למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

 

 

עטיפה קידמית

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, מתי שמואלוף, שירים 2007-2010, הוצאת נהר ספרים, ינואר 2010. להזמנת הספר: נהר ספרים ת.ד. 162   בנימינה   30550   טל'  6288724 04 nahar@bezeqint.net / הספר בסטימצקי, בצומת ספרים  ישנה גם המהדורה של האיקאסט – לחצו כאן.

 

חברוּת מסוג חדש

הוּא חָבֵר שֶׁל כָּל הָעוֹרְכוֹת

שֶׁל כָּל הָעִתּוֹנָאִים

שֶׁל כָּל הַסּוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁל כַּמָּה אָמָּנִים מֶרְכָּזִיִּים

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל מוּזִיקָאִים, עוֹבֵד בְּאַחַת הַהוֹצָאוֹת,

יוֹשֵׁב לִכְתֹּב, סוֹגֵר אֶת הַטֶּלֶפוֹן, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר

וּמְאַיֵּם לְהִתְאַבֵּד בְּאֶס-אֶמ-אֶסִּים

מַחְלִיט לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי

וְלֹא יוֹדֵעַ שֶׁמְּשׁוֹרֵר מִתְאַבֵּד כִּמְעַט בְּכָל שִׁיר וְשִׁיר

אֲנִי לֹא עוֹנֶה לוֹ, רַק מַקְשִׁיב,

אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, הוּא שׁוֹאֵל

כֵּן, אֲנִי מֵשִׁיב לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ כְּבָר חֲצִי שָׁנָה

אָז מַה מַּשְׁמָעוּת הַחַיִּים, הוּא שׁוֹאֵל

***

אבי

1.

אָבִי לָבוּשׁ בַּכִּשָּׁלוֹן

אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אָבִי

הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אֲדָמָה

אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׂבֵעַ.

2.

כְּשֶׁאַבָּא מֵת

הִתְחַלְּקוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לִשְׁנַיִם

אַחַת רָצְתָה רֹאשׁ לְלֹא שֵׂעָר וּבַיִת לְלֹא בַּיִת

וְהַשְּׁנִיָּה רָצְתָה דַּף לְלֹא עֵט וְעָתִיד לְלֹא עָבָר

כָּתַבְתִּי אֶת מָה "שֶׁלֹּא עַכְשָׁו"

וּמֵרַרְתִּי קַדִּישׁ עַל הַיְּצוּר

שֶׁנּוֹלַד.

3.

מְנַסֶּה לְהַשְׁאִיר הִזָּכְרוּת בְּרֶחֶם אָבִי

בְּהֵעָדְרוֹ נֶעֱדַרְתִּי אֲדָמָה אֲטוּמָה שֶׁל סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ

חֻרְשַׁת יַבָּשׁוֹת שֶׁנִּכְרְתָה

הַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ חִסְּרוּ אִמָּאַדֶּמֶת

בַּמַּחְזוֹר הֲלֹא פּוֹסֵק שֶׁל שֵׁרוּתוֹ

הוּא בָּנָה מִשְׁפַּחַת גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ מְלוּחִים

מִלֶּגוֹ.

מִפְרַשׂ נִפְקָדוּתִי נוֹכֵחַ בָּרוּחַ הַנִּנְשֶׁפֶת מִתּוֹךְ זוּגוֹת עֵינָיו

אֲשֶׁר מְשִׁיטוֹת קֶמַח בְּיָם לְלֹא

תּוֹרָה.

***

מכוני השיטור של האות ז'

גֶּבֶר יְלוּד אִשָּׁה לֹא מַכִּיר שְׂפָתֶיהָ

עֵת חֲבוּרוֹת חַבּוּרוֹת מִתְאַרְגְּנוֹת

אֶקְזוֹטִיקָה טְרַנְסְגַבְרִית שֶׁל נִקּוּד מְזֻיָּן

בַּבֶּטֶן יַלְדָּה מְדַבֶּרֶת.

***

שלכת גיוס של אהבה

בַּקְבּוּקֵי הַגֶּשֶׁם לֹא מִתְמַלְּאִים

אֵין

שִׁכָּרוֹן שֶׁל אֵימָה

אֹהַב אוֹתְךָ בַּמַּחְבּוֹאִים

עַד יוֹם הִוָּלְדִי

אַבָּא הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתִי לַצָּבָא

וְרַק אָז הָיִינוּ מְדַבְּרִים

אָז דַּבֵּר אִתִּי גַּם

בַּצָּבָא

***

השקות

  • הספר בתל-אביב ביחד עם היוצר שלמה בר והמשורר ארז ביטון, לבונטין7, 12.2.2010, יום שישי, 14:00, סדרת "שירה פלוס". טלפון לבונטין: 03-5605084
  • 27.4 ב"ש – במועדון עשן הזמן ביחד עם עדי עסיס, אלמוג בהר, מרואן מח'ול וחגית גרוסמן

ההשקה בשיריוטיוב:

  1. דברי פתיחה
  2. "חברוּת מסוג חדש"
  3. השיר "והכבד את ליבו"
  4. השיר "אבי המת"
  5. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים את שירה של אסתר ראב "ברוך שעשני אישה
  6. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים
  7. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים – המשך
  8. המשורר ארז ביטון בדברים על הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"
  9. המשורר ארז ביטון מקריא משיריו "פיגומים", "בשעה של שקיעה", "בבקרים של חורף".
  10. שלמה בר עולה על הבמה ומבצע ביחד עם אילן בן עמי את "חתונה מרוקאית"
  11. השיר "בזמן הישענות"
  12. השיר "האנברקס של הפה" – קינה לדודי מחלֵבּ ז"ל"
  13. השיר "אי אפשר שלא לסרב"
  14. השיר "העוני בשר מבשרך"
  15. השיר "האביב של גדג'"
  16. השיר "נוסע ברכבת מלאה רוחות"
  17. השיר "הנה מתארגנת שירה"
  18. מקריא את "בשעה של שקיעה" של ארז ביטון מתוך "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית"
  19. השיר "אסור לאבד כלום, אפילו אם הדבר איבד את עצמו" מתוך "מגמד הצלקות"
  20. השיר "אבי"
  21. השיר "אולי"
  22. השיר "בורא פרידות ואהבות"
  23. מבצע את השיר "בלדת השלדים" מאת אלן גינזברג ביחד עם שלמה בר, אילן בן עמי
  24. שלמה בר ואילן בן עמי בבמה
  25. השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

שירים מתוך הספר:

  • השירים: "בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו", "נוסע ברכבת מלאה רוחות", "השיניים שלך שחורות", "מאבד רצון בבוקר", "הסירו את אלוהי הניכר אשר בתוככם", "אל תמרוט גבות שחורות", התפרסמו באתר "טקסט"
  • "עדיין כלואים" – בוטלג שמואלופי שלא נכנס בסוף לספר, והתפרסם בבימת העם: גלריית פועלים לאמנות ושירה ב-YNET
  • "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", בוטלג שמואלופי, התפרסם בפינת התרבות של אתר קדמה
  • השיר "פיוט" בליווי מאמר בנושא התפרסמו באתר "הזמנה לפיוט"

