(טור ניסוי שכתבתי לאחד מכלי התקשורת ומשחרר אותו לחופשי)

ברלין ותל אביב. האחת היא חברה חדשה שלי והשנייה היא חברה ישנה שלי. ואני כמו אלפי ישראלים אחרים מנסה לעשות את המעבר מאחת לשנייה. אני לא יודע לכמה זמן ואני לא יודע אם הוא יצליח, אבל בטורים הבאים אעדכן איך הולך המעבר ומה קורה בעיר התאומה, היכן שהבירה זולה, הסמים קלים להשגה והעברית מתגלגלת ללא טילים ואוייבים. יש פה בהחלט הרבה דברים שרואים מכאן ולא ידועים לתל אביבי הממוצע. וכולי מלא התרגשות על כל ההפתעות, כמו נשיקות, שברלין שולחת אל חושיי.

לקריאה נוספת:

• ספר הטורים מברלין. להורדה.
• עוד טורים חדשים בנושא ברלין, לקריאה

לא תאמינו, אבל ברלין ממש חשוכה. מספרים שערים אחרות בגרמניה הרבה יותר מוארות, אבל דווקא בברלין אני מרגיש כמו בעיר קומיקס. בלילה העיר נמסכת בכהות, ורק מקרוב אתה יכול לראות את האנשים. אז פה לא תוכלו להתחיל קמפיין על הארת המדרכות, כמו זה של "עיר לכולנו" כחלק מקמפיין הבחירות התל אביבי.  אני אוהב את האפילה של ברלין (שיט, זה לא נשמע טוב), דווקא בשל המיסטיות שהיא יוצרת במיוחד בפארקים. הגרמניים מאוד חסכניים בחשמל, ובתאורה והם מתים על נירות בברים לעיתים שנראים כחורבות. אבל כנראה שיש פה יותר ביטחון לאנשים ולכן לא משתוללים על הארה כמו בישראל.

ועוד דבר ממש מפתיע, למרות שהוא ידוע, ובכל זאת לחיות ביניהם ולהבין שזאת אומה של שתיינים: מהבוקר ועד הערב אתה רואה חבורות עם בירות, צעירים כזקנים, נשים כגברים. אין בושה ללכת עם בירה ביד, ברכבת התחתית, ברחוב, כולם מחזיקים כלי שתייה. הכול בסדר, עד שאתה רואה את השיכור המקומי שצורח בין הרחובות ואת שאגותיו אתה שומע ממרחק. ממנו צריך להיזהר כי הוא מפחיד ונמצא באמוק. ויש כזה אחד בכל שכונה, וכשהוא מתקרב כולם זזים הצידה.

העיר המלאה ריקה

ברלין היא אחת הערים הגדולות באירופה עם כחמש מיליון תושבים אך כשאתה מהלך בתוכה קשה לראות את התושבים. רבים הלילות שאני חוזר על אופניי מבילוי בקרויצברג ונויקלן אל פריכדריכסהיין (בה אני מתגורר) ואין כמעט אנשים ברחוב. אפשר לנסוע עירום ולא ישימו לב. ישימון בלב אירופה. לפעמים התחושה הזאת ממש מפחידה, כי נראה כאילו התושבים בה נעלמו באיזו מגיפה. בחורף הדבר עוד יתגבר, כי התושבים יסתגרו בדירות שלהם. ואחד הטיפים שקיבלתי בכדי לעבור את החורף הברלינאי הקשה, הייתה שתמיד אצא לבר המקומי, לא משנה כמה שלג יקיף את ביתי.

כשאתה עובר לגור בעיר זרה במדינה רחוקה מביתך, פחד גדול הופך להיות המזרון שעליו אתה ישן. אתה לא מפסיק לפחד שמשהו יקרה. איזה מקרה שיזרוק אותך מתוך אשליית הנורמאליות חזרה אל תוך ישראל ותתחיל בפעם נוספת את חייך בתוך הזוועה. הפחד הזה הולך אתך, כל הזמן, ואתה צריך להרגיע אותו ולומר לעצמך, שהכול בסדר ובשליטה. אולי יום אחד אני ארגיש חלק מברלין והיא תרגיש חלק ממני. אבל בינתיים אני לומד לחיות עם קרקע שזזה כל הזמן.

