מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי

 (טור ניסוי שכתבתי לאחד מכלי התקשורת ומשחרר אותו לחופשי)

IMG_0070ברלין ותל אביב. האחת היא חברה חדשה שלי והשנייה היא חברה ישנה שלי. ואני כמו אלפי ישראלים אחרים מנסה לעשות את המעבר מאחת לשנייה. אני לא יודע לכמה זמן ואני לא יודע אם הוא יצליח, אבל בטורים הבאים אעדכן איך הולך המעבר ומה קורה בעיר התאומה, היכן שהבירה זולה, הסמים קלים להשגה והעברית מתגלגלת ללא טילים ואוייבים. יש פה בהחלט הרבה דברים שרואים מכאן ולא ידועים לתל אביבי הממוצע. וכולי מלא התרגשות על כל ההפתעות, כמו נשיקות, שברלין שולחת אל חושיי.

לקריאה נוספת:

לא תאמינו, אבל ברלין ממש חשוכה. מספרים שערים אחרות בגרמניה הרבה יותר מוארות, אבל דווקא בברלין אני מרגיש כמו בעיר קומיקס. בלילה העיר נמסכת בכהות, ורק מקרוב אתה יכול לראות את האנשים. אז פה לא תוכלו להתחיל קמפיין על הארת המדרכות, כמו זה של "עיר לכולנו" כחלק מקמפיין הבחירות התל אביבי.  אני אוהב את האפילה של ברלין (שיט, זה לא נשמע טוב), דווקא בשל המיסטיות שהיא יוצרת במיוחד בפארקים. הגרמניים מאוד חסכניים בחשמל, ובתאורה והם מתים על נירות בברים לעיתים שנראים כחורבות. אבל כנראה שיש פה יותר ביטחון לאנשים ולכן לא משתוללים על הארה כמו בישראל.

ועוד דבר ממש מפתיע, למרות שהוא ידוע, ובכל זאת לחיות ביניהם ולהבין שזאת אומה של שתיינים: מהבוקר ועד הערב אתה רואה חבורות עם בירות, צעירים כזקנים, נשים כגברים. אין בושה ללכת עם בירה ביד, ברכבת התחתית, ברחוב, כולם מחזיקים כלי שתייה. הכול בסדר, עד שאתה רואה את השיכור המקומי שצורח בין הרחובות ואת שאגותיו אתה שומע ממרחק. ממנו צריך להיזהר כי הוא מפחיד ונמצא באמוק. ויש כזה אחד בכל שכונה, וכשהוא מתקרב כולם זזים הצידה.

העיר המלאה ריקה

ברלין היא אחת הערים הגדולות באירופה עם כחמש מיליון תושבים אך כשאתה מהלך בתוכה קשה לראות את התושבים. רבים הלילות שאני חוזר על אופניי מבילוי בקרויצברג ונויקלן אל פריכדריכסהיין (בה אני מתגורר) ואין כמעט אנשים ברחוב. אפשר לנסוע עירום ולא ישימו לב. ישימון בלב אירופה. לפעמים התחושה הזאת ממש מפחידה, כי נראה כאילו התושבים בה נעלמו באיזו מגיפה. בחורף הדבר עוד יתגבר, כי התושבים יסתגרו בדירות שלהם. ואחד הטיפים שקיבלתי בכדי לעבור את החורף הברלינאי הקשה, הייתה שתמיד אצא לבר המקומי, לא משנה כמה שלג יקיף את ביתי.

כשאתה עובר לגור בעיר זרה במדינה רחוקה מביתך, פחד גדול הופך להיות המזרון שעליו אתה ישן. אתה לא מפסיק לפחד שמשהו יקרה. איזה מקרה שיזרוק אותך מתוך אשליית הנורמאליות חזרה אל תוך ישראל ותתחיל בפעם נוספת את חייך בתוך הזוועה. הפחד הזה הולך אתך, כל הזמן, ואתה צריך להרגיע אותו ולומר לעצמך, שהכול בסדר ובשליטה. אולי יום אחד אני ארגיש חלק מברלין והיא תרגיש חלק ממני. אבל בינתיים אני לומד לחיות עם קרקע שזזה כל הזמן.

IMG_0267אני צריך להילחם על חיי כפליט, כמהגר, כאזרח חדש, שכל האזרחות שלו מוטלת בספק. ואת הדברים האלו אני כותב אחרי יומיים בלי מחשב, שהרגשתי חוסר אונים כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. המחשב הנייד התקלקל לו פתאום ולא עזרו סקייפים לישראל, דרך האייפון, או לקחת אותו לחברים בברלין וההצעות מחיר (הגרמניות) שקיבלתי לפירמוט לא כללו ווינדוס בעברית. אך בעזרת קהילה התומכת של ישראלים בברלין הצלחתי להגיע לטכנאי מצויין שהחזיר לי מחשב נייד עובד. ומי שחי מכתיבה, כמותי, יודע עד כמה חשוב המחשב לחיים היומיומיים. מהפרטים הכי קטנים, שהמטען של האייפון עובד יותר כשהוא מחובר למחשב ולא למטען הרגיל. ואז זה נותן לך יותר זמן בטריה כשאתה בחוץ ואז אתה יכול להגיע ליותר מקומות דרך גוגל מפס. ואם אין לך את הטעינה המהירה, אתה צריך לחשוב על פחות יעדים ביום והתנועה שלך בעיר מוגבלת.

