מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי

 (טור ניסוי שכתבתי לאחד מכלי התקשורת ומשחרר אותו לחופשי)

IMG_0070

ברלין ותל אביב. האחת היא חברה חדשה שלי והשנייה היא חברה ישנה שלי. ואני כמו אלפי ישראלים אחרים מנסה לעשות את המעבר מאחת לשנייה. אני לא יודע לכמה זמן ואני לא יודע אם הוא יצליח, אבל בטורים הבאים אעדכן איך הולך המעבר ומה קורה בעיר התאומה, היכן שהבירה זולה, הסמים קלים להשגה והעברית מתגלגלת ללא טילים ואוייבים. יש פה בהחלט הרבה דברים שרואים מכאן ולא ידועים לתל אביבי הממוצע. וכולי מלא התרגשות על כל ההפתעות, כמו נשיקות, שברלין שולחת אל חושיי.

לקריאה נוספת:

לא תאמינו, אבל ברלין ממש חשוכה. מספרים שערים אחרות בגרמניה הרבה יותר מוארות, אבל דווקא בברלין אני מרגיש כמו בעיר קומיקס. בלילה העיר נמסכת בכהות, ורק מקרוב אתה יכול לראות את האנשים. אז פה לא תוכלו להתחיל קמפיין על הארת המדרכות, כמו זה של "עיר לכולנו" כחלק מקמפיין הבחירות התל אביבי.  אני אוהב את האפילה של ברלין (שיט, זה לא נשמע טוב), דווקא בשל המיסטיות שהיא יוצרת במיוחד בפארקים. הגרמניים מאוד חסכניים בחשמל, ובתאורה והם מתים על נירות בברים לעיתים שנראים כחורבות. אבל כנראה שיש פה יותר ביטחון לאנשים ולכן לא משתוללים על הארה כמו בישראל.

ועוד דבר ממש מפתיע, למרות שהוא ידוע, ובכל זאת לחיות ביניהם ולהבין שזאת אומה של שתיינים: מהבוקר ועד הערב אתה רואה חבורות עם בירות, צעירים כזקנים, נשים כגברים. אין בושה ללכת עם בירה ביד, ברכבת התחתית, ברחוב, כולם מחזיקים כלי שתייה. הכול בסדר, עד שאתה רואה את השיכור המקומי שצורח בין הרחובות ואת שאגותיו אתה שומע ממרחק. ממנו צריך להיזהר כי הוא מפחיד ונמצא באמוק. ויש כזה אחד בכל שכונה, וכשהוא מתקרב כולם זזים הצידה.

העיר המלאה ריקה

ברלין היא אחת הערים הגדולות באירופה עם כחמש מיליון תושבים אך כשאתה מהלך בתוכה קשה לראות את התושבים. רבים הלילות שאני חוזר על אופניי מבילוי בקרויצברג ונויקלן אל פריכדריכסהיין (בה אני מתגורר) ואין כמעט אנשים ברחוב. אפשר לנסוע עירום ולא ישימו לב. ישימון בלב אירופה. לפעמים התחושה הזאת ממש מפחידה, כי נראה כאילו התושבים בה נעלמו באיזו מגיפה. בחורף הדבר עוד יתגבר, כי התושבים יסתגרו בדירות שלהם. ואחד הטיפים שקיבלתי בכדי לעבור את החורף הברלינאי הקשה, הייתה שתמיד אצא לבר המקומי, לא משנה כמה שלג יקיף את ביתי.

כשאתה עובר לגור בעיר זרה במדינה רחוקה מביתך, פחד גדול הופך להיות המזרון שעליו אתה ישן. אתה לא מפסיק לפחד שמשהו יקרה. איזה מקרה שיזרוק אותך מתוך אשליית הנורמאליות חזרה אל תוך ישראל ותתחיל בפעם נוספת את חייך בתוך הזוועה. הפחד הזה הולך אתך, כל הזמן, ואתה צריך להרגיע אותו ולומר לעצמך, שהכול בסדר ובשליטה. אולי יום אחד אני ארגיש חלק מברלין והיא תרגיש חלק ממני. אבל בינתיים אני לומד לחיות עם קרקע שזזה כל הזמן.

IMG_0267

אני צריך להילחם על חיי כפליט, כמהגר, כאזרח חדש, שכל האזרחות שלו מוטלת בספק. ואת הדברים האלו אני כותב אחרי יומיים בלי מחשב, שהרגשתי חוסר אונים כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. המחשב הנייד התקלקל לו פתאום ולא עזרו סקייפים לישראל, דרך האייפון, או לקחת אותו לחברים בברלין וההצעות מחיר (הגרמניות) שקיבלתי לפירמוט לא כללו ווינדוס בעברית. אך בעזרת קהילה התומכת של ישראלים בברלין הצלחתי להגיע לטכנאי מצויין שהחזיר לי מחשב נייד עובד. ומי שחי מכתיבה, כמותי, יודע עד כמה חשוב המחשב לחיים היומיומיים. מהפרטים הכי קטנים, שהמטען של האייפון עובד יותר כשהוא מחובר למחשב ולא למטען הרגיל. ואז זה נותן לך יותר זמן בטריה כשאתה בחוץ ואז אתה יכול להגיע ליותר מקומות דרך גוגל מפס. ואם אין לך את הטעינה המהירה, אתה צריך לחשוב על פחות יעדים ביום והתנועה שלך בעיר מוגבלת.

פינג פונג על הבר

הלכנו אתמול לבר המקומי שלי בפרידריכסהיין. הבר מכיל צעירים וצעירים שאני בטח הכי מבוגר בו. אבל בברלין אין בעיה ללכת לכאלו ברים, ואם יש לך בר טוב ליד הבית אתה לא מוותר עליו. הבר בנוי ממבוך של חדרים. שאתה יכול ללכת לאיבוד בתוכם. בפעם הראשונה שבאתי עם חברה, התחרמנו לנו בתוך אחד התאים מבלי שיפריעו לנו, וזוג אחר שקבענו איתו לא מצא אותנו והלך לבר אחר שנמצא קרוב. פאק. הם הלכו בטעות לבר של מטאל וצפו מבוהלים במכות על הבר וחזרו אלינו מפוחדים, ועזבנו את החירמונשיין וחיכנו להם בכניסה.

הלהיט של הבר הוא שולחן הפינגפונג. בתוך אחד החדרים הגדולים יש שולחן גדול ומואר ומסביבו כריות שיושבים עליהם גרמנים וגרמניות בסטלה כבדה. נכנסו לחדר וצפינו במשחק. המחזה מתחיל בדפיקות של השחקן שניצח עם המחבט הקטן על שולחן הפינגפונג הירוק, זה הסימן לכל השחקנים והשחקניות שלקחו מחבטים (2 יורו בבר) לעמוד סביב לשולחן. ואז מתחיל הסבב, כל שחקן צריך לענות על המכה ולרוץ מסביב לשולחן. כל מי שמפסיד את המכה שנִתֶּכֶת יוצא החוצה חזרה. ולבסוף נותרים רק שני שחקנים והם משחקים משחקון עד שבע.

