יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים

סמיר נקאש (1938-2004) גדול הסופרים היהודים העיראקיים פרסם עשרות ספרים בערבית, אך בשל השפה היהודית העיראקית הבגדדית המורכבת שכתב בה וההתעקשות שלא לכתוב בעברית – כמעט ולא תורגם בעברית. בעצם בשל הלאומיות הערבית והציונית הוא נותר ללא קהל קוראים. בישראל כמעט ולא יקראו אותו בערבית. וגם במדינות ערב לא יקראו אותו. למרות יכולתו הפרוזאית הפנומנולוגית.

עם זאת ספר אחד של נקאש זכה לתרגום ועליו אני ממליץ בחום לב:

  • יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים / סמיר נקאש ; מערבית-רות נקאש, תל אביב : ספרית פועלים, 1985.

לאחרונה מצטברת כתיבה עיראקית לא פוסקת על העבר, "בגדאד אתמול" של ששון סומך (2004), "חלומות בטטראן" בשכונות העוני של בגדאד של פרופ' בדרי פטל (2005), ועוד. הסופרים העיראקיים, סמי מיכאל, אלי עמיר ועוד זוכים לעדנה בספרות בישראל ואף חוקרי ספרות כמו חנן חבר חוזרים ומגלים את הספרות של שמעון בלאס. מאידך, הספרות של סמיר נקאש עדיין לא קיבלה את מקומה בספרות הישראלית.

אלמוג בהר טוען כי "את כתיבת האוטוביוגרפיות בעברית של יוצאי עיראק בישראל ניתן לחלק ל"שלושה גלים": האוטוביוגרפיה הראשונה, ככל הנראה, שנכתבה בעברית על ידי יוצא עיראק בישראל, היא "מבבל לציון – זכרונות והשקפות", אשר הופיעה ב-1955 ונכתבה על ידי סלמן שינה, שהיה חבר בפרלמנט העיראקי ועורך כתב העת הספרותי "אל-מצבאח" בבגדאד. בגל השני של האוטוביוגרפיות בלטו הפעילים הציונים מבין יוצאי עיראק, ובראשם שלמה הלל ומרדכי בן-פורת, שהשתלבו בפוליטיקה הישראלית (וכתבו בעיקר על תפקידם במבצע עזרא ונחמיה: "רוח קדים" של הלל התפרסם ב-1985, ו"לבגדאד וחזרה" של בן-פורת התפרסם ב-1996); הגל השלישי מורכב מן ההתעוררות בשנים האחרונות בכתיבת אוטוביוגרפיות בין יוצאי עיראק אשר אינן אוטוביוגרפיות "מטעם" (וראוי לציין ביניהן את ספרו של ששון סומך "בגדאד, אתמול", 2004)."

סמי שלום שיטרית כתב עליו הספד קצר : "הסופר היהודי-ערבי הדגול, סמיר נקאש, הלך לעולמו. סמיר נקאש היה אולי הסופר היהודי-ערבי האחרון, שנשם וכתב ערבית עד יומו האחרון. נקאש נולד והתחנך בבגדאד ובישראל המשיך בכתיבה ובמחקר בשפה הערבית, באופן נחוש ומעורר הערצה – הוא כתב ערבית לקוראי ערבית מכל הדתות, אך בישראל הוא איבד כמעט את כל קוראיו היהודים-ערבים שהפכו "מזרחים" נטולי ערבית. מנגד, גורל אכזר, בעולם הערבי החרימו את כתביו משום היותו ישראלי… אבל ספריו נדפסו בערבית והגיעו ונקראו בכל זאת וזכו להערכה רבה. הסופר הגדול נגיב מחפוז הגדיר את נקאש כאחד הסופרים הערבים הגדולים של המאה העשרים! תארו לכם, והוא סבב בינינו, הנבערים, כל השנים כאלמוני. אנו מביאים כאן לזכרו שני קטעים מתוך הרומן " דיירי משנה וקורי עכביש" בתרגומה של רות נקאש ויגיסר. יהי זכרו ברוך ודרכו נר לכולנו. "

