המראה השחורה של בוקי נאה

בוקי נאה במועדון הדאנג'ן, 2010

לאחרונה התעוררה מחאה חדשה של פעילות פמיניסטיות כנגד סיורי הלילה של העיתונאי בוקי נאה שמציג את "הנערות העובדות" של דרום תל אביב. עיתונאי הפלילים המפורסם מציג לציבור את הנשים המוחלשות ביותר במדינה, אך לא עושה דבר מלבד להציג לנו מציאות ללא פיתרון – בדיוק כמו בסדרת המופת הבריטית

בפרק השני של העונה השנייה של הסדרה המצויינת "מראה שחורה" אנו עדים לעולם מסוייט שבו ויקטוריה, אישה שחורה, הופכת לחיה נרדפת בתוך ספארי של צופים עם אייפון. לצופים אסור לעזור לה. ובכל סיבוב של ביקור הצופים, נמחק לה הזיכרון. אנו מגלים שזהו העונש שלה, לחיות בתוך מסע בלתי אפשרי בעולם מסוייט שבו רודפים אותה, לצד העובדה שאף אחד לא עוזר לה.

הפרק, שנקרא "דב לבן", הופך את התענוג של ביקור בעולם לא מוסרי לאדישות טכנולוגית גיהנומית שלא ברא השטן. אף אחד לא מעיז לספר לה שזאת רק הצגה. היא לא יודעת את הסיבה האמיתית להימצאותה בתוך הספארי האנושי הזה. הסידרה הבריטית, אינה מגיעה בהפתעה לעולם של המאה עשרים ואחת. העולם שלנו הגיע לשיא של אדישות כלפי ציבורים שלמים. אנשים יעדיפו לתעד, מאשר להושיט יד ולעזור. העולם כולו מבויים, והאדם כבר אינו זוכר את העבר שלו ברוב הזמן, כמו ב"מופע של טרומן". האכזריות היא המשחק שמשחרר לאנשים את השטוזה, בדיוק כמו הלהיט של בני הנוער היום "משחקי הרעב" שבו אתה צריך להרוג בכדי לשרוד.

לא במקרה לפרק הספציפי הזה נבחרה אישה שחורה. הפרופיל המגדרי והגזעי שלה מצביע על הקושי הרב שחוות נשים שחורות בעולם זכרי ולבן. אך אל תלכו רחוק מדי לבריטניה שמזמן כבר החליטה להתמודד באומץ עם המגוון הרב גזעי של האוכלוסיה שלה, ואובדן ההגמוניה הלבנה. הפרק הספציפי הזה מלמד אותנו שבקלות מאוד אפשר להפוך סבל לתענוג רווחי. המרחק בין עוצמות הכאב הכי גדולות, לבין עוצמות הכייף הכי מענג, הוא כהרף עין, מצמוץ, תיק שנכפה עלינו על ידי מאכערים חסרי רגש ואנושיות.

קריאה נוספת: גברת מג'ונדרת || מה רע בסיורים של בוקי נאה באזורי זנות? האם הסיורים באזורי זנות מעוררים מודעות למצב הזונות או משפילים אותן? ומה עומד מאחורי התמיכה במיסוד הזנות? • וגם: מיתוס השוויון, שרוב הציבור הישראלי עדיין לא התפכח ממנו, משפיע על מעמד הנשים בארץ עד היום | צפי סער