נכנסו חבורה של מזרחים-ישראלים, וצפינו בגרמנים מגיעים פעם אחר פעם למשחק הגמר. הדבר היחיד שעירער על עליונות הגברים הלבנים היו שתי בחורות לסביות גרמניות יפיפיות ששחקו מדהים והצליחו להגיע לגמר. ואז הגיעה החבורה האסייתיית שתהינו מאיפה הן. ובמשך זמן רב קראנו להם היפניות. שתי בחורות שלא שמו עלינו ובחור חמוד שנתן לנו את שמותיהן וסיפר שהם סטודנטים מאוניברסיטת הומבלדט שהגיעו מסינגפור. בנות החבורה הסינגפורית הגיעו להישגים. נזכרנו שיכורים במערכון של החמישייה הקאמרית וביקשנו קצת פור לאיזרעלי דלגשיין.

אחרי שהגרמנים הלכו לשתות והיינו חמים וכל השחקנים החדשים עדיין לא נכנסו למשחק, חבריי התחילו להראות הישגים ולהביא מדליות למדינה. רק אני נותרתי פוטנציאל לא ממומש.

נחשו מי בקהל בהופעה של דורי דה בה בגה העיראקי בקלר שבברלין. איזו הופעה. סובחאן אללה

שבוע טוב!

להתחבר למזרח התיכון דרך המוזיקה | מתי שמואלוף ואופיר טובול

בראיון ל"אל ערבייה" לפני כמה שנים, אמרה הזמרת הישראלית הפופולרית ביותר בעולם הערבי, זהבה בן, כי הייתה מעוניינת לשיר בעולם הערבי בכלל ובביירות ועזה בפרט. אך מערכת הביטחון הישראלית אסרה עליה להכנס לעזה, בשל שלטון החמאס. בראיון מאוחר יותר אמרה שחלומה הוא להופיע בבית האופרה בקהיר, היכן שהופיעה הזמרת הנערצת עליה ביותר, אום כלת'ום. זהבה בן מבטאת בדבריה את הרצון הטבעי של מזרחים רבים בישראל להתחבר לשורשים הערבים של התרבות שבתוכה חיו הוריהם במשך דורות רבים.

המוזיקה המזרחית מבטאת את הגעגוע של כמעט מחצית תושבי ישראל לשמור על המרכיב הערבי בתרבותם. אך מעבר לשאלת המוצא, ההיסטוריה והביוגרפיה, מדובר כאן בשאלת מיקומה של ישראל במזרח התיכון ונוגעת לכל אזרחי המדינה, מזרחים ולא מזרחים. ביום שהמוזיקה הישראלית תתחיל לייצא תרבות ערבית למדינות השכנות, קרובות כרחוקות, היא תוכל להגדיל את הצלחותיה ולהכפיל ואף לשלש את מכירותיה. התרבות המזרחית, הים-תיכונית, יכולה בקלות לקפוץ מעל המחסום ולהביא קהלים חדשים. כבר כיום אנחנו יודעים על רבים במדינות השכנות שמכירים ואוהבים שירים של אייל גולן וזמרים אחרים, בטח ובטח בשטחי הרשות הפלסטינית, שם קהל רב מעודכן במוזיקה מזרחית-ישראלית חדשה. יותר קל יהיה למכור מוזיקה מזרחית במשרק (האיזור הגיאוגרפי מאיראן ועד מצרים) ובמגרב (ממרוקו ועד מצרים) במקביל לייצוא התרבותי לארה"ב ולאירופה. ושימו לב גם שלא מעט מההצלחות באירופה היו של להקות וזמרים ששמרו על הצליל הערבי, כדוגמת עופרה חזה ועוד.

מאור אדרי מחדש את "יאללה יאללה" של הזמר הסורי וואפיק חביב. ב- 2012 יצא השיר של חביב, לפני חודש של אדרי:

למוזיקה ולתרבות ישנו גם תפקיד נוסף. במידה ונוכל לייצא את התרבות המזרחית למדינות ערב, סביר להניח שתרד רמת המתח, האיבה והשנאה כנגד ישראל. הגוש הערבי לא ייראה את ישראל כשארית קולוניאלית אירופאית, שבאה להתנחל באדמה הפלסטינית. הם יבינו שלמעלה ממיליון יהודים הגיעו ממדינות ערב והם שמרו במידה כזאת או אחרת על המרכיב הערבי בזהות שלהם, שבא לידי ביטוי עד לימים אלה במוזיקה ובתרבות.

החברה הישראלית כיום לא רואה את מקומה בין ביירות, עמאן וקהיר. אבל מי שיקשיב ללא מעט מהביצועים של הזמרים המובילים בישראל כיום (רק לאחרונה שרית חדד, עומר אדם, מאור אדרי ואחרים) יגלה כי הם מבצעים כעניין שבשגרה גירסאות כיסוי בעברית למוזיקה ערבית. יש כיום תרבות ישראלית עכשווית שמתכתבת בפועל עם תרבות ערבית עכשווית, אך לא מדברים על כך. יש קשר שתיקה סביב הנושא. זהבה בן מספיק אמיצה לומר שחלומה הגדול הוא להופיע באולם שבו הופיעה אום כולת'ום בקהיר, אך זהבה בן אינה נוסטלגית. היא מעודכנת ורוצה כמו יוצרים אחרים לעדכן את יצירתה וליצור דבר חדש שמתכתב עם הסביבה שמשפיעה ומושפעת ממנה. וזאת הסיבה שהאלבום של ביצועי השירים של אום כולת'ום (זהבה בן שרה בערבית) של זהבה בן הגיע לעולם הערבי (למרות החרם) וכך גם לגבי האלבומים בערבית של עופר לוי, שרית חדד, שריף. גם אלבומים של זמרות כמו יסמין לוי, שמצליחה מאוד בטורקיה, או ריטה עם אלבומה בפרסית שהגיע בין היתר לאיראן, או הזמרים המרוקאים-ישראלים, עושים עבודה מדהימה בפתיחות מוזיקלית בישראל ומחוצה לה.

פארס קארם הלבנוני, וואי לי – שיר מ – 2009 שלפני חודשיים יצא בישראל בביצוע עומר אדם:

השינוי המיוחל לא יבוא רק מהכיוון היהודי. זכייתה של לינה מחול, ערביה נוצרית מהעיר עכו, במקום הראשון בעונה השנייה של "The Voice" הוא אירוע חשוב מאוד. פרופ' יוסי יונה רואה בניצחון שלה את הרצון של הערבים להשתלב בתרבות הישראלית ואת המקום שנותנים בתרבות היהודית לתרבות ערבית. גם זכייתה של נסרין קדרי בעונה השניה של "אייל גולן קורא לך", לה קראה שירה אוחיון "מהפכה בשידור חי" עשתה צעד גדול לכיוון הזה. החיים המשותפים שלנו אינם רק שליליים ומלאים בגזענות ואיבה, אלא מבשרים התפתחות תרבותית חדשה-ישנה למרות שנים של קיפאון מדיני ותרבותי שנכפה עלינו מלמעלה. ישראל תמצא את מקומה במזרח התיכון דווקא מתוך הצמיחה של תרבות יהודית-ערבית (כדוגמת זהבה בן) והערבית-יהודית (כדוגמת לינה מחול ונסרין קדרי). וההצלחה של התרבות המעורבת החדשה תביא שגשוג לישראל.

