מדריך רפרם לכלא הלובי פוגש את דיויד בואי של מארק ספיץ

כמבקר ספרים, אני מקבל עשרות ספרים שאין לי יכולת להגיע אליהם. ובכל זאת, אני מרגיש שלפעמים אני חייב לכתוב על מספר ספרים שגרמו לי לחשוב. למרות שלכאורה יש לי במות רבות לכתוב בהן, אני חוזר לבלוג שלי כמו שמיכה של ילד, ששומר עליה גם כשהוא מבוגר. אני מרגיש מוגן בבלוג שלי. הוא תעודת הזהות של המדינה הלא קיימת בתוכי. אז בואו וצללו מטה מטה אל הסיפור האוטוביוגרפי של רפרם חדד ואל הביוגרפיה של דיויד בואי שמביאים לנו סיפורים קשים, אך מסתירים יופי רב.

הציונות ככלא לזהות יהודית-ערבית

נתחיל עם הספר האוטוביוגרפי של רפרם חדד, "מדריך רפרם לכלא הלובי" (עם עובד) לא יכולתי לעזוב את הספר כשקראתיו, אך חברה שלי העירה לי נכונה, שזה הרבה בגלל שאני מכיר את רפרם, ידידי וזה תמיד כייף לקרוא על העולם שבו אתה חי. כך גם הרגשתי כשקראתי את

  • "הקומדיה התל אביבית" (אחוזת בית, 2012) של ידידי יובל בן עמי. אבל לספרים יש רובד עמוק יותר שאינו מתמסר לכאן ועכשיו. יש מהלך מטפורי שאפשר לחלץ ממנו.

רפרם הינו דוגמא לזהות יהודית-ערבית, אופציה מזרחית שאינה כמעט ומתקיימת במרחב. לרפרם יש דרכון תוניסאי והוא דובר תוניסאית והוא מכיר את תוניסיה מנסיעותיו הלוך ושוב. כך שהוא בשונה מרוב בני גילו שאת דורם כרכתי ב"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית". אלו, כמותי, חסרים את הזיכרון היהודי-ערבי, את השפה ואת היכולת להשתייך למדינות שמהם הוריהם היגרו לישראל. השילוב של סיפור כליאה וחילוצו, הוא המרכיב הציוני שבה להשליט סדר לרומנטיקה היהודית-ערבית. הוא מבקש להביא לנו אופציה של מזרח תיכוניות אך היא אינה מתכוננת בתוך המרחב הישראלי. הוא עדיין יכול לנסוע לתוניס, אך לוב משמשת כמיטונימית למרכיב הציוני. היא אינה מקבלת את זהותו המורכבת ורואה בו מרגל. אם הספר היה ספר מסע, האם הוא היה מתקבל בספרות העברית. איני יודע. אך הבחירה לספר את זהותו המורכבת כאופציה של אקספרס של חצות, מראה לנו את הפחד העצום של הציונות לתפוס זהויות שאינה נאמנות למרכיביה הטריטוריאליים.

כלומר הספר אינו אוטו-ביוגרפי, כמו שהוא טכניקה לייצור העצמי, הוא מנסה לדבר על המבט שלו מתוניס על הים התיכון, אך מהר מאוד מגיע דווקא לאיום של היהדות שלו במרחב. אם נסיר את עלילת הכלא והשחרור בידי טייקון מושחת ולאומן מושחת לא פחות, נגיע דווקא לזהות של דור שלישי מזרחי שאין לה קול במרחב.

מתחת לסם ישנו קסם

קראתי גם את הביוגרפיה של מארק ספיץ לחייו ויצירתו של דיויד בואי. מארק ספיץ הניח רסיסים מחייו לצד העריץ האמנותי, היצירתי של בואי. למרות שהכרתי את סיפורו של בואי, עדיין ראיתי בו את הקסם של יכולת המצאה בתוך עולם המוזיקה. אך הטרגדיות הגדולות הן שמעניינות אותי דווקא בסיפור של המפסידים. למשל מיק רונסון, שהיה הגיטריסט שלו ושתה בקבוק מדי יום עד שמת בגיל צעיר יחסית, כלומר לא הצליח להתאושש לאחר שהעכבישים ממאדים התפרקו. למרות, שהספיק להפיק יופי של אלבומים כמו זה של מוריסי שהוציא אותו מבלוק יצירתי.