לאחרונה התעוררה מחאה חדשה של פעילות פמיניסטיות כנגד סיורי הלילה של העיתונאי בוקי נאה ב"חצר האחורית של דרום תל אביב". המחאה הזאת מספרת לנו את הסיפור של "מראה שחורה" רק בתוך ההקשר הישראלי. הפעילות הפמיניסטיות החליטו לפתוח בקמפיין המכוון אל קהל הסיורים של נאה ובמהלכו הן יחלקו חומרי הסברה שיביאו את האמת מאחורי תעשיית הזנות והסחר בנשים.
צפו: קדימון מתוך "דב לבן" של מראה שחורה
ההפך מגאולה
בוקי נאה לא מתערב בסבל אלא רק הופך אותו לשואו. הוא לא מסביר כיצד החשפניות חשופות לאלימות בלתי פוסקת; או את המצוקות שהובילו את  הנשים לעבוד בזנות ואת המחיר הכבד; לא במקרה לא מעט מהן חיות בהתמכרות לא פוסקת לסמים, שתיה והרס עצמי. אל תהיו תמימים, זה מה שאני מבקש ממכם. בוקי נאה גוזר קופון על חיי הסבל של נשים רבות. הוא אינו מסביר לציבור הישראלי מדוע התרחבה תופעת הזנות, החשפנות ואת המחיר האינסופי, של חיי הנשים האלו. האם הוא בכלל מסוגל לספר את הסיפור של האישה העובדת בזנות? לדעתי הוא אינו יכול.
בוקי נאה מציג לציבור את הנשים המוחלשות ביותר, אלו שהממסד הישראלי מפנה להן את הגב. הוא משתמש בסלבריטאיות שלו בכדי להיטפל אליהן ולהציגן בפני מעמדות גבוהים יותר. הן חשופות ברחוב, חסרות הגנה מאלימות. הנשים שהוא מציג, בכדי להציג את שרשרת המזון האכזרית של הגבר הישראלי, לעיתים משתפות פעולה. אך אין כאן משא ומתן של שווים ושוות. הוא מנצל את חולשתן, בכדי להאכיל את הרעב של המשועממים והשבעים. במקום להביא מזור, רפואה והצלה, הוא עובר והולך הלאה והנשים נשארו באותו בור, כלואות וחסרות מוביליות חברתית ויוקרה.
מראה שחורה
מראה שחורה | cc: ויקיפדיה
הפרק של "מראה שחורה" לא הביא גאולה, בדיוק ההפך. ויקטוריה, גיבורת הפרק, לא יכולה לצאת מהמעגל. היא נסחרת כסחורה, כחפץ, ועוברת מצופה לצופה הן בטלוויזיה שמסריטה את מסלול הבריחה הבלתי אפשרי שלה והן בידי הצופים המתעדים אותה בכל רגע ולא מסייעים לה. היא למעשה איזה חיה נדירה ("דב לבן") שלא קיימת אצל האוכלוסיות השבעות והמשעממות והאטומות ביותר. סדרת הטלוויזיה הבריטית מבקשת מאיתנו להתעורר, כי במציאות אין פתרון. רק בתרבות אפשר להביט בסיוט ולהתעורר. הפעילות הפמיניסטיות שמעוררות אותנו לחשוב, הן הצדיקות, המלאכיות, הפרץ של אור בתוך התודעה המעוותת של הגבר. רק הן יוכלו להוביל אותנו לחברה צודקת יותר, כי הן לא מקבלות את המשוואה שהזונות יהיו למטה, והסקרנים שהולכים אחרי בוקי נאה ידרכו עליהן.

בעלי מוות – חזירי הבר של אלה נובק

Human pig sculpture  By Wombok  cc: flickr
"מה עשה עם העור? אין לי מושג. הוא עמד עם הגב אליי וניסר את החזיר." | Human pig sculpture By Wombok cc: flickr

הצימר הוא אחת המעבדות החשובות בישראל לקשר שבין מילים, במה וסאונד. באחד מהביקורים שלי שמעתי את אלה נובק קוראת את "חזירי בר" מתוך הקובץ שלה "בעלי חיים – בעלי מוות" (שם זמני). הנה הוא מובא לפניכן.

חזירי בר | אלה נובק

אבא שלי היה צייד.

הוא לא התפרנס מציד. היה צד חזירי בר במקום להזמין ציוד ואספקה למפעל בו עבד כקניין.

אבל יש אנשים שמתפרנסים מצייד בישראל. אני בטוחה.

אני מתארת לעצמי שזה לא חוקי. אני חושבת שגם כשציד היה חוקי, הוא היה מוגבל לאיזורים מאוד מסוימים ולבעלי חיים מאוד מסוימים ואני בטוחה שאסור היה לצוד חזירי בר ביערות הכרמל כמו שאבא שלי עשה.

ואולי זה לא נכון להגיד שהיה צייד. אולי צד רק פעם אחת, רק חזיר בר אחד והספיק לו. אני לא יודעת.

אני זוכרת רק את הפעם ההיא שחזר הביתה עם שקית פלסטיק כבדה שבתוכה חזיר בר מת שוחה בדם של עצמו.

מה עשה עם העור? אין לי מושג. הוא עמד עם הגב אליי וניסר את החזיר.

ברחתי לחדר וסגרתי את הדלת כדי לא לראות את הדם מטפטף מהשיש במטבח.

כל כך התביישתי.

התביישתי שדווקא אבא שלי, מכל האנשים, יורה בחיה.