פינג פונג על הבר

הלכנו אתמול לבר המקומי שלי בפרידריכסהיין. הבר מכיל צעירים וצעירים שאני בטח הכי מבוגר בו. אבל בברלין אין בעיה ללכת לכאלו ברים, ואם יש לך בר טוב ליד הבית אתה לא מוותר עליו. הבר בנוי ממבוך של חדרים. שאתה יכול ללכת לאיבוד בתוכם. בפעם הראשונה שבאתי עם חברה, התחרמנו לנו בתוך אחד התאים מבלי שיפריעו לנו, וזוג אחר שקבענו איתו לא מצא אותנו והלך לבר אחר שנמצא קרוב. פאק. הם הלכו בטעות לבר של מטאל וצפו מבוהלים במכות על הבר וחזרו אלינו מפוחדים, ועזבנו את החירמונשיין וחיכנו להם בכניסה.

הלהיט של הבר הוא שולחן הפינגפונג. בתוך אחד החדרים הגדולים יש שולחן גדול ומואר ומסביבו כריות שיושבים עליהם גרמנים וגרמניות בסטלה כבדה. נכנסו לחדר וצפינו במשחק. המחזה מתחיל בדפיקות של השחקן שניצח עם המחבט הקטן על שולחן הפינגפונג הירוק, זה הסימן לכל השחקנים והשחקניות שלקחו מחבטים (2 יורו בבר) לעמוד סביב לשולחן. ואז מתחיל הסבב, כל שחקן צריך לענות על המכה ולרוץ מסביב לשולחן. כל מי שמפסיד את המכה שנִתֶּכֶת יוצא החוצה חזרה. ולבסוף נותרים רק שני שחקנים והם משחקים משחקון עד שבע.

נכנסו חבורה של מזרחים-ישראלים, וצפינו בגרמנים מגיעים פעם אחר פעם למשחק הגמר. הדבר היחיד שעירער על עליונות הגברים הלבנים היו שתי בחורות לסביות גרמניות יפיפיות ששחקו מדהים והצליחו להגיע לגמר. ואז הגיעה החבורה האסייתיית שתהינו מאיפה הן. ובמשך זמן רב קראנו להם היפניות. שתי בחורות שלא שמו עלינו ובחור חמוד שנתן לנו את שמותיהן וסיפר שהם סטודנטים מאוניברסיטת הומבלדט שהגיעו מסינגפור. בנות החבורה הסינגפורית הגיעו להישגים. נזכרנו שיכורים במערכון של החמישייה הקאמרית וביקשנו קצת פור לאיזרעלי דלגשיין.

אחרי שהגרמנים הלכו לשתות והיינו חמים וכל השחקנים החדשים עדיין לא נכנסו למשחק, חבריי התחילו להראות הישגים ולהביא מדליות למדינה. רק אני נותרתי פוטנציאל לא ממומש.

נחשו מי בקהל בהופעה של דורי דה בה בגה העיראקי בקלר שבברלין. איזו הופעה. סובחאן אללה

שבוע טוב!

נ.ב. בקרוב מתחיל להעלות שירים מהספר האחרון באתר…

מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות

יום אחד קמתי ונסעתי. עזבתי עבודות. עזבתי אהבות. עזבתי משוררים ומשוררות. עזבתי משפחות. ונפרדתי יפה. כתבתי על כך את הפוסט הכי מצליח שלי בבלוג במאקו וגם פולואו אפ כתשובה ליאיר לפיד שגם עשה אפקט רעש של דיסטורשיין יפה ולבסוף גם הגבתי לעוזי דיין בדה מארקר. מנסה לשרוד בפעם הראשונה בחיי רחוק מכל מה שהכרתי. המשך קריאת הפוסט "מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות"

תשאלו את מדורת השבט: ראיון של שלמה נתיב עימי ב"ישראל פוסט"

8cc214a779185101c9e4060b0f9e525b

מזל טוב על הספר החדש "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (הוצאת נהר ספרים). אתה הודעת רשמית שזהו ספרך האחרון ושלא תכתוב יותר שירה. אנחנו לא מאמינים לך. אתה הרי קשור לכל עולם השירה בקשרים עבותות

תודה. אני די מסכים עם הקביעה. זה לא יהיה פשוט להפסיק לכתוב שירה בתוך הקהילה שבה אני נטוע בצורה כל כך עמוקה. אבל אני לא מרגיש שאני צריך להמשיך באופן אוטומאטי לכתוב שירה. שירה צריכה להכתב מתוך חזון וחדשנות. הספר האחרון שלי מבטא את כל מה שאני חושב שחסר בשירה הישראלית.

איזה אסון מתחיל בארוחת עסקים?

יש הרבה סוגים של אסונות, פינוי מאהל התקווה מפנה לנו את התקווה לחברה שמכילה את חסרי הבית, ההומלסים, הנרקומנים. יש אסון שהשפה שלנו קורסת תחת המשברים של האותיות בעברית. יש אסון שהאהבה של האוהלים הפכה לגעגוע עמוק.

