עידן העבדות לפי גירסת טרנטינו: לא לפוליטיקה של זהויות והיסטוריציזם

כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה
כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה

הסרט החדש של הבמאי הידוע קוונטין טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים", חוזר לתקופה האכזרית של העבדות – תקופה שהיא הטראומה הקשה של ההיסטוריה האמריקנית. טרנטינו עושה את המהלך ההיסטורי הקולנועי דווקא בעיצומו של עשור ששייך לנשיא ברק אובאמה. אך מדוע לחזור לתקופת העבדות כשיש כבר נשיא שחור, שנבחר לשתי תקופות של נשיאות?

בסרט אנו עדים לזוועות חייו של ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד שחור שמשתחרר ומנסה בכל כוחו לשחרר את ברומהילדה אשתו (קרי וושינגטון) המוחזקת כשפחה באחוזת קנדילנד. הוא משתחרר מהעבדות ונוקם באדון האלים, בעל האחוזה קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו). מדוע טרנטינו – שאינו ידוע כפעיל לזכויות השחורים ולא כבמאי חברתי – מייצר סרט של נקמה שחורה וסיום העבדות מאות שנים אחרי סיומה בפועל? מה החשיבות ההיסטורית של הסרט בזמנים שבהם התיקון לשחורים בארה"ב כבר נעשה?

הקולנוע האמריקני כמעט לא עוסק בעבדות, ועובדה זאת מביאה את טרנטינו לביים סרט אלים במיוחד, על גבול הגרוטסקה. טרנטינו אינו היחיד שחוזר לגעת בנושא, גם סטיבן ספילברג מביים אפוס על חיי לינקולן, שחרת על דגלו את ביטול העבדות דרך התיקון לחוקה האמריקנית.

לחצו על התמונה למאמרים אחרים שכתבתי על ספייק לי
הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט

טרנטינו מצליח היכן שהקולנוע האפריקני-אמריקני שותק. הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט. הוא לא רואה תיקון כשבמאי לבן מגיע ומדבר על דמויותיו במילת הגנאי "ניגר". ספייק לי נחרד מהפיכת העבדות למערבון ספגטי פוסט-מודרני, שאין לו שום קשר לאמת ההיסטורית. אך בואו נזכור שגם ספייק לי עצמו לא ביים אפוס היסטורי שכזה מאז הסרט על מלקולם אקס ב-1992. ואולי יש מידה של קנאה, כשבמאי גדול מייצר סרט ארוך במיוחד על הנושא.

הקולנוע נחשב למוזה החדשה שדרכה אנו מבינים היסטוריה. אנשים מתייחסים לסרטים על השואה או על מלחמות כאמת היסטורית שאין עליה עוררין. אך טרנטינו לועג ליוצרי הקולנוע שמתיימרים להיות היסטוריונים, וכאן האמת שלו מתרחבת הרבה מעבר לאמנות שלו. מתוך הסרט, כמו גם מיצירות אחרות בעשור השני של המילניום החדש, אנו למדים שאין דרך אחת להציג את ההיסטוריה. אפשר להציג את השואה, למשל, כדרמה הוליוודית ("רשימת שינדלר") או כקומדיה ("החיים היפים"). במקרה הזה, הבלבול של הזמנים שהולך לאורך כל הסרט הוא הבלבול שבו גם אנו מצויים.

נכון, אובאמה נבחר, אך האם הוא משרת את כל השחורים? מובן שלא. הדמות שלו היא ייצוגית ונותנת שאיפה דמוקרטית לכל מיעוט להתקבל ולהנהיג, אך לא יותר מזה. טרנטינו לא מאמין בשאלת הפוליטיקה של זהויות, הוא לועג למחשבה השמאלנית המקובלת של שחור ולבן. בסרט שלו אפשר לראות גיבור במשקפי שמש הולך באחוזת עבדים. כלומר, אי אפשר להגיד שהיתה עבדות בלי להיות בהווה – ולהפך. וזאת העבודה הרצינית של טרנטינו: לבלבל את היוצרות ולטשטש את הגבולות המרכיבים את הפוליטיקה. וזה מה שהפחיד אולי את ספייק לי, שרואה אשמה גדולה באדם הלבן, ולא יכול להכניס את ההווה לעבר – ולהפך.

