זרוק ודפוק ביצירה החברתית: מהקמת גרילה תרבות למכללת שנקר

יצירה של תמיר שפר, גלריה יפו, 2013
יצירה של תמיר שפר, גלריה יפו, 2013

כתבה נפלאה של כרמית ספיר-ויץ במוסף תרבות "מקור ראשון / מעריב"

 הגענו אל "גרילה תרבות", הקבוצה שמכניסה לסדר היום התרבותי שירה פוליטית וחברתית. מיום הקמתה היא מפרסמת שירה פוליטית וחברתית כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות" כהגדרתה. הקבוצה מתנגדת למלחמות ועמדה פעם אחר פעם והפגינה נגד המלחמה בעזה, מול השגרירות הרוסית נגד הטבח בסוריה, נגד מלחמה עם איראן ועוד. היא העלתה את המחזה "אנרגיות טובות" שזכה לשלוש מהדורות וכיום נלמד בתיכונים שונים ומועלה מעל במות שונות (פה, פה, פה).

“גרילה תרבות“, שהוקמה בידי המשוררים מתי שמואלוף ורועי צ‘יקי ארד, עדיין קיימת ופועלת. לפני שבועות ספורים, למשל, השתתפו היוצרים בפסטיבל המניפסטים שנערך בדרום תל אביב. החבורה שמה לעצמה מטרה להופיע במקומות של קונפליקט ולמחות כנגד ניצול ושיעבוד. הם גם הקימו הוצאת ספרים הפועלת לקידום השירה החברתית בישראל, וזו הוציאה רק לאחרונה את הספר “ערס פואטיקה“ בעריכת עדי קיסר.

מתי שמואלוף הוציא לאחרונה ספר שירה בשם “האסון מתחיל בארוחת עסקים“ שהוא לדבריו ספר השירה האחרון שלו. כבר מהשם ניתן לעמוד על ההיגיון הטמון בו ובחבורה שהוא מוביל. “המרקם של הקבוצה משתנה אד הוק לפי האירוע. לכל אירוע יש יוזם או יוזמת אחרים“, מסביר שמואלוף. “את האירוע האחרון, בפסטיבל המניפסטים, יזם המשורר יעקב ביטון. את האירוע נגד הגזענות של ראש העיר בנצרת עילית יזם דניאל עוז, ואת האירוע מול השגרירות הרוסית יזם המשורר החבר בלהקת ‘סיסטם עאלי‘ מוחמד אפגאני“.

במה כוחה של הקבוצה?

“כוחה של הקבוצה מתבטא קודם כול ביכולת להגיע לשטח ולהביא קאדר של משוררים ותיקים וצעירים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים. יש לנו מגאפון ומערכת הגברה ותקציב קטן ואנו נעים ממקום למקום כמו תנועת גרילה. מביאים את הבשורה של השירה לרחוב ולשטח.

“צריך את ‘גרילה תרבות‘, משום שכל קבוצה נאבקת זקוקה ליוקרה של השירה, לכוח של הדימוי והמטפורה, וגם את הסולידריות הבסיסית שמתבטאת במגע עם משוררים פעילים הבאים להפגין אחווה במקום המאבק. אין מודל דומה ברחבי העולם לפי מיטב ידיעתי, אבל יש תמיכה של סופרים, אמנים ויוצרים אחרים במאבקים בכל רחבי העולם. הפעולה של ‘גרילה תרבות‘ היא מקורית כנראה, אך ממשיכה מסורת ארוכה בישראל ובעולם של שילוב בין חברה ואמנות. הושפענו מפעילים רדיקליים כמו ג‘רי רובין ואייבי הופמן, ששילבו בין תרבות למחאה יצירתית לא אלימה, התנועה הסיטואציונית, הפנתרים השחורים, תנועות קוד פתוח ותנועת ה‘פלאש מוב‘ העולמית“.

בוא נדבר על נקודות המחלוקת במקום של אנשים דעתנים שרוצים להשמיע את קולם.