על הספר:

  • מתארח אצל קובי אייל, רדיו קול יזרעל, 3.5.2010
  • פרופ' לב חקק, סקירת ספרות בארה"ב, 8.2.2011

2013

2017

פרידה בברלין, בבלוג של רני יגיל – NRG

RANI2014

מעולם לא אמרתי

 

מעולם לא אמרתי לאישה שאני רוצה לחיות אִתה לעד

מעולם לא רציתי לגעת בנצח עם אהובה

אך אתך

אך לצדך

 

טיפסנו על ההר הכי גבוה שהעניקו לנו האלים

נפלנו לעמק הכי עמוק שהעניקו לנו האלות

אם תדמיינו היטב

תוכלו לשמוע את הגניחות של האלים שהביטו במעשינו

 

סוקרטס וקסנתיפה,

אדם וחווה,

כמה כאב וכמה יופי,

ושוב כמה יופי וכמה כאב

 

IMG_20170202_122956421_HDR

 

היום את נתת לי בחזרה את הרעד

 

אף אחד לא ידע שהתרגשתי כל כך

מהאפשרות הרחוקה של ילד

אף אחת לא הרגישה כמוך את הרעד שלי

ברגעים בהם היית יוצאת מהמקלחת עירומה

עם המגבת על ראשך

 

IMG_20170227_101546357

 

השיר שלא נכתב לבן שלא ייוולד לי

 

בני

מערכות יחסים בורחות לי

כמו חול מהידיים

 

בני

אל תסלח לי

על שהתמכרתי לרוך של המילים

 

בני

חבק אותי חיבוק גדול

גם כשאני שיכור

 

בני

למרות שלא הכרנו

אני מוצא עצמי דואג שתמות לפניי

 

אבי

למה אני חולם שאתה נוסע ומתאבד

איפה אתה בלילה בין כל שיריי

כשאני מתעורר מפוחד

 

 

IMG_20170308_121015_023.jpg

*

 

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג'אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

 

IMG_20170308_141657

 

*

 

הלילה טיפסתי

אל השמש הגדולה

המתגעגעת

להשתחווּת של תפילה

אֵלה גדולה ובודדה

 

IMG_20170302_115820_874

 

*

 

המשוררים זוכרים את הפצעים שלא מגלידים

שחורטים על גבם הילדים הרעים

בבית ספר

הבהמות הזונות שפוצעים

מצליחים בחברה

המשוררים נשארים הילדים העניים

אוכלים תפוחי אדמה, בטטות ובצלים

מנייר כסף מפויָל

 

IMG_20170301_084500_783

למאמרים נוספים העוסקים בספר ובשירת מתי שמואלוף

 

כנסו לבלוג הספרותי של רן יגיל באתר אנ.אר.ג'י וקיראו שישה שירים מספרי החדש "פרידה בברלין"

 

**

רני יגיל, במשך שנים רבות נושא על כתפיו, כמעין אטלס, את משא הספרות העברית: הוא גם עורך האתר יקוד, כתב העת עמדה, מפרסם קבוע בבלוג שלו ומוציא לאור גם בהוצאת עמדה משוררים וסופרים רבים. כנסו לבלוג שלו וגלו פנינים רבות. אודה לשיתופים!

משורר מחפש בית: שלומית ליר בביקורת על הספר "האסון מתחיל בארוחת עסקים"

hason_cover

משורר מחפש בית: שלומית ליר על ספר שיריו החדש של מתי שמואלוף

ספר שיריו הרביעי של מתי שמואלוף, "האסון מתחיל בארוחת עסקים", שיצא לאור בהוצאת "נהר ספרים" בראשית הקיץ, מתווסף למדף המתארך והולך של ספרי שירה בועטים, הטומנים בחובם, מעבר למטענם הפואטי, אמירה חברתית נוקבת של רגשות, מחשבות ותחושות שבדרך כלל נעטפת בתכריכי מוסכמות של שתיקה.

שמואלוף מגרד את החוט המבודד של תודעת עסקים כרגיל, וחושף את המתח בין תרבות הנעה במסלול בטוח וענייני, המתואר בדימוי של ארוחת צהריים עסקית, לבין מי שבחיווטיי חייהם עוברות תחושות בלתי נמחקות של אובדן, השפלה ואסון המתרגש ובא.

התחושה המרכזית העוברת כחוט השני בינות לשירים המחברים בין האישי – לחברתי ולפוליטי; בין הכאן ועכשיו לדברים שמקומם בעבר; בין זיכרונות אישיים, לקהילות מודרות כמו "תימני כנרת": הוא של זרות המובילה לחיפוש אחר תחושת בית.

תחושת האסון באובדן הבית, וחוסר השייכות מתורגמים בשירי הספר לפירוק והרכבה מחודשת של דימויים, דבר המוצא את ביטויו בשורות כמו "מכון ויצמן הוא לא מכון ליווי /לרעיונות סוציאליסטיים", או "עזמי בשארה כמו סנטה קלאוס" ו"סוקרטס בקטר". דימויים אלו פועלים לייצר שיוכים חדשים למקומות ציבוריים ודמויות היסטוריות באופן המנפץ את מבני הכוח המוכרים ומבנה אותם מחדש שינוי המערך ההגמוני המוכר.

השירים המאוגדים בספר מתארים מסע של חיפוש אחר בית שאינו צולח. במקום זאת, המקום היחיד בו מתוארות חוויות של שייכות ותחושה של בית הוא בשירה עצמה, המתוארת כמעניקה משמעות, מקום וחיים. דוגמה לכך ניתן למצוא בשיר "יהיו לנו בתים בשיר, אבל לא היה לנו שיר בבתים" שבו בתי השיר מהווים מטפורה לבית של ממש על חדריו השונים: "יהיו לנו בתים בשיר… יהיו לנו מטבחים בשירה… יהיו לנו שירותים בשירה…".

השירה, מעניקה לא רק חוויה של בית, אלא מתוארת ככזו שיש בכוחה להעניק מזור לפצע ופגיעה. כך, בשיר "בטבח האחרון הפגנתי, ואתה?" שבו המקום אותו מעניקה השירה מדומה לבית חולים של ממש, כאשר המנגנונים הספרותיים שבשירה, המטפורה והדימוי, מדומים לאמצעים טיפוליים: "זה לא פשוט להכניס פצוע / לבית החולים של השירה / כשאין תחבושת מטפורה / ואחיות של דימוי".

אין זאת רק שהכתיבה מעניקה בית של מילים לחוויות האובדן והאסון השזורים בספר, אלא שמתוך הכתוב עולה כי יש בעצם ההקראה של השירים בכדי לעורר חיים; כך למשל בשיר "יש מילים בעברית שאי אפשר לתרגם לשום שפה" שמואלוף כותב על "גויות משוררים / מתות-חיות בדרך להקראה". הדרך למפגש הקראת שירים, היא המקף המסמן את המעבר בין תחושת האובדן המתוארת במילה "מתות" למילה "חיות" הנסמכת אליה.