התביישתי כשהיה ממלא בשבילי פיתה עם הנתחים ששמר במקפיא.

זה קרה בקיץ, כי אני זוכרת שלקחתי את הפיתה לבריכה ופחדתי שהילדים יגלו מה יש בתוכה.

כשאני חושבת על זה היום אני מתכווצת אבל לא מתביישת. אני מרגישה גאווה.

אמנות המהפכה | נטלי לוין

המחאה נכנסת למוזיאון. צילום דפנה טלמון The protest is getting insdie the museum cc: By dafna talmon - flickr
המחאה נכנסת למוזיאון. צילום דפנה טלמון The protest is getting insdie the museum cc: By dafna talmon – flickr

נטלי לוין, עורכת מגזין האמנות "החדש והרע" מחברת בין המחאה לבין עולם האמנות בשלוש דרכים: א. היא חוברת לאמן אריאל קליינר בכדי להציב את הגיליוטינה במעברת רוטשילד; ב. היא מתארת את החוויות שלה מדיון עממי שנערך אל מול ובתוך מוזיאון תל אביב; ג. היא מביאה לנו חלק מהמניפסט "הבעד" שכתב קלאוס אולדנבורג בשנת 1961. מתוך כך אפשר לראות כיצד הגליוטינה כבר רמזה על העומד לבוא בספֵירה החברתית וכיצד עולם האמנות לא ערוך בישראל עדיין למחאות עממיות. המשך קריאת הפוסט "אמנות המהפכה | נטלי לוין"

תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

בעטיפה: לילך בר-עמי, עבודה מתוך "סדרת הבנות", 2004. העבודה הוצגה בתערוכה "שוברת קיר" לזכרה של ויקי שירן, בחצר הנשית ביפו, אוצרת: שולה קשת.

תהודות זהות

הדור השלישי כותב מזרחית

 

מאת: בעריכת מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב ונירברעם

 

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"

שאלה טובה.

מלים רבות נכתבו בשנים האחרונות על-ידי מזרחים בני דור ראשון ושני. באנתולוגיה זו ניתן לראשונה קול לדור השלישי, שמרביתו גדל בפריפריה בשנות השבעים והשמונים.

רבים מהכותבים כתבו טקסטים אישיים, החושפים באומץ סיפורי חיים של הדור הצעיר. בספר הזה התגבש פסיפס אנושי מרתק, שנע בין שכונות הפריפריה בדרום ובצפון, שכונות האריסטוקרטיה בירושלים ומרכזי העצבים של תל אביב. ישראל המרוחקת, הפריפריאלית, עולה מתוך הספר בישירות, בכאב, לעתים בזעם ובקול חכם ומלא תובנות. בין הסיפורים מתערבלים פיסות חיים מלאי מורכבות: ילדה שגדלה בצלו של סיפור אהבה בלתי-אפשרי בין מזרחי לאשכנזייה, וצעיר שמחמיץ שוב את אביו הקרב למותו; נערה שמוותרת על זהותה כדי "להשתייך", וילד שמאמץ עבריין כדמות אב; זמרת שבוחרת במוסיקה הערבית ומשלמת את המחיר, וסופר שמגלה במפתיע את עולמה המורכב של אמו, ועוד.

הכותבים גם יוצאים החוצה: מגלים את קהיר ומרקש, נמלטים לברזיל ולהודו, ובסופו של דבר חוזרים הביתה, להישיר מבט אל השאלות שכל אדם שואל לגבי זהותו, עברו וחייו.

רשימת הכותבים/ות: נעמה גרשי, שמעון אדף, נפתלי שם-טוב, מתי שמואלוף, דיקלה (דורי), סמי ברדוגו, סיגלית בנאי, יונית נעמן, אלמוג בהר, אייל בן משה, איריס ארגמן, יאלי השש, אליענה אלמוג, יחזקאל רחמים, אדמית פרא, דודו בוסי ושבא סלהוב.