הדעה התפרסמה לראשונה בישראל היום

הקשיבו לפסקול הסרט:

עוד בנושא: נירית בן-ארי | טרנטינו בעצם גזען – הארץ

על השירה מלאת החסד של ברכה סרי

ברכה סרי היא אחת מהיוצרות המחוננות בישראל. למרות שהמרכז הספרותי מתעלם מיצירתה. בחרתי להציג את חלק מהבבליוגרפיה שלה. כמו כן צירפתי כמה מילים שכתבתי על ההכרות עם ברכה סרי: בשולי השירה "הקאנונית" בישראל נעה ברכה סרי, שכל חטאה הוא שהיא נולדה בזמן הלא נכון, במקום הלא הנכון. מדינת ישראל עדיין לא שואלת שאלות ביקורתיות הקשורות להיעדרות הכתיבה הנשית המזרחית. את ברכה סרי הכרתי דרך האנתולוגיה של השירה המזרחית – "מאה שנים, מאה יוצרים"[i]. אחר כך קראתי את ספרי השירה: "פרה אדומה" (1990), "שבעים שירי שוטטות" (1983) ועוד. שיריה בישרו שפה פמיניסטית מזרחית. היא התחמקה מכל המבנים שדיברו ב"אשכנזית". ובמקומם העמידה מבנה שפירק את הקשר שבין הטריטוריה, השפה, הלאומיות והגבריות. לא רק התוכן של שיריה הוא חדשני, אלא גם הדרך הצעירה שבה היא עיצבה את ספרי השירה. היא לא ויתרה כשהוצאות השירה המרכזיות דחו את ספרי השירה והקימה את הוצאת האור הגנוז. והיא עדיין נעה מבמה לבמה ומקריאה שיריה שמכילים היסטוריה "מלמטה" של נשים "אחרות". הזמנתי אותה לערב שירה ב"סלון מזל" בחיפה לפני מספר שנים ומאז נשארנו בקשר טלפוני. איני יכול לשכוח את אותו הערב. כעשרים פעילים ופעילות ישבו מרותקים למראה הפרפורמנס של שיריה. היא החזירה אותנו לעולמות רחוקים, כמו למשל, עולם הנשים המופרד בתימן, שבו הן הכינו סחוג ובכו על מר גורלן. "שחקי, שחקי" קראה ברכה ובעצם דיברה על השחיקה בחיי הנשים עד היום. לאחר מכן היא עברה לפאן הפואטי-ספירטואלי ועימעמה את האורות-הקריאה. ונגלתה לנו שירה מעולם של סוד.

השילוב של הנחישות ביחד עם ההתמדה והכישרון היצירתי של ברכה נוגע בי ומזכיר לי שאפשר אחרת ושאסור לוותר.
***

ברכה סרי עברה דרך ארוכה בכתיבתה הפואטית וארצה לציין כמה תחנות בשירה שלה:

  • המזרחיות והגדרה עצמית – ראשית החלה ברכה סרי בכתיבת סיפור קצר בשם "הקריעה"       (1983) שעובד למחזה על ידי אמיר אוריין (1987) וזכה לשבחים רבים. הכתיבה האמיצה של ברכה סרי בודדה אותה מהקהל אליו היא פנתה והקהילה התימנית החרימה אותה. אך ברכה המשיכה לכתוב ועברה לשירה.
  • שירה של "שמאל" מזרחי – ברכה סרי עברה לכתוב ולחבר את המאבק החברתי והצורך בהגדרתו אל מול הבזבוז וחוסר המוסר של כוחות הכיבוש. בנושאים אלו היא המשיכה עם ציר הכתיבה הפמיניסטית והראתה את ההקשרים בספרה "פרה אדומה" (1990) בין פטריכאליות ופטרונות של השמאל. אחרי כתיבה בכתבי עת ופרסום ספרים ספורים, היא הרגישה שהמחנה של ה"שמאל" לא ספק לה ולכתיבתה בית והיא החליטה לעבור ולנדוד (עזבה את הארץ למספר שנים). היא הוציאה את הספר "שבעים שיריי שוטטות" (1983) שם היא הראתה סוג אחר של פואטיות, כתיבה בסגנון דור הביט (beat generation)  ששילבה מסורות תימניות, פמיניזם, ואמירה של אישה מזרחית מסוג אחר. אישה שמגדירה את העולם הנשי בחברה שלה ואל מול החברה כולה ולא מתפשרת
  • מסורת ופמיניזם בבמה אחת – בשנים האחרונות ממשיכה ברכה סרי לכתוב במרץ. היא הקימה הוצאת ספרים משלה (הוצאת האור הגנוז) לאחר שנדחתה על ידי הוצאות השירה המרכזיות. בספריה ניתן לראות עיצוב מדהים וחדשני עם רעיונות שמאתגרים את עיצוב ספרי השירה. שירתה הפכה להיות אינטר-טקסטואלית במודעות עצמית גבוהה. בכל ספר היא משלבת טקסטים מהתנ"ך שמדברים עלעולם האישה והיא יוצרץ ריפרור למצבה של האישה המזרחית אשר לא וויתרה על המסורת. החיבור של יהדות, רוחניות והתרסה והגדרה עצמית מראים שירה מסוג אחר. היא משלבת כתיבה חברתית כגון סגנון הכתיבה של הפעילה החברתית והמשוררת ד"ר ויקי שירן ז"ל. היא גם אורגת לתוך שירתה את הכתיבה על תמות מיהדות כמו כתיבה של המשוררת זוכת פרס ראש הממשלה – פרופ' חביבה פדיה. אך היא גדולתה של כתיבה שהיא יורדת ממגדל השן ולא נכנסת לגטאות יהודיים או חברתיים ויוצרת שירה אינטר דיספלינארית. זוהי גדולתה הפוסט מודרניסטית ופמניסטית של ברכה סרי.