נסרין קדרי ועופר ניסים בגירסת מועדונים ל"סוואח" של עבדאל חלים חאפז המצרי:

צדק: למנות מזרחי לבית המשפט העליון

במקום להישאר עם אותו דימוי ישן וסטריאוטיפי לגבי המזרחים עלינו להתערב בהיסטוריה ולדאוג לייצוג ראוי של כל האוכלוסיות במערכות השונות (צילום מסך מתוך "צ'ארלי וחצי")

במקום להישאר עם אותו דימוי ישן וסטריאוטיפי לגבי המזרחים עלינו להתערב בהיסטוריה ולדאוג לייצוג ראוי של כל האוכלוסיות במערכות השונות (צילום מסך מתוך "צ'ארלי וחצי")

הוועדה לבחירת שופטים היתה אמורה לבחור השבוע שופטים חדשים לבית המשפט העליון. אך אין בשמות המוצעים שום שופט מזרחי. האם זו לא פגיעה בעקרון השוויון החוקתי? האם כך לא משאירים ציבור שלם מנוכר? המשך קריאת הפוסט "צדק: למנות מזרחי לבית המשפט העליון"

המסע שלי לשירה המזרחית

המסע שלי לשירה המזרחית | שרה מלול

"אפשרות שלישית לשירה" הינו ספר ראשון מסוגו, המבקש להתחקות אחר עקרונות הפואטיקה של השירה המזרחית. במקום המושגים השגורים "זהות" "הגירה", "מחאה", הוא מציע פרספקטיבה חדשנית והגדרה חדשה לשירה המזרחית, כשירה שממוקמת "בין לבין": בין קוי הדיכוטומיה המגדירים יהודים וערבים, שמאל וימין, עשירים ועניים, נשים וגברים – על קוי התפר של ההוויה הישראלית המורכבת ורבת הפנים. שרה מלול מביאה את רשמי המפגש שלה עם הספר.

המשך קריאת הפוסט "המסע שלי לשירה המזרחית"

זהות, מִגזור והפוליטי ביצירתו של יורם בלומנקרנץ

המגזר היהודי, יורם בלומנקרנץ, קטע מעבודת נייר לתנועת "אחותי" , 2005
המגזר היהודי, יורם בלומנקרנץ, קטע מעבודת נייר לתנועת "אחותי" , 2005

כל עוד מדינת ישראל ממשיכה להעמיק את הכיבוש בפלסטין ומחסלת את מדינת־הרווחה, עלינו לאמץ קודים מיוחדים להתבונן ביצירת האמנות, הווה אומר, לכונן קודים חדשים בקריאה של אמנות ובכתיבה אודותיה. עלינו להגדיר את השדה בו נוצר האמן ובו מתרחשת האמנות, ושבו גם נוצרים הקודים לקריאת האמנות ולגיוסם ליצירת חברה שיסודותיה מעוגנים בזכויות־אדם. רק בחברה כזו נוכל לכתוב/לקרוא ולייצר אמנות.

עבודותיו של יורם בלומנקרנץ עוסקות בהשבת הזמן והמרחב הספציפיים למצב של תיארוך חופף בין האמנותי להיסטורי, מתוך גישה מודעת לתהליכי זיהוי, הגזעה, סגרגציה והדרה בחברה בישראל. כך הן מדגישות את ההקשר החברתי הרחב בו נוצרו (1). לאורך העשור האחרון התחדד הדגש הקונטקסטואלי ביצירתו של בלומנקרנץ, לאור בחירתו להדק את הקשר בין עבודת האמנות, עיתויה ומקום התצוגה שלה.  העבודה "המגזר היהודי" הוצגה לראשונה בבית תנועת "אחותי" (מרס־אוקטובר 2006). האמנית, האוצרת ומנהלת תנועת "אחותי" שולה קשת, העתיקה את מקום מושבה של התנועה ממרכז תל־אביב לדרומה והכריזה על המקום כאכסניה לתצוגת אמנות מתוך תפיסה קהילתית־חברתית־פמיניסטית. הגלריה הגדירה מחדש את המרחב התרבותי של דרום תל־אביב והעצימה אותו, כגילוי של עמדה ערכית אל מול המרחבים הפריפריאליים הישראליים בכלל ושל תל־אביב בפרט. האמנות שמוצגת בגלריה מוטבעת בערכי התנועה האזרחית למען זכויות־הנשים בישראל שמטרתה לקדם קבוצות מנושלות כמו נשים מזרחיות, פלסטיניות, חד־הוריות, לסביות, עובדות קבלן/עונתיות/חלקיות ומובטלות, כמו גם את כל תושבי האזור. בנייר־העמדה של הגלריה שנוסח על־ידי קשת ובלומנקרנץ, מודגש ההקשר החברתי שמתוכו נולדת האמנות ומתעצבת. באופן זה מכניסה הגלריה במודע את המרחב הביקורתי לתוך המרחב הפריפריאלי; המודעות הכפולה מחדדת את הקשר בין אמנות וחברה ומחייבת קריאה ביקורתית של מקומה של האמנות בתוך החברה.

העבודה "המגזר היהודי", שהוצגה בחלון הגלריה הפונה לרחוב, עשויה גזיר נייר מעגלי שהותאם לגודל החלון, ובו מופיעים דגמי פרפר שנוצרו בגזירה ידנית על־ידי הכפלת מתאר שטחי הגדה המערבית בסימטריה דו־צדדית. הדימויים מסודרים במעגלי־גזירה של צורות פרפרים באופן שמקנה לעבודה כולה מראית אובייקט דקורטיבי בדגם צנטריפוגלי. במעגל הפנימי ביותר אנו מתבוננים בפרפר צהוב יחיד שנוצר בהתזת צבע על שבלונה, כמעין רקמה חלמונית המוקפת בקליגרפיה שנושאת את שם היצירה, וניתן לדמותה כשמש העולה מתוך "מצב הכיבוש" ומציבה לו אלטרנטיבה (2). העבודה המוצגת בתחום הספָר העירוני של תל־אביב מבקשת להכיל בתוכה את המצב הפריפריאלי כיישות דו־מימדית, שתאורת המציאות חודרת מבעד החורים שנפערו בה. בה־בעת, באמצעות מתווה החורים עצמם כביטויים קרטוגרפיים, מסמנת את מצב הכיבוש. כך, בתנועה מתמדת של ריצוד בין המבעים, היא מציעה חזון ביקורתי למראות המלחמה והדיכוי החברתי. החיבור בין המסרים החברתיים של הגלריה (אמנות, קהילה ופעילות חברתית) לבין המסרים החתרניים של העבודה הופך את המרחב הערכי שבו היא נעה למרחב רחב שבו צירים פמיניסטיים, אתניים ומעמדיים נפגשים.
"המגזר היהודי" אותו מגזר חסר־שֵם, אשר לא מכיר בזיכרון הפלסטיני, כבר לא מייצר מציאות שבה הזיכרון נע במסילה לאומנית צרה, אלא הוא מתרחב לכיוון של קבלת הזיכרון של הגלות הפלסטינית. יורם בלומנקרנץ מציע מגזר יהודי רחב יריעה המכיל אופציות פוליטיות רבות, אשר יוכלו לשחרר את המרחב הישראלי־פלסטיני מתוך הכלא הדו־כיווני שמשני צדי החומה. היצירה מעצבת את המרחב המזרח־תיכוני בדמות תנועת פרפרים הנעים במעגליות ומסיימת את מעגלי הנקמה.