אתה ידוע כמשורר גרילה, אבל יש יותר ויותר שירים מצחיקים בספר. האם אפשר לצחוק על המצב החברתי?

בוודאי למשל בשיר "לשחק בחיילת המתה" אני מוציא את עצמי בתוך משחק ילדים שתמיד מבקש מהילדים למצוא את הדרך הביתה, רק בצורה מאוד מקאברית: "אני החיל המת\ ילדים עזרו לי להוליד עוד ארונות \ וכך אגיע הביתה בזמן \ לחתונה". או בשיר, כשאני שואל את מדינת ישראל לאן נעלמו הליצניות שלה. אגב אם כל הזמן נתאבל ולא נדע לחייך לא נוכל לנצח במאבק.

לא בא לך פשוט לכתוב שיר אהבה מהתחלה עד הסוף? הרי אתה חי בתוך מערכות זוגיות.

אני מוצא את עצמי שומע רדיו ועם כל מבול שירי אהבה אין איש שמדבר על שטחים או על העוני הנורא. אף אחד לא כותב "סיבת המוות: נחנק משירי אהבה" כמו כותרת אחד משיריי.

יש הבדל ניכר בין שירים יותר מסובכים כמו "ועיני אחי בינימין" לבין שירים יותר קליטים כמו "בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" מדוע לא הלכת עד הסוף עם השירים הקליטים ושיחררת לנו מהספר את כל הכבדות הזאתי?

אולי יש צדק בלהוציא ספר אחד שכול השירים מאוד קליטים. זה חלום שלי. זאת כל האמת. אבל אני בא מקריאה ואמונה ששירה צריכה להזין אותך ואפשר להנות הרי גם מלחם מלא וגם מלחם לבן.

בשיר "מה קרה למוזיקה המזרחית של שנת 3033" אתה אומר: "בחושך ללא חשמל / בשנאה אבוא / אין מקום כרגע לפשרה / אין תשובה מינית בסוף השורה" (עמוד 39). האם אתה שונא אשכנזים בעצם?

לא. מהסיבה הפשוטה שאשכנזים רבים אוהבים מוזיקה מזרחית ואין פה את העניין הזה. דווקא חשבתי יותר על זה שלא ישכחו את הדחייה של המוזיקה המזרחית גם בדורות הבאים וכתבתי על כך שיר מדע בדיוני שכזה.

האם המשפחה שלנו מקבלת את שיריך?

שאלה מצויינת. כדאי לשאול אותם.

הראיון פורסם לראשונה ב"ישראל פוסט", 7.7.2013 ונכתב על ידי שלמה נתיב

צילום: Gerald Zörner Porträts-Bildjournalismus-Werbung

לאכול את החרא שבישלתם | יובל גלעד ומתי שמואלוף VS. הגזירות של שר האוצר יאיר לפיד ומפלגת "יש עתיד"

cc: wikipedia
"מה חשבתם, שהוא ידאג למעמד הביניים?" | בתמונה: לפיד כג'וקר של באטמן cc: wikipedia

 מאת: יובל גלעד

מגיע לך, עם ישראל, שר האוצר שבחרת בו. חצי מיליון איש או כמה הצביעו לפיד, משיח שקר עם שרירים ושיניים נוצצות, והמתלבטים האחרים בחרו בנט. אז מגיע לכם הקיצוץ בקצבאות הילדים, העלאת מס הכנסה, מיסוי דירה ראשונה, סיגריות, המאות שקלים שנשלם עוד ועוד עד שנטבע. יכולתם להצביע יחימוביץ', מעצבנת ככל שתהיה, אבל לא רציתם. מגיע גם לכם, פעילי המחאה. הייתם צריכים להקים מפלגה, לא לקחת את הפיתרון הקל ולחבור לעבודה. מגיע גם לכם, חרדים, הקיצוץ בקצבאות. לא כי אתם תלמידי ישיבה, זה דווקא חשוב וחתרני – ללמוד בעולם מעשי כמו טנק, אלא כי אתם מצביעים למפלגות שונאות ערבים, שמעדיפות שנתפוצץ כאן כולנו מאשר נתפשר ונחיה יחד. מגיע גם לכם, מצביעי ליכוד, אוהדי בית"ר ירושלים, שונאי ערבים מזוינים שכמותכם, שתחנקו מחוסר כסף עם הביבי שלכם. טור חדש של יובל גלעד.

בחירות דמוקרטיות הן דבר נפלא. כל עם מקבל את מה שמגיע לו. איטליה קיבלה ברלוסקוני בזמנו? איראן קיבלה אחמדינג'אד משך שנים? אז זה הפרצוף שלנו, הפרצוף המדומיין הקולקטיבי שלנו, החיוך רחב השיניים של הקרטיסט בנו של הגזען. המדבר חלקלקות. מלך הפייסבוק. יש לכם "האח הגדול" עם ישראל, נכון? אז אין כסף, מילא. תאכלו עוגות.