לאתר של ברכה סרי 

רשימה בבליוגרפית:

  • סרי ברכה, שבעים שירי שוטטות, ירושלים: הוצאה עצמית, 1983
  • פרה אדומה, ת"א: הוצאת ברירות, 1990.
  • קידושין: (ספר הברית והחסד – חלק א’). ירושלים: הוצאת האור הגנוז, 2000
  • נורית: (ספרי הברית והחסד – חלק ב'), ירושלים: הוצאת האור הגנוז, 2001
  • תפילות ושתיקות (ספרי הברית והחסד – חלק ג'), ירושלים: הוצאת האור הגנוז, 2002
  • עדנה: חניה ומסע בחמישים שערים, ירושלים: הוצאת האור הגנוז, 2005
  •  מחזה הפמיניסטי מזרחי רדיקלי שהיא העלתה בשם "קריעה": "קריעה" בתוך הקול האחר: סיפורת נשים עברית. עריכה ואחרית דבר: לילי רתוק.  ת"א: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.

לפוצץ בצחוק כל מי שמנסה ברצינות להופכן לקורבן

מאת אלמוג בהר

ברכה סרי יוצרת בשירתה שושלת נשית, ברית בין נשים מעמים שונים, מקומות שונים ותקופות שונות שתיאבק ב"פצעי הדיכוי המדממים"

בת יין, מאת ברכה סרי, הוצאת האור הגנוז, ירושלים, 2007, 237 עמודים

אולי כל ביקורת ספרותית, על אחת כמה וכמה ביקורת שירה, צריכה להיפתח במלותיו של המשורר עצמו. ובכן, כאן מתחילה הביקורת: "יינותי מתחילים / בדריכות הקטנות / של ענבים בגת של צנעא, / בענבים מרוססים, / עם חלות-דבורים / בגננו בשכונת התימנים. / בבירור ענבים יפים / ועישורם עם אבא / ומיונם לשימושיהם השונים" (עמ' 33).

ספר שיריה השמיני של ברכה סרי, "בת יין", יוצא גם הוא, כרוב ספריה הקודמים, בהוצאה שהקימה, "האור הגנוז", כלומר בהוצאה עצמית; כך יכולה ברכה סרי שלא להיכנע לדרישות העורכים, לא לנקד את שיריה, לכלול ביניהם ציטוטי פסוקים בכתב יד, לעצב לבדה את ספריה המודפסים בפורמט מצומצם, בגודל פנקס, כשירה שאפשר להכניס לכיס ולקחת לכל מקום (אך מנגד מבקשת היא בפתיחה: "נא לשמור על קדושת הספר!"). אבל ספרי שירה בהוצאה עצמית מתקשים להגיע לקהל רחב, וכך נותרת שירתה מוכרת בקרב מעגל מצומצם, אשר על פי רוב זכה לשמוע את קריאתה המופלאה בערבי שירה ירושלמיים (ורכש את ספריה ישירות ממנה, או דרך אתר האינטרנט שלה).

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/907819.html

(לרכישת ספרי ברכה סרי – הוצאת האור הגנוז – ת.ד. 7882 ירושלים 91077. טל': 02-624-8685
brserri@012.net.il )