יורם בלומנקרנץ, "המגזר היהודי", מגזרת נייר, 200 ס"מ * 200 ס"מ, גלרית תנועת "אחותי",

אוצרת: שולה קשת, מרס־אוקטובר 2006.

להפוך את המגזר הערבי ל"שקוף"

הממסד טבע את רעיון המִגזוּר של החברה על־מנת לייצר שוֹנוּת והבדֵל ובתוך כך ליצור חלוקת משאבים סימבולית וממשית לקבוצות שונות בישראל. בתוך־כך, העם הפלסטיני ממושטר תחת הקטגוריה "המגזר הערבי". מגזר זה מוצב תמיד מול ה"מגזר היהודי" ומהווה שם נרדף למגזר שקוף וחסר־צורה. בנוסף, משמש ה"מגזר היהודי" כשם־קוד להאחדה של הנרטיב המזרחי והאשכנזי כאילו היו מגזר אחד, תוך כדי ביטול השונות והבדלי הזיכרון הקולקטיבי של שתי הקבוצות. גם המגזר הערבי, שמופלה בשל לאומיותו, וגם המגזר המזרחי שמופלה בשל האתניות שלו, אינם מבקשים להיות "מגזרים". ההפך הוא הנכון: הן מזרחים והן פלסטינים מבקשים לממש את זכויותיהם האזרחיות, החברתיות והפוליטיות הכלולות בעצם השתתפותם הפוליטית בטריטוריה הפוליטית המכונה מדינת־ישראל.

המגזר הערבי־ישראלי אשר הופרד מהמגזר הפלסטיני של השטחים הכבושים, מהווה סוג של הבנייה חברתית, אשר באמצעותה מפריד הריבון ומבדיל בין האזרחים הפלסטינים מסוג ב' בתוך הקו הירוק לבין אלה מסוג ג', החיים בשטחים הכבושים, וחייהם נתונים למצב חירום מתמיד.

"המגזר היהודי" של בלומנקרנץ מפעיל שני מנגנוני שחרור אמנותיים צורניים. הראשון הוא פרודיה: החלוקה המגזרית מקבלת מימד פרודי, כשצדו האחד, ה"נגטיבי" והמחורר של הדימוי, נקרא כסמל שחרור פלסטיני ומקביל ל"תוך הפוזיטיבי" הישראלי (צד אחד של השטחים הכבושים – רומז לשטחים שנכבשו לאחר מלחמת 67') או לצדו השני (הרומז לשטחים שנכבשו מפלסטין המנדטורית לאחר מלחמת 48'). הפרודיה נחשפת בזמן שהמגזר היהודי מקבל נראוּת והמגזר הערבי הופך לשקוף. כך "המגזר היהודי" הופך ביצירה של יורם בלומנקרנץ לסוג של אופק ראוי לדמיוּן היחסים הקולוניאליים. מנגנון השחרור השני הוא של דה־אינסטרומנטליזציה של הדת: העבודה "המגזר היהודי" מהדהדת גם לפריזמה התיאולוגית, שבה סדרי החיים הדתיים נבחנים כצורת חיים מקיפה ולא כצורה לאומנית. האמן מבקש מהדת שלא להתעלם מהתהליכים המתרחשים בתוך המדינה ומחוצה לה, ומבקש להתייחס למונח היהודי כמושג שבו יכולות להיווצר אפשרויות ממשיות פוליטיות לקבלת "האחר". הדת היהודית, מרמז לנו "המגזר היהודי", יכולה להכיל בתוכה צורות ריבוניות אחרות ליחסים בין העם היהודי לבין העם הפלסטיני, והיא יכולה להכיל חשיבה לאומית אחרת המתחשבת בשני העמים החיים באזור.

גזֵרה פוליטית שווה

המעגל החיצוני של העבודה בנוי מדגמי פרפר גזורים בתנועה רב־כיוונית אל מרכז וחוץ העבודה. האופן הסימטרי שבו הם מיוצבים מרמז על המשמעות העמוקה שמייחס בלומנקרנץ לתהליך הדה־הומניזציה שעוברת החברה הפלסטינית בתוך ישראל ומחוצה לה, כחלק משלילת המרחב הערבי המקומי והמזרח־תיכוני הכולל. היצירה מבקשת לגזור גזֵרה שווה על העם הפלסטיני והעם היהודי ולהפכם לשווים. היא משתמשת בחומר בסיסי כנייר־אריזה ובפרקטיקת גזירה פשוטה, מסורתית ופולקלוריסטית, כהתכוונות סמלית לכך שהשינוי צריך להגיע מ"למטה", מתוך שני העמים. הגזירה של נייר־האריזה יוצרת סימטריה כך ששני החלקים של פלסטין, הפנימי והחיצוני, יוצרים שוויון צורני בין הטריטוריות. השוויון הוא גם הכרה בהיסטוריה, בתרבות, בשפה ובזכויות החברתיות, האזרחיות והפוליטיות המלאות של העם הפלסטיני בישראל ומחוצה לה; העם הפלסטיני לא רק שראוי למדינה, אלא הוא ראוי להכרה היסטורית בכל תהליכי השידוד, הנישול והדיכוי שעבר מאז הגעתה של הציונות לפלסטין המנדטורית.
מעגלי הפרפרים מגלים לנו את השטחים הכבושים הכפולים (ישראל בפנים ובחוץ) כשהם הופכים לסמל של שחרור, ניצחון, יופי, חופש ואביב. הפרפר הופך מסמל לפתיל חיים קצר לסימן מעגל חיים שלם, עטור הילת אותיות קודש עבריות ונצחיות בכתב ראי, המאפשר את קריאת הכותרת "המגזר היהודי" מפנים הגלריה ומחוץ לה. המעגל הפנימי של היצירה הופך את מגזרת נייר האריזה לשמש גדולה של שחרור ולא לפרפר מתכלה. השימוש במעגל הפנימי והחיצוני עומד בניגוד למושג המעגליות של גרשום שולם, המתאר את שובה של השפה האלוקית כאופציה של גאולה רוחנית, המנותקת מאחריות היסטורית קונקרטית. המעגליות הזו גם רומזת לצורת חשיבה תיאולוגית־קבליסטית־מיסטית, שאותה חולקים קבליסטים יהודים עם חכמים סוּפיים מוסלמים (3).
המעגל הפנימי, המוקף באותיות עבריות, הוא מעגל שממנו יוצא אור. ואכן, הפרפר (שכנפיו הם שטחים כבושים) מלא באורן של האותיות, המכירות בשם העם הפלסטיני ובשם העם היהודי ובשוויון ביניהם. האותיות נותנות גם אור רוחני שממנו ניתן להתחיל מחאה ושינוי חברתי. האותיות מספקות את הערך התיאולוגי והמוסרי של חזרה של העם היהודי לתודעת־גלות השואפת לגאולה, אך חיה את הגאולה כשאיפה ולא כמלחמה על טוטם ארץ־ישראל השלמה. המטפורה האמנותית שמציע לנו יורם בלומנקרנץ הִנה של שחרור, המעוגן במקום בו הוצגה היצירה, חומר היצירה, איחוד בין מושגים פוליטיים לרוחניים, ויצירת שדה שבו המקום הופך למרחב של שוויון וצדק פוליטי.