"כמו כל תנועה יש עליות וירידות. אני הימרתי שכבר בשנה שעברה ניקבר ולא נופיע יותר, במיוחד אחרי התעוררות המחאה החברתית והשיא הענק של הוצאת 'שירון המהפכה' שלנו שהצליח מאוד בהתקבלות הספרותית שלו. אבל החזקנו מעמד והגיעו כוחות חדשים לחדש את העבודה. המחלוקת נוצרת כשלפעמים יש קולות שונים שרוצים לרתום אותנו למאבקים שלהם. אבל אנחנו מחפשים מנהיגים ומנהיגות ולא סתם להיות חותמת גומי על מאבקים כאלו ואחרים".

פוסט נפלא שמסכם את הקורס שהעברתי במכללת שנקר, מתחיל במילים הללו:

המשורר האקטיביסט מתי שמואלוף העביר סדנה ייחודית לסטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית במסגרת קורס הבוחן את הקשר בין עיצוב לחברה ותרבות. כחלק מהפרויקט הפוליטי-חברתי "עבודת גילוי", העוסק בסוגיות של ניצול בשוק העבודה, יצרו הסטודנטים אירועי מחאה פרפורמטיבי במרחב הציבורי והתנסו בשירה ככלי להעברת מסרים. בתוך כך, פיתחו פרויקטים עיצוביים מקוריים לקידום נושאים בוערים לסדר היום  

מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

לאכול את החרא שבישלתם | יובל גלעד ומתי שמואלוף VS. הגזירות של שר האוצר יאיר לפיד ומפלגת "יש עתיד"

cc: wikipedia
"מה חשבתם, שהוא ידאג למעמד הביניים?" | בתמונה: לפיד כג'וקר של באטמן cc: wikipedia

 מאת: יובל גלעד

מגיע לך, עם ישראל, שר האוצר שבחרת בו. חצי מיליון איש או כמה הצביעו לפיד, משיח שקר עם שרירים ושיניים נוצצות, והמתלבטים האחרים בחרו בנט. אז מגיע לכם הקיצוץ בקצבאות הילדים, העלאת מס הכנסה, מיסוי דירה ראשונה, סיגריות, המאות שקלים שנשלם עוד ועוד עד שנטבע. יכולתם להצביע יחימוביץ', מעצבנת ככל שתהיה, אבל לא רציתם. מגיע גם לכם, פעילי המחאה. הייתם צריכים להקים מפלגה, לא לקחת את הפיתרון הקל ולחבור לעבודה. מגיע גם לכם, חרדים, הקיצוץ בקצבאות. לא כי אתם תלמידי ישיבה, זה דווקא חשוב וחתרני – ללמוד בעולם מעשי כמו טנק, אלא כי אתם מצביעים למפלגות שונאות ערבים, שמעדיפות שנתפוצץ כאן כולנו מאשר נתפשר ונחיה יחד. מגיע גם לכם, מצביעי ליכוד, אוהדי בית"ר ירושלים, שונאי ערבים מזוינים שכמותכם, שתחנקו מחוסר כסף עם הביבי שלכם. טור חדש של יובל גלעד.

בחירות דמוקרטיות הן דבר נפלא. כל עם מקבל את מה שמגיע לו. איטליה קיבלה ברלוסקוני בזמנו? איראן קיבלה אחמדינג'אד משך שנים? אז זה הפרצוף שלנו, הפרצוף המדומיין הקולקטיבי שלנו, החיוך רחב השיניים של הקרטיסט בנו של הגזען. המדבר חלקלקות. מלך הפייסבוק. יש לכם "האח הגדול" עם ישראל, נכון? אז אין כסף, מילא. תאכלו עוגות.

הגיע זמן החשבון על הארוחה המגעילה שבישלתם בבחירות. מגיע גם לכם, עובדי קבל"ן שלא מרוויחים אפילו שכר מינימום, אם הצבעתם לפיד-ביבי-בנט. הנתונים לפניכם, גם אם אתם לא משכילים. מה, כל כך קשה להבין שאדם מבוסס בעל קשרים עם טייקונים עובד עליכם בעיניים? שהוא יעדיף לקחת את הסיגריה מפיו של מנקה המרוויח 3300 שח לחודש מאשר את הסיגר מפיו של הטייקון? מה, אתם מטומטמים, עם ישראל הצורך חדשות כפי שאף עם לא צורך? מה חשבתם, שהוא ידאג למעמד הביניים?