תחושת החיות שהשירה מעניקה לכותב אינה נותרת חבויה, היא רואה אור ומייצרת חיבור בין שמואלוף לקוראיו, שהם אחיו ואחיותיו למחאה ולשירה – קהילה מדומיינת המצטופפת יחדיו במעטה שמעניק בית שקירותיו, חדריו וחלונותיו עשויים מילים.

שלומית ליר היא חוקרת מגדר וניו-מדיה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת  בר אילן

 ***

שמח לבשר כיהמאמר התפרסם לראשונה בבלוג של רני יגיל ב-NRGהספר "האסון מתחיל בארוחת עסקים" ניתן לרכישה מחיר מבצע באינדיבוק

כואב לנסוע, כואב יותר להישאר – טור חדש בבלוג במאקו, מסביר על ההגירה בטח יקרעו לי את הצורה בעקבותיו, אבל אין בי פחד

 

פינו את התקווה

***

בלוז שחור תלוי על עץ תלוש

***

האסון מתחיל בארוחת עסקים / יש מילים בעברית שאי אפשר לתרגם לשום שפה

***

מאה ועשרים ואחת מלחמות של הלב

***

הגרתי למדינה הלא נכונה

***

סיבת המוות: נחנק משירי אהבה

***

אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה

***

ישראל

עושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית

מי הוא זה שעושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית
מי הוא זה שעושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית. התמונה מתוך ויקיפדיה

שמח להביא בפניכםן את הדעה שכתבתי בתרבות וספרות + "הארץ" כתשובה למאמר הבעייתי (בלשון המעטה) של אורי הולנדר

היציאה של אורי הולנדר נגד המושג של הדרה ("תרבות וספרות", 29.6) מבטאת עמדה ריאקציונרית, פריבילגית, השואפת להיכנס תחתי כנפי ההגמוניה. הוא כותב: "העיסוק האובססיבי בקבוצות ה'לא-קאנוניות', שנציגיהן שיננו על פה את מלת הקסם ‘הדרה', עיסוק זה יצר, בשלב ראשון, את קאנון ה'מודרים' – ובשלב שני הפך את ה'מודרים' ל'קאנוניים'". משם הוא ממשיך לחבר את הקבוצות המודרות עם חסרי האיכות, מה שהופך הכל לסוג של "טירוף המערכות הייחודי שמאפיין את שדה השירה המקומי (…) משך שורה ארוכה של מגדלי ירקות ביזאריים אל שדה השירה".

אורי הולנדר תופס את העמדה של מגן האיכות אל מול קבוצות המודרים העושים שימוש בהדרה כדי להתקבל לקאנון. מדוע הולנדר קושר בין שאלה של איכות לשאלה פוליטית של הדרה? ובכן, אם היה נעמד מול הקבוצות המודרות, אז היה נתקל בהתנגדות פוליטית, חברתית ותרבותית. אבל הולנדר מבקש להיות זה שמגן על השדה מפני החדשים, ועושה שימוש בטענת האיכות.

הדעה שפורסמה בתרבות וספרות, 6.7.2012 - תודות לאוריאנה אלמסי על הסריקה
הדעה שפורסמה בתרבות וספרות, 6.7.2012 – תודות לאוריאנה אלמסי על הסריקה

לפני כעשור נלחמה הקשת הדמוקרטית המזרחית למען שילוב תכני ספרות מזרחיים בתוך תוכניות הלימוד. אך המאבק לכלול את הסיפורת המודרת נתקל בטענת האיכות. פרופסורים מפורסמים לספרות טענו כי אסור להכניס יצירות סוג ב' או ג' לתוך הקאנון והתעלמו מהשאלה הזהותית והתרבותית. כלומר, הפרופסורים המכובדים לא רצו לקבל עליהם את האחריות על צמצום הזהות של הנמענים (הילדים והילדות שלא מקבלים מענה לזהות שלהם ובשל כך מרחב האופציות שאל תוכו הם גדלים נהפך למצומצם). והנה שוב חוזרת טענת האיכות, רק שהפעם – הפוליטיקה של הזהויות היא המיטונימית אליה. מדוע יש חרדה כל כך גדולה מפני החיבור ביניהן ומדוע הוא יצר חיבור שכזה? מדוע הוא פשוט לא עמד ואמר: איני מבין את המרחב הדמוקרטי החדש של התרבות הנוצר באינטרנט.

התשובה לכך אולי נמצאת בכך שהולנדר ממקם את האחרים סביבו. אך הוא אינו שואל את עצמו כיצד הגיע להיות מבקר ב"הארץ" ומנהל פסטיבל מטולה. כך הוא יוצר את עצמו כשקוף ובעצם מתמקם בחזרה בתוך עמדה פטרונית וחסרת מודעות עצמית ומשכפל ומשעתק את קולה של ההגמוניה.

דיון נוסף בדברים של הולנדר מצויים בבלוג של רני יגיל – בתגובות – לשירים של דוד ברבי

וב-13.7.201212 באה תגובה חדשה של דוד אדלר לפולמוס

28.7.2012 פולמוס הולנדר-שמואלוף ממשיך. אחרי דוד אדלר הגיעה מרים נייגר פליישמן לדרוש ביקורת נטולת פחד | ‎http://goo.gl/ArZpr

*

שיחה של מוסי רז ושרון דולב איתי על מרדכי וענונו, מזרחיות ושיח גרעיני בזמן מחאה. האם בזמן מחאה תופי המלחמה הגרעינית צריכים לשקוט? ברק מאשר את מה ששמענו כבר מזמן. סעודיה תקבל נשק גרעיני מוכן מפקיסטן, במקרה שאיראן תתחמש. תזכרו איפה שמעתם את זה קודם.

חצי דמעה מדימונה

לאלפי האסירים הפלסטינים הכלואים בעצב מנהלי

שָׁמַעְתִּי פִּיצוּצְגָּדוֹל הוֹפֵךְ

לִצְלִילִים אִטִּיִּים וַאֲרֻכִּים עֵת

נוֹלְדָה נְשִׁימַת הַמְּיֹאָשׁ.

לַמֶּרְחָבִים לֹא בָּחַרְתִּי גְּבוּלוֹת

לָרְחוֹבוֹת לֹא בָּחַרְתִּי שֵׁם

בּוֹר בָּחַרְתִּי, נֶעֱמַדְתִּי

בּוֹ

מתוך ספר השירה השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

*

משתתף העשר הערב בפסטיבל השירה "מטר על מטר" בגן הבוטני באל-קודס ואדבר על מאבק המשוררות ואקריא משיריי, הכניסה חופשית. 