"המגזר היהודי" על עטיפת "עיתון 77", גליון 309-310 ניסן-אייר תשס"ו אפריל-מאי 2006 שנה ל, בעריכת קציעה עלון ודליה מרקוביץ'.

בית תנועת "אחותי", אשר בו הוצגה היצירה, וכן גיליון "עיתון 77", אשר פרסם אותה בשער גיליון שעסק בפואטיקה מזרחית, מטעינים את היצירה במשמעויות נוספות – משמעויות חברתיות, אתניות, פמיניסטיות, מעמדיות ועוד. בתוך כך הדת היהודית הופכת סוכנת של שינוי חברתי מכליל, הכולל רב־תרבויות, רב־אתניות, רב־לאומיות ומודעות חברתית רחבה.

הערות:
1. תערוכות: "נראה ונסתר" גלריה הקיבוץ, תל־אביב, 1998. אוצרת: טלי תמיר.  "זה מול זה" גלריה הקיבוץ, תל־אביב, מאי 2003. אוצרת: טלי תמיר. "מגרשים הרוסים" – "תל רומיתא", יוזמה עצמאית, ירושלים, דצמבר 2003.  תערוכה קבוצתית.  "היום שאחרי" והמיצג "על האש", יוזמה עצמאית, החצר־הנשית, יפו 2006. אוצרת שולה קשת. "סף השפה", תערוכה קבוצתית, גלריה הקיבוץ, תל־אביב, 2005. אוצר: יניב שפירא. "מזרחיות ערביות", תערוכה קבוצתית, תערוכה נודדת, 2006. אוצרים: שולה קשת וזהאד חרש
2. קציעה אלון ודליה מרקוביץ', "היום שאחרי", אתר מארב: אמנות, תרבות ומדיה, 22.06.2006.
3. גרשום שולם, גדול חוקרי הקבלה והמיסטיקה היהודית מזהיר אותנו מטישטוש הגבול שבין המישור הדתי־משיחי לבין המציאות הפוליטית ההיסטורית של הציונות: "אני חושב שאסור יהיה אם הציונים או התנועה הציונות תחליף, תטשטש את הגבול בין מישור דתי־משיחי ובין מציאות פוליטית היסטורית. אני חושב שהכניסה של עם ישראל למישור ההיסטורי, פירושה לקבל אחריות על עצמו, על מעשיו ומחדליו; פעולה במישור הפוליטי של ההיסטוריה החילונית, היא דבר אחר מאשר פעולה במישור הרוחני דתי. אסון יהיה לערבב אותם". גרשום שולם, דברים בגוֹ: פרקי מורשה ותחיה, קיבץ והביא לדפוס אברהם שפירא (תל־אביב: הוצאת עם עובד, 1975), עמוד 50.
המאמר התפרסם בצורתו הוירטואלית באתר "מארב", 17.10.2007.

פורסם במקור בכיוון מזרח, גיליון מס' 14: צועקים את שמך בהרבה לשונות – על זהות היברידית בישראל

עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן
עורכים מתי שמואלוף, בת-שחר גורפינקל ועמרי הרצוג
בימת קדם: 03-5224906
www.bimatkedem.co.il

יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים

סמיר נקאש (1938-2004) גדול הסופרים היהודים העיראקיים פרסם עשרות ספרים בערבית, אך בשל השפה היהודית העיראקית הבגדדית המורכבת שכתב בה וההתעקשות שלא לכתוב בעברית – כמעט ולא תורגם בעברית. בעצם בשל הלאומיות הערבית והציונית הוא נותר ללא קהל קוראים. בישראל כמעט ולא יקראו אותו בערבית. וגם במדינות ערב לא יקראו אותו. למרות יכולתו הפרוזאית הפנומנולוגית.

עם זאת ספר אחד של נקאש זכה לתרגום ועליו אני ממליץ בחום לב:

  • יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים / סמיר נקאש ; מערבית-רות נקאש, תל אביב : ספרית פועלים, 1985.

לאחרונה מצטברת כתיבה עיראקית לא פוסקת על העבר, "בגדאד אתמול" של ששון סומך (2004), "חלומות בטטראן" בשכונות העוני של בגדאד של פרופ' בדרי פטל (2005), ועוד. הסופרים העיראקיים, סמי מיכאל, אלי עמיר ועוד זוכים לעדנה בספרות בישראל ואף חוקרי ספרות כמו חנן חבר חוזרים ומגלים את הספרות של שמעון בלאס. מאידך, הספרות של סמיר נקאש עדיין לא קיבלה את מקומה בספרות הישראלית.

אלמוג בהר טוען כי "את כתיבת האוטוביוגרפיות בעברית של יוצאי עיראק בישראל ניתן לחלק ל"שלושה גלים": האוטוביוגרפיה הראשונה, ככל הנראה, שנכתבה בעברית על ידי יוצא עיראק בישראל, היא "מבבל לציון – זכרונות והשקפות", אשר הופיעה ב-1955 ונכתבה על ידי סלמן שינה, שהיה חבר בפרלמנט העיראקי ועורך כתב העת הספרותי "אל-מצבאח" בבגדאד. בגל השני של האוטוביוגרפיות בלטו הפעילים הציונים מבין יוצאי עיראק, ובראשם שלמה הלל ומרדכי בן-פורת, שהשתלבו בפוליטיקה הישראלית (וכתבו בעיקר על תפקידם במבצע עזרא ונחמיה: "רוח קדים" של הלל התפרסם ב-1985, ו"לבגדאד וחזרה" של בן-פורת התפרסם ב-1996); הגל השלישי מורכב מן ההתעוררות בשנים האחרונות בכתיבת אוטוביוגרפיות בין יוצאי עיראק אשר אינן אוטוביוגרפיות "מטעם" (וראוי לציין ביניהן את ספרו של ששון סומך "בגדאד, אתמול", 2004)."