הגיע זמן החשבון על הארוחה המגעילה שבישלתם בבחירות. מגיע גם לכם, עובדי קבל"ן שלא מרוויחים אפילו שכר מינימום, אם הצבעתם לפיד-ביבי-בנט. הנתונים לפניכם, גם אם אתם לא משכילים. מה, כל כך קשה להבין שאדם מבוסס בעל קשרים עם טייקונים עובד עליכם בעיניים? שהוא יעדיף לקחת את הסיגריה מפיו של מנקה המרוויח 3300 שח לחודש מאשר את הסיגר מפיו של הטייקון? מה, אתם מטומטמים, עם ישראל הצורך חדשות כפי שאף עם לא צורך? מה חשבתם, שהוא ידאג למעמד הביניים?

חשבתם אולי שיקצץ חמורות בתקציץ הביטחון? אה, טמבלים? אל תייללו לי בפייסבוק של לפיד, עוורים בעקבות משיח שקר. זאת לא מדינה עם חיל אוויר, זה חיל אוויר עם מדינה. עשרה מטוסים פחות וכל התקציב נראה אחרת, או פחות צוללת אחת מגרמניה. אתם אוהבים את צה"ל? רוצים שעובדי קבע יצאו לפנסיה בגיל 45 ויתחילו קריירה שניה? בבקשה, תאכלו את מה שבישלתם. רוצים להעריץ בעלי ג'יפים ולאכול לחם ומים? רוצים את החלום הקפיטליסטי שכל אחד יכול להשיג אם רק יתאמץ, לבנות עצמו מאפס, בעוד השאר נרקבים בשכר מינימום ופחות? יופי, אז החלום נשאר, אבל לפיד יגדיל לכם את המינוס, והבנק את רווחיו.

אתם לא תראו את הילדים שלכם, מצביעי לפיד, כי אתם הולכים לחפש עוד עבודה כדי לממן את החובות של חיי חלום קפיטליסטי. שהמורים יגדלו את הילדים. שהפייסבוק יגדל אותם. אתם חולמים על ג'יפ ומצביעים לפיד. יש עתיד.

הפראיירים האמינו להבטחות של לפיד | מתי שמואלוף

אוי למצביעי יאיר לפיד ויש עתיד. כמה הבטחות התרוקנו מתוכנן עם הגזירות החדשות. וכבר אפשר לראות את התגובה של המצביעים הצובאים על דף הפייסבוק.

זוכרים איך לפיד אמר בוועידה המרכזית של "כלכליסט" ב־2012 כי "הצמיחה במשק הישראלי לא תבוא מהתאגידים או מהוועדים, אלא מהנגר באופקים או מהקוסמטיקאית בעפולה, מנהג המונית בחדרה שרוצה לפתוח מסעדה עם אמא שלו או מיוצאי 8200 שפותחים חברת סטארט־אפ במרתף בראשון לציון?". ובכן, לכאורה מס ההכנסה שיעלה בכל מדרגות המס והעלאת המע"מ באחוז לכאורה יפגעו בכולנו. אך לחזקים הגזירות יכאבו פחות מלמוחלשים. כי לחזקים יש חיסכון, השקעות, פנסיה מכובדת ורשת של קשרים שתגן עליהם, בעוד לחלשים יותר אין את כל רשתות ההגנה. אלו יסבלו הרבה יותר.

זוכרים שלפיד אמר את הדברים הבאים לראיון בערוץ 2: "אף אחד אחר לא מדבר בשם מעמד הביניים הישראלי. הפוליטיקה הישראלית נמצאת במצב המוזר שבו לרוב הציבור בישראל אין ייצוג, ואיש לא ייצג אותו עד שאני באתי"? ובכן, משמעות צעדי המיסוי החדשים, שבהם בחר משרד האוצר, היא קודם כל פגיעה קשה בשכבות הביניים ובשכבות החלשות, לצד פגיעה סמלית בלבד בשכבות החזקות.

לפיד הבטיח "מהפכה בחינוך". אבל הוא זה שעומד מאחורי הגזירות במערכת החינוך, כגון מספר השעות שבהן ילדים בכיתות א'־ב' לומדים מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון) בכיתות קטנות של לא יותר מ־20 ילדים – ירד מ־10 ל־5. מועד סיום תהליך יישום יום לימודים ארוך עד השעה 16:00 נדחה מבעוד שנתיים וחצי לבעוד חמש שנים. התוכנית לסבסוד מסגרות הלימוד אחר הצהריים לגילי 9-3 ביישובים הנכללים באשכולות 9-4 הוקפאה.

לפיד דיבר על החשיבות של ההשכלה הגבוהה, אולם אף על פי שח"כ בועז טופורובסקי, לשעבר יו"ר התאחדות הסטודנטים, נבחר לכנסת ה־19, הסטודנטים יגלו שתבוטל נקודת הזיכוי במס שזכאים לה בעלי תארים אקדמיים.

אסור להסתכל רק על מעמד הביניים שאותו הונה יאיר לפיד. על החברה הישראלית להביט על 24% מהישראלים החיים מתחת לקו העוני. לכן אין פלא ששלמה בר, מנכ"ל ביטוח לאומי, התראיין וקבע שבשנים 2013 ו־2014 יתווספו הרבה עניים חדשים למעגל העוני.