חשבתם אולי שיקצץ חמורות בתקציץ הביטחון? אה, טמבלים? אל תייללו לי בפייסבוק של לפיד, עוורים בעקבות משיח שקר. זאת לא מדינה עם חיל אוויר, זה חיל אוויר עם מדינה. עשרה מטוסים פחות וכל התקציב נראה אחרת, או פחות צוללת אחת מגרמניה. אתם אוהבים את צה"ל? רוצים שעובדי קבע יצאו לפנסיה בגיל 45 ויתחילו קריירה שניה? בבקשה, תאכלו את מה שבישלתם. רוצים להעריץ בעלי ג'יפים ולאכול לחם ומים? רוצים את החלום הקפיטליסטי שכל אחד יכול להשיג אם רק יתאמץ, לבנות עצמו מאפס, בעוד השאר נרקבים בשכר מינימום ופחות? יופי, אז החלום נשאר, אבל לפיד יגדיל לכם את המינוס, והבנק את רווחיו.

אתם לא תראו את הילדים שלכם, מצביעי לפיד, כי אתם הולכים לחפש עוד עבודה כדי לממן את החובות של חיי חלום קפיטליסטי. שהמורים יגדלו את הילדים. שהפייסבוק יגדל אותם. אתם חולמים על ג'יפ ומצביעים לפיד. יש עתיד.

הפראיירים האמינו להבטחות של לפיד | מתי שמואלוף

אוי למצביעי יאיר לפיד ויש עתיד. כמה הבטחות התרוקנו מתוכנן עם הגזירות החדשות. וכבר אפשר לראות את התגובה של המצביעים הצובאים על דף הפייסבוק.

זוכרים איך לפיד אמר בוועידה המרכזית של "כלכליסט" ב־2012 כי "הצמיחה במשק הישראלי לא תבוא מהתאגידים או מהוועדים, אלא מהנגר באופקים או מהקוסמטיקאית בעפולה, מנהג המונית בחדרה שרוצה לפתוח מסעדה עם אמא שלו או מיוצאי 8200 שפותחים חברת סטארט־אפ במרתף בראשון לציון?". ובכן, לכאורה מס ההכנסה שיעלה בכל מדרגות המס והעלאת המע"מ באחוז לכאורה יפגעו בכולנו. אך לחזקים הגזירות יכאבו פחות מלמוחלשים. כי לחזקים יש חיסכון, השקעות, פנסיה מכובדת ורשת של קשרים שתגן עליהם, בעוד לחלשים יותר אין את כל רשתות ההגנה. אלו יסבלו הרבה יותר.

זוכרים שלפיד אמר את הדברים הבאים לראיון בערוץ 2: "אף אחד אחר לא מדבר בשם מעמד הביניים הישראלי. הפוליטיקה הישראלית נמצאת במצב המוזר שבו לרוב הציבור בישראל אין ייצוג, ואיש לא ייצג אותו עד שאני באתי"? ובכן, משמעות צעדי המיסוי החדשים, שבהם בחר משרד האוצר, היא קודם כל פגיעה קשה בשכבות הביניים ובשכבות החלשות, לצד פגיעה סמלית בלבד בשכבות החזקות.

לפיד הבטיח "מהפכה בחינוך". אבל הוא זה שעומד מאחורי הגזירות במערכת החינוך, כגון מספר השעות שבהן ילדים בכיתות א'־ב' לומדים מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון) בכיתות קטנות של לא יותר מ־20 ילדים – ירד מ־10 ל־5. מועד סיום תהליך יישום יום לימודים ארוך עד השעה 16:00 נדחה מבעוד שנתיים וחצי לבעוד חמש שנים. התוכנית לסבסוד מסגרות הלימוד אחר הצהריים לגילי 9-3 ביישובים הנכללים באשכולות 9-4 הוקפאה.