*

הנה הלינק לאי קאסט של חיים של אחרים עם ערן סבאג (שבה התארחתי) והוקדשה להכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה. שירה אמריקאית במיטיבה

*

איך אפשר לקרוא את זה: מקבץ ביקורות על הספרים של אלי אליהו, ססר פרננדס גרסיה, הגר ינאי, תומר גרדי, יצהר ורדי ודורי מנור

cc; clip art | Drawn by:Michał Rzeszutek / bocian
cc; clip art | Drawn by:Michał Rzeszutek / bocian

ביקורת על שישה ספרים: אלי אליהו, ססר פרננדס גרסיה, הגר ינאי, תומר גרדי, יצהר ורדי ודורי מנור שפורסמו לראשונה בבלוג של הסופר והעורך רן יגיל ב-NRG

שירה 1

עיר ובהלות, אלי אליהו, עם עובד, 85 עמוד

"עיר ובהלות" ספרו השני של אלי אליהו מנסה ליצור בשפה שירית את האוניברסאלי והכללי באדם. ראשית אליהו מדמה את עצמו ליונה הנביא (למשל בשיר "הסערה" עמוד 10). אך כמשורר־נביא הוא לא מצליח לברוח מהפער שנפער שבין סיפור חייו הספציפי לבין סיפורו של כל אדם בכל זמן שהוא. אליהו פוגש בכל המאפיינים הייחודים של חייו ואלו לא נותנים לו מנוח. בין המאפיינים אלו ניתן למצוא את בת קולה של בתו הקטנה, סימני המאבק הכלכלי שלו כמשורר, זיכרונותיו מהעיראקיות של הוריו וגעגועיו לאביו המת.

"עיר ובהלות" כותרת הספר נלקחה מתוך ירמיהו פרק טו, פסוק ח: "הפלתי עליה פתאום, עיר ובהלות". בשיר הראשון של הספר (בית אחרון) אליהו מוצא את עצמו נס מהשליחות: "עכשיו על כביש נמתח לאור הלבנה אני / נמלט מהשליחות, מונע בדלק האשמה / של הילדות, חס על החולף, על הנמוג, / על הנדרס באלומת פנס, נס מהעתיד לבוא" (השיר "הבריחה", עמוד 7). הוא מפחד לחזור על טעויות שחווה בילדותו.

השירים מנסים ליצור שפה אוניברסאלית, ולכן כמעט אינם אומרים מקומות ספציפיים. הם מדברים בשפת כל אדם. אך המרכיב הביוגראפי, שאינו שייך לכל הקבוצות באוכלוסייה חודר, חוזר ומשמיע את דברו. בשיר "היסטוריה": "בעבור הבית הזה, / כפרים התרוקנו מיושביהם, / בארות נסתתמו, כבשים / התפזרו לכל עבר // בעבור הבית הזה / אנשים שכחו / שפת אמם" (עמוד 64). אפשר לקרוא את השיר כשמספר את סיפורם של האזרחים הערבים בישראל. אך כשנביט במעבר שלו מהבית השני לבית שלישי, נגלה שהוא בעצם מדבר על הזיכרון של  משפחתו וקבוצת הייחוס שלו – כאותה הכרה עצובה במחיקת השפה העיראקית.

המנוסה של אליהו מתבטאת לאורך כל הספר, כאותו נבואה שמשמיע ירמיהו, על העתיד לבוא. אך דווקא כשהוא בבריחה אינסופית מהעתיד לבוא, שירי אליהו מחברים אותנו ומושכים חוט בין האוניברסאלי לבין הייחודי.

 

פרוזה תרגום (לבני הנעורים)

ההם, ססר פרננדס גרסיה, ספרית פועלים/הוצאת הקיבוץ המאוחד, מספרדית: גליה הירש, 152 עמוד

טוב לראות ספר חדש שיוצא בסדרה מיוחדת לנוער (מפרש: סדרה לבני 16־18). אך מה עושה ספר נוער לכזה? איך פונים לקהל של בני הנוער בנפרד מקהלים צעירים או מבוגרים יותר. אחת מהתשובות לכך תהיה הנושא שבו עוסק הספר, שיהדהד לבעיות המעסיקות את בני הנוער. אם כך, לא במקרה אחת מהשאלות המרכזיות העולות בספר "ההם" היא שאלת הווירטואליות. במילים אחרות: האם בעידן שבו כל חיינו נמצאים בתוך שרתים של מחשבים, יש לאנושיות שלנו עדיין משמעות.

הסופר הספרדי הצעיר ססר פרננדס גרסיה שנולד במדריד ב־1967 זכה בספרו "ההם" בפרס חאן לספרות לשנת 2009. הספר מעמיד במרכז את הנערה פלומה המגיעה לאי פומנטרה ופוגשת בשחקן טניס צעיר ומבטיח בשם תומאס. החופשה הופכת לתעלומה בלשית. פלומה, חושדת בעולם סביבה, ואינה מקבלת כמובן מאליו את יחסי התקשורת עם כל הסובבים אותה. זהו אחד המאפיינים של אותו גיל שבו התקשורת עם העולם מקבלת מרכזיות. כל הורה מכיר את השיחות עם המתבגרים הצעירים המורדים.

גרסיה רקח את הז'אנר הבלשי ביחד עם ז'אנר של האֵימה ומד"ב. אך מתחת לכול מסתתרת השאלה העמוקה המעסיקה את כולנו והפכה להיות גם שאלה ספרותית: מה מפריד בין הרובוט (אנדרואיד) לבין בני האדם. אנו זוכרים את השאלות הללו כשהן קיבלו ביטוי בספרי המד"ב הטובים ביותר. אך דווקא בהלחמה השעטנזית של הז'אנר הזה לתוך האֵימה אנו מקבלים משמעות נוספת לחוויות העכשוויות.

התרגום היה שוטף והעביר את רוח הספר. אהבתי את השימוש החופשי בלשון עכשווית כמו "אני שוב מטרחן, אני לא יכול לשלוט בזה" (עמוד 24). דווקא הרגעים הכי טובים בספר (מבלי לייצר ספוילרים) קרו מחוץ לספר. ודווקא רגעים של אילמות אלו מצביעים על חוסר היכולת של דור צעיר לדבר על כאביו.

פרוזה מקור 1

מקום בטוח ללב, הגר ינאי, זמורה־ביתן, 302 עמוד

הגר ינאי כתבה וריאציה על רומן רומנטי המתרחש בגרמניה בזמן עליית המשטר של היטלר. הרומן מתחקה אחר הקורות של לני מורנאו, שאינה ממוצא יהודי, העובדת כחשפנית מבוגרת הזוכה לשם "הברבור השחור של ברלין". הספר בנוי בשני צירים: בציר הראשון אנו מתקדמים לקראת מלחמת העולם השנייה, כשלני (מגדלן, כקיצור למגדלנה, שתמכה בישו) מורנאו נקרעת בין אהבתה לשני גברים, האחד תעשיין וסופר גרמני־יהודי בשם אלפרד קליינברג, והשני הרמן מקפארלי, סופר אמריקני שמזדמן למקום.

אלפרד מנצח במלחמה על ליבה של לני והיא עוברת לגור איתו, עד שחייהם יחדיו מתמוטטים, כשאלפרד מתעלם מהבקשות שלה להביא ילדים לעולם. היא הופכת חסרת הגנה בעולם גברי. בחלק השני של הספר עוזבת לני את אלפרד ומתגוררת עם בובי, שגם היא עבדה כחשפנית. לני מגלה שאלפרד ברח לאמריקה וחוזרת לעבוד כחשפנית, בכדי להתקיים כלכלית. זאת אחרי שנים שבה אלפרד מימן אותה ולכן הייתה רחוקה מעולם החשפנות.