בשורה התחתונה, מעמד הביניים רומה. אלו אותם אנשים שהאמינו ביאיר לפיד שהבטיח כי "יש עתיד" וחשבו שהנה הגיע הפתרון ושהם לא יהיו הפראיירים בשיר של הדג נחש: "ונעשה מילואים, נשלם המסים/ונעמוד בפקקים, אותנו לא דופקים/אנחנו בטח לא פראיירים". הם אלו שיתעוררו ויבינו שהם שוב הפראיירים. ואולי ההונאה התחילה עם רשימת אנשי העסקים שהפקידו ערבות למפלגת יש עתיד. ההתחייבות האמיתית של לפיד היתה מכוונת מלכתחילה רק לחזקים ולא למעמד הביניים.

אירועים קרובים:

להתחבר למזרח התיכון דרך המוזיקה | מתי שמואלוף ואופיר טובול

בראיון ל"אל ערבייה" לפני כמה שנים, אמרה הזמרת הישראלית הפופולרית ביותר בעולם הערבי, זהבה בן, כי הייתה מעוניינת לשיר בעולם הערבי בכלל ובביירות ועזה בפרט. אך מערכת הביטחון הישראלית אסרה עליה להכנס לעזה, בשל שלטון החמאס. בראיון מאוחר יותר אמרה שחלומה הוא להופיע בבית האופרה בקהיר, היכן שהופיעה הזמרת הנערצת עליה ביותר, אום כלת'ום. זהבה בן מבטאת בדבריה את הרצון הטבעי של מזרחים רבים בישראל להתחבר לשורשים הערבים של התרבות שבתוכה חיו הוריהם במשך דורות רבים.

המוזיקה המזרחית מבטאת את הגעגוע של כמעט מחצית תושבי ישראל לשמור על המרכיב הערבי בתרבותם. אך מעבר לשאלת המוצא, ההיסטוריה והביוגרפיה, מדובר כאן בשאלת מיקומה של ישראל במזרח התיכון ונוגעת לכל אזרחי המדינה, מזרחים ולא מזרחים. ביום שהמוזיקה הישראלית תתחיל לייצא תרבות ערבית למדינות השכנות, קרובות כרחוקות, היא תוכל להגדיל את הצלחותיה ולהכפיל ואף לשלש את מכירותיה. התרבות המזרחית, הים-תיכונית, יכולה בקלות לקפוץ מעל המחסום ולהביא קהלים חדשים. כבר כיום אנחנו יודעים על רבים במדינות השכנות שמכירים ואוהבים שירים של אייל גולן וזמרים אחרים, בטח ובטח בשטחי הרשות הפלסטינית, שם קהל רב מעודכן במוזיקה מזרחית-ישראלית חדשה. יותר קל יהיה למכור מוזיקה מזרחית במשרק (האיזור הגיאוגרפי מאיראן ועד מצרים) ובמגרב (ממרוקו ועד מצרים) במקביל לייצוא התרבותי לארה"ב ולאירופה. ושימו לב גם שלא מעט מההצלחות באירופה היו של להקות וזמרים ששמרו על הצליל הערבי, כדוגמת עופרה חזה ועוד.

מאור אדרי מחדש את "יאללה יאללה" של הזמר הסורי וואפיק חביב. ב- 2012 יצא השיר של חביב, לפני חודש של אדרי:

למוזיקה ולתרבות ישנו גם תפקיד נוסף. במידה ונוכל לייצא את התרבות המזרחית למדינות ערב, סביר להניח שתרד רמת המתח, האיבה והשנאה כנגד ישראל. הגוש הערבי לא ייראה את ישראל כשארית קולוניאלית אירופאית, שבאה להתנחל באדמה הפלסטינית. הם יבינו שלמעלה ממיליון יהודים הגיעו ממדינות ערב והם שמרו במידה כזאת או אחרת על המרכיב הערבי בזהות שלהם, שבא לידי ביטוי עד לימים אלה במוזיקה ובתרבות.

החברה הישראלית כיום לא רואה את מקומה בין ביירות, עמאן וקהיר. אבל מי שיקשיב ללא מעט מהביצועים של הזמרים המובילים בישראל כיום (רק לאחרונה שרית חדד, עומר אדם, מאור אדרי ואחרים) יגלה כי הם מבצעים כעניין שבשגרה גירסאות כיסוי בעברית למוזיקה ערבית. יש כיום תרבות ישראלית עכשווית שמתכתבת בפועל עם תרבות ערבית עכשווית, אך לא מדברים על כך. יש קשר שתיקה סביב הנושא. זהבה בן מספיק אמיצה לומר שחלומה הגדול הוא להופיע באולם שבו הופיעה אום כולת'ום בקהיר, אך זהבה בן אינה נוסטלגית. היא מעודכנת ורוצה כמו יוצרים אחרים לעדכן את יצירתה וליצור דבר חדש שמתכתב עם הסביבה שמשפיעה ומושפעת ממנה. וזאת הסיבה שהאלבום של ביצועי השירים של אום כולת'ום (זהבה בן שרה בערבית) של זהבה בן הגיע לעולם הערבי (למרות החרם) וכך גם לגבי האלבומים בערבית של עופר לוי, שרית חדד, שריף. גם אלבומים של זמרות כמו יסמין לוי, שמצליחה מאוד בטורקיה, או ריטה עם אלבומה בפרסית שהגיע בין היתר לאיראן, או הזמרים המרוקאים-ישראלים, עושים עבודה מדהימה בפתיחות מוזיקלית בישראל ומחוצה לה.