בואי המציא את עצמו ללא הרף ושרד (מי יכול לשרוד ככה) התמכרות קשה ביותר של מספר שנים לקוקאין. אך יותר מכל אהבתי באנדרוגיניות שלו את ההמצאה. היה לו אישה וילד ובכל זאת הוא התראיין ואמר שהוא גיי, והתלבש בבגדי נשים וערער על האפשרות למיין ולזהות אותו. ובתוך כך יצר הגלאם רוק, שהוציא אותנו מהסיקסטיז והעביר אותנו אל הסבנטיז. ההמצאה שלו, היא מעבר למוזיקה, היא יכולת להיות בזהות מינית מורכבת. הוא ידע שיש מרחב סימבולי, שמתכונן כשהוא הפך להיות זמר, זה לא קשור לביוגרפי, זה קשור לסימבולי. ובתוך המרחב הזה הוא שחה כמו כריש וקרע בקסם רב את ההגדרות הממוסדות. האפשרות להתחדשות אינסופית, הובילה אותו גם להרס עצמי, כי הניסוי שלו עבר בגופו ולא רק בדמיונו וזה אולי אחד הסיכונים שיוצרים עוברים כשהם רוצים להביא את חייהם למרכז הבמה.

בואי עם הזמן הפך למושג בפני עצמו והתיאטרליות שלו לא תמיד עמדה במבחן הזמן (למה לך לצאת עם ניין אינץ ניילס למסע הופעות). אבל כשקוביין בא והופיע עם "האיש שמכר את העולם", הוא החזיר את המחט לפטיפון והמוזיקה פעלה. הוא נתן לשיר מקום מחודש בדור הזה שנולד בין 65 ל-75 והרגיש שמכרו את עולמו. בואי נשאר רלבנטי לדור הגראנג' וגם מה שאנו רואים היום בצורות פופיות של ליידי גאגא התחיל בעצם אצל תיאטרון התלבושות של בואי.

גם רפרם חדד וגם דיויד בואי עברו שינויים מרחיקי לכת בחייהם בכדי להביא לנו זהות שאין לה עדיין לגיטימיות במרחב התרבותי. הם עשו שימוש בתרבות פופולרית בכדי לדמיין עולם חדש. שניהם לקחו סיכונים והביאו דו"ח על לקיחת הסיכונים. אם נסיר את המסיכה המסוכנת נגלה זהות חדשה שהם מחזיקים שיכולה לתרום למארז הזהויות האפשריות בתרבות החדשה. 

צפו: סרט המצויין של ביביסי על זיגי-סטארדאסט

***

"לא ללינץ' הבא" סרטון של הטלוויזיה החברתית מתוך הפגנת המחאה שלנו בגרילה תרבות נגד גזענות

***

הקשיבו: אלבום חדש "יפני אדום" של ענת גוטמן

הפוסט הזה נכתב בהתנדבות על זמני הפרטי, אשמח לתרומות ואני מבטיח. שעל כל תרומה תקבלו פוסט.

מה גברים רוצים | עץ נופל ביער – אבידן רייך | העונה האחרונה של מוטי ביטון – קובי עובדיה

ללא כותרת (הסעודה האחרונה), 1999 אוסף מוזיאון ישראל | cc: ויקיפדיה
עדי נס, ללא כותרת (הסעודה האחרונה), 1999 אוסף מוזיאון ישראל

ספרי הביכורים של קובי עובדיה ואבידן רייך מציבים דמויות גבריות ישראליות שונות • עם זאת, הם נופלים לקלישאות המוכרות שעוסקות במזרחיות, בדת ובצבא

כל כותב מתלבט בין מבנה ובין קצב כתיבה. המבנה מכתיב סדר מופתי, יסודות עמוקים וגיאומטריה טהורה, שמבקשת לחתור כלפי השמיים ולגעת בשחקים בצורתה. קצב הכתיבה נולד בכאוס, בחור השחור. הוא דינמי, לא צפוי, ואפשר לתאר אותו במונחים של אלתור של ראפר בקצב ההיפ-הופ. בעבר תיארו אותו כמתנגן בקצב הג'אז.