בציר השני אנו שומעים את התאווה, התשוקה והגעגוע העמוק של לני לנתן, אותו בחור יהודי שהכירה במועדון החשפנות. הפרקים הללו כתובים בצורה פואטית, וחוזרים על עצמם, ומתישים את הקורא. פעם אחר פעם אנו שומעים על הגילויים המיניים החדשים והמעייפים של האהבה הטוטאלית אשר חוותה לני עם נתן. אפשר היה להפוך בקלות את הציר השני למעין סיפור מסגרת ובכך להדק את הספר.

הספר של הגר ינאי יכול להתקבל כחלק מדיון שלה באתניות האשכנזית שלה. יהיו שיטענו שהספר מכונן מחדש את גרמניה בכדי לבדוק את גבולות הטראומה היהודית, אבל לא פעם עלתה בי ההרגשה כי הספר לא מדבר את שפת העבר. כך למשל ראו את הפסקה בה לני מתארת את עתידה: "העתיד הצטייר לי כתמונה עזת צבעים: אלפרד קליינברג, אינטלקטואל ברלינאי וסופר מצליח, נושא לאישה את מגדלן מורנאו, גויה – כפי שהיהודים קוראים לזה – ויפהפייה ידועה לשמצה. לגברת מורנאו עבר מפוקפק, ומזה שנים שכבר אי אפשר לכנות אותה בשם עלמה צעירה ורעננה, אבל לאלפרד קליינברג לא אכפת. יש לו תשוקה עזה לגופה, לרגליה הארוכות, לניחוח האפל והמתוק של צווארה." (עמוד 56) – הדרך בה חשפניות יתארו את עצמן, במונולוג פנימי, תהיה אחרת. התיאור הנ"ל נשמע חיצוני למצב הקשה הזה של חשפנות וכולל בתוכו מבט גברי שמצמצם את האישה לתוך סקסיזם.

בהקשר הזה גם "אלנבי" של גדי טאוב נכשל לחדור לעולם הביבים ולהעמיק בדמויות, אף כי הוא כתוב על עולם החשפניות של ימינו.

דוגמה נוספת מצויה בדיאלוג בין אלפרד לבין לני כשהיא מבקשת ממנו להביא ילד: "לני, את לא מבינה? התאהבתי באישה חופשייה ומסעירה שלא מתחשבת במה שאומרים עליה. למה את מתעקשת להרוס את האישה הזו ולהפוך אותה לעקרת בית קטנה ומשעממת?" (עמוד 74). גם כאן נדמה שהתיאור החיצוני של הדמויות עולה על פני השטח במקום להישאר בסבטקסט. במקום שהדיאלוג ירמוז, יצביע ויסמן הוא ממש מאכיל אותנו בכפית לגבי המניעים של אלפרד.

אם העבר לא מתרקם להבניה אורגנית, הרי שגם הווה נשאר פרום. ולכן הרומן העלילתי של הגר ינאי לא מצליח לצלוח את אותו הישג ספרותי שקראנו ב"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, או ב"אנשים טובים" של ניר ברעם. זאת משום שהיא אינה מצליחה להעמיד את הספר בתוך תשובה ראויה לדילמות שאנו חווים בימינו. ולכן נאמר, שאי אפשר להגיע לגרמניה של 1938, מבלי להגיע לגלגולו של הפאשיזם כאן בתוך חיינו בישראל. אפשר לייצר עולם של עבר, אך צריך שיהיה לו בסיס של הווה.

הגר ינאי מצטרפת לזרם של תרבות ישראלית שמממשת את התשוקה של הבורגנות הישראלית להיפטר מהעול הפוליטי המונח על כתפיה, בכדי להתקבל בגרמניה. אך כדי להגיע לגרמניה ולהישאר בתרבות הישראלית, צריך לחשוב על הפער בין העבר להווה. צריך לכתוב את העבר, כשאנו מבינים את ההקשר שבתוכו אנו מתקיימים, נושמים וכותבים.

פרוזה מקור 2

אבן, נייר, תומר גרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, 192 עמוד

על פניו ספרו של תומר גרדי מדבר על הקרוב ביותר לתומר. הקיבוץ שנבנה מתוך האסון הפלסטיני. הספר של תומר גרדי אכן מדבר על הנכּבה וחושף את כל המבנה שלה בתוך סיפור החניכה התרבותי שלו בישראל. אך הספר של תומר גרדי קודם כול מנסה להגיע מטה עמוק יותר לתוך המבנה של טראומה אחת.

האטימולוגיה של המילה טראומה מגיעה מתוך השפה היוונית 'τρᾶυμα' ופירושה פצע (ברפואה השימוש במחלקת טראומה מגולם במיידיות הטיפול הנדרשת לחולים). אחד מהמאפיינים המרכזיים של הטראומה הוא החביון (latency) או ההשתהות (belatedness) שלה – אי היכולת של קורבן הטראומה לתפוס ולהטמיע את החוויה הטראומתית בזמן התרחשותה. ולכן האירוע הטראומתי ממשיך לרדוף את הקורבן ולחזור שוב בחלומותיו, או בחייו היומיומיים. פרויד עושה שימוש ב'החוויה הטראומתית' בראשית הניסוח שלו את יסודות הפסיכואנליזה: "תפקידו של המטפל אזי הוא לעזור לחולה לשקם בזיכרונו את החוויה המקורית ('החוויה הטראומתית'), ואז צפוי הסימפטום, המשמש כתחליף, להיעלם. אלא שתהליך שיקום זה אינו פשוט כלל, מאחר שאותם הכוחות שפעלו להשכיח את החוויה או את הזיכרון המכאיב מלכתחילה, ממשיכים לעמוד על המשמר ולסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי. לכן בגלל פעילותם של 'מנגנוני ההתנגדות' (resistance) אלה, אין המטפל יכול לבקש בפשטות מהחולה: 'נא ספר לי בדיוק מה ואיך זה קרה', אלא, כמו בלש מומחה, חייב הוא להפעיל שיטות עקיפות שונות, כדי לשקם את חלקי אינפורמציה שנעלמו מזיכרונו."

זאת הסיבה שתומר גרדי מנסה בכל הז'אנרים היצירתיים במבנה דמוי אדריכלי מהונדס דמוי הקונכייה הפרוזאית של זבאלד. יש בספר סיפורי אגדות בנוסח האחים גרים, יש פרוזה בורוזית ביטניקית, יש דרמה כאותו מחזה טרגי־קומי (בסיומו של הסיפור) החוזה את ההתקבלות של הספר, יש דיון בשפה אקדמית ועוד צורות שונות של דוּברות. אך למרות האקדח המעשן שמביא לנו תומר גרדי בדמות העדויות עצמן לפני ואחרי המחיקה – הוא אינו מצליח באמת לפענח את הבלתי מפוענח – את הטראומתי – את הבלתי ניתן לדברור, לתשאול או לאמירה. מי הם הכוחות שפועלים לסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי? מדוע התוכן טראומתי? מהם הנוזלים המצטברים מעבר למסגרת התמונה?

ובכל זאת מה קורה כאן?