פארס קארם הלבנוני, וואי לי – שיר מ – 2009 שלפני חודשיים יצא בישראל בביצוע עומר אדם:

השינוי המיוחל לא יבוא רק מהכיוון היהודי. זכייתה של לינה מחול, ערביה נוצרית מהעיר עכו, במקום הראשון בעונה השנייה של "The Voice" הוא אירוע חשוב מאוד. פרופ' יוסי יונה רואה בניצחון שלה את הרצון של הערבים להשתלב בתרבות הישראלית ואת המקום שנותנים בתרבות היהודית לתרבות ערבית. גם זכייתה של נסרין קדרי בעונה השניה של "אייל גולן קורא לך", לה קראה שירה אוחיון "מהפכה בשידור חי" עשתה צעד גדול לכיוון הזה. החיים המשותפים שלנו אינם רק שליליים ומלאים בגזענות ואיבה, אלא מבשרים התפתחות תרבותית חדשה-ישנה למרות שנים של קיפאון מדיני ותרבותי שנכפה עלינו מלמעלה. ישראל תמצא את מקומה במזרח התיכון דווקא מתוך הצמיחה של תרבות יהודית-ערבית (כדוגמת זהבה בן) והערבית-יהודית (כדוגמת לינה מחול ונסרין קדרי). וההצלחה של התרבות המעורבת החדשה תביא שגשוג לישראל.

נסרין קדרי ועופר ניסים בגירסת מועדונים ל"סוואח" של עבדאל חלים חאפז המצרי:

על האש בגן סאקר ביום השואה: לא להקל ראש גם במיעוט

מנגל: תמונת אילוסטרציה cc: flickr
מנגל: תמונת אילוסטרציה

פרסום התמונה של כמה חרדים שעשו "על האש" בגן סאקר בערב יום השואה היה צעד נכון. חופש הביטוי בישראל חשוב ואסור להשתיק תמונות, גם אם הן לא פשוטות, דווקא בשל הסכנה שיש מי שמנסה להדחיק את הבעיה. חרדים רבים, כמו רבים מהחילונים, לא תמיד מסתדרים עם הנרטיב ההגמוני, אבל הקריאה להצניע את השוני וההבדל לא באמת מסתדרת עם חופש הביטוי. לתקשורת יש הזכות והחובה לפרסם תמונות קשות שמצביעות על קונפליקטים המתרחשים בזמנים רגישים כיום השואה או כיום הזיכרון. 

אין לנסות לייפות את הדברים – מרבית החרדים שעשו "על האש" בירושלים ביום ראשון בערב ידעו שזהו ערב יום השואה. אין אדם בישראל שלא ידע – ערבים כיהודים, חילונים כדתיים, עשירים כעניים: כולם יודעים שמדובר ביום זיכרון שמאחד עם שלם, ויש לכבדו. אבל באופן מודע אותם אנשים בחרו ללכת ולהפגין חוסר כבוד כלפי אותם ניצולי שואה שחיים עדיין בקרבנו. אמנם לא צריך להשוות את הדברים לחילול השם, כפי שעשה הרב מצגר, שהרי המדינה שקבעה את יום השבתון אינה האחראית הרוחנית של האזרחים ומותר להם לנוע לכל מקום בכל יום, ואולם הצו הפנימי של כל אחד מאותם חוגגים היה יכול להנחותם לנהוג אחרת.יקומו הקולות שיאמרו שאלו רק העשבים השוטים של החברה החרדית בפרט ושל היהדות האורתודוקסית בכלל. אך זהו גם זלזול באלו שמתנגדים לנרטיב הציוני. הסיפור הכולל של החברה החרדית אינו אותו סיפור של הציונות. הוא סיפור אחר ומתנגד בהמון צורות ומחשבות לסיפור ההגמוני של מדינת ישראל. הסימפטום במקרה הזה – של יהודים אורתודוקסים שהלכו לעשות מנגל ביום השואה – הוא עמוק יותר ממה שידוע. ואיני אומר זאת כדי להסית. אני אומר את זה כי יש מציאות שבה התרבויות אינן חופפות ועלינו להיות ערים לכך.צריך לשאול שאלות קשות על החינוך בעולם החרדי ועל המקום של השואה בו. אסור לקבל בקלות את התשובות התיאולוגיות של החינוך הדתי האורתודוקסי. ראשי הקהילה וגם הקהילה עצמה צריכים לעשות בדק בית רציני ולבדוק היכן ואיך הם מקבלים את יום הזיכרון בתוכם. כל צורה הפוכה של זלזול וחוסר כבוד כלפי הערכים של היהודים האורתודוקסים היתה מתקבלת ברעש גדול.

גם אם אנשים בתוך הקהילה החרדית יאמרו שזהו שולי שוליה של הקהילה ויקלו ראש באמרות של אלו שעשו מנגל, אסור לקבל זאת. יש לסלוד מהדחייה העמוקה שמביעים רבים כלפי הערכים הכי בסיסיים של החברה היהודית. איני אומר שכולם צריכים להתאבל באותה דרך, אך יש כאן עניין של כיבוד מרחב ציבורי. אם יום אחד ישתנו החוקים של אותו מרחב, אז נשנה את דרך השיפוט.

