לפעמים שתיקה לא מספיקה | "החורף שלי בזירולנד" | פאולה פרדיקטורי + פרידה מהמשוררת ברכה סרי ז"ל

סיפור התבגרות איטלקי מנסה לעסוק בכאב חברתי במילניום החדש ¬ אבל התוצאה מבולבלת

אפשר להבין מדוע הרומן הראשון של פאולה פרדיקטורי, ילידת ,1967 שראה אור בשנת ,2012 מתורגם עתה לעברית. הספר נכתב מתוך תודעה של נערה צעירה הגדלה בהווה הגלובלי המיידי, כמו "בדידותם של המספרים הראשוניים" של פאולו ג'ורדנו. המציאות האוניברסלית הצעירה אינה מוגבלת לשפות ולמדינות.

אלסנדרה בת 17-ה מאבדת את אמה ומתגוררת עם סבתה. היא נתמכת על ידי שתי החברות הכי טובות של אמה: קלאודיה ואנג'לה. השרשרת המטריארכלית לא מקלה על אלסנדרה בהתמודדותה עם הקשיים במפגש עם האהבה. לספר שני צירי עלילה: מצד אחד החיים הממשיכים אחרי מות האם, ומצד שני דיאלוג של הבת עם האם המתה.

הרומן של פרדיקטורי הוא יומן כרונולוגי של אירועים המתרחשים בחיי הגיבורה, אך בין הימים נפרס מרחב מטפיזי שבו היא משוחחת עם אמה ומפליגה לאירועים שונים שהתרחשו בעבר. אלסנדרה מתוודה בפני אמה, ברגש גדול, ובפיוטיות – על כל מה שנשתק ודובר ביניהן.

המעבר בין מות האם לבין הכניסה שלה לחיים זוגיים הוא האישור מחדש של החברה האיטלקית בכלל והחברה המערבית. אלסנדרה מחליטה לצאת מהסדר החברתי כדי לסמן את אבלותה. היא מתיישבת לצד גבריאלה, בחור עני, לא מקובל, שזכה לכינוי "זירו" מאחד המורים. היא מבינה שפעולתה מוציאה אותה החוצה מתוך המחנה, שהרי סדר השולחנות בכיתה מסמן מעגלי כוח:

 "אני מתיישבת ליד השולחן ויש לי מין תחושה שאני נמצאת מחוץ לגוף שלי. יש לי צפצוף באוזניים והלב שלי הולם ואני לא יודעת אפילו למה אני עושה את זה. כעס, כאב? לא, בנאלי מדי, הכאב הוא לא מה שמניע אותי, אני אפילו לא יודעת איזו צורה יש לו, לכאב הזה, ואיפה הוא מסתתר. פשוט אחרי המוות שלך שום דבר לא יכול להיות כמו קודם, אני שוליית הקוסם שאף אחד לא יכול לעזור לו."

אלסנדרה נכנסת לעולם אחר. עם היכרותה את גבריאלה, היא לומדת על החלקים העניים יותר של העיר ועל רמת הציפיות של האוכלוסיות המוחלשות. אך היא גם מרשה לעצמה לבדוק את המעמד האיטלקי העשיר, למשל באמצעות ביקור בביתו של ג'ובאני, מחזר עשיר מכיתתה.

הכתיבה של פרדיקטורי אינה מסתדרת בקלות בשום ז'אנר. הוא נקרא כספר לבני נוער, אך גם ככזה שמציב את המבוגרים בפני העולם המדומיין של הצעירים. הוצאת כתר ביקשה להוציא ספר לקהל צעיר, אך עלילתו אינה פונה לקהל זה ומכילה מסרים כבדים ומורכבים מדי. מאידך, הרומן גם אינו ספר מבוגרים קלאסי, כך שהספר אולי נופל מעט בין הכיסאות. ¬

החורף שלי בזירולנד / פאולה פרדיקטורי, מאיטלקית: מונה גודאר, כתר, 252 עמ'

הדברים התפרסמו בישראל היום

***
כואב לי הלב לשמוע שהיוצרת הנפלאה ברכה סרי נפטרה ולא הספקתי להיפרד. כל כך חיכינו לראות את ספר המאמרים על יצירתה בעריכת ד"ר הנרייט דהאן כלב. וכל ספר שלה הוא פנינה נדירה.