אי אפשר להפריד את הפורמליזם מהאמנות – מבנה עלילת בילוש ופתירת פרשת האונס של הנשים הערביות – מהמשמעות החברתית, לאומית שלו. אני חושב שדווקא האמנות משמשת לנו אולי כלי ראשוני להבין מה קורה כאן בספר הזה. מדוע תומר מביא דווקא את העדויות עצמן שסביר להניח יעוררו את העולם החוץ אמנותי שיהפוך את הדיון על הספר לאותו דיון אומלל על אמת ובדיון בסרט "ג'נין ג'נין". ובכן הספר עושה שימוש רדיקלי בכל החומרים הנמצאים בתוכו, אך כאמנות זהו עדיין ספר פרוזה ששובר את גבולותיו לתוך ספר עיון, ולמרות שהוא חייב לתת קרדיטים, הוא גם לועג לקרדיטים הללו.

לפרויקט הפסיכואנליזה יש אם כך משמעות תיאולוגית של וידוי וגם משמעות פרשנית של תפירה והבניה מחדש של הטקסט תוך כדי פרימתו. המעבר החד מהתפיסה המודרניסטית של הקדמה (progressive era) אל התפיסה הפוסטמודרניסטית המבקרת את הנרטיב ואת האפשרות לגאולה מצויה דווקא בתשובה של הפילוסוף הסלובני ז'יז'ק לפרויד. ז'יז'ק הופך את התכלית של הפסיכואנליזה, רק בכדי להחליף את וידוי הטקסט בהבניה מחדש את הקשרו: "המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום דרך וידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומתי ללא יכולת תיקון. יש בנו משהו שאינו יכול להשתחרר לעולם."

ככזה אני חושב שהספר אם נפשיט ממנו את הנרטיב הפלסטיני החשוב להשמעה ולדברוּר כחלק משיח של הכרה, ודה־קולוניזציה נוכל לשמוע דווקא את השיח המורכב של הדור השלישי שנולד בישראל בשנות השבעים והשמונים, זה שמנסה להבין מה קרה באירופה. זאת הסיבה להליכה המוקפדת דווקא בתוך הספרות האירופית בניסיון להבין את שורשי המחשבה הציונית. אין כאן עשיית שלום עם אירופה דרך הווידוי של הטראומה, אלא השלמה איתה. בשביל זה קיים המבנה המסתלסל ההולך בדרכים מגוונות ושונות קדימה ואחורה אל תוך אירופה מתוך הציונות דרך שימוש באותו אסון המתחיל בקיבוץ. אך בוא לא נשכח שהקיבוץ כניסוי סימבולי גם הוא המשך של התגלגלות הרעיונות האינטלקטואליים שהגיעו מתוך אותו דימוי אירופי של עתיד אוטופי ומתוכו נגזר ההווה. זהו שימוש באסון הפלסטיני, כדי לחזור לאסון האירופי, מתוך ויתור על אפשרות פענוח והליכה על שולי האסון. אפשר לומר אם כך שהסיפור על האסון והפשעים שנעשו לפלסטינים אינם אלא דיון מורכב יותר בטראומה של גירוש יהודי אירופה, אותה טריטוריה שאי אפשר לפתור, לא בפתרון הסוציאליסטי של הקיבוץ, וגם לא בפתרון הלאומי, ואין דרך לפתור את החידה, חוץ מלהישאר בתוך עולמה ולחדור אל שעריה ולהשלים עם קיומה המסיבי במרכז החדר.

דברים שנעמדו בהשקה של הספר "אבן, נייר" בתיאטרון היהודי־ערבי ביפו, 19.1.2012

 

פרוזה מקור 3

"את כל הדברים", יצהר ורדי, זמורה־ביתן, 2011, 207 עמ'

קיבוץ קדים בדרום. המשפחה הגרעינית מתפרקת. פיצקי נאחז באחותו לילה, כשאמם מתפוררת מול עיניהם הכלות. פיצקי מחליט לכתוב את הרומן שיטפל בזיכרון ויחבר אותו מחדש.

"את כל הדברים" הוא רומאן הדחוס בספר קטן כמעט כמו ספר כיס. מבנה העלילה שלו חוזר בערגה לקיבוץ כדי לפרק ולבנות מחדש את כוחותיו המיתיים. המודל הזה כבר מוכר לנו מיצירות רבות בתרבות הפופולארית בישראל. אף שהספר אינו פונה לבני נוער, מדובר בספר נוער קלאסי. אך גם אם הקהל המבוגר יקרא את הסיפור הוא יגלה את סודות החניכה הגברית.

לרגעים הספר הוא בוסרי. המחבר יצהר ורדי נוגע כאן באהבה אסורה ונזהר מאוד שלא לקפוץ עמוק מדי לתוך גבולות התשוקה שהוא חצה. השפה פואטית מאוד. הספר מלא ציטוטים ואלוזיות לספרים אחרים (תרצה אתר, לאה גולדברג, ג'רום ק' גרום, יונה וולך, אברהם חלפי, ועוד) – שלא משרתות לדעתי את העלילה. אם הספר היה יצירה שמתכתבת באופן קוהרנטי עם יצירה אז אולי שווה לתת את כל הציטוטים, אבל הספר לא צריך להיות "תרבותי" ולהתקבל על ידי קהל מבלי לשרת את העלילה. לעיתים הוא מודע מאוד להתקבלות של הכתיבה שלו, אך אין הוא חורג מגבולות המוכר. הוא אינו לש בחומרים הידועים בכדי לחשוף בפנינו דבר מה חדש, וחבל שנושא זה לא עבר פיתוח עשיר יותר.

הכוח של ורדי טמון בלשונו, בחיבור בין גבוה ונמוך, בין שפת דיבור לשפת כתיבה. אך המציאות הממשית אינה יכולה לזאת הסמלית. הנחת דבר הרומא בנקודת התצפית של פיצקי מכפיפה את שאר הדמויות לצרכיו. למרות שלילה, אחותו, משמשת כאנטגוניסטית, היא אינה מתמודדת די ומעירה אותו מתשוקותיו אסורות. בדרך כלל הזוגות מתגברים על איסורי החברה ומשלמים על כך מחיר  (למשל במקרה של רומיאו ויוליה שהתגברו על שנאת משפחותיהם ושילמו מחיר על כך). אחותו שהיא דמות המושא שמולה פיצקי מתכונן בסיפור החניכה, לא מקבלת משקל מולו. בעיקר כי אין כאן שתי דמויות, אלא יש הזיכרון של פיצקי היוצר מולו את דמות אחותו, אך ההבדל לא נוצר בצורה בהירה.

המבנה של התפרקות המשפחה בקיבוץ הזכיר לי מאוד את הסרט "אדמה משוגעת", שגם הוא עסק באֵם שמאבדת את כוחה המטריארכאלי בעולם ללא אב. אך יצהר ורדי בניגוד לדרור שאול, נזהר שלא לייצר מבנה סגור וקלאוסטרופובי, ואין לו מערכת סדורה של האשמה נגד המבנה החברתי. הוא מביט בחמלה בקיבוץ. אנו פוגשים בתהליכים החברתיים, והם לא אלו שממסגרים וממשיגים את העלילה.