סמי שלום שיטרית כתב עליו הספד קצר : "הסופר היהודי-ערבי הדגול, סמיר נקאש, הלך לעולמו. סמיר נקאש היה אולי הסופר היהודי-ערבי האחרון, שנשם וכתב ערבית עד יומו האחרון. נקאש נולד והתחנך בבגדאד ובישראל המשיך בכתיבה ובמחקר בשפה הערבית, באופן נחוש ומעורר הערצה – הוא כתב ערבית לקוראי ערבית מכל הדתות, אך בישראל הוא איבד כמעט את כל קוראיו היהודים-ערבים שהפכו "מזרחים" נטולי ערבית. מנגד, גורל אכזר, בעולם הערבי החרימו את כתביו משום היותו ישראלי… אבל ספריו נדפסו בערבית והגיעו ונקראו בכל זאת וזכו להערכה רבה. הסופר הגדול נגיב מחפוז הגדיר את נקאש כאחד הסופרים הערבים הגדולים של המאה העשרים! תארו לכם, והוא סבב בינינו, הנבערים, כל השנים כאלמוני. אנו מביאים כאן לזכרו שני קטעים מתוך הרומן " דיירי משנה וקורי עכביש" בתרגומה של רות נקאש ויגיסר. יהי זכרו ברוך ודרכו נר לכולנו. "

ששון סומך כותב על סמיר נקאש כחלק מקריאה ביצירה של ארבעה סופרים יהודים עיראקיים:

שונים בתכלית השוני סיפור חייו ודרכי כתיבתו של הסופר האחרון – סמיר נקאש, המעניין והפורה מבין כל הסופרים היהודים הכותבים ערבית כיום. סמיר נקאש, יליד 1938, הגיע ארצה עם העלייה הגדולה בהיותו בן 13, ולכאורה יכול היה להתערות בחייה המדינה הצעירה; אבל לא אדם שיגרתי הוא נקאש. הוא סירב להתמסר לתרבות וללשון העברית, והתעקש להיות סופר יהודי-ערבי בציון. עד כה פרסם למעלה מ-15 ספרים גדושים, שכל אחד מהם הוא בבחינת חידוש מרשים. רוב סיפוריו מתארים את החוויה הבגדדית (והוא אכן מכנה כמה מיצירותיו "סיפורים עירקיים" או "רומן עירקי"), אך לא בהכרח בסגנון אוטוביוגרפי ישיר: אלא בדרכי סיפֵר מודרניות במפורש. מערכות היחסים בתוך החברה היהודית בעירק, ובין היהודים לשכניהם המוסלמים, מעוצבות באמצעי נראציה לא-רגילים, לעיתים בסגנון הגובל באבסורד ובחוסר שפיות; אבל תמיד תוך הקפדה על דיוקי הפרטים ושחזור הלשון המקורית לדקדוקיה. ליהודים של בגדד היה, כידוע, דיאלקט משלהם, השונה למדי מהדיאלקט של הרוב המוסלמי, ונקאש משתמש בעושר הדיאלקטי הנוצר בחוויה הבגדדית במגע הבין-עדתי והבין-להגי, כדי להעביר את מלוא המתחים הנפשיים של גיבוריו היהודים והמוסלמים.

אולם עולמו הפנימי של נקאש שונה בתכלית מעולמם של אנואר שאול, שלום דרויש ובר-משה. מדובר בחזות קודרת, קשה, מסוכסכת וחסרת-תוחלת. אמנם יש בתמונת העבר הבגדדי רגעים של אושר והרמוניה, אבל ההווה והעתיד קודרים לחלוטין. קדרות זו בולטת במיוחד בסיפוריו המתרחשים – בחלקם או בשלמותם – בארץ, כגון בסיפור "ליל ערבה" וברומן שלו מבושי המלאכים – יצירה פנטסטית, המתארת לכאורה מדענים השקועים בחקר חיי המין של המלאכים, והכוללת ביקורת קשה על  החיים והתרבות בארץ.

אולם, ייחוד יצירתו של נקאש הוא בכך שעיסוקה בפרטים "אנתרופולוגיים", החוצים את גבולות הזמן והמקום, ומתמודדים עם הטרגדיה האנושית הכוללת, דרך הפריזמה הייחודית של צופה יהודי-ערבי. כזה הוא המקרה של סיפורו "יום שבו הרתה תבל והפילה", הכלול בקובץ שתרגמה אחותו, רות נקאש, ושנקרא כשם הסיפור הזה. הדמויות הראשיות בסיפור זה הם יהודים עירקים, העושים את יום הכיפורים בבית הכנסת של קהילת הבגדדים, בעיר בומביי שבהודו. לאורך היום אנחנו חווים את עולמם המבועת והנואש של הגיבורים שאול הלל ויצחק עידא. הסיפור כתוב בסגנון שאפשר לתארו כזרם התודעה הרב-קולי. דחיסותו הטקסטואלית מקשה על הקורא לעקוב אחר כל פרטי הביוגרפיות של שני הגיבורים.

אבל התמונה הכללית ברורה לחלוטין: המחנק והייאוש הם היסודות המפעפעים בכל משפט ומשפט ביצירה, אפילו בשם הסיפור, שבו משחק הסופר על הביטוי "יום הרָת עולם", אולם ההריון סופו הפלה ונפילה קיומית, סוף שאינו בלתי צפוי, בעולמו הספרותי של נקאש. [2]

יצירתו הענפה של סמיר נקאש לא זכתה להיתרגם לעברית אלא במידה מועטה, והיא בהחלט ראויה להיות נחלתו של הקורא הישראלי הכללי. אני מודע לקושי הגדול שאורב לכל מי שינסה לתרגם את הטקסטים האלה, המפותלים והרב-להגיים, ללשון כלשהי, ובפרט לעברית, שאין בה דיאלקטים או תת-דיאלקטים. אבל בהחלט זכאי נקאש להופיע במלוא עוצמתו בקרית-ספר שלנו, וזאת חרף העובדה שמעולם לא שאף לראות את עצמו כסופר ישראלי. חזות עולמו הקשה, המתעתעת, מזכירה לעיתים את קפקא, והמעיין השופע של כתיבתו יכול לפרנס גדוד של מבקרים ספרותיים.

לשימחתי כחלק מהיותי עורך "הכיוון המזרח" ביחד עם בת שחר גורפינקל, הצלחנו לפרסם את יצירתו של סמיר נקאש "טנטל" (הכיוון מזרח 13). בנוסף, קציעה עלון כתבה מאמר מרתק ב"הכיוון מזרח" הדו-לשוני (גיליון 7, חורף 2003, עמודים 63-68) על יצירתו של סמיר נקאש – "היום שבו תבל הרתה והפילה בו".