 

 טקסטים מתוך הספר שפורסמו ברשת

איזכורים, עיתונות וביקורות וכד':

  1. לבי במזרח, יום רביעי, 27 ביוני 2007, 11:08 מאת: חן רוזנק, מערכת וואלה!
  2. מה בי מזרחי ומה אשכנזי, יעל ישראל, רשימות, 07.07.07.
  3. הפנתרים השחורים: דור שלישי, יונתן גור, מגזין 24 שעות – ידיעות אחרונות, 08.07.2007, עמודים 1-3, 22.
  4. פתאום הומצא דור חדש של מזרחים, השאלון עם סיגלית בנאי, ספרים – הארץ, 11.7.2007.
  5. המסע אל תהודות זהות, מתי שמואלוף, מדור "טרום קריאה", תרבות וספרות – מעריב, 13.7.2007.
  6. על תהודות זהות, יהושע סימון, העיר, 13.11.2007.
  7. אמא שלי ממרוקו, אריאל לוינסון, וואלה – תרבות, 15.7.2007.
  8. ציטוטים, טיימאאוט, תל-אביב, 12-19 ביולי, עמוד 136.
  9. שואה שלנו, מיה סלע, ידיעות תל אביב, 20.7.2007.
  10. מי אני?, נוית בראל, תרבות וספרות – ידיעות אחרונות, 20.7.2007.
  11. הדור השלישי כותב מזרחית (סלהוב), שישי – אדם ברוך, מעריב, 20.7.2007, עמוד 31.
  12. סיגלית בנאי התארחה אצל ענת שרן בתוכנית "מהיום למחר", ערוץ 1, 24.7.2007.
  13. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007.
  14. מיץ קנה סוכר ומלח העלבון, "קרוא וכתוב" מנחם בן, מעריב  – תרבות וספרות / מוסף שבת, עורכת: דנה אלעזר הלוי, 27.7.2007, עמוד 29.
  15. מזרחי זה הכי, אריאנה מלמד, 7 לילות / מוסף שבת – ידיעות אחרונות, 27.7.2007, עמוד 2
  16. הבט אחורה בזעם, סמי דואניאס, ספרים – טיימאאוט, 02.08.2007, עמוד 116.
  17. השקת זהות, שלומית ליר, רשימות, 13.8.2007.
  18. משדר "פופוליטיקה", ערוץ 1, 14.8.2007.
  19. "תהודות זהות" באתר "טקסט".
  20. "בועז מעודה והעוד", שירה אוחיון על "כוכב נולד" ו"תהודות זהות" בפופוליטיקה, העוקץ, 19.8.2007.
  21. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ (רשימה ראשונה),  19.8.2007
  22. על מאמרו של אלמוג בהר "חלומות באספניה", מואיז בן-הראש, קדמה, 27.08.2007 (המאמר פורסם גם באתר שלו ב"רשימות").
  23. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ  (רשימה שניה), 31.8.2007
  24. "זהות מזרחית", אריק גלסנר, מקור ראשון, 24.08.2007.
  25. ציטוט מתוך רשימה של נעמה גרשי מופיע ב"חדשים" של מגזין סטימצקי, ספטמבר 2007, עמוד 16.
  26. נעמה גרשי, תכניתו של קובי אריאלי, ערוץ 2, 7.9.2007.
  27. "הומלס מזרחי", עצמון אברהמי, כל הזמן – ירושלים, 7.9.2007, עמוד 100.
  28. הבעיה האשכנזית, שירה אוחיון, קדמה, 7.9.2007.
  29. "התרבות חייבת להיות פוליטית", מתי שמואלוף, דברים מתוך הערב שנערך לספר במאהל מחוסרות הדיור בירושלים, 10.9.2007.
  30. מי נתן לך שפה, מי אמר, "דבר עכשיו"?, שמעון אדף, רשימות, 16.9.2007.
  31. שברי זהות, אלישיב רייכנר באתר "דרומי", 25.9.2007.
  32. ומהי בכלל המזרחיות הזאת? – מחשבות בעקבות "תהודת זהות – הדור השלישי כותב מזרחית", גלעד סרי, רשימות, 29.9.2007.
  33. לפני שאמשיך על מסעודון – תגובה לפוסט של גלעד סרי לוי, אמירה הס, רשימות, 29.9.2007.
  34. שדרגו לדור השלישי, ניר ברעם, "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23.
  35. הכיוון: מזרח,שבתאי קור, ספרים – אתר "מעריב", 18.10.2007.
  36. משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף, דפנה שחורי, 18/10/2007 09:48:51
  37. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  38. כתבתו של גיא אסל, חדשות ערוץ 1, 30.11.2007.
  39. ביקורת, אבי אליאס, מטרו, 23.12.2007
  40. "מזרחיות – מוצא סתמי או זהות עקרונית?", קציעה עלון, ‫ בקורת על:  שמואלוף, מתי, ברעם, ניר ושם-טוב, נפתלי <עורכים>. תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית. תל-אביב, עם עובד, 2007. ‬  משעני, דרור. בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד. תל-אביב: עם עובד, 2007. ‬  בתוך ‬   ‫ הד החינוך , 82(1): 108-109, 2007. ‬
  41. רבקה ירון, תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (רשימת ביקורת) אימגו, 28-10-2008
  42. יומנם של היהודים-הערבים בישראלנאאל אלתוחי, "akhbarelyom"., מצרים, אפריל, 2009.
  43. I like burekas in the morning, מאת נפתלי שם טוב, תורגם לערבית לבלוג הספרותי של נאאל אלתוחי, 18.4.2009.
  44. ניסים קלדרון מזכיר את הרשימה של אלמוג בהר, "מושך את המזרחים בלשון", 2010, , ספרים YNET.
  45. נוית בראל מזכירה את הרשימה של אלמוג בהר, ""לא לפחד לומָר: יש לי עָבָר", מקור ראשון, 22-1-2010
  46. How Hebrew teaches us something about    ourselves, Nael Altouki, 26.11.2015