היא עשתה כל כך הרבה עבור קהילתה, עזבה את האקדמיה למען הכתיבה היצירתית, הופיעה, דחפה, נלחמה גם כשכל העולם היה נגדה.

היא בישרה את בוא הפמיניזם המזרחי עם המחזה "קריעה" ועם שירתה המהפכנית בספרים כמו "פרה אדומה" ו"שירי שוטטות" ולא עצרה גם כשהממסד היה אטום. היא יצרה את הוצאת "האור הגנוז" והחלה להביא לנו מאורה החוצה. יהי זכרה ברוך!

י"ז. אישה נקנית לאיש | ברכה סרי

אישה נקנית לאיש
בתפילה
יום-יומית רצופה.
איש נקנה לאישה
בקידוש המקום והזמן
בתפילה
באהבה
בעזרת השגחה נדיבה.
מתוך שפע הבריאה.
ברצון הכרעה עליונה
בברית שבינו ובינה.
ברגע ורגע
של עבודה נכונה.
ביגע ויזע ושמחה
ודמעות ומעות.

(19.4.1988)

לקריאה נוספת על יצירתה:

מה גברים רוצים | עץ נופל ביער – אבידן רייך | העונה האחרונה של מוטי ביטון – קובי עובדיה

ללא כותרת (הסעודה האחרונה), 1999 אוסף מוזיאון ישראל | cc: ויקיפדיה
עדי נס, ללא כותרת (הסעודה האחרונה), 1999 אוסף מוזיאון ישראל

ספרי הביכורים של קובי עובדיה ואבידן רייך מציבים דמויות גבריות ישראליות שונות • עם זאת, הם נופלים לקלישאות המוכרות שעוסקות במזרחיות, בדת ובצבא

כל כותב מתלבט בין מבנה ובין קצב כתיבה. המבנה מכתיב סדר מופתי, יסודות עמוקים וגיאומטריה טהורה, שמבקשת לחתור כלפי השמיים ולגעת בשחקים בצורתה. קצב הכתיבה נולד בכאוס, בחור השחור. הוא דינמי, לא צפוי, ואפשר לתאר אותו במונחים של אלתור של ראפר בקצב ההיפ-הופ. בעבר תיארו אותו כמתנגן בקצב הג'אז.

בספרו של קובי עובדיה, "העונה האחרונה של מוטי ביטון", בהחלט יש קצב מרשים. גיבור הספר, מוטי ביטון, מתמודד עם התפוררותה של משפחתו, מה שמוביל אותו לפסוע לתוך עלילה דמיונית, שבה הוא כותב סידרת טלוויזיה ומנהל מעין רשימות המתארות את תהליך הכתיבה ואת התקבלותה של הסידרה בפני הקוראים.

הספר יכול היה להגיע לגבהים, אילו עובדיה לא היה חוזר על הקלישאות הידועות בסיפור המזרחי: העוני, האשכנזים, העובדת הסוציאלית וכדומה. בנוסף, יש תחושה שהסופר דוחף לעודף דרמטיות כשהוא מתאר את ניסיון ההתאבדות של שתי אחיותיו של הגיבור. כידוע, רגע אחד של מחשבה על התאבדות יכול לשמש חומר לרומן שלם, אבל כנראה העורכים רצו לדחוף את האלימות לפיותיהם של הקוראים, וכך למשוך אותנו ממלתעות הלוע הקפיטליסטי הספרותי.

בנוסף, לא היה צורך לציין בהודעה לעיתונות שהסידרה המדומיינת של ביטון מלאה "בשנאת אשכנזים", בייחוד לנוכח העובדה שגם היום לא לומדים על הנרטיב המזרחי מתוך נקודת מבט רב-תרבותית.

ביום שנלמד בצורה רחבה על אתניות, אולי עורכי הספר ישתמשו במילים אחרות, כגון דיכוי או אחרוּת, ולא שנאה. השימוש במילה הזאת משטיח את השיח ההיסטורי, הכלכלי, החברתי והפוליטי למושגים רגשניים וסובייקטיביים. דווקא הדיבור על היחסים האתניים בצורה מורכבת יותר יקרב אותם לשיח, מאשר ההתכחשות להם.