יש דרכים שונות למרוד בישראליות ובחוקי המדינה, יש שהופכים את מעשה ההתנגדות שלהם לפוליטי אך יש כאלו שפשוט פועלים אחרת. אסור להקל בהם ראש, התופעה רחבה וקשה וראויה לטיפול נוקב ויסודי.

שותף למופע ערס פואטיקה שמתארחת בערב ספוקן וורד ושירה שחורה של קפה גיברלטר Cafe Gibraltar ! עם – "כושילאמאשלהם" וההצגה "פריחה שם יפה". בקיצור—-> אירוע נפיץ. ראו הוזהרתם וגם הוזמנתם!

*

שיר לבני זונות

שגנבו לאימא שלי את הקניות

טל איפרגן

 

שני נערים בחולצות לבנות

גנבו לאימא שלי את הקניות

יש לי אימא אחת ויחידה. דווקא לה?

בשעת ערב מוקדמת בה כנראה

איש לא פסע ברחוב, כך נדמה

אחרי אמי האחת הם עקבו

את תיק הגב לה חטפו. מה יעשו

בשמן זית ובמים? לא מתערבבים השניים.

דבש וסבון, שעועית קפואה

שתי קופסאות "טיים", חולצת עבודה מסריחה

אפילו אבקת כביסה למכונה

בתיק הגב לא הייתה

שכן

אין

מכונת כביסה.

שני נערים בחולצות לבנות

גרמו לאחת היחידה, בשעת ערב מוקדמת לבכות.

בני זונות,

אני מאחלת לכם לבשל את השעועית הירוקה

ולהחליק על שלולית של שמן עמוקה

אולי רק כך, שם, על הרצפה

תצליחו להבין מה היא מרגישה

כשהיא צמאה

למים.

 הגיבו בדף הפייסבוק שלי

המגילה השישית: ראיון עם מחבר מגילת השואה פרופ' אביגדור שנאן

שואת יהודי אירופה היא חורבן שמסרב לכל פירוש או הסבר תיאולוגיים. אולם למרות זאת נתחברה לפני כשבע שנים "מגילת השואה" – טקסט שלראשונה מנסה לעגן את זכרון השואה בהקשר דתי-ליטורגי. בראיון למתי שמואלוף מספר מחבר המגילה פרופ' אביגדור שנאן: "התחושה היתה כאילו מישהו כותב את זה דרכי"

לאורך ההיסטוריה, עם ישראל הכיר דרך אחת עיקרית לזכור ולהעביר לדורות הבאים את האירועים המכוננים בעברו: טקסטים וטקסים הקשורים בהם. כך נשמר זיכרון יציאת מצרים בספר שמות ובהגדה של פסח, זיכרון נס פורים נשמר במגילת אסתר, ואילו זכר חורבן בית המקדש נשמר במגילת איכה ובקריאתה בבית הכנסת בט' באב. המאה העשרים ידעה את אחד האירועים הנוראים בהיסטוריה היהודית, אם לא הנורא מכולם – השמדת ששה מיליון מעם ישראל וחורבן רוב מניינה ובניינה של יהדות אירופה. אולם אירוע זה נותר עד כה כנוכח בתחום ההיסטוריה החילונית בלבד, כאשר אפילו יום זיכרון ואבל דתי מיוחד לא נקבע עבורו.

ייתכן שכך התגבשה ההתייחסות לנושא משום שהעובדה שהשואה התרחשה כוללת בתוכה מניה וביה שאלות קשות באשר להשגחה האלוהית. אולם לפני כשבע שנים עלתה יוזמה לכתוב טקסט-זיכרון ליטורגי גם עבור יום הזיכרון הישראלי לשואה, ובכך להציב את החורבן האחרון על הרצף המסורתי של הזיכרון הקולקטיבי היהודי. מי שחיבר את הטקסט, שזכה לשם "מגילת השואה", הוא פרופ' אביגדור שנאן מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. לרגל יום השואה שוחחנו עמו על המגילה, תוכנה ונסיבות כתיבתה.

"הכול התחיל מיוזמה של יהודי מקנדה, אלכס אייזן שמו, שחשב שאין ביטוי ליטורגי מתאים לאירועים הקשים של המאה העשרים", מספר שנאן. "הוא גייס כספים ופנה לרבנות הראשית – שדחתה אותו. הוא פנה לאוניברסיטת בר אילן אך הם לא האמינו בחזונו. לבסוף פנה לתנועה הקונסרבטיבית, שאימצה את הרעיון. הוקמה ועדה, שהייתי חבר בה, ובמהלך הדיון הועלתה ההצעה לפנות לסופר אהרון אפלפלד. אבל לא עלה בידו להציע טקסט מתאים, כי אף שהוא סופר מצויין, כותב שלא מבאי בית הכנסת היה מתקשה לכתוב את המגילה. בסוף קיבלתי על עצמי את הכתיבה".