ששון סומך כותב על סמיר נקאש כחלק מקריאה ביצירה של ארבעה סופרים יהודים עיראקיים:

שונים בתכלית השוני סיפור חייו ודרכי כתיבתו של הסופר האחרון – סמיר נקאש, המעניין והפורה מבין כל הסופרים היהודים הכותבים ערבית כיום. סמיר נקאש, יליד 1938, הגיע ארצה עם העלייה הגדולה בהיותו בן 13, ולכאורה יכול היה להתערות בחייה המדינה הצעירה; אבל לא אדם שיגרתי הוא נקאש. הוא סירב להתמסר לתרבות וללשון העברית, והתעקש להיות סופר יהודי-ערבי בציון. עד כה פרסם למעלה מ-15 ספרים גדושים, שכל אחד מהם הוא בבחינת חידוש מרשים. רוב סיפוריו מתארים את החוויה הבגדדית (והוא אכן מכנה כמה מיצירותיו "סיפורים עירקיים" או "רומן עירקי"), אך לא בהכרח בסגנון אוטוביוגרפי ישיר: אלא בדרכי סיפֵר מודרניות במפורש. מערכות היחסים בתוך החברה היהודית בעירק, ובין היהודים לשכניהם המוסלמים, מעוצבות באמצעי נראציה לא-רגילים, לעיתים בסגנון הגובל באבסורד ובחוסר שפיות; אבל תמיד תוך הקפדה על דיוקי הפרטים ושחזור הלשון המקורית לדקדוקיה. ליהודים של בגדד היה, כידוע, דיאלקט משלהם, השונה למדי מהדיאלקט של הרוב המוסלמי, ונקאש משתמש בעושר הדיאלקטי הנוצר בחוויה הבגדדית במגע הבין-עדתי והבין-להגי, כדי להעביר את מלוא המתחים הנפשיים של גיבוריו היהודים והמוסלמים.

אולם עולמו הפנימי של נקאש שונה בתכלית מעולמם של אנואר שאול, שלום דרויש ובר-משה. מדובר בחזות קודרת, קשה, מסוכסכת וחסרת-תוחלת. אמנם יש בתמונת העבר הבגדדי רגעים של אושר והרמוניה, אבל ההווה והעתיד קודרים לחלוטין. קדרות זו בולטת במיוחד בסיפוריו המתרחשים – בחלקם או בשלמותם – בארץ, כגון בסיפור "ליל ערבה" וברומן שלו מבושי המלאכים – יצירה פנטסטית, המתארת לכאורה מדענים השקועים בחקר חיי המין של המלאכים, והכוללת ביקורת קשה על  החיים והתרבות בארץ.

אולם, ייחוד יצירתו של נקאש הוא בכך שעיסוקה בפרטים "אנתרופולוגיים", החוצים את גבולות הזמן והמקום, ומתמודדים עם הטרגדיה האנושית הכוללת, דרך הפריזמה הייחודית של צופה יהודי-ערבי. כזה הוא המקרה של סיפורו "יום שבו הרתה תבל והפילה", הכלול בקובץ שתרגמה אחותו, רות נקאש, ושנקרא כשם הסיפור הזה. הדמויות הראשיות בסיפור זה הם יהודים עירקים, העושים את יום הכיפורים בבית הכנסת של קהילת הבגדדים, בעיר בומביי שבהודו. לאורך היום אנחנו חווים את עולמם המבועת והנואש של הגיבורים שאול הלל ויצחק עידא. הסיפור כתוב בסגנון שאפשר לתארו כזרם התודעה הרב-קולי. דחיסותו הטקסטואלית מקשה על הקורא לעקוב אחר כל פרטי הביוגרפיות של שני הגיבורים.