באחד הרגעים העוצמתיים בספר עולב מוטי ביטון באחותו איילת. התפרצות המַגְמָה החברתית מתוך הר הגעש של פיו חושפת את המבנה הניגודי שמפעיל את הרומן: "אני רץ אל המטבח, ומקריא לה בצעקות את הפתק שהדבקתי לה על המחברת, איילת, אלף מטוסים, ואלף רכבות לא יעזרו לך לברוח מהגורל שלך, את מבינה, אלף, אלף אשכנזים לא יעזרו לך, ואלף מילים באנגלית לא יעזרו לך, את תמיד תישארי שמנה בתחפושת של רזה, שחורה בתחפושת של לבנה".

*   *   *

עדי נס, לא כותרת, 1996 | cc: ויקיפדיה
עדי נס, לא כותרת, 1996

ניגשתי לקרוא את ספר הביכורים של אבידן רייך בשמחה, דווקא משום שז'אנר הסיפור הקצר מצוי בשוליים הספרותיים זה שנים רבות. ובכל זאת, עם קריאת הסיפורים התרגשה בתוכי תחושה אחרת; תחושה של סכנה. זאת משום שהסיפורים מבטאים – תחת כסות ליברלית – סוג של ניאו-שמרנות שהקשתה עלי את הקריאה.

על תפקיד האמנות ניטש ויכוח חוצה תקופות: האם היא צריכה לשקף את המציאות הקיימת, או שמא היא אמורה לייצר דימוי חדש? ספרו של רייך לא מצליח ליצור דימוי חדש, אך גם אין כאן כוונה אידיאולוגית של הסופר לעשות זאת, שכן הקונפליקטים המתוארים בכל הסיפורים לא מצליחים לעקוף את מכשול התפיסה השמרנית של הגבריות.

לכאורה, הסיפורים הקצרים לא מחוברים זה לזה, אך מסודרים בסדר כרונולוגי כדי להבנות סוג של מסלול מוכר: סיפור שעוסק בילדות ("שטיל"), בנערות ("קפיצת גדילה"), בעולם הצבא ("שיגרה"), במסלולי חיים שונים בין חילוניות למסורתיות ("שגם"), ולבסוף סיפור על גירושים ("עץ נופל ביער").

אפשר לראות את אחת הדוגמאות לגבולות הצרים של הגבריות, הלכודה בלאומיות כוחנית, בסיפור "נד נוזלים". הגיבור, חייל קרבי, מקנא בלוחם עוז כהן שמקבל את הכינוי פופיק. פופיק מתואר כבחור בגובה מטר שמונים, בעל חזה רחב וזרועות מוצקות, שנחשב לאחד הלוחמים האכזריים בגיזרה.

התוקפנות של פופיק באה לידי ביטוי במחסום בית לחם באירוע שבו רימון שהושלך מתוך טנדר סובארו לא התפוצץ. פופיק ירה מטווח אפס בראשיהם של כל יושבי הרכב כדי לוודא שנהרגו. אף שגילה כי במושב האחורי ישבה ילדה בת 10, שכנראה נהרגה כבר במכת האש הראשונה, ירה בה שוב לשם וידוא הריגה. גיבור הסיפור חושב שייתכן שפופיק צדק בפעולתו. לאחר שפופיק מת בהיתקלות עם מחבלים והגיבור לא הצליח להצילו, הוא מתאבל עליו באהבה גדולה.

בסיפור האחרון "עץ נופל ביער" בחר רייך בדובר בגוף שני, המתאר מסלול חיים של גבר גרוש. הבחירה בגוף שני עוזרת להבליט את השמרנות של הכותב (בלי לייצר אשליה ליברלית של משיכה לגבריות קשיחה): "כשתפנה לגישור משפטי, תלמד מילים כגון 'הסדרי ראייה' ו'מָדור'… 'הסדרי ראייה' הם זכותך לראות את בנך… אם תרצה להיות אבא כפי שאתה רואה את התפקיד, תצטרך להיאבק".

לא במקרה ההזדהות עם הלוחם פופיק, מובילה לכעס על הסדרי הראייה בהסכם גירושים. זהו סוג של גבריות צרה, שהופכת לאחד המסלולים הרצויים לפי רייך בישראליות. לדעתי, לסופר יש תפקיד יותר מאתגר, שבמסגרתו מוטל עליו להציע מסלול אחר – ביקורתי יותר.

עץ נופל ביער / אבידן רייך, עם עובד, 165 עמ'

העונה האחרונה של מוטי ביטון / קובי עובדיה, כתר, 289 עמ'

הדברים התפרסמו בישראל היום


מה גברים רוצים?