ממשיכים את עבודת גילוי של גרילה תרבות במכללת שנקר: בית ספר גבוה להנדסה ועיצוב

סדנת הסלאם פואטרי - במרחב הקומה השביעית עם הסטודנטים לעיצוב במכללת שנקר
סדנת הסלאם פואטרי – במרחב הקומה השביעית עם הסטודנטים לעיצוב במכללת שנקר

בקיץ 2012 תהל פרוש ואנוכי, כחלק מהיצירה של "גרילה תרבות" ערכנו את הגיליון ה-1 של כתב העת "עבודת גילוי". האסופה של היצירות והעדויות הוצגה במיצג ראשוני וייחודי כחלק מאירועי "אוהבים אמנות" שאצרה לאה אביר על גג מרכז ענב לתרבות.

לקריאה נוספת: מספוקן-וורד עד לעיצוב גזרים: סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית התנסו באקטיביזם חברתי באמצעים אמנותיים

צפו: מיצג עבודת גילוי

עבודת גילוי לא הפסיקה להפתיע אותנו, והופיעה בבמות רבות ביניהם בתערוכת "לחם שושנים" של מען לעבודה, בדף הפייסבוק של המבקר אילן ברקוביץ', ב"זו הדרך" גיליון 42 ושיר מתוך האסופה גם התפרסם במדור "באסטה" באתר העוקץ.

גרילה תרבות מעבירה קורס במכללת שנקר: בית ספר גבוה להנדסה ועיצוב

המרצה במחלקת תקשורת חזותית מירב פרץ התקשרה עימנו בגרילה תרבות והציעה להעביר קורס סמסטריאלי במכללת שנקר שימשיך את עבודת גילוי. כמובן שהתרגשנו מאוד. היא בחרה בי להעביר סדנאות שירה וללוות את הקורס וגם בנוסף את תהל פרוש. זאת אחרי שריאיינה חלק מחברי גרילה תרבות ובחנה את הצעותיהם לקורס. נדרשתי להעביר סדנת "סלאם פואטי" לסטודנטים של עיצוב, שאין להם שום קשר לשירה חברתית ומחאתית. קודם לכן הצגתי את העבודה של גרילה תרבות: האירועים השונים, התכנים, המחאה, ההתקבלות, השינוי בשדה השירה ועוד. בסדנה השנייה למדנו על אפשרויות פואטיות שונות של מחאה באמצעות טקסטים: חזרה, הוספת גוונים להקראה, דרמטיות, תיאטרליות, פרמורמנס ועוד. הסטודנטים הציגו טקסטים שלהם באופן מחאתי. תחילה הדבר נעשה בתוך חדר הלימוד, בקומה השביעית של המכללה, לאחר מכן בתוך החלל הציבורי של הקומה. לבסוף בחרנו בטקסט שדיבר על אפליית מלצרים וירדנו עם מגאפון לבית הקפה וייצרנו אירוע מחאה פרפורמטיבי של סלאם פואטרי. אחד הסטודנטים הקריא את הטקסט והקהל ענה והפתיע את כל באי הקפה, שלא היו מוכנים לפלאשמוב.

אני גאה להציג את הסרט המסכם את הסדנא שהעברתי במכללת שנקר ומראה את כל התהליך מהמפגש עם הסטודנטים ועד ליציאה למרחב הציבורי והעלאת קטע פרמורמטיבי

צפו: סדנת סלאם פואטרי – מתי שמואלוף וגרילה תרבות במכללת שנקר

בסיום הקורס הוזמנו, תהל פרוש ואנוכי לצפייה והערות בתערוכת סוף הקורס. היצירות שהוצגו היו טעונות חברתיות, ולעגו לאמצעי הייצור של עולם הגרפיקה. היה ניכר שערכי גרילה תרבות הופיעו בתוך העבודות של הסטודנטים והסטודנטיות. מירב פרץ אף הציגה את העבודה המשותפת שלנו בכנס חשוב באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית בארה"ב.