אבל התמונה הכללית ברורה לחלוטין: המחנק והייאוש הם היסודות המפעפעים בכל משפט ומשפט ביצירה, אפילו בשם הסיפור, שבו משחק הסופר על הביטוי "יום הרָת עולם", אולם ההריון סופו הפלה ונפילה קיומית, סוף שאינו בלתי צפוי, בעולמו הספרותי של נקאש. [2]

יצירתו הענפה של סמיר נקאש לא זכתה להיתרגם לעברית אלא במידה מועטה, והיא בהחלט ראויה להיות נחלתו של הקורא הישראלי הכללי. אני מודע לקושי הגדול שאורב לכל מי שינסה לתרגם את הטקסטים האלה, המפותלים והרב-להגיים, ללשון כלשהי, ובפרט לעברית, שאין בה דיאלקטים או תת-דיאלקטים. אבל בהחלט זכאי נקאש להופיע במלוא עוצמתו בקרית-ספר שלנו, וזאת חרף העובדה שמעולם לא שאף לראות את עצמו כסופר ישראלי. חזות עולמו הקשה, המתעתעת, מזכירה לעיתים את קפקא, והמעיין השופע של כתיבתו יכול לפרנס גדוד של מבקרים ספרותיים.

לשימחתי כחלק מהיותי עורך "הכיוון המזרח" ביחד עם בת שחר גורפינקל, הצלחנו לפרסם את יצירתו של סמיר נקאש "טנטל" (הכיוון מזרח 13). בנוסף, קציעה עלון כתבה מאמר מרתק ב"הכיוון מזרח" הדו-לשוני (גיליון 7, חורף 2003, עמודים 63-68) על יצירתו של סמיר נקאש – "היום שבו תבל הרתה והפילה בו".

סמיר נקאש הוכתר בידי נג'יב מחפוז כאחד מגדולי הסופרים בעולם הערבי. בנוסף הוא זה אשר תרגם את הספר של סמי מיכאל "ויקטוריה" לערבית.

בסיפור שלו "ליל הערבה" (הנכלל בספר "היום שבו תבל הרתה והפילה בו") ניתן למצוא את הדחייה שלו הן את הלאומיות הערבית והן את הלאומיות הציונית. את ההתעקשות שלו להישאר בתוך סוכת אבלים שהיא גם מביטה אחורה בצער, אבל גם מקום מפלט להומניזם ולאוניברסליות באשר היא. הזכרון הוא מפלט האדם בצל המודרניות, הלאומיות. הסוכה כמפלט היא גם מרכיב תיאולוגי ודתי בתפיסתו של סמיר נקאש. והוא נאחז ברגע הזה שבו ישנו עדיין חיבור לארעיות ולא משכן קבע, רגע של שינוי לפני שנחתמו לגמרי הספרים בידי הקדוש ברוך הוא כדי לעשות חשבון נפש עם התקופה. למעשה זהו אחד הסיפורים היפים והמרגשים שקראתי. את הסיפור הוא מניח בידי ילד שמביט אל ילדותו הגן עדנית ולאט לאט הוא מתבגר לפנינו. הסיפור ממוקם בשנות החמישים וזהו גיל קריטי מבחינת סמיר נקאש ש"הועלה" לישראל בגיל 13 – גיל המעבר בין ילדות לבין בגרות. הוא כותב את הסיפור ב-1978 ומרמז גם על הקושי האדיר בהגירה אבל גם על תקווה שבהדלקת נר בתוך סוכת הזיכרון.

התמונה פורסמה לראשונה באתר "קדמה".

Inland Empire דיויד לינץ 2007

מה יש לומר, הקונבציה ההוליוודית נשברת, מאבדים תחושת מציאות, הקולנוע כל הזמן מביט בעצמו ומנסה לפרק את הדימוי, ומנסה להבין מי מביט במי, ומדוע, דיויד לינץ' מצליח מתוך אמריקה לפרק את הצורה ולהרכיב אפיסטמולוגיה פמיניסטית מורכבת, בהתכתבות עם גן עדן של מוריסון, המחזות של פינטר, בנואל ודאלי, להיות ג'ון מלקוביץ'.

סרט אימה, שהוא לא סרט אימה, טלנבולה שניתן רק לחלום שתהיה טלנבולה, סוריאליזם וריאליזם, והיפר ריאליזם ואקספרסיזם לא נגמר. דיויד לינץ' סופסוף נוגע בשמים השמורים לתהילה חסרת זמן ומקום ועדיין מתקיימת ברחובות האבודים של אמריקה, כשההון הלבן הגברי שהגיע עוד מאירופה, לא מוכן להתפרק מנשקו השמרני ובעצם מי לא מוכן להתפרק מנשקו, העני או העשיר, מי ממשטר את המוכפף? התשובה לא פשוטה.