לפיד דיבר על החשיבות של ההשכלה הגבוהה, אולם אף על פי שח"כ בועז טופורובסקי, לשעבר יו"ר התאחדות הסטודנטים, נבחר לכנסת ה־19, הסטודנטים יגלו שתבוטל נקודת הזיכוי במס שזכאים לה בעלי תארים אקדמיים.

אסור להסתכל רק על מעמד הביניים שאותו הונה יאיר לפיד. על החברה הישראלית להביט על 24% מהישראלים החיים מתחת לקו העוני. לכן אין פלא ששלמה בר, מנכ"ל ביטוח לאומי, התראיין וקבע שבשנים 2013 ו־2014 יתווספו הרבה עניים חדשים למעגל העוני.

בשורה התחתונה, מעמד הביניים רומה. אלו אותם אנשים שהאמינו ביאיר לפיד שהבטיח כי "יש עתיד" וחשבו שהנה הגיע הפתרון ושהם לא יהיו הפראיירים בשיר של הדג נחש: "ונעשה מילואים, נשלם המסים/ונעמוד בפקקים, אותנו לא דופקים/אנחנו בטח לא פראיירים". הם אלו שיתעוררו ויבינו שהם שוב הפראיירים. ואולי ההונאה התחילה עם רשימת אנשי העסקים שהפקידו ערבות למפלגת יש עתיד. ההתחייבות האמיתית של לפיד היתה מכוונת מלכתחילה רק לחזקים ולא למעמד הביניים.

אירועים קרובים:

מגילה, קמע וטמפון: על שירת השוטטות של ברכה סרי

cc: אתר הבינלאומי לסרטי נשים , 6, רחובות
ברכה סרי בכרזת הסרט "המלכה חנטרישה". לחצו על התמונה וקראו את הדברים שכתבתי על הסרט

ברכה סרי (2013-1940)

מעיין של חוכמה

ברכה סרי, משוררת ישראלית, הלכה בשבוע שעבר לעולמה. סרי נולדה בשנת 1941 בצנעא שבתימן למשפחה דתית ועלתה לישראל כשהיתה בת.10 היא החלה ליצור בשנות ,70-ה ולאורך השנים יזמה פרויקטים חברתיים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שרובן היו מזרחיות).

בשנות 80-ה החלה סרי לפרסם ספרי שירה. ספרה הראשון, "שבעים שירי שוטטות," היה ספר פמיניסטי חלוצי, שהבליט את הכתיבה היהודית הבהירה והחזקה של סרי. את פרסומה הגדול קיבלה עם פרסום הסיפור הקצר "הקריעה" ,(1983) שעובד למחזה על ידי אמיר אוריין (1987) וזכה לשבחים רבים.

הכתיבה האמיצה של סרי בודדה אותה מהקהל שאליו פנתה, והקהילה התימנית החרימה אותה. עם זאת, היא המשיכה לכתוב. בספר "פרה אדומה" ,(1990) שהיה אחד מהמבשרים של הפמיניזם המזרחי, היא שיכללה את כתיבתה שהפכה חברתית, פוליטית ולעתים ביטניקית.

למרות הצלחת שיריה, סרי לא מצאה הוצאת בית. היא הקימה לעצמה הוצאת ספרים – האור הגנוז – והחלה בפרסום כתביה. התוכן שלה תמיד כלל ציטוטים מהתנ"ך ומהמיסטיקה היהודית. הספרים שפירסמה: "קידושין: ספר הברית והחסד – חלק א"' ,(2000) "נורית: שיעורים בתורת העבודה – ספרי הברית והחסד חלק ב,(2001) "' "תפילות ושתיקות – ספרי הברית והחסד חלק ג,(2002) "' "עדנה: חניה ומסע בחמישים שערים" (2005) ועוד.

רק בעשור האחרון לחייה קיבלה סרי הכרה מהממסד הספרותי, ובין השאר זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע.