אירועים

ארומה של גזענות: צבע עור, קפיטליזם, מגדר והיררכיה אתנית

את הקפה שלי- נטול גזענות בבקשה!

נמשיך לדרוש את פיטורי סהר שפע ועד אז נחרים את מוצרי "ארומה".

סהר שפע, מבעלי רשת בתי הקפה ארומה, פירסם לשון הרע של עובדת חברת כלמוביל, מלי שלו, יבואנית כלי רכב מסוג מרצדס, כאשר הטיח בה את הדברים הבאים: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה. אני אזיין אותך. הלבן הזה ילמד אותך לקח. את כתם שחור. את אשה שחורה ונחותה, את מטומטמת. את אפס, ואני מרוויח 800 דולר לדקה". כך קבעה השבוע סגנית נשיא בית משפט השלום בתל אביב, השופטת שושנה אלמגור.

סהר שפע מבעלי ארומה משתלח בעובדת כלמוביל: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה; אני אלמד אותך לקח", 09.11.2006, עיתון "דה מארקר", מאת  ארנון בן-יאיר.

עוד על הכתבה ב-YNET: שימו לב לתגובה של בעלי הרשת, על היותם מעסיקים של מזרחים בהנהלת הרשת, כמו רצו לומר שעובדת העסָקָה תסלק ותעלים את הגזענות. אבל אנו יודעים היום שגם היחסים הכי אינטימיים בין גברים לבין נשים עדיין לא מבטלים את העובדה שיש פערי שכר ויחסי כוח ביניהם. המלחמה בגזענות צריכה להיות רחבה ומקיפה ותחילתה בהכרה שהחברה בישראל מחזיקה במסמני זיהוי גזעניים.

התגובה של גדיאלגזי: יוזמה מצוינת! אבל מדובר לא במנהל, אלא באחד מן הבעלים של הרשת, ולכן לא יפוטר… ולא פחות חשוב: הגזענות היא אתנית ומעמדית באופן בלתי נפרד ("את אפס ואני מרוויח 800 דולר לדקה"). לא פחות מכך מעניינת תגובת החברה: סמנכ"ל השיווק של רשת ארומה נועם ברמן, מסר בתגובה כי: "בניגוד למה שפורסם, סהר שפע הוא לא אחד מבעלי הרשת. סהר הינו הבעלים של רשת ארומה תל אביב, בעוד אחיו יריב שפע הוא הבעלים של רשת ארומה. כיום לרשת ארומה יש עשרה שותפים, ומתוכם שבעה בני עדות המזרח. הרשת מגנה בכל תוקף כל גילוי של גזענות או אפליה".

הנפנוף במזרחיות המוצא מצד הרשת מזמינה אותנו לשאול, כמה מזרחי הוא מזרחי מטעם, כזה שאפשר לנפנף במוצאו כדי להכשיר דיכוי חברתי? אפשר לנחש שהשותפים הפכו ל"מזרחים" מהרגע שאיש יחסי הציבור נזקק לכך: אפשר להשחיר קצת את ההון כדי להכשיר את השרץ הגזעני. ומצדנו: איך אפשר להציב מזרחיות מתריסה, אנטי גזענות ושוויונית, מול תמרוני המוצא.