Inland Empire – IMDB

אינלנד אמפייר – תת מודע של אישה, מתן אהרוני

יום (סהרורי במיוחד) עם דיויד לינץ' | נטלי קמיל

ארומה של גזענות: צבע עור, קפיטליזם, מגדר והיררכיה אתנית

את הקפה שלי- נטול גזענות בבקשה!

נמשיך לדרוש את פיטורי סהר שפע ועד אז נחרים את מוצרי "ארומה".

סהר שפע, מבעלי רשת בתי הקפה ארומה, פירסם לשון הרע של עובדת חברת כלמוביל, מלי שלו, יבואנית כלי רכב מסוג מרצדס, כאשר הטיח בה את הדברים הבאים: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה. אני אזיין אותך. הלבן הזה ילמד אותך לקח. את כתם שחור. את אשה שחורה ונחותה, את מטומטמת. את אפס, ואני מרוויח 800 דולר לדקה". כך קבעה השבוע סגנית נשיא בית משפט השלום בתל אביב, השופטת שושנה אלמגור.

סהר שפע מבעלי ארומה משתלח בעובדת כלמוביל: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה; אני אלמד אותך לקח", 09.11.2006, עיתון "דה מארקר", מאת  ארנון בן-יאיר.

עוד על הכתבה ב-YNET: שימו לב לתגובה של בעלי הרשת, על היותם מעסיקים של מזרחים בהנהלת הרשת, כמו רצו לומר שעובדת העסָקָה תסלק ותעלים את הגזענות. אבל אנו יודעים היום שגם היחסים הכי אינטימיים בין גברים לבין נשים עדיין לא מבטלים את העובדה שיש פערי שכר ויחסי כוח ביניהם. המלחמה בגזענות צריכה להיות רחבה ומקיפה ותחילתה בהכרה שהחברה בישראל מחזיקה במסמני זיהוי גזעניים.

התגובה של גדיאלגזי: יוזמה מצוינת! אבל מדובר לא במנהל, אלא באחד מן הבעלים של הרשת, ולכן לא יפוטר… ולא פחות חשוב: הגזענות היא אתנית ומעמדית באופן בלתי נפרד ("את אפס ואני מרוויח 800 דולר לדקה"). לא פחות מכך מעניינת תגובת החברה: סמנכ"ל השיווק של רשת ארומה נועם ברמן, מסר בתגובה כי: "בניגוד למה שפורסם, סהר שפע הוא לא אחד מבעלי הרשת. סהר הינו הבעלים של רשת ארומה תל אביב, בעוד אחיו יריב שפע הוא הבעלים של רשת ארומה. כיום לרשת ארומה יש עשרה שותפים, ומתוכם שבעה בני עדות המזרח. הרשת מגנה בכל תוקף כל גילוי של גזענות או אפליה".

הנפנוף במזרחיות המוצא מצד הרשת מזמינה אותנו לשאול, כמה מזרחי הוא מזרחי מטעם, כזה שאפשר לנפנף במוצאו כדי להכשיר דיכוי חברתי? אפשר לנחש שהשותפים הפכו ל"מזרחים" מהרגע שאיש יחסי הציבור נזקק לכך: אפשר להשחיר קצת את ההון כדי להכשיר את השרץ הגזעני. ומצדנו: איך אפשר להציב מזרחיות מתריסה, אנטי גזענות ושוויונית, מול תמרוני המוצא.

