ב"רדיו כל השלום", בראיון מלא עם דפני ליף.

 

זרוק ודפוק ביצירה החברתית: מהקמת גרילה תרבות למכללת שנקר

יצירה של תמיר שפר, גלריה יפו, 2013
יצירה של תמיר שפר, גלריה יפו, 2013

כתבה נפלאה של כרמית ספיר-ויץ במוסף תרבות "מקור ראשון / מעריב"

 הגענו אל "גרילה תרבות", הקבוצה שמכניסה לסדר היום התרבותי שירה פוליטית וחברתית. מיום הקמתה היא מפרסמת שירה פוליטית וחברתית כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות" כהגדרתה. הקבוצה מתנגדת למלחמות ועמדה פעם אחר פעם והפגינה נגד המלחמה בעזה, מול השגרירות הרוסית נגד הטבח בסוריה, נגד מלחמה עם איראן ועוד. היא העלתה את המחזה "אנרגיות טובות" שזכה לשלוש מהדורות וכיום נלמד בתיכונים שונים ומועלה מעל במות שונות (פה, פה, פה).

“גרילה תרבות“, שהוקמה בידי המשוררים מתי שמואלוף ורועי צ‘יקי ארד, עדיין קיימת ופועלת. לפני שבועות ספורים, למשל, השתתפו היוצרים בפסטיבל המניפסטים שנערך בדרום תל אביב. החבורה שמה לעצמה מטרה להופיע במקומות של קונפליקט ולמחות כנגד ניצול ושיעבוד. הם גם הקימו הוצאת ספרים הפועלת לקידום השירה החברתית בישראל, וזו הוציאה רק לאחרונה את הספר “ערס פואטיקה“ בעריכת עדי קיסר.

מתי שמואלוף הוציא לאחרונה ספר שירה בשם “האסון מתחיל בארוחת עסקים“ שהוא לדבריו ספר השירה האחרון שלו. כבר מהשם ניתן לעמוד על ההיגיון הטמון בו ובחבורה שהוא מוביל. “המרקם של הקבוצה משתנה אד הוק לפי האירוע. לכל אירוע יש יוזם או יוזמת אחרים“, מסביר שמואלוף. “את האירוע האחרון, בפסטיבל המניפסטים, יזם המשורר יעקב ביטון. את האירוע נגד הגזענות של ראש העיר בנצרת עילית יזם דניאל עוז, ואת האירוע מול השגרירות הרוסית יזם המשורר החבר בלהקת ‘סיסטם עאלי‘ מוחמד אפגאני“.

במה כוחה של הקבוצה?

“כוחה של הקבוצה מתבטא קודם כול ביכולת להגיע לשטח ולהביא קאדר של משוררים ותיקים וצעירים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים. יש לנו מגאפון ומערכת הגברה ותקציב קטן ואנו נעים ממקום למקום כמו תנועת גרילה. מביאים את הבשורה של השירה לרחוב ולשטח.

“צריך את ‘גרילה תרבות‘, משום שכל קבוצה נאבקת זקוקה ליוקרה של השירה, לכוח של הדימוי והמטפורה, וגם את הסולידריות הבסיסית שמתבטאת במגע עם משוררים פעילים הבאים להפגין אחווה במקום המאבק. אין מודל דומה ברחבי העולם לפי מיטב ידיעתי, אבל יש תמיכה של סופרים, אמנים ויוצרים אחרים במאבקים בכל רחבי העולם. הפעולה של ‘גרילה תרבות‘ היא מקורית כנראה, אך ממשיכה מסורת ארוכה בישראל ובעולם של שילוב בין חברה ואמנות. הושפענו מפעילים רדיקליים כמו ג‘רי רובין ואייבי הופמן, ששילבו בין תרבות למחאה יצירתית לא אלימה, התנועה הסיטואציונית, הפנתרים השחורים, תנועות קוד פתוח ותנועת ה‘פלאש מוב‘ העולמית“.

בוא נדבר על נקודות המחלוקת במקום של אנשים דעתנים שרוצים להשמיע את קולם.

"כמו כל תנועה יש עליות וירידות. אני הימרתי שכבר בשנה שעברה ניקבר ולא נופיע יותר, במיוחד אחרי התעוררות המחאה החברתית והשיא הענק של הוצאת 'שירון המהפכה' שלנו שהצליח מאוד בהתקבלות הספרותית שלו. אבל החזקנו מעמד והגיעו כוחות חדשים לחדש את העבודה. המחלוקת נוצרת כשלפעמים יש קולות שונים שרוצים לרתום אותנו למאבקים שלהם. אבל אנחנו מחפשים מנהיגים ומנהיגות ולא סתם להיות חותמת גומי על מאבקים כאלו ואחרים".

פוסט נפלא שמסכם את הקורס שהעברתי במכללת שנקר, מתחיל במילים הללו:

המשורר האקטיביסט מתי שמואלוף העביר סדנה ייחודית לסטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית במסגרת קורס הבוחן את הקשר בין עיצוב לחברה ותרבות. כחלק מהפרויקט הפוליטי-חברתי "עבודת גילוי", העוסק בסוגיות של ניצול בשוק העבודה, יצרו הסטודנטים אירועי מחאה פרפורמטיבי במרחב הציבורי והתנסו בשירה ככלי להעברת מסרים. בתוך כך, פיתחו פרויקטים עיצוביים מקוריים לקידום נושאים בוערים לסדר היום