לקריאה נוספת: מספוקן-וורד עד לעיצוב גזרים: סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית התנסו באקטיביזם חברתי באמצעים אמנותיים

אוֹכֵל אֶת הַסַּרְטָן הַשָּׁחֹר שֶׁלָּךְ | האסון מתחיל בארוחת העסקים

 ״תפקידה של הספרות לנחם את הקרועים ולהחריד את השלווים״ בתמונה: הים התיכון נעקד בזהב שמי מערב.

״תפקידה של הספרות לנחם את הקרועים ולהחריד את השלווים״
בתמונה: הים התיכון נעקד בזהב שמי מערב.

אוֹכֵל אֶת הַסַּרְטָן הַשָּׁחֹר שֶׁלָּךְ

אַתְּ מוֹצֶצֶת מִמֶּנִּי שְׁאֵרִיּוּת אֲרוּרָה שֶׁל מְצִיאֻיּוֹת
כְּשֶׁאֲנִי, מִתְפָּרֵק בְּלֶכְתֵּךְ וּמְפֻזָּר
בְּשׁוּבֵךְ, הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי נוֹגַעַת בְּרֶחֶם הָרַעְיוֹנוֹת שֶׁלָּךְ
כְּשֶׁאַתְּ נוֹגֶסֶת וּבוֹלַעַת אֶת הַסַּרְטָן שֶׁלִּי
אֲנִי מְמַלֵּא אֶת הַחֹרִים בְּשִׁנַּיִךְ
כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹתָה אֶת זֶרַע הָאַהֲבָה הַמְּקֻלֶּלֶת בִּמְנַת יֶתֶר שֶׁל פַּחַד
מֵהַשִּׂנְאָה שֶׁהִיא לֶחֶם הַקֹּדֶשׁ בִּיחָסֵינוּ
מִצְטַעֵר שֶׁמַּתִּי מֻקְדָּם מִדַּי

מתוך "האסון מתחיל בארוחת העסקים" (הוצאת נהר ספרים, 2013)

מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

תעלו על התדר של עדי קיסר בקפה גיברלטר

20130720-101321.jpg

לפני שבוע עדי קיסר עורכת "ערס פואטיקה", אירחה אותי בפנתיאון של קפה גיברלטר ברדיו של התדרבתוכנית הקראנו והשמענו יצירות פואטיות ומוזיקליות מן המזרח בין השאר של סמי שלום שיטרית כותב קסידה לזכרו מחמוד דרוויש ושיר מקסים על אכילת מנגו של ברכה סרי ז״ל. הבאנו שירה מעולה אלמוג בהר וראפ של קלקידן ותרגום של יוסי יונה ל׳פוג אל נחל׳ ועוד. תהנו

פרופ' יוסי יונה: אם מישהו חושב להחליף את ההמנון העיראקי בהמנון חדש, אז אחד המועמדים שמן הראוי שיחליפו אותו זה בטח השיר "מעל צמרות הדקלים". זהו שיר שכל יוצאי עיראק בישראל, ולא רק הם, שמעו אותו פעמים רבות. אין פלא שגם דודו טסה, הנכד של אחד מגודלי הזמר העיראקים, הקליט ביצוע משלו לשיר הזה. אז הנה דודו טסה חג "מעל צמרות הדקלים; והנה התרגום שלי למילות השיר המוכר.

מעל צמרות הדקלים (فوق النخل)

מעל צמרות הדקלים, הו אבי, מעל צמרותיהם הנישאות
איני יודע הזהו בוהק הירח או לחייה הסמוקות
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

וכי ישאלוני מה מקור מחלתי אומר את היא מקורה
כך נגזר עלי, הו אבי, וכך האל רצה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

אני שטרחתי סביבך ושאת כוחותי עליך כיליתי
הכיצד תתכחשי לכל אשר למענך עשיתי
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

לא אפנה עורף לאהבתי גם אם התאיידה ונעלמה
עודי מייחל שתחייה עמי, זו שפרי ההדר ניחוחה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

**

שבוע טוב!