***

מרד צרכנים ברשת ארומה

סהר שפע, בעלי רשת בתי הקפה ארומה בתל-אביב, הטיח לפני כשנתיים בעובדת חברת כלמוביל מלי שלו את הדברים הבאים: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה. אני אזיין אותך. הלבן הזה ילמד אותך לקח. את כתם שחור. את אשה שחורה ונחותה, את מטומטמת. את אפס, ואני מרוויח 800 דולר לדקה". השבוע קבעה סגנית נשיא בית משפט השלום בתל-אביב, השופטת שושנה אלמגור, כי זוהי לשון הרע. פסיקתה של אלמגור היא אחת הפסיקות הראשונות המאשרות את קיומה של גזענות בישראל וקושרות אותה למוצא מזרחי. אך לטענתי, פעולות גזעניות המאששות ביטויים של יחסי כוח אתניים, המבוסס על טיעונים חברתיים ולא מהותניים, מתקיימות בצורה מקפת בחברה בישראל. ברובן הן אינן לא מובאות לדיון, קל חומר לא נטענות על רקע הזכויות הקולקטיביות המשפטיות של המזרחיים.
ד"ר יפעת ביטון מרחיבה את הדיון על היעדרה של הקטגוריה המזרחית במערכת המשפט, וטוענת כי למרות תפקידו המרכזי של השלטון במיצובם המנוחשל והנחות של מזרחיים בחברה הישראלית – מקביעת הסדרי הדיור והפיזור הגיאוגרפי שלהם, דרך העמדת מערכת חינוך לקויה ומפלה וכלה ביצירת יחסי תלות של רווחה – כמעט ולא ניתן למצוא עקבות משפטיים פורמליים למעורבות הזו. כמעט כל שעשה השלטון בנוגע למזרחים נעשה בדרך של הסדרים חשאיים, פנימיים או "ביצועיים", להבדיל מ"חקיקתיים".
קורבנות מערכת המשפט הליברלית
החברה הישראלית הינה חברה בעלת סימוני זיהוי גזעניים קשיחים. היא קושרת בין מסמנים חברתיים (ארץ מוצא), מסמנים ביולוגיים (צבע עור וכדומה), מסמנים תרבותיים (מבטא, לבוש ועוד), מסמנים מעמדיים, מגדריים, אתניים ומיניים, והופכת אותם למצב "טבעי" ובלתי ניתן לערעור. המצב הזה מתקיים בתוך היררכיות קשיחות המונעות תנועה ביניהן ושידרוג הסובייקט כחלק ממימוש זכויותיו הדמוקרטיות. למרות ההיררכיות הנוקשות הללו, לעיתים ישנם רגעים שבהם החירות חוזרת לאזרח והוא מנסה להתמרד כנגד "מקומו הטבעי" בחברה וכנגד חלוקת העבודה התרבותית. פסק הדין של השופטת אלמגור חייב להתקיים בקונטקסט חברתי רחב יותר. עליו לשאול מדוע בתי-הספר המקצועיים ממוקמים באזורים בהם מתגוררות שכבות אוכלוסיה מזרחיות וערביות, ובכך החיבור בין ארץ מוצא, אתניות, לאומיות ודת והחינוך הראוי להן, ממשיך להתקיים.
ישנן שאלות חברתיות רחבות יריעה שאינן מקבלות ארטיקולציה משפטית מעבר לקורבנות היחידים המשקפים את מערכת המשפט הליברלית. מצד אחד היא מכחישה את מבני הדיכוי המקיפים (ארץ מוצא, שכונת מגורים, גן, בית-ספר, צבא, אוניברסיטה, מעמד תעסוקי, פנסיה ועוד קטגוריות שבתוכן מכוננת המזרחיות), מצד שני מהווה היא עצמה שיעתוק של מבני הדיכוי חברתיים. בידקו למשל, כמה שופטי בית משפט עליון מזרחיים קיימים ביחס לאחוז האוכלוסייה שהם מייצגים, וכמה מזרחיים, הן סוהרים והן אסירים, תמצאו בבתי סוהר.
אקט של מודעות חברתית
אין ספק שבדבריו של שפע מתקיים הקשר הגורדי בין היררכיות אתניות ("את נחותה"), צבע עור ("את כתם שחור"), קפיטליזם ("אני מרוויח 800 דולר לדקה") ומגדר ("אני אזיין אותך"). הקשר הזה הוא חלק מההתנגדות לשינוי זכויות היתר בידי אוכלוסיות חזקות לטובת אוכלוסיות מוחלשות. כך, שאלות של זהות ומעמד לא רק שמזינות זו את זו, אלא גם מהוות תאומים סיאמיים שלא ניתנים להפרדה. תגובת רשת ארומה לפיה הם מעסיקים מזרחיים בהנהלה, רק מוכיחה את היעדרה של הבנה בסיסית לגבי התנהגות אתית. שהרי לפני כן חברי ההנהלה הללו לא היו "מזרחיים" וכרגע הם משמשים כעלה תאנה כנגד פיטורי עובד שהואשם בריש גלי בלשון הרע. כאקט ראשוני של מודעות חברתית אני קורא למרד צרכנים ברשת ארומה, מרד שידרוש בכל תוקף את פיטורי המנהל שהואשם בבית המשפט.
המאמר פורסם לראשונה באתר "YNET".