הכרתי את ברכה סרי בתחילת שנות ,2000-ה בעקבות אירוע בחיפה. כשהיא הגיעה למקום ראיתי אישה נמוכה, מלאת צחוק. היא רצתה שנלך קודם לים והלכנו ברגל ומצאנו בדיוק שני כיסאות לבנים מחכים לנו על קו החוף. הידע שלה ביהדות, במיסטיקה ובלשון העברית – היה עצום. הרגשתי כאילו קפצתי לים של חוכמה. היא כתבה פשוט, אבל דרך הכתיבה הזאת היא הגיעה לקהלים רבים. חבל שלא זכתה להכרה ראויה עוד בחייה.

דברים שפירסמתי הבוקר בישראל היום לזכרה בישראל היום

***

על שירת השוטטות של ברכה סרי זצ"ל

פורסם לראשונה בארץ האמורי

שנות השבעים, התקופה שבה החלה ברכה סרי לפעול וליצור, היתה תקופה סוערת שהציפה את רחובות ירושלים. תנועות מהפכניות מקומיות כמו "הפנתרים השחורים" ו"מצפן" הושפעו מתנועות בעולם שביקשו לשנות את סדר היום הפוליטי של המערב כולו. בירושלים התחולל גם שיבור של מסורות רוחניות ועליית בשורות חדשות שהושפעו ממהפכת שנות השישים. הזירה התרבותית באותה התקופה תססה, עם הופעת המסר של תנועת הביט האמריקאית. לאחר מלחמת 67' הופיעו בירושלים היפים יהודים שהביאו את הבשורה המתירנית של וודסטוק. מהפכת שנות השישים אף העלתה לשיח את ערכי הפמיניזם הליברלי. עם זאת, האישה המזרחית ויצירתה לא הצליחו להכיל את הסתירות של החברה בישראל באותה התקופה.

התחקות קצרה אחר האוטוביוגרפיה של ברכה סרי מגלה כי בין השנים 1963 ל-1971 היא למדה בלשנות ושפות שמיות באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני. שם היא גם השתייכה לחוג מיוחד שעודד והעצים סטודנטים תימנים. לאחר מלחמת 67', סרי לימדה עברית סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים. היא עצמה יזמה פרויקטים חברתיים שונים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שתושביה ברובם היו מזרחים). בשיא הפרויקט שלווה על ידי עיריית ירושלים, היא ניהלה, לימדה וכתבה תכניות להוראת קריאה וכתיבה לכ-300 מבוגרים חסרי השכלה (רובן נשים). הפרויקט לביעור הבערות הכיר לה את פנים הקהילות, ובמיוחד את מצב הנשים. בתחילת שנות השבעים היא התחתנה עם בחור אמריקאי (שהיה היפי בעברו). היא פיתחה פרויקט מיוחד לסטודנטים בשכונת נחלאות, בשיתוף עם העירייה ותנועת "האוהלים" כחלק מעבודה קהילתית חברתית. העבודה כללה תכנים מהפכניים, כאלו שאפיינו את תנועת "האוהלים" ולפעמים התנגשו עם התכנים של העירייה. בשנות השמונים היא הצטרפה לתנועת "המזרח אל השלום".

bracha3

במסגרת מהמאבק המזרחי של אותה התקופה, ברכה סרי נעמדה מול מנגנוני דיכוי שונים בכל המוסדות החברתיים בהם השתתפה. האוניברסיטה שהייתה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, חסרה את החיבור המזרחי, הדתי והמסורתי והעמידה את הספק והחילון ככוח מניע. מצד אחד, סרי לא מצאה את הסיפוק בחוג להעָצמה של סטודנטים תימנים שנפתח בשכונת נחלאות, משום שהוא חסר את המרחב התרבותי והתבסס יותר על המימד הדתי. מצד שני היא הרגישה זרה בתנועת בני עקיבא האשכנזית בשל היותה מזרחית. ברכה סרי למדה בחוג לבלשנות מספר רב של שפות, על מנת להשתוות לידע של כמרים ופרופסורים שהשתתפו בשיעורים יחד איתה. בחיפושיה בתקופות שונות אחר עבודה, ובמיוחד בסוף שנות השישים, היא נשלחה לעבוד בהוראה בעיירות פיתוח, למרות שהתגוררה בירושלים, כחלק ממערכת מבנית של סגרגציה עדתית שהחלה לאבד מכוחה רק אחרי המרד של הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים.