***

מרד צרכנים ברשת ארומה

סהר שפע, בעלי רשת בתי הקפה ארומה בתל-אביב, הטיח לפני כשנתיים בעובדת חברת כלמוביל מלי שלו את הדברים הבאים: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה. אני אזיין אותך. הלבן הזה ילמד אותך לקח. את כתם שחור. את אשה שחורה ונחותה, את מטומטמת. את אפס, ואני מרוויח 800 דולר לדקה". השבוע קבעה סגנית נשיא בית משפט השלום בתל-אביב, השופטת שושנה אלמגור, כי זוהי לשון הרע. פסיקתה של אלמגור היא אחת הפסיקות הראשונות המאשרות את קיומה של גזענות בישראל וקושרות אותה למוצא מזרחי. אך לטענתי, פעולות גזעניות המאששות ביטויים של יחסי כוח אתניים, המבוסס על טיעונים חברתיים ולא מהותניים, מתקיימות בצורה מקפת בחברה בישראל. ברובן הן אינן לא מובאות לדיון, קל חומר לא נטענות על רקע הזכויות הקולקטיביות המשפטיות של המזרחיים.
ד"ר יפעת ביטון מרחיבה את הדיון על היעדרה של הקטגוריה המזרחית במערכת המשפט, וטוענת כי למרות תפקידו המרכזי של השלטון במיצובם המנוחשל והנחות של מזרחיים בחברה הישראלית – מקביעת הסדרי הדיור והפיזור הגיאוגרפי שלהם, דרך העמדת מערכת חינוך לקויה ומפלה וכלה ביצירת יחסי תלות של רווחה – כמעט ולא ניתן למצוא עקבות משפטיים פורמליים למעורבות הזו. כמעט כל שעשה השלטון בנוגע למזרחים נעשה בדרך של הסדרים חשאיים, פנימיים או "ביצועיים", להבדיל מ"חקיקתיים".
קורבנות מערכת המשפט הליברלית
החברה הישראלית הינה חברה בעלת סימוני זיהוי גזעניים קשיחים. היא קושרת בין מסמנים חברתיים (ארץ מוצא), מסמנים ביולוגיים (צבע עור וכדומה), מסמנים תרבותיים (מבטא, לבוש ועוד), מסמנים מעמדיים, מגדריים, אתניים ומיניים, והופכת אותם למצב "טבעי" ובלתי ניתן לערעור. המצב הזה מתקיים בתוך היררכיות קשיחות המונעות תנועה ביניהן ושידרוג הסובייקט כחלק ממימוש זכויותיו הדמוקרטיות. למרות ההיררכיות הנוקשות הללו, לעיתים ישנם רגעים שבהם החירות חוזרת לאזרח והוא מנסה להתמרד כנגד "מקומו הטבעי" בחברה וכנגד חלוקת העבודה התרבותית. פסק הדין של השופטת אלמגור חייב להתקיים בקונטקסט חברתי רחב יותר. עליו לשאול מדוע בתי-הספר המקצועיים ממוקמים באזורים בהם מתגוררות שכבות אוכלוסיה מזרחיות וערביות, ובכך החיבור בין ארץ מוצא, אתניות, לאומיות ודת והחינוך הראוי להן, ממשיך להתקיים.
ישנן שאלות חברתיות רחבות יריעה שאינן מקבלות ארטיקולציה משפטית מעבר לקורבנות היחידים המשקפים את מערכת המשפט הליברלית. מצד אחד היא מכחישה את מבני הדיכוי המקיפים (ארץ מוצא, שכונת מגורים, גן, בית-ספר, צבא, אוניברסיטה, מעמד תעסוקי, פנסיה ועוד קטגוריות שבתוכן מכוננת המזרחיות), מצד שני מהווה היא עצמה שיעתוק של מבני הדיכוי חברתיים. בידקו למשל, כמה שופטי בית משפט עליון מזרחיים קיימים ביחס לאחוז האוכלוסייה שהם מייצגים, וכמה מזרחיים, הן סוהרים והן אסירים, תמצאו בבתי סוהר.
אקט של מודעות חברתית
אין ספק שבדבריו של שפע מתקיים הקשר הגורדי בין היררכיות אתניות ("את נחותה"), צבע עור ("את כתם שחור"), קפיטליזם ("אני מרוויח 800 דולר לדקה") ומגדר ("אני אזיין אותך"). הקשר הזה הוא חלק מההתנגדות לשינוי זכויות היתר בידי אוכלוסיות חזקות לטובת אוכלוסיות מוחלשות. כך, שאלות של זהות ומעמד לא רק שמזינות זו את זו, אלא גם מהוות תאומים סיאמיים שלא ניתנים להפרדה. תגובת רשת ארומה לפיה הם מעסיקים מזרחיים בהנהלה, רק מוכיחה את היעדרה של הבנה בסיסית לגבי התנהגות אתית. שהרי לפני כן חברי ההנהלה הללו לא היו "מזרחיים" וכרגע הם משמשים כעלה תאנה כנגד פיטורי עובד שהואשם בריש גלי בלשון הרע. כאקט ראשוני של מודעות חברתית אני קורא למרד צרכנים ברשת ארומה, מרד שידרוש בכל תוקף את פיטורי המנהל שהואשם בבית המשפט.
המאמר פורסם לראשונה באתר "YNET".