לקריאה נוספת:

· העובדת סוכנות מרצדס: "הוא קרא לי אפס, שחורה ונחותה", אלי סניור, עיתון תל אביב, 14.01.2005
· מה מקבלים העובדים שמגישים לנו את הקפה, ארנה קזין, הארץ, 22.02.2006
· סהר שפע מבעלי ארומה משתלח בעובדת כלמוביל: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה; אני אלמד אותך לקח"', ארנון בן יאיר, דה מארקר,  09.11.2006
· בעלי ארומה יפצה אישה שקילל: שחורה, ורד לוביץ' ומיטל צור, ידיעות אחרונות, 09.11.2006
·בעלי רשת ארומה יפצה מתאמת שירות לקוחות בסוכנות מרצדס בגין לשון הרע, נועם שרביט, גלובס, 09.11.2006
· ארומה של גזענות: צבע עור, מגדר, קפיטליזם והיררכיות אתניות, מתי שמואלוף אתר "רשימות", 10.11.2006
· סמי שלום שיטרית וצ'רלי ביטון מתראיינים לידיעות אחרונות -"ההערה של בעלי ארומה – חלק מתרבות גזענית", מיטל צור ועירית ליבנה, 11.11.2006.
· בכוסו, בכיסו, בכעסו, נרי אבנרי, אנ.אפ.סי, 12.11.2005
· בעל רשת קפה ארומה הורשע בגין לשון הרע, האייל הקורא, 13.11.2006
· קריאה למרד צרכנים בארומה, מתי שמואלוף, אתר ידיעות אחרונות, 14.11.2006
· קפה? לא שחור! אסף פרץ, דעות – ידיעות אחרונות, 14.11.2006
· אסף פרץ מתראיין בכתבה ארומה של גזענות, מיכל פלטי, 15.11.06, הארץ.
· קפה שחור, יובל אביבי, וואלה, 15.11.06
· משבר בארומה? שכרו את שירותי שלמור-שרף עקב ביטויי הגזענות שהשמיע אחד מבעלי הרשת, רן רימון, גלובס, 15.11.2006
· עו"ד קלריס חרבון יוצאת בקריאה להחרים את רשת ארומה בשל גזענות, איציק וולף, ערוץ 7, 15.11.2006
· ארומה תתבע את סהר שפע ב-20 מ' שקל, הטלנובלה של "ארומה", גלי ברגר, דה מארקר, 16.11.06
· ארומה: דבריו של שפע "מגעילים", כתב "עניין מרכזי", 16.11.2006
· בעלי ארומה מגיבים: יתבעו את סהר שפע ב-20 מ' ש', אפרת אדיר, הבינלאומי, 16.11.2006
· הכתם של ארומה: מנסה להתנער מסהר שפע, מיטל צור ואורנה יפת, אתר ידיעות אחרונות, 16.11.2006
· בעלי ארומה התנצל וישלם 100 אלף שקל, דורית סיטון ודנה וייס, אתר ידיעות אחרונות, 16.11.2006

· קפה לבן, חלול, שקוף, שלומית ליר, העוקץ, 16.11.2006
· ארומה מנסה למחוק את הכתם, אתר הצופה, 17.11.2006.
· היום: הפגנות בעקבות התבטאויותיו הגזעניות של אחד מהבעלים: האם הצרכן הישראלי ימרוד ברשת "ארומה" בגלל הערות גזעניות?, תמרה טראובמן וגלי ברגר, אתר הארץ, 17.11.2006