איך עובדים על טקסט כזה?
"התהליך היה ארוך ומורכב. עבד עימי צוות של אנשי ספרות, תיאולוגים, היסטוריונים ומומחים לשפה, וכולם בדקו את הדברים. ועם זאת המגילה עצמה נכתבה תוך שש שעות, בסערת נפש, מבלי שהייתי מודע למה שיוצא. התחושה היתה כאילו מישהו כתב את זה דרכי. מבנה המגילה היה מוכתב מראש: שישה פרקים, במקביל לששה מיליונים שנכחדו בשואה. בהתאם למבנה זה המגילה כוללת מבוא, שלושה סיפורים, קינה וסיכום. הראשון שבסיפורים הוא סיפורו של עיתונאי גוי המתאר את החיים בגטו, השני של נערה יהודיה גרמניה בתוך מחנה עבודה, השלישי של יהודי פולני במחנה ריכוז. האֵימה גדלה מטקסט לטקסט והפחד מתעצם, עד לקינה. ועוד, אני לא מוכן לוותר ולהציע את הפתרונות השונים שהוצעו לשאלת מקומו של האלהים בשואה, כגון שאלוהים מת באושוויץ או שהשואה היא עונש על החילוניות והציונות".

אז מה התשובה שלך?
"התשובה שלי שלא נוכל להבין. נצטרך לחיות עם הידיעה האיומה הזאת. נדרש לחיות ללא תשובה. השאלה 'איפה היה אלוהים?' היא אחת השאלות הדתיות החשובות שחווה העולם היהודי לאחר השואה. השאלה הזאת מתבטאת בחוויות של הדמויות, שלמשל לא יודעות לשאול. אני יכול לתאר את זה כדומה לחוויה של איוב. הוא מנסה להבין מדוע אלוהים מתנהג אליו בצורה כל כך קשה. אבל הוא מחליט להמשיך. בהתחלה הוא מאשים את עצמו. ובסוף הוא משתתק. אתה צריך להבין שזאת השאלה התיאולוגית אולי הכי קשה. היכן היה אלוהים בשואה? אבל אינני יודע, איך ומדוע. ושוב אני חוזר שאיני מקבל עלי את התשובות הפשוטות של אלוהים מת, או אלוהים מעניש".

 "השכינה נתנה לי לכתוב"
הרבנות הראשית, כאמור, לא נענתה להצעה ליטול חלק בחיבורה של מגילת השואה. פרופ' שנאן מספר שגם היהדות האורתודוקסית בכלל לא גילתה עניין במגילה: "האורתודוקסים לא נכנסו לזה, משום שהגישה האורתודוקסית קצת מאובנת ולא מקבלת חידושים. ההתקבלות של המגילה היתה במסגרת התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית). המגילה הוצגה עם חזנים ומקהלה בקנדה. היא תורגמה לשפות שונות, ביניהן צרפתית, גרמנית, רוסית ואנגלית. זה גם מבוצע בישראל, אבל לא בכל בתי הכנסת המסורתיים. בכל מקרה ההצלחה הייתה יותר במסגרות של התנועה המסורתית, זה לא פרץ מחוץ לכך".

נתקלת בקריאות למגילה שחשת שהן שונות?
"לא היו קריאות חדשניות שהיממו אותי. לפעמים רבנים מתקשרים ומבקשים ממני הבהרות לגבי נושאים מסוימים. למשל, שואלים האם בכוונה הזכרתי תזמורת או רכבת בכל פרק ופרק. הרכבת של אושוויץ והתזמורת הם שני הלייטמוטיבים בטקסט. בנוסף, באנגליה כתבו אותה על מגילת קלף".

המגילה נכנסה לקאנון ספרות השואה?
"במחקר על ספרות השואה מזכירים את זה כחלק מהניסיונות הספרותיים להתמודד עם הנושא".

היא מתאימה לבני נוער?
"המגילה היא מודולרית. לדעתי, הפרק הראשון, הרביעי והאחרון מתאימים יותר, ובכל מקרה אפשר לוותר על חלק אחד או משנהו. לא פעם סיפרו לי שקראו בבית ספר פרק אחד מתוכה. החלק של הקינה הוא יותר דתי, ויש בה אלוזיות ל'על אלה אני בוכיה' ממגילת איכה. נתתי במגילה גם טעמים של מגילת איכה".

בתור פרופסור ואיש אקדמיה, איך הגעת לחיבור מגילה ליטורגית שמלווה במוזיקה?
"אני בעצם מוזיקאי מתוסכל – עד גיל 18 האמנתי שהקריירה שלי תהיה כמוזיקאי. אני נגן ויולה, ניגנתי בתזמורת הגדנ"ע, נסעתי בעולם עם תזמורת זו וקיוויתי להמשיך בתזמורת צה"ל. אבל אז עברתי למשהו אחר. אבל מגילת השואה היא אירוע טקסטואלי חד פעמי מבחינתי שהשכינה נתנה לי לכתוב. משהו היה צריך לתת לכך, בתוכי, ביטוי פואטי".

הקראת את המגילה להוריך?
"אבי כבר לא היה בחיים. אבל הקראתי לאימי".

ואיך היא הגיבה?
"היא בכתה".

הראיון התפרסם לראשונה בבית אביחי