בקרנבל הזהויות האוניברסיטאי סרי עזרה לפרופסורים שונים בעבודות המחקר שלהם, באיתור וסימון דיאלקטים יהודים-ערבים בקהילות מזרחיות כמו היישוב התימני בראש העין. אך ככל שניסתה לסיים את עבודת המחקר שלה, בקעה בתוכה יצירתיות בלשנית שהתנגדה לכתיבה האקדמית. בשלב אחרון, כשביקשה לחזור בתחילת שנות השבעים לאוניברסיטה, נדחתה בקשתה למלגה. מחקרה בנושא נשות ראש העין, על הקשר שבין השפה והמעמד, הזכיר לה סיפור, אגדה וחוויה ושם היא התיישבה לכתוב את הטיוטה הראשונה לסיפור "הקריעה" שאחר כך הביא לפרסומה בציבור הרחב.

שני יסודות (אוטו)ביוגרפיים חברתיים השפיעו על יצירתה: מצד אחד, אמה הייתה חסרת השכלה והביאה 18 ילדים לעולם. סרי רצתה להעצים ולדובב את האישה התימנייה והנשים המזרחיות בכלל. היא מספרת כי כתבה את השירים לאמה ופחדה כי היא תחשוב שהיא עושה ממנה צחוק כשתיתן לה את הספר. היא הרגישה שהיא כותבת את השירים לנשים כמו אמה, שאין להן קול ושלא יכלו לדבר בעד עצמן. היא אף מתארת את אמה כמשוררת הראשונה שהכירה. בתימן, הנשים נהגו לשיר על הבעיות והרגשות מתוך עולמן. הן בנו משפטים וחזרו עליהן והמציאו שורות תוך כדי ביצוע מטלות הבית. רק כשהגיעו לישראל, אומרת ברכה סרי, אִמה השתתקה לפתע. באופן רעיוני, ברכה סרי מתווכחת עם תפיסת האישה התימניה כ"פרימיטיבית". היא מכנה אותה בשם עצם – שהוא סוג של מילה חדשה – התכה של שני יסודות (טבע ופרימיטיביות) כחלק ממבט פוסטקולוניאלי שמפרק את המבט המוגזע אליו: פרימיטבעית. במושג זה היא יוצקת את תנועת החזרה לטבע, ביחד עם התנגדות לתהליך הדה-הומניזציה שעברו המזרחים בישראל בכלל והאישה המזרחית בפרט. היא מוציאה את האישה המזרחית, מעמידה אותה חזרה בתוך הציר ההיסטורי ומבטלת את הגיניאולוגיה ההיררכית של התרבויות, שנעה על ציר של מעבר מחברה פרימיטיבית למודרנית.

בנוסף, שירתה של ברכה מנפצת את המושגים הבינאריים טבע-תרבות, פרימיטיבית-מודרנית, תימן-ישראל, מזרח-מערב, על ידי יצירת היבריד ומודוסים פואטים חדשניים. בספר השירה "שבעים שירי שוטטות", למשל, היא יוצרת מבנה של עשרה שערים מיסטיים בעלי שבעה שירים כל אחד, כחלק מהתכתבות עם רצפי שפה וזיכרון שנולדו עוד בחברה הדתית בתימן. בו בזמן השירים מכילים עמדה פמיניסטית מוצקה המעמידה את צרכי האישה ויכולותיה במרכז, ולא את היישות האלוהית.