סמיר נקאש הוכתר בידי נג'יב מחפוז כאחד מגדולי הסופרים בעולם הערבי. בנוסף הוא זה אשר תרגם את הספר של סמי מיכאל "ויקטוריה" לערבית.

בסיפור שלו "ליל הערבה" (הנכלל בספר "היום שבו תבל הרתה והפילה בו") ניתן למצוא את הדחייה שלו הן את הלאומיות הערבית והן את הלאומיות הציונית. את ההתעקשות שלו להישאר בתוך סוכת אבלים שהיא גם מביטה אחורה בצער, אבל גם מקום מפלט להומניזם ולאוניברסליות באשר היא. הזכרון הוא מפלט האדם בצל המודרניות, הלאומיות. הסוכה כמפלט היא גם מרכיב תיאולוגי ודתי בתפיסתו של סמיר נקאש. והוא נאחז ברגע הזה שבו ישנו עדיין חיבור לארעיות ולא משכן קבע, רגע של שינוי לפני שנחתמו לגמרי הספרים בידי הקדוש ברוך הוא כדי לעשות חשבון נפש עם התקופה. למעשה זהו אחד הסיפורים היפים והמרגשים שקראתי. את הסיפור הוא מניח בידי ילד שמביט אל ילדותו הגן עדנית ולאט לאט הוא מתבגר לפנינו. הסיפור ממוקם בשנות החמישים וזהו גיל קריטי מבחינת סמיר נקאש ש"הועלה" לישראל בגיל 13 – גיל המעבר בין ילדות לבין בגרות. הוא כותב את הסיפור ב-1978 ומרמז גם על הקושי האדיר בהגירה אבל גם על תקווה שבהדלקת נר בתוך סוכת הזיכרון.

התמונה פורסמה לראשונה באתר "קדמה".

ארומה של גזענות: צבע עור, קפיטליזם, מגדר והיררכיה אתנית

את הקפה שלי- נטול גזענות בבקשה!

נמשיך לדרוש את פיטורי סהר שפע ועד אז נחרים את מוצרי "ארומה".

סהר שפע, מבעלי רשת בתי הקפה ארומה, פירסם לשון הרע של עובדת חברת כלמוביל, מלי שלו, יבואנית כלי רכב מסוג מרצדס, כאשר הטיח בה את הדברים הבאים: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה. אני אזיין אותך. הלבן הזה ילמד אותך לקח. את כתם שחור. את אשה שחורה ונחותה, את מטומטמת. את אפס, ואני מרוויח 800 דולר לדקה". כך קבעה השבוע סגנית נשיא בית משפט השלום בתל אביב, השופטת שושנה אלמגור.

סהר שפע מבעלי ארומה משתלח בעובדת כלמוביל: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה; אני אלמד אותך לקח", 09.11.2006, עיתון "דה מארקר", מאת  ארנון בן-יאיר.

עוד על הכתבה ב-YNET: שימו לב לתגובה של בעלי הרשת, על היותם מעסיקים של מזרחים בהנהלת הרשת, כמו רצו לומר שעובדת העסָקָה תסלק ותעלים את הגזענות. אבל אנו יודעים היום שגם היחסים הכי אינטימיים בין גברים לבין נשים עדיין לא מבטלים את העובדה שיש פערי שכר ויחסי כוח ביניהם. המלחמה בגזענות צריכה להיות רחבה ומקיפה ותחילתה בהכרה שהחברה בישראל מחזיקה במסמני זיהוי גזעניים.

התגובה של גדיאלגזי: יוזמה מצוינת! אבל מדובר לא במנהל, אלא באחד מן הבעלים של הרשת, ולכן לא יפוטר… ולא פחות חשוב: הגזענות היא אתנית ומעמדית באופן בלתי נפרד ("את אפס ואני מרוויח 800 דולר לדקה"). לא פחות מכך מעניינת תגובת החברה: סמנכ"ל השיווק של רשת ארומה נועם ברמן, מסר בתגובה כי: "בניגוד למה שפורסם, סהר שפע הוא לא אחד מבעלי הרשת. סהר הינו הבעלים של רשת ארומה תל אביב, בעוד אחיו יריב שפע הוא הבעלים של רשת ארומה. כיום לרשת ארומה יש עשרה שותפים, ומתוכם שבעה בני עדות המזרח. הרשת מגנה בכל תוקף כל גילוי של גזענות או אפליה".

הנפנוף במזרחיות המוצא מצד הרשת מזמינה אותנו לשאול, כמה מזרחי הוא מזרחי מטעם, כזה שאפשר לנפנף במוצאו כדי להכשיר דיכוי חברתי? אפשר לנחש שהשותפים הפכו ל"מזרחים" מהרגע שאיש יחסי הציבור נזקק לכך: אפשר להשחיר קצת את ההון כדי להכשיר את השרץ הגזעני. ומצדנו: איך אפשר להציב מזרחיות מתריסה, אנטי גזענות ושוויונית, מול תמרוני המוצא.