בספרו של קובי עובדיה, "העונה האחרונה של מוטי ביטון", בהחלט יש קצב מרשים. גיבור הספר, מוטי ביטון, מתמודד עם התפוררותה של משפחתו, מה שמוביל אותו לפסוע לתוך עלילה דמיונית, שבה הוא כותב סידרת טלוויזיה ומנהל מעין רשימות המתארות את תהליך הכתיבה ואת התקבלותה של הסידרה בפני הקוראים.

הספר יכול היה להגיע לגבהים, אילו עובדיה לא היה חוזר על הקלישאות הידועות בסיפור המזרחי: העוני, האשכנזים, העובדת הסוציאלית וכדומה. בנוסף, יש תחושה שהסופר דוחף לעודף דרמטיות כשהוא מתאר את ניסיון ההתאבדות של שתי אחיותיו של הגיבור. כידוע, רגע אחד של מחשבה על התאבדות יכול לשמש חומר לרומן שלם, אבל כנראה העורכים רצו לדחוף את האלימות לפיותיהם של הקוראים, וכך למשוך אותנו ממלתעות הלוע הקפיטליסטי הספרותי.

בנוסף, לא היה צורך לציין בהודעה לעיתונות שהסידרה המדומיינת של ביטון מלאה "בשנאת אשכנזים", בייחוד לנוכח העובדה שגם היום לא לומדים על הנרטיב המזרחי מתוך נקודת מבט רב-תרבותית.

ביום שנלמד בצורה רחבה על אתניות, אולי עורכי הספר ישתמשו במילים אחרות, כגון דיכוי או אחרוּת, ולא שנאה. השימוש במילה הזאת משטיח את השיח ההיסטורי, הכלכלי, החברתי והפוליטי למושגים רגשניים וסובייקטיביים. דווקא הדיבור על היחסים האתניים בצורה מורכבת יותר יקרב אותם לשיח, מאשר ההתכחשות להם.

באחד הרגעים העוצמתיים בספר עולב מוטי ביטון באחותו איילת. התפרצות המַגְמָה החברתית מתוך הר הגעש של פיו חושפת את המבנה הניגודי שמפעיל את הרומן: "אני רץ אל המטבח, ומקריא לה בצעקות את הפתק שהדבקתי לה על המחברת, איילת, אלף מטוסים, ואלף רכבות לא יעזרו לך לברוח מהגורל שלך, את מבינה, אלף, אלף אשכנזים לא יעזרו לך, ואלף מילים באנגלית לא יעזרו לך, את תמיד תישארי שמנה בתחפושת של רזה, שחורה בתחפושת של לבנה".

*   *   *

עדי נס, לא כותרת, 1996 | cc: ויקיפדיה
עדי נס, לא כותרת, 1996

ניגשתי לקרוא את ספר הביכורים של אבידן רייך בשמחה, דווקא משום שז'אנר הסיפור הקצר מצוי בשוליים הספרותיים זה שנים רבות. ובכל זאת, עם קריאת הסיפורים התרגשה בתוכי תחושה אחרת; תחושה של סכנה. זאת משום שהסיפורים מבטאים – תחת כסות ליברלית – סוג של ניאו-שמרנות שהקשתה עלי את הקריאה.

על תפקיד האמנות ניטש ויכוח חוצה תקופות: האם היא צריכה לשקף את המציאות הקיימת, או שמא היא אמורה לייצר דימוי חדש? ספרו של רייך לא מצליח ליצור דימוי חדש, אך גם אין כאן כוונה אידיאולוגית של הסופר לעשות זאת, שכן הקונפליקטים המתוארים בכל הסיפורים לא מצליחים לעקוף את מכשול התפיסה השמרנית של הגבריות.

לכאורה, הסיפורים הקצרים לא מחוברים זה לזה, אך מסודרים בסדר כרונולוגי כדי להבנות סוג של מסלול מוכר: סיפור שעוסק בילדות ("שטיל"), בנערות ("קפיצת גדילה"), בעולם הצבא ("שיגרה"), במסלולי חיים שונים בין חילוניות למסורתיות ("שגם"), ולבסוף סיפור על גירושים ("עץ נופל ביער").

אפשר לראות את אחת הדוגמאות לגבולות הצרים של הגבריות, הלכודה בלאומיות כוחנית, בסיפור "נד נוזלים". הגיבור, חייל קרבי, מקנא בלוחם עוז כהן שמקבל את הכינוי פופיק. פופיק מתואר כבחור בגובה מטר שמונים, בעל חזה רחב וזרועות מוצקות, שנחשב לאחד הלוחמים האכזריים בגיזרה.