לקריאה נוספת:

· העובדת סוכנות מרצדס: "הוא קרא לי אפס, שחורה ונחותה", אלי סניור, עיתון תל אביב, 14.01.2005
· מה מקבלים העובדים שמגישים לנו את הקפה, ארנה קזין, הארץ, 22.02.2006
· סהר שפע מבעלי ארומה משתלח בעובדת כלמוביל: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה; אני אלמד אותך לקח"', ארנון בן יאיר, דה מארקר,  09.11.2006
· בעלי ארומה יפצה אישה שקילל: שחורה, ורד לוביץ' ומיטל צור, ידיעות אחרונות, 09.11.2006
·בעלי רשת ארומה יפצה מתאמת שירות לקוחות בסוכנות מרצדס בגין לשון הרע, נועם שרביט, גלובס, 09.11.2006
· ארומה של גזענות: צבע עור, מגדר, קפיטליזם והיררכיות אתניות, מתי שמואלוף אתר "רשימות", 10.11.2006
· סמי שלום שיטרית וצ'רלי ביטון מתראיינים לידיעות אחרונות -"ההערה של בעלי ארומה – חלק מתרבות גזענית", מיטל צור ועירית ליבנה, 11.11.2006.
· בכוסו, בכיסו, בכעסו, נרי אבנרי, אנ.אפ.סי, 12.11.2005
· בעל רשת קפה ארומה הורשע בגין לשון הרע, האייל הקורא, 13.11.2006
· קריאה למרד צרכנים בארומה, מתי שמואלוף, אתר ידיעות אחרונות, 14.11.2006
· קפה? לא שחור! אסף פרץ, דעות – ידיעות אחרונות, 14.11.2006
· אסף פרץ מתראיין בכתבה ארומה של גזענות, מיכל פלטי, 15.11.06, הארץ.
· קפה שחור, יובל אביבי, וואלה, 15.11.06
· משבר בארומה? שכרו את שירותי שלמור-שרף עקב ביטויי הגזענות שהשמיע אחד מבעלי הרשת, רן רימון, גלובס, 15.11.2006
· עו"ד קלריס חרבון יוצאת בקריאה להחרים את רשת ארומה בשל גזענות, איציק וולף, ערוץ 7, 15.11.2006
· ארומה תתבע את סהר שפע ב-20 מ' שקל, הטלנובלה של "ארומה", גלי ברגר, דה מארקר, 16.11.06
· ארומה: דבריו של שפע "מגעילים", כתב "עניין מרכזי", 16.11.2006
· בעלי ארומה מגיבים: יתבעו את סהר שפע ב-20 מ' ש', אפרת אדיר, הבינלאומי, 16.11.2006
· הכתם של ארומה: מנסה להתנער מסהר שפע, מיטל צור ואורנה יפת, אתר ידיעות אחרונות, 16.11.2006
· בעלי ארומה התנצל וישלם 100 אלף שקל, דורית סיטון ודנה וייס, אתר ידיעות אחרונות, 16.11.2006

· קפה לבן, חלול, שקוף, שלומית ליר, העוקץ, 16.11.2006
· ארומה מנסה למחוק את הכתם, אתר הצופה, 17.11.2006.
· היום: הפגנות בעקבות התבטאויותיו הגזעניות של אחד מהבעלים: האם הצרכן הישראלי ימרוד ברשת "ארומה" בגלל הערות גזעניות?, תמרה טראובמן וגלי ברגר, אתר הארץ, 17.11.2006