bracha4

מצד שני, ברכה סרי אימצה את העמדה הפוליטית של אביה יוסף סרי, מראשי הקהילה בצנעא בתימן ומהפכן. סביה ואביה נמנו עם חסידיו של  דור-דיעה – תנועת ההשכלה בתימן, שנוסדה עוד בתקופה העות'מאנית. תנועת דור-דעה דגלה בהרחבת תחומי הלימוד (שהצטמצמו עד כה ללימודי דת), בהקניית השכלה גם לנשים וברפורמה דתית. אביה היה ממייסדי לימודי חול לנערים וממקימי בית-הספר הראשון לבנות שיצא נגד לימודי המיסטיקה והקבלה. בתכניה המהפכניים, תנועת דור-דיעה היוותה איום הן על מוסדות הקהילה היהודית והן על הממשל המוסלמי, ונתקלה בהתנגדות נמרצת. כדי להצר צעדיה התארגנה התארגנה תנועת התנגדות חזקה, שמנתה את רוב אנשי הקהילה אשר כינו את עצמם "עיגשים" (עקשים, קנאים). המחלוקת בין שני קבוצות אלו הייתה גם קשורה למחלוקת בין קבוצת הבלאדים – הכפריים (מהם יצאו העיקשים), לבין קבוצת השמים – העירוניים (מהם יצאו דור-דעה). בעוד שהראשונים אימצו את הלכות שולחן ערוך, האחרונים ביקשו להיצמד להלכות הרמב"ם. בעוד שהראשונים האמינו בקבלה, האחרונים דחו את המסורת הקבלית.

התכנים המהפכניים של תנועת דור-דיעה, שבישרו מעין רוח השכלה פמיניסטית-יהודית-תימנית, סימנו אי רציפות היסטורית, מתודולוגית ואפיסטימולוגית בשורשי הדימיון "המערבי" של הפמיניזם הליברלי האשכנזי בישראל. בניגוד לדימיון הזה, הפמיניזם בישראל לא החל כהתכתבות עם המערב, משום שהפמיניזם המזרחי צמח מתוך רצפי זכרון ושפה שהחלו עוד במדינות ערב. במקרה זה הקהילה היהודית בתימן.

הרוח המהפכנית של תנועת דור-דעה נמזגה ביצירתה של סרי. המחזה שעיבדה מתוך הסיפור "הקריעה" הפך ליצירה דרמטית ממעלה ראשונה. סרי הקימה עליה את הקהילה התימנית, שהתנגדה לרוח השינוי ובשורת הפמיניזם המזרחי של ברכה סרי – ככזה שהציב את צרכי האישה המזרחית והתקבלותה בחברה במרכז מבלי להפוך אותה לחפץ או לאובייקט פאסיבי. כך נמתח ציר מקביל לדרך בה הקהילה התימנית התנגדה ופחדה מרוח השינוי והתקווה שהביא אביה של סרי בייסוד בית הספר לבנות. "הקריעה" העמיד את סרי כאחת המחזאיות התימניות והמזרחיות הראשונות. ברכה עמדה לפני תקופתה, וביקשה שלא להיות "מזרחית מחמד", כמו יוצרות אחרות. התהליך המשפחתי שבוטא בהיסטוריה של אביה שהביא את בשורת ההשכלה מחד-גיסא, ואמה שהייתה חסרת השכלה מאידך-גיסא, נוכס והפך ליצירה מורכבת שמיזגה את שני היסודות לכתיבה שאתגרה את המודלים הקיימים. בניגוד לדעת אביה, היא חזרה למיסטיקה היהודית, אך גם יצאה נגד הקהילה שלה, בדומה אליו. היא גם כתבה לנשים ממעמד מוחלש כאמה, למרות שזכתה להשכלה רחבה.

Seventy-Wandering-Poems-front

ספר השירה "שבעים שירי שוטטות" נכתב בתחילה בצורת עשר מגילות "געשה מרי-דור: שירי שוטטות בעשרה שערים". ברכה סרי אומרת על שמות הפסבדונים שבהן השתמשה כי "השמות 'מרי-דור' ו'דור-דיעה' מבטאים את הוקרתי לדור ההשכלה שהזכרתי קודם […] 'געשה', 'הר געש', 'גלית' – כמוני עצמי, בלתי צפויה, וכמו הגלים המסמלים את המחזוריות התמידית".