התוקפנות של פופיק באה לידי ביטוי במחסום בית לחם באירוע שבו רימון שהושלך מתוך טנדר סובארו לא התפוצץ. פופיק ירה מטווח אפס בראשיהם של כל יושבי הרכב כדי לוודא שנהרגו. אף שגילה כי במושב האחורי ישבה ילדה בת 10, שכנראה נהרגה כבר במכת האש הראשונה, ירה בה שוב לשם וידוא הריגה. גיבור הסיפור חושב שייתכן שפופיק צדק בפעולתו. לאחר שפופיק מת בהיתקלות עם מחבלים והגיבור לא הצליח להצילו, הוא מתאבל עליו באהבה גדולה.

בסיפור האחרון "עץ נופל ביער" בחר רייך בדובר בגוף שני, המתאר מסלול חיים של גבר גרוש. הבחירה בגוף שני עוזרת להבליט את השמרנות של הכותב (בלי לייצר אשליה ליברלית של משיכה לגבריות קשיחה): "כשתפנה לגישור משפטי, תלמד מילים כגון 'הסדרי ראייה' ו'מָדור'… 'הסדרי ראייה' הם זכותך לראות את בנך… אם תרצה להיות אבא כפי שאתה רואה את התפקיד, תצטרך להיאבק".

לא במקרה ההזדהות עם הלוחם פופיק, מובילה לכעס על הסדרי הראייה בהסכם גירושים. זהו סוג של גבריות צרה, שהופכת לאחד המסלולים הרצויים לפי רייך בישראליות. לדעתי, לסופר יש תפקיד יותר מאתגר, שבמסגרתו מוטל עליו להציע מסלול אחר – ביקורתי יותר.

עץ נופל ביער / אבידן רייך, עם עובד, 165 עמ'

העונה האחרונה של מוטי ביטון / קובי עובדיה, כתר, 289 עמ'

הדברים התפרסמו בישראל היום


מה גברים רוצים?

כמה הן יפות, הערביות האלה | יובל גלעד

cc: flickr By rafa_luque How to Clean Modern Art
cc: flickr By rafa_luque How to Clean Modern Art

הכוח מייצר חלוקת עבודה במרחבים שונים, ויובל גלעד מתמרד נגדה במבט ביקורתי.

אני מזדמן לאחרונה לספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, ושם, בחריצות מדכדכת, ערביות מנקות את הרצפה בזמן שהקולוניאליסטים האשכנזים פוסעים להם מעדנות מהרצאה להרצאה בדרכם להרוויח הרבה כסף, או שיש להם כבר כסף מההורים. כשהייתי בתא השירותים נכנסה המנקה הערבייה ושאלה אם יש מישהו. עניתי שכן, ענתה סליחה ויצאה. רציתי לבקש סליחה ממנה. שנאתי את עצמי על היותי בצד המנצח, החזק, הכוחני, הכובש כלפי הפלסטינים, הגזעני כלפי הערבים-ישראלים, וזאת על אף היותי ציוני בכל זאת.

לא יודע אם המנקה הזאת הייתה בעלת תעודת זהות כחולה, או פלסטינית מיובאת בשביל שכר רעב שברעב. פעם אחרת עברתי במסדרון בו ניקתה ערבייה אחרת, והיא גערה בי שעברתי בזמן שהיא מנקה. קצת התעצבנתי, אבל אז קיבלתי את הזעם שלה, לא על זה שעברתי לתומי, אלא על הסיטואציה של משרתת בהיכל הידע. אין רע בעבודה "שחורה", יש רע בכך שכל עובדי המקדונלד'ס באוניברסיטה הם ערבים וערביות. ושהם עושים את מלאכתם בנמיכות קומה שאינה אופיינית לישראלים, מתוך הכרת תודה על כך שמוכנים להעסיק אותם בכלל.