תשאלו את מדורת השבט: ראיון של שלמה נתיב עימי ב"ישראל פוסט"

8cc214a779185101c9e4060b0f9e525b

מזל טוב על הספר החדש "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (הוצאת נהר ספרים). אתה הודעת רשמית שזהו ספרך האחרון ושלא תכתוב יותר שירה. אנחנו לא מאמינים לך. אתה הרי קשור לכל עולם השירה בקשרים עבותות

תודה. אני די מסכים עם הקביעה. זה לא יהיה פשוט להפסיק לכתוב שירה בתוך הקהילה שבה אני נטוע בצורה כל כך עמוקה. אבל אני לא מרגיש שאני צריך להמשיך באופן אוטומאטי לכתוב שירה. שירה צריכה להכתב מתוך חזון וחדשנות. הספר האחרון שלי מבטא את כל מה שאני חושב שחסר בשירה הישראלית.

איזה אסון מתחיל בארוחת עסקים?

יש הרבה סוגים של אסונות, פינוי מאהל התקווה מפנה לנו את התקווה לחברה שמכילה את חסרי הבית, ההומלסים, הנרקומנים. יש אסון שהשפה שלנו קורסת תחת המשברים של האותיות בעברית. יש אסון שהאהבה של האוהלים הפכה לגעגוע עמוק.

אתה ידוע כמשורר גרילה, אבל יש יותר ויותר שירים מצחיקים בספר. האם אפשר לצחוק על המצב החברתי?

בוודאי למשל בשיר "לשחק בחיילת המתה" אני מוציא את עצמי בתוך משחק ילדים שתמיד מבקש מהילדים למצוא את הדרך הביתה, רק בצורה מאוד מקאברית: "אני החיל המת\ ילדים עזרו לי להוליד עוד ארונות \ וכך אגיע הביתה בזמן \ לחתונה". או בשיר, כשאני שואל את מדינת ישראל לאן נעלמו הליצניות שלה. אגב אם כל הזמן נתאבל ולא נדע לחייך לא נוכל לנצח במאבק.

לא בא לך פשוט לכתוב שיר אהבה מהתחלה עד הסוף? הרי אתה חי בתוך מערכות זוגיות.

אני מוצא את עצמי שומע רדיו ועם כל מבול שירי אהבה אין איש שמדבר על שטחים או על העוני הנורא. אף אחד לא כותב "סיבת המוות: נחנק משירי אהבה" כמו כותרת אחד משיריי.

יש הבדל ניכר בין שירים יותר מסובכים כמו "ועיני אחי בינימין" לבין שירים יותר קליטים כמו "בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" מדוע לא הלכת עד הסוף עם השירים הקליטים ושיחררת לנו מהספר את כל הכבדות הזאתי?

אולי יש צדק בלהוציא ספר אחד שכול השירים מאוד קליטים. זה חלום שלי. זאת כל האמת. אבל אני בא מקריאה ואמונה ששירה צריכה להזין אותך ואפשר להנות הרי גם מלחם מלא וגם מלחם לבן.

בשיר "מה קרה למוזיקה המזרחית של שנת 3033" אתה אומר: "בחושך ללא חשמל / בשנאה אבוא / אין מקום כרגע לפשרה / אין תשובה מינית בסוף השורה" (עמוד 39). האם אתה שונא אשכנזים בעצם?

לא. מהסיבה הפשוטה שאשכנזים רבים אוהבים מוזיקה מזרחית ואין פה את העניין הזה. דווקא חשבתי יותר על זה שלא ישכחו את הדחייה של המוזיקה המזרחית גם בדורות הבאים וכתבתי על כך שיר מדע בדיוני שכזה.

האם המשפחה שלנו מקבלת את שיריך?

שאלה מצויינת. כדאי לשאול אותם.