אני צריך להילחם על חיי כפליט, כמהגר, כאזרח חדש, שכל האזרחות שלו מוטלת בספק. ואת הדברים האלו אני כותב אחרי יומיים בלי מחשב, שהרגשתי חוסר אונים כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. המחשב הנייד התקלקל לו פתאום ולא עזרו סקייפים לישראל, דרך האייפון, או לקחת אותו לחברים בברלין וההצעות מחיר (הגרמניות) שקיבלתי לפירמוט לא כללו ווינדוס בעברית. אך בעזרת קהילה התומכת של ישראלים בברלין הצלחתי להגיע לטכנאי מצויין שהחזיר לי מחשב נייד עובד. ומי שחי מכתיבה, כמותי, יודע עד כמה חשוב המחשב לחיים היומיומיים. מהפרטים הכי קטנים, שהמטען של האייפון עובד יותר כשהוא מחובר למחשב ולא למטען הרגיל. ואז זה נותן לך יותר זמן בטריה כשאתה בחוץ ואז אתה יכול להגיע ליותר מקומות דרך גוגל מפס. ואם אין לך את הטעינה המהירה, אתה צריך לחשוב על פחות יעדים ביום והתנועה שלך בעיר מוגבלת.

פינג פונג על הבר

הלכנו אתמול לבר המקומי שלי בפרידריכסהיין. הבר מכיל צעירים וצעירים שאני בטח הכי מבוגר בו. אבל בברלין אין בעיה ללכת לכאלו ברים, ואם יש לך בר טוב ליד הבית אתה לא מוותר עליו. הבר בנוי ממבוך של חדרים. שאתה יכול ללכת לאיבוד בתוכם. בפעם הראשונה שבאתי עם חברה, התחרמנו לנו בתוך אחד התאים מבלי שיפריעו לנו, וזוג אחר שקבענו איתו לא מצא אותנו והלך לבר אחר שנמצא קרוב. פאק. הם הלכו בטעות לבר של מטאל וצפו מבוהלים במכות על הבר וחזרו אלינו מפוחדים, ועזבנו את החירמונשיין וחיכנו להם בכניסה.

הלהיט של הבר הוא שולחן הפינגפונג. בתוך אחד החדרים הגדולים יש שולחן גדול ומואר ומסביבו כריות שיושבים עליהם גרמנים וגרמניות בסטלה כבדה. נכנסו לחדר וצפינו במשחק. המחזה מתחיל בדפיקות של השחקן שניצח עם המחבט הקטן על שולחן הפינגפונג הירוק, זה הסימן לכל השחקנים והשחקניות שלקחו מחבטים (2 יורו בבר) לעמוד סביב לשולחן. ואז מתחיל הסבב, כל שחקן צריך לענות על המכה ולרוץ מסביב לשולחן. כל מי שמפסיד את המכה שנִתֶּכֶת יוצא החוצה חזרה. ולבסוף נותרים רק שני שחקנים והם משחקים משחקון עד שבע.

נכנסו חבורה של מזרחים-ישראלים, וצפינו בגרמנים מגיעים פעם אחר פעם למשחק הגמר. הדבר היחיד שעירער על עליונות הגברים הלבנים היו שתי בחורות לסביות גרמניות יפיפיות ששחקו מדהים והצליחו להגיע לגמר. ואז הגיעה החבורה האסייתיית שתהינו מאיפה הן. ובמשך זמן רב קראנו להם היפניות. שתי בחורות שלא שמו עלינו ובחור חמוד שנתן לנו את שמותיהן וסיפר שהם סטודנטים מאוניברסיטת הומבלדט שהגיעו מסינגפור. בנות החבורה הסינגפורית הגיעו להישגים. נזכרנו שיכורים במערכון של החמישייה הקאמרית וביקשנו קצת פור לאיזרעלי דלגשיין.

אחרי שהגרמנים הלכו לשתות והיינו חמים וכל השחקנים החדשים עדיין לא נכנסו למשחק, חבריי התחילו להראות הישגים ולהביא מדליות למדינה. רק אני נותרתי פוטנציאל לא ממומש.

נחשו מי בקהל בהופעה של דורי דה בה בגה העיראקי בקלר שבברלין. איזו הופעה. סובחאן אללה

שבוע טוב!