ובו זמנית, באופן ממש משמח, רואים בקמפוס יותר ויותר סטודנטים וסטודנטיות ערביים וערביות. שומעים יותר ערבית. זה פשוט כיף, ומעורר מחשבות כמה טוב יכל להיות כאן במדינה דו לאומית, אם רק היו רוצים זאת באמת, שני הצדדים. כמה הן יפות, הערביות האלה. עם החג'אב, באות לאוניברסיטה מהשד יודע איפה, באוטובוסים על אוטובוסים, כדי להשיג קצת השכלה שתאפשר להן להיות מורות או אחיות, בשכר שנחשב גבוה עבור ה"מגזר", כפי שמכנים אותו, הערבי. מעטות יכולות להרשות לעצמן ללמוד מקצוע מכניס יותר, וממילא אחרי הלימודים הן אמורות בדרך כלל לחזור לעבוד בכפרים ולגדל את הילדים ולעבוד בו זמנית.

כמה אהבה לחיים יש בפניהן. וכמה יפה הנחישות בפנים. אין צורך בגוף כמעט עירום, ולא אכנס לשיח הפמניסטי. הן פועלות לשינוי חברתי- כלכלי במצב הערבים הישראלים, הרבה פעמים בניגוד לעמדת הבעלים הפטריארכאליים, או עם הסכמה רפה. הן באות ללמוד במקום שבו התרבות שונה מאה ושמונים מעלות, שבו המרצים האשכנזים היהירים שטסים מכנס לכנס שופטים את עבודותיהן בלי כל התחשבות בקשיי השפה, שאינה שפת אימן. בכלל, נשים מחזיקות עולם שגברים מנסים להרוס כל העת.

אפשר להתחיל לשמוע ערבית

בשבתות בערב אני ואשתי נוהגים לנסוע ליפו, לטיילת הממשיכה עד בת ים. יפו יפהפיה כמובן, אבל מה שמושך אותנו לא פחות זה שכשחוצים את הנמל לכיוון בת ים, אפשר להתחיל לשמוע ערבית, עברית ורוסית במעורבב, מטובלים על ידי תיירים מזדמנים.

הערבים הישראלים הם היהודים האחרונים של המדינה. הם מיעוט מסתגל על אף שאחיהם כלואים מאחורי חומות, הם דבקים בדתם על אף פיתויים כלכליים ואחרים לחרוג ממנה, הם מנגבים את היריקות הגזעניות מפניהם וממשיכים לחיות ולאהוב.

אז כמובן שאני מצביע חד"ש או דע"ם בבחירות הבאות. לא מצביע לאף אחד מהחזירים היהירים של המפלגות היהודיות. ואם יש בין הקוראים שמאלנים אמיתיים, אני מציע לכם לעשות כמוני. כי הסיכוי היחיד לשפיות במקום הזה מגיע מהערבים הישראלים, לא משנה כמה בעייתיים לפעמים הם נציגיהם בכנסת.

אין נשק: מאבטח טוען שבמועדון הרוק בר לא שלמו לו משכורת

מ’, מאבטח חולה בסרטן שלא מצליח לסגור את החודש, טוען כי מקום העבודה הקודם שלו, הרוק בר, לא שילם לו את רוב משכורתו. המשך קריאת הפוסט "אין נשק: מאבטח טוען שבמועדון הרוק בר לא שלמו לו משכורת"

איך כותבים את מלקולם אקס בעברית

מלקולם אקס: "מהפכה היא כמו שרפה ביער", מאנגלית: רעיה ג'קסון (שהוסיפה הערות), ערך: ראובן מירן,הוצאת נהר ספרים 2010, 241 עמ'

את האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס קיבלתי מחבר שהיגר מישראל לארה"ב. הוא רצה שאלמד על המורכבות של היחסים בין היהודים לשחורים. לדעתי הוא חש כעס על האמירות הכוללניות של אקס כלפי היהודים.קראתי את הספר והתלהבתי כל כך, שמצאתי את עצמי מסיים תזה בהצטיינות על היחס שבין האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס לבין הביוגרפיה הקולנועית שעיבד הבמאי ספייק לי. מצאתי שהביטוי של אקס כלפי הקהילה היהודית היה ביטוי גם לדיאלוג ולא רק לסגירות. היכולת של אקס להשתנות במשך שנות פעילותו ולגבש תודעה רדיקלית, מזכירה לא מעט הוגים יהודים שחיו כמיעוט בתוך רוב, ובשל היותם נרדפים נאלצו לנוע כל הזמן ולהשתנות, והפריווליגיה של שייכות והגמוניות נשללה מהם.

המשך קריאת הפוסט "איך כותבים את מלקולם אקס בעברית"