היעדרו של האב מוסבר היטב בעלילה. היעלמות חוק האב הולכת ביחד עם הידרדרות המבנה החלוצי של הקיבוץ ומיקומו בישראליות. ברגע שהאב עוזב, האם אמורה לתפקד במקומו ולספק את דמות המופת, אך האם לא מצליחה להחליפו בגלל בעיה רפואית. בהיעדר מבנה משפחתי יציב, נשברים גבולות הטאבו בתשוקות הילדים. הם מוצאים את עצמם משחקים בגן משחקים אסור לנגיעה.

ורדי אינו מספק לקורא את הזעם ששבירת הטאבו מעלה, הוא מקבל את הגבולות שניתנים לו בידי דמויות משמעותיות סביבו. אסנת, חברתו הראשונה של פיצקי היא זאת שעוצרת אותו בפני מעשים אסורים. תחושת הסירוס הולכת לאורך כל הסרט הספר, ולכן שמו של הגיבור פיצקי נשמע כסימון כמעט מודע לחוסר היכולת להעמיד תגובה תוקפנית להיעלמות האב. לילה, אחות של פיצקי, היא זאת שמתנכרת לאב ועוצרת את התקרבותו למשפחה, בעקבות מות האם.

כאמור, כוחו של ורדי בשפה והוא עושה שימוש רב בקירוב הפרוזה שלו לגבולות השירה "ילדות זה קדים: דרומה מהשפלה לנגב, חלוף על פניי קריית גת, ימינה בצומת קדים ושם, אחרי תחנת הדלק, קיבוץ. ונופיו שדות ומטעים ופרדסים וסוגת, אימפריית הסוכר, וחממות וכביש ראשי ואשל בודד ומתחם המועצה האזורית ובית קברות" (עמוד 17).

הוא כותב שירים, הוא מצטט שירה של אחרים, ממציא מילים. ורדי אינו נשאר בגבולות המטפוריים לזמן רב. הוא נכנס ויוצא בכתיבה השירית. הייתה לי הרגשה שהוא יכול היה לפתח את המטפוריקה שלו לאורך עמודים.

דווקא היום חלק מהערכים הסוציאליסטיים של הקיבוץ דרושים למחשבה הישראלית ונשמעו בגרסאות אחרות במחאת רוטשילד. מחד הספר, כקול מפי הדור שנולד בשנות השבעים, לא מצליח להשתחרר בביקורת שלו על המבנה הקיבוצי ואינו מותח ביקורת מספיק מדויקת וחריפה, מכוונת וברורה. ומאידך, הוא אינו מתיר להתיר כל רסן בתשוקות שלו. אנו נותרים בתוך גרסה מאוד צבעונית, חמודה וכיפית של קריאה בהווה של פיצקי, כאלטר אגו של המחבר, מאשר בעבר. מכונת הזמן שהפרוזה מאפשרת מחייבת הבנת גבולות ההווה. בהיעדר הבנה שכזאת, אנו לא זזים בזיכרון לשומקום.

שירה 2

דורי מנור, אמצע הבשר, שירים 2011-1991 (הספר כולל מאמר רחב יריעה של דן מירון "הפרח הנעדר מן הזֵרים"), מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד. 341 עמוד

נדיר שמשורר כה צעיר מקבל את אחד היהלומים שבכתר השירה: אסופת כל ספריו למהדורת "כל כתבי" שכוללת גם מאמר של חוקר בכיר כדן מירון. כיצד ניתן להסביר שגדולים כמו רוני סומק עדיין לא הוציאו ספר של "כל כתבי" ואילו משורר צעיר מובא קדימה לתוך מרכז המפה הפואטית בשירה העברית. לא תמיד הדבר מצליח לדן מירון שהכתיר מלכים רבים ששמם נשכח (כתב על אבנר טריינין שהוא גדול מדוד אבידן).

בשיר הפותח את הספר " Fin de siècle" (מצרפתית: "סוף המאה" או "קץ המאה", מונח המציין, בקירוב, את התקופה שבין 1890 ל־1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה) מכריז מנור: "באה עת שירת גדולה, שירת ה-HIV / כי סעד הזמנים הוא שיר. הזמן זקוק לסעד. / נשא אחר נשא נצעד, וכל נשא – נביא, / באין לנו אלוה, נאליה את הצעד. //" (עמ' 9). מנור בהחלט הבין שהתרבות בישראל נמצאת על סף בלימה, אל מול ובתוך מחלה. אך הוא ראה את אותה מגפה, לא כאובדן, אלא כהרס, שמתוכו נוכל לחזור לנורמאליות, לרגע שלפני המלחמה.

דורי מנור מוביל קו קוסמופוליטי וקווירי בכתיבתו, אך התרגומים שלו בניגוד לשירה מתנתקים מהכוחות הדיבוריים יותר. דווקא בשיריו פחות נוכחת המגמה הצורנית והתוכנית של כתיבת ארכאית. למנור יש הישגים לא מעטים בפריצת גבולות כחלק מיוצרי הדור השלישי הישראלי. הוא גם שילב שפת יומיום עם שפה ארכאית, גם טיפל בתכנים הומו־אירוטיים בצורה חדשה. מנור עזב את הזמן הלאומי, לטובת נקודות אחרות בתרבות האירופית, כחלק משהייתו הממושכת בפריז. היהדות ההיסטורית שתמיד הוצגה כחלק מההומו־אירוטיות הפכה בידי מנור לכוח. וכך הוא יצא נגד שלילת הגולה הציונית.

*

לרגל יום השנה למותו של חזי לסקלי כתבו 20 משוררים שורה מתוך שיר ברוח שירו "שירה" של לסקלי. פרויקט המחווה מתארח במדור השירה באסטה

*

ניצחון ענק למאבק המשוררים והמשוררות – פרס ספיר לשירה – קונספט שלי שהתגשם למעשה (המאמר המקורי שפירסמתי בטיימאאוט ובהעוקץ לפני יותר משנה) – כשמפעל הפיס לא תמכו בשירה בכלל !

*

מופיע בפסטיבל מטר על מטר. הירשמו

*

אתארח הערב בתוכנית "חיים של אחרים" עם ערן סבאג בעשר בערב ונדבר על הגדול מכולם מרקוס גארבי: "לא ייאמן איך חולפים הימים ושוב אנו מוצאים עצמנו ביום לכתו מן העולם של האח, הראסטה, מרקוס גארבי. מי שהיה ללוחם השחור הגדול ביותר בתקופתו. קיבל מעמד של נביא וקדוש בתנועת הראסטפראיי, השפיע בתפיסתו רבות על התנועות השחורות בשנות השישים בעולם ועד היום. בעיקר קרא לניתוק קשר השיעבוד ההיסטורי בין האדונים הלבנים לעבדיהם השחורים. לא על ידי מלחמה על שוויון זכויות אלא ע"י חזרה לאפריקה. היום ב1940 הלך לעולמו מבלי שהספיק לראות בעמל כפיו קורם עור וגידים. כמה ימים לפני שנפרד מן העולם עוד הספיק לקרוא בעיתון ה"שיקאגו דיפנדר" כי למעשה כבר הלך מן העולם. הערב ב22:00 סיפורו הלא ייאמן של מרקוס גארבי (עם גילויים חדשים). גלי צה"ל. התפקדו אחיות ואחים, התפקדו" (ערן סבאג)