***

מרד צרכנים ברשת ארומה

סהר שפע, בעלי רשת בתי הקפה ארומה בתל-אביב, הטיח לפני כשנתיים בעובדת חברת כלמוביל מלי שלו את הדברים הבאים: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה. אני אזיין אותך. הלבן הזה ילמד אותך לקח. את כתם שחור. את אשה שחורה ונחותה, את מטומטמת. את אפס, ואני מרוויח 800 דולר לדקה". השבוע קבעה סגנית נשיא בית משפט השלום בתל-אביב, השופטת שושנה אלמגור, כי זוהי לשון הרע. פסיקתה של אלמגור היא אחת הפסיקות הראשונות המאשרות את קיומה של גזענות בישראל וקושרות אותה למוצא מזרחי. אך לטענתי, פעולות גזעניות המאששות ביטויים של יחסי כוח אתניים, המבוסס על טיעונים חברתיים ולא מהותניים, מתקיימות בצורה מקפת בחברה בישראל. ברובן הן אינן לא מובאות לדיון, קל חומר לא נטענות על רקע הזכויות הקולקטיביות המשפטיות של המזרחיים.
ד"ר יפעת ביטון מרחיבה את הדיון על היעדרה של הקטגוריה המזרחית במערכת המשפט, וטוענת כי למרות תפקידו המרכזי של השלטון במיצובם המנוחשל והנחות של מזרחיים בחברה הישראלית – מקביעת הסדרי הדיור והפיזור הגיאוגרפי שלהם, דרך העמדת מערכת חינוך לקויה ומפלה וכלה ביצירת יחסי תלות של רווחה – כמעט ולא ניתן למצוא עקבות משפטיים פורמליים למעורבות הזו. כמעט כל שעשה השלטון בנוגע למזרחים נעשה בדרך של הסדרים חשאיים, פנימיים או "ביצועיים", להבדיל מ"חקיקתיים".
קורבנות מערכת המשפט הליברלית
החברה הישראלית הינה חברה בעלת סימוני זיהוי גזעניים קשיחים. היא קושרת בין מסמנים חברתיים (ארץ מוצא), מסמנים ביולוגיים (צבע עור וכדומה), מסמנים תרבותיים (מבטא, לבוש ועוד), מסמנים מעמדיים, מגדריים, אתניים ומיניים, והופכת אותם למצב "טבעי" ובלתי ניתן לערעור. המצב הזה מתקיים בתוך היררכיות קשיחות המונעות תנועה ביניהן ושידרוג הסובייקט כחלק ממימוש זכויותיו הדמוקרטיות. למרות ההיררכיות הנוקשות הללו, לעיתים ישנם רגעים שבהם החירות חוזרת לאזרח והוא מנסה להתמרד כנגד "מקומו הטבעי" בחברה וכנגד חלוקת העבודה התרבותית. פסק הדין של השופטת אלמגור חייב להתקיים בקונטקסט חברתי רחב יותר. עליו לשאול מדוע בתי-הספר המקצועיים ממוקמים באזורים בהם מתגוררות שכבות אוכלוסיה מזרחיות וערביות, ובכך החיבור בין ארץ מוצא, אתניות, לאומיות ודת והחינוך הראוי להן, ממשיך להתקיים.
ישנן שאלות חברתיות רחבות יריעה שאינן מקבלות ארטיקולציה משפטית מעבר לקורבנות היחידים המשקפים את מערכת המשפט הליברלית. מצד אחד היא מכחישה את מבני הדיכוי המקיפים (ארץ מוצא, שכונת מגורים, גן, בית-ספר, צבא, אוניברסיטה, מעמד תעסוקי, פנסיה ועוד קטגוריות שבתוכן מכוננת המזרחיות), מצד שני מהווה היא עצמה שיעתוק של מבני הדיכוי חברתיים. בידקו למשל, כמה שופטי בית משפט עליון מזרחיים קיימים ביחס לאחוז האוכלוסייה שהם מייצגים, וכמה מזרחיים, הן סוהרים והן אסירים, תמצאו בבתי סוהר.
אקט של מודעות חברתית
אין ספק שבדבריו של שפע מתקיים הקשר הגורדי בין היררכיות אתניות ("את נחותה"), צבע עור ("את כתם שחור"), קפיטליזם ("אני מרוויח 800 דולר לדקה") ומגדר ("אני אזיין אותך"). הקשר הזה הוא חלק מההתנגדות לשינוי זכויות היתר בידי אוכלוסיות חזקות לטובת אוכלוסיות מוחלשות. כך, שאלות של זהות ומעמד לא רק שמזינות זו את זו, אלא גם מהוות תאומים סיאמיים שלא ניתנים להפרדה. תגובת רשת ארומה לפיה הם מעסיקים מזרחיים בהנהלה, רק מוכיחה את היעדרה של הבנה בסיסית לגבי התנהגות אתית. שהרי לפני כן חברי ההנהלה הללו לא היו "מזרחיים" וכרגע הם משמשים כעלה תאנה כנגד פיטורי עובד שהואשם בריש גלי בלשון הרע. כאקט ראשוני של מודעות חברתית אני קורא למרד צרכנים ברשת ארומה, מרד שידרוש בכל תוקף את פיטורי המנהל שהואשם בבית המשפט.
המאמר פורסם לראשונה באתר "YNET".

לקריאה נוספת:

· העובדת סוכנות מרצדס: "הוא קרא לי אפס, שחורה ונחותה", אלי סניור, עיתון תל אביב, 14.01.2005
· מה מקבלים העובדים שמגישים לנו את הקפה, ארנה קזין, הארץ, 22.02.2006
· סהר שפע מבעלי ארומה משתלח בעובדת כלמוביל: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה; אני אלמד אותך לקח"', ארנון בן יאיר, דה מארקר,  09.11.2006
· בעלי ארומה יפצה אישה שקילל: שחורה, ורד לוביץ' ומיטל צור, ידיעות אחרונות, 09.11.2006
·בעלי רשת ארומה יפצה מתאמת שירות לקוחות בסוכנות מרצדס בגין לשון הרע, נועם שרביט, גלובס, 09.11.2006
· ארומה של גזענות: צבע עור, מגדר, קפיטליזם והיררכיות אתניות, מתי שמואלוף אתר "רשימות", 10.11.2006
· סמי שלום שיטרית וצ'רלי ביטון מתראיינים לידיעות אחרונות -"ההערה של בעלי ארומה – חלק מתרבות גזענית", מיטל צור ועירית ליבנה, 11.11.2006.
· בכוסו, בכיסו, בכעסו, נרי אבנרי, אנ.אפ.סי, 12.11.2005
· בעל רשת קפה ארומה הורשע בגין לשון הרע, האייל הקורא, 13.11.2006
· קריאה למרד צרכנים בארומה, מתי שמואלוף, אתר ידיעות אחרונות, 14.11.2006
· קפה? לא שחור! אסף פרץ, דעות – ידיעות אחרונות, 14.11.2006
· אסף פרץ מתראיין בכתבה ארומה של גזענות, מיכל פלטי, 15.11.06, הארץ.
· קפה שחור, יובל אביבי, וואלה, 15.11.06
· משבר בארומה? שכרו את שירותי שלמור-שרף עקב ביטויי הגזענות שהשמיע אחד מבעלי הרשת, רן רימון, גלובס, 15.11.2006
· עו"ד קלריס חרבון יוצאת בקריאה להחרים את רשת ארומה בשל גזענות, איציק וולף, ערוץ 7, 15.11.2006
· ארומה תתבע את סהר שפע ב-20 מ' שקל, הטלנובלה של "ארומה", גלי ברגר, דה מארקר, 16.11.06
· ארומה: דבריו של שפע "מגעילים", כתב "עניין מרכזי", 16.11.2006
· בעלי ארומה מגיבים: יתבעו את סהר שפע ב-20 מ' ש', אפרת אדיר, הבינלאומי, 16.11.2006
· הכתם של ארומה: מנסה להתנער מסהר שפע, מיטל צור ואורנה יפת, אתר ידיעות אחרונות, 16.11.2006
· בעלי ארומה התנצל וישלם 100 אלף שקל, דורית סיטון ודנה וייס, אתר ידיעות אחרונות, 16.11.2006

· קפה לבן, חלול, שקוף, שלומית ליר, העוקץ, 16.11.2006
· ארומה מנסה למחוק את הכתם, אתר הצופה, 17.11.2006.
· היום: הפגנות בעקבות התבטאויותיו הגזעניות של אחד מהבעלים: האם הצרכן הישראלי ימרוד ברשת "ארומה" בגלל הערות גזעניות?, תמרה טראובמן וגלי ברגר, אתר הארץ, 17.11.2006