הראיון פורסם לראשונה ב"ישראל פוסט", 7.7.2013 ונכתב על ידי שלמה נתיב

צילום: Gerald Zörner Porträts-Bildjournalismus-Werbung

עיניים רעבות: פואטיקה של מלך | ‎אילן ברקוביץ'

ג"ימס לברון

א. אפילו לא הייתי אמור להיות כאן

רגעים אחדים לאחר שקבוצת הכדורסל של מיאמי היט זכתה באליפות הנ.ב.א, ליגת הכדורסל של ארצות הברית, בפעם השנייה ברציפות, אחרי שגברה בסדרה הירואית על קבוצת הכדורסל סאן אנטוניו ספרס בשיעור של ארבעה ניצחונות לעומת שלושה, ניצב ה-MVP של הסדרה; של העונה ואחד הכדורסלנים הגדולים ביותר ששיחקו אתהמשחק לתולדותיו, לברון ג'יימס, לראיון מול המצלמות. כשכובע האליפות לראשו והזיעה ניגרת מכל מילימטר בגופו וקעקועיו אמר "המלך", לפי שכך הוא מכונה ברבים, את המשפט האלמותי הבא: "אני לברון ג'יימס מאקרון, אוהיו, אפילו לא הייתי אמור להיות כאן", ובאנגלית:

I`m Labron James from Akron Ohio. I`m not even supposed to be here.

עיתונאים שצפו בראיון אמרו כי זה משפט שאף יחצ"ן מדופלם לא היה יכול לנסח טוב יותר והם צדקו. ג'יימס נשא דברי אמת. המלך אמר את דברו. אבל מה הוא בעצם אמר? אקרון היא עיר תעשייה מרכזית במדינת אוהיו, השוכנת במזרח המערב התיכון של ארצות הברית. בעבר נהגו תושביה לכנותה "בירת הגומי העולמית" על שום מוצרי הגומי שהיא הייתה מייצרת וכיום היא נחשבת לעיר הייטק מובילה. על פי מה שסופר על חייו של לברון ג'יימס הם לא היו קלים כלל ועיקר, ועתידו כשחקן כדורסל אגדי כלל לא ניצפה בילדותו. בחייו הבוגרים הוא שיחק שבע שנים בקבוצת הכדורסל של קליבלנד, עיר נוספת במדינתאוהיו, קליבלנד קאבלירס, ולא הצליח לזכות באליפות הנ.ב.א. המעבר שלו לקבוצת הכדורסל של מיאמי התקבל בכעס רב וקנאי מצד אוהדי קליבלנד, עד כדי כך שהם שרפו חולצות עם דמותו שהתנוססה עליהן בעבר בגאון כאות מחאה וסלידה מצעדו. מה פירוש ההכרזה שלו "אפילו לא הייתי אמור להיות כאן"? איפה זה כאן? במיאמי? העיר שמוגדרת בערך על שמה בויקיפדיה כ"עיר עולם" ומהווה מרכז תרבותי גדול? מה המשמעות של המעבר מאקרון, אוהיו, למיאמי, פלורידה? האם זה מעבר מן השוליים של ארה"ב אל המרכז? קרוב לוודאי שכן, ושלכך התכוון לברון בדבריו.

במהלך השנתיים האחרונות צפיתי בלא מעט מביצועיו הספורטיביים האלוהיים של השחקן הזה ועקבתי אחר דמותו ואחר כוח הרצון האדיר שלו לעמוד בפרץ הביקורת וללכתבדרכו שלו עד אל הניצחון. במיוחד הרשימו אותי התעופפויותיו להטבעות במהלך משחקיםלא בהכרח על שום ההטבעות – מהלכים שכיחים יחסית בליגת הכדורסל הטובה בעולם – אלא על שום התנהגותו לאחריהן: התייצבות איתנה מול הקהל; עמידת זקיף; יציבה בטוחה ומבט חודר. זו דרכו של אלוף, שצמח מאשפתות, כאומר: תראו אותי! אני כאן על אפכם ועל חמתכם!

ב. שיח פאנק מזרח-תיכוני

במעבר חד, לכאורה, מן המקום הזה, אנו עוברים אל שירו המזרח-תיכוני של המשורר ולוחם הגרילה, מתי שמואלוף, "מי רוצח את הילדה במחסום וללא משפט", המופיע בספר שיריו החדש, הרביעי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (2013, הוצאת נהר ספרים, עמ' 18). הנה הוא לפנינו:

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט / מתי שמואלוף

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן
אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי
מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי
וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוֹפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקוֹפְצוֹת לְדַאנְק*
אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַלגָּלוּת הַפַּאנְק.