מדוע מעמד הפועלים מצביע לימין

מדוע מעמד הפועלים דוחה את שק הערכים שמציע לו השמאל לעומת ערכי הימין המגולם בתמונת ביבי | גרפיקה: קווירפש
מדוע מעמד הפועלים דוחה את שק הערכים שמציע לו השמאל לעומת ערכי הימין המגולם בתמונת ביבי | גרפיקה: קווירפש

בימים שבהם השמאל הישראלי מגלה את גבולותיו ביחס לשאלות של זהות ולא מצליח לצמוח ולהוות אלטרנטיבה חזקה להפלת משטר נהנתניהו. אייל קליין המליץ בעבורי לקרוא כתבה יפה שעוסקת מדוע אמריקאים ממעמד נמוך מצביעים לימין הרפובליקני. החלטתי לתרגם חלק מהמסקנות שלה (בתרגום חופשי, אשמח להערות) בכדי לעורר אותנו לחשוב מחדש ואולי להתכונן ולהכין את דמותו של השמאל לקראת אתגרי המאה עשרים ואחת.

1. הימנים לא רוצים את מדינת הרווחה שתדאג להם כמו שמבטיחים להם בשמאל, בשביל זה יש להם את המשפחה הגרעינית (המשפחה היא היישות הדואגת ולממשל יש תפקיד אחר. הממשל מחבר ויוצר סדר חברתי שמגן ומעניק שייכות, הזדהות וכוח).

2. נאמנות, כבוד וסמכות עם מידה נכונה של הענשה חשובה יותר למעמד פועלים (כסוג קשר חברתי מאחד) מאשר מקום (שמאלי) שמעמיד גבולות לאגואיזם ואינדיוידואליזם.

3. בזמן שמספר הזוגות שמתחתנים יורד, ותהליכי גלובזליציה ושונות מתחזקים, מסורת משותפת מתערערת, אזי יש לנו צורך בכוח המחבר המוסרי של הימין.

4. בזמנים של משבר כאשר יש חשש לסדר החברתי, אנשים פונים לימין בכדי למצוא סדר ולאומיות ואומה גדולה. הם דוחים את אותה אומה (שמאלית) שמטפחת ומפרה אותם.

5. השמאל שם את יהבו על השיוויון ואי שוויון, אך הימין מחפש את האינטרס מי עומד מאחורי מי ואיפה הרמייה.

6. לשמאל יש נטייה למצוא מקום ולדאוג לחלש, החולה והרגיש מעל לכל הצורך המוסרי שלהם. למפלגות מסוימות יש צורך לעזור לאלו שנפגעו מגזענות, אי שוויון ומזל רע. אבל כשהשמאל דואג לנצרך ולנזקק, הוא שוכח לפנות לצרכים המורליים, הדאגות ולחששות, וכך לפעמים אותו גוף שמאלי (עם כ"כ הרבה כוונות טובות) מוצא את עצמו – עושה את הפעולה ההפוכה – ופוגע בנמעניו הישירים.

כאשר מעמד פועלים מצביע לשמרנים כמו בארה"ב הוא לא מצביע נגד האינטרס שלו; הם מצביעים לאינטרסים המורליים שלהם. הם מצביעים למפלגה שנותנת זהות וממלאת את צרכיהם. השמאל בארה"ב ובריטניה חייב לחשוב מחדש על המתכון להצלחה במאה העשרים ואחת.

*

הפועל השחור הראשון | שלום גד | מתוך "ירושלים"

פרחי האפר וכל אנשי הטעם
כל קריאות ה"לך מכאן" וכל שירי הזעם
כולם יושבים אצלך מתחת לשולחן
כולם הלכו לנוח עד לפעם הבאה

כל בורות המים וכל שיני הזמן
כל גרונות היין שהיו שרים איתך
כולם עכשיו אצלך מתחת למיטה
כולם הלכו לנוח עד לפעם הבאה

ואם תהיה פעם הבאה
אני רוצה להיות בה
אני רוצה לבוא לחתום
עם כל תמימי הדור

אם תהיה פעם הבאה
אני רוצה להיות שם
אני רוצה לבוא להיות
הפועל השחור הראשון

כולם עכשיו אצלך מתחת לשמיכה
כולם הלכו לנוח עד לפעם הבאה

ואם תהיה פעם הבאה
אני רוצה להיות בה
אני רוצה לבוא לחתום
עם כל תמימי הדור

אם תהיה פעם הבאה
אני רוצה להיות שם
אני רוצה לבוא להיות
הפועל השחור הראשון
הפועל השחור הראשון


*
היום, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

*

קיבלתי תרומה נאה. אז תודה לתורמים.

*

ששה ביקורות שכתבתי עלו במיוחד לשבוע הספר בבלוג של רני יגיל בNRG – על הספרים של: אלי אליהו, דורי מנור, הגר ינאי, ססר פרננדס, יצהר ורדי ותומר גרדי.

ביום שאחרי המלחמה עם איראן: קווים לדמותה של חברה הרוסה, פגועה, מקוננת ואבלה

 29.2.12 – בית הכנסת ברח' צייטלין 22, ת"א. בערב חורפי סוער, אירחה קהילת "יחד" משוררים ומשוררות, לרגל יום השירה הבינלאומי. הם הקריאו את שיריהם מתוך חוברת, בה הודפס אוסף השירים במיוחד לכבוד היום הזה. את האירוע יזמה וארגנה המשוררת ללי ציפי מיכאלי, ובהפקת החוברת סייע המשורר יואב עזרא (ראו דיווח מורחב, בתחתית הדף בו מוצגות יחד כל 63 התמונות שבאלבום). עזרא לוי – צילום וכיתוב.
29.2.12 – בית הכנסת ברח' צייטלין 22, ת"א. בערב חורפי סוער, אירחה קהילת "יחד" משוררים ומשוררות, לרגל יום השירה הבינלאומי. הם הקריאו את שיריהם מתוך חוברת, בה הודפס אוסף השירים במיוחד לכבוד היום הזה. את האירוע יזמה וארגנה המשוררת ללי ציפי מיכאלי, ובהפקת החוברת סייע המשורר יואב עזרא (ראו דיווח מורחב, בתחתית הדף בו מוצגות יחד כל 63 התמונות שבאלבום). עזרא "הצלש הפואטי" לוי – צילום וכיתוב.

האסון מתחיל בארוחת עסקים: מספר קללות פואטיות לקראת ספר השירה החמישי

במיוחד לקוראי/ות "המבוקש מס' 2" הנה מפה למספר לשירים חדשים שפירסמתי לאחרונה. חלק מהם בוטלגים שמואלופיים וחלק מהם ייראה אור בספר החמישי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" בהוצאת נהר ספרים (2012). אלו הם טיוטות, גירסאות לא גמורות, מחשבות על הפואטיקה של הקללה בין כיבוש ודיכוי חברתי.

ולסיום הנה סרטון הקראת השיר ״פינו את התקווה״ בערב ״בית כנסת: מבית מדרש התנגדות אנתולוגיה לשירה״ ביום השירה הבינלאומי – חפשו את השירון שערכה ללי ציפי מיכאלי.

חג פורים שמח!