*מונח בכדורסל – הטְבעת הכדור בתוך הסל.

לאחרונה כתבתי כאן (מדור "עינים רעבות" בפייסבוק. הערה שלי מ.ש) במסגרת המדור על שיר כדורסל של רוני סומק מתוך ספר שיריו החדש, "כוח סוס" (הוצאת זמורה-ביתן). קשה אולי להגדיר את השירשלהלן כשיר כדורסל טיפוסי אך כדאי לקרוא אותו בתשומת לב רבה.

תרבות הפאנק היאתת-תרבות אשר צמחה סביב מוזיקת הפאנק-רוק בארה"ב בשלהי שנות השבעים של המאהשעברה והיא מייצגת "מחאה חברתית נגד המימסד, חברות התקליטים ואופן פעולתם,נגד הזרם המרכזי בחברה המערבית ונגד הנורמות המקובלות של החברה המערבית" (מתוך הערך "פאנק" בויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית). משמעות המילה Punk באנגלית היא פרחח, אדם או דבר נחות וחסרערך. אחת מסיסמאות התנועה הרווחות ביותר הינה Bomb The Mall ("הפציצו את הקניון") ופנקיסטים נוהגים ללבוש חולצות עם האות A מוטבעת עליהן כסמל לאנרכיה שהם דוגלים בה (שם).

שמואלוף המשורר, כמעט כמו לברון ג'יימס המלך, שכחלק מחגיגות הזכייה של קבוצתו באליפות הופיע כראפר במועדון לילה במיאמי, בעצם אומר לנו בשירו שהוא בכלל לא היה אמור להיות כאן או להיפך, שהוא רוצה לחזור (לשורת השיר) בתנאי שלא נעצום עיניים לנוכח המציאות הקשה שמסביבנו: רצח ילדה במחסום הוא לאו דווקא רצח מוחשי. זהו מוות רוחני. ומאין לאין רוצה הילדה להגיע? והמשורר? הוא לא מוצא את הדרך אל ביתו. האירוויזיון זר לו. השפה זרה, מרוקנת מתוכן ממשי כי באמת "בגביע אירופה לאלופות אין משוררות שקופצות לדאנק". השפה היא מחסום שמסתיר מפנינו את המציאות על עוולותיה. בעצם זהו שיר הטבעה.

הטור התפרסם לראשונה אצל אילן ברקוביץ | כל הפרטים על הספר בדף הרשמי שלו | ראיון מקיף של נטע הלפרין בישראל היום

youtube http://www.youtube.com/watch?v=n6VbQgVFp2Q&w=450&h=315%5D

"האסון מתחיל בארוחת עסקים" מחכה רק לך

מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות |
מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות

טוב, בשורה אחת טובה לכל מנוי/ות האתר. ספר השירה הרביעי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים ניתן לרכישה באתר ההוצאה "נהר ספרים". את הספר כתבתי בשלוש שנים האחרונות, כניסיון להיחלץ מהזעם ולהגיע יותר לצד ההומוריסטי של חיינו בקולוניה. את התהליך התחלתי כשהייתי כחוקר באקדמיה והכרתי את צ'יקי ופתחנו את תנועת גרילה תרבות.  עזבתי קצת את הרצינות שאיפיינה את הספר הקודם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" שיצא גם הוא בהוצאת נהר ספרים. הספר הקודם הפך לספר קולי כחלק מהמהפכה של האי קאסט וגם שירים מתוכו הולחנו. בזכותו נסעתי לסדנת תרגום בברלין ושירי תורגמו באחד מהמאגר הבינלאומיים הגדולים של השירה.

הכרזתי ש"האסון מתחיל בארוחת עסקים" הוא ספר השירה הרביעי והאחרון שלי. ועצוב לי להיפרד ככה מעולם השירה. אבל אני כותב במרץ פרוזה שפורצת בי ומבקשת קהלים חדשים (בשנה הבאה ייראה אור ספר סיפוריי הראשון). את ספר השירה הרביעי ערך היוצר והמוציא לאור ראובן מירן, שעושה עבודת קודש בהוצאת "נהר ספרים" במיוחד בימים אלו שאפילו הוצאות גדולות מתקשות לשרוד.

יצא וראיינו אותי למדור הספרים של "מעמול: אתר הסטודנטים במכללת ספיר" אז תוכלו ליהנות מהתשובות שלי ל-12 שאלות ואולי תעלו על הוייב ותרגישו את השינוי שחל בי. דווקא "האסון מתחיל בארוחת עסקים" פרץ מעצמו, והביא לי הפתעות רבות, הספר למרות התוכן הלא פשוט, בשפה המצחיקה הצליח להביא לעצמו הן מענק יצירה מאקו"ם והן מקרן רבינוביץ לאומנויות בתל אביב. המענקים לספר, יידעו אותי שזה תינוקת לא רגילה. שיר הנושא של הספר כיכב באסופת המחאה שערך המשורר והמבקר אילן ברקוביץ' במדור תרבות וספרות "הארץ". העורך שלי החליט לשים את הדברים שנכתבו במבוא לאסופה על גב הספר:

"רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים 'משוררי מחאה' או 'משוררים חברתיים' אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעֶמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי 'האסון מתחיל בארוחת עסקים', כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המוּדעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר, מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים."

[אילן ברקוביץ', "הארץ", תרבות וספרות]

שירה היא כמו בדמינטון

אני חושב שבחודש הבא אעשה השקה ביחד עם מסיבת יום הולדת 41. אבל אני נרתע. אני מפחד מהמילים. מה יקרה לי ולהן כשהן יגלו שהספקתי לתת להן אוויר לנשימה. מה יקרה כשספרי השירה האחרים ירצו עוד אחים ואחיות. אני לא יודע מה יקרה אז. אני מקווה שאשרוד. בכל מקרה משוררים לאחרונה רק מתים, וקשה היה להיפרד מברכה סרי היקרה ז"ל ולפני כן משי אריה מזרחי ז"ל ועוד כותבת ולוחמת רדיקלית תקווה לוי ז"ל שעוד כתבה שירים ב"מאה שנים – מאה יוצרים" שערך סמי שלום שיטרית (ערך במיוחד בכדי להראות מאה שנים של יצירה מזרחית, אבל את הספר כנראה ששרי רז לא קראה).

מה נשאר מהחיים שלנו? בשביל מה אנחנו בכלל חיים אותם? בשביל מה לצאת מהמיטה בבוקר? את השאלות האלו המשוררים על עוניים, ודלותם מתקשים לענות, כשאין בכלל את הבשר הנחוץ לארוחה. אז במקום זה אנחנו דורשים ארוחה ומקווים לקבל. מקווה שתהנו מהספר וניפגש בהשקה, ומי שיכול שיעשה קופי פייסט למסך ותראו אם עמדתי במילה ולא כתבתי עוד ספר שירה. יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל בינתיים אעצור פה. מבטיח פוסטים עם טעימות וגם כמה שיותר להקריא משירי הספר החדש באירועים הבאים:

  • 11.6 הכנס הבינלאומי של איגוד הכללי של סופרים בישראל שייערך בכפר מראר
  • 13.6 גרילה תרבות עם להקת להקת
  • 14.6 בהשקת ספרה החדש של נעמה גרשי, ג'וז לוז
  • 18.6 בהשקה הירושלמית לאסופת ערס פואטיקה
  • 19.6 באירוע לזכרה של ברכה סרי בקטמונים בירושלים

צפו בי מקריא את "ישראל" הומאז' לאלן גינזברג ז"ל ב"ערס פואטיקה" מס' 4 בגן העיר

שבוע טוב!

נ.ב. תבדקו את ספרי השירה החדשים של יעקב ביטון ושל לורין מילק. שירה חזקה ביותר!