המגילות נכתבו על כשנים עשר דפים שהודבקו תחילה על ידי סרי ונכתבו בכתב ידה. לאחר מכן היא השתמשה בגלילי נייר חישוב על מנת לכתוב את מגילות השירה הללו. את המגילות היא עטפה בנייר צלופן אדום ולעיתים כחול. לעיתים היא תפרה שקיקים קטנים משאריות בד שמצאה מחוץ למפעלי בד בדרום תל אביב והניחה את המגילות בתוכן. היא חילקה ומכרה את שיריה למכרים ובאירועים. סרי מספרת על ההשראה למגילות כהשראה של הספרות התורנית מתוך מבט פמיניסטי מעָצים: "בהשראת מגילות רות ואסתר המקראיות ביקשתי ליצור את המגילה שלי, את תפילתי, התנ"ך שלי. קסמה לי צורת המגילה, שפתיחתה כמוה כחשיפה איטית. במקביל רציתי לצור צורה חדשה של קמע או … טמפון – חפץ סמלי אישי שניתן לשאתו בארנק". העשייה הפואטית ויצירת תנ"ך משלה, היא שבירת מסורות ארוכות ימים שהבדילו בין קודש לחול, ובתוך כך התכתבות עם תקופה של שחרור היררכיות דתיות, כחלק מאווירת שנות השישים.

הציונות אשר יסודותיה גבריים, מחולנים ואירופוצנטריים אמנם השתמשה במושגי היהדות – למשל השם "ציונות" עצמו אשר נשען על הערגה הרלגיוזית לציון – אך  שללה את היהודי הגלותי וזכרונו. צורת השירים בתוך "מגילות" יצרו רצף חדש הכולל חיבור תיאולוגי/ספרותי בין תחום השירה "הקאנונית" לבין תחום שירת בית הכנסת, ובעיקר העמיד במרכז הדימויים את האפיסטמולוגיה הפמיניסטית. המגילות נפתחות והופכות למיטונומיה לספרי הקודש אשר נמצאים בתוך פרוכת. כמו רצתה לומר שהקודש היהודי-ערבי אשר שָׁכַן בתוך בתי הכנסת ועבר השבעות של אלפי שנים לאלוהים, התחפצן ונדחק לשולי החברה. ברכה סרי השכילה לייצר סמליות דתית, הן בצורת מגילת ספר, הן בחומר הפשוט של הבד שהקיף את המגילה, ובמיוחד בעיצוב המחזורי של שערי השירה ותכניה. הצלופן האדום מסמל את המחזור של האישה, כחלק מהעלאת הסוד – היותה אישה – אל תוך פני התרבות בצורת שירה. היא בחרה בצלופן האדום כסמל ל"מחזור חודשי, קמע וטמפון". הקמע, ביחד עם המחזור של האישה והטמפון, סימן את המיניות, הפוריות, ובו בזמן את הנתיב הרוחני, אשר פילסה עטיפת שיריה של ברכה סרי כחלק מכוּליות יצירתה. בנוסף, המחזוריות של האישה הופכת בתוך המגילות אשר נכללות בתוכה, למרכיב מטריארכאלי אשר בתוכו מתנהל העולם כקופסא בתוך קופסא. זה סוג של התרסה מגדרית שתאפיין את הרוח הפמיניסטית המזרחית החלוצית של שירת ברכה סרי. היכולת להשתמש בחומרים פשוטים כגון שאריות בד, נייר חישוב, שהוא חלק מהתרבות העממית, לכתוב על נייר שירה ואף לאייר אותו באיורים המשאירים רושם עז של כוח, מתריסה על הדרך בה מיוצרת שירה בישראל.

ספרי השירה של סרי שבאו לאחר המגילות מיסדו את ההתרסה ואת המהפכנות בצורת ייצור ספרי השירה (שלוו גם בתוכן פואטי פורץ דרך), ולא ויתרו על המרכיב של הסמליות הדתית, הציר המגדרי והמחזורי. ברכה סרי מספרת על החומר שבו היא השתמשה כחיזוק הקשר האישי עם הקוראים שירצו להעלות על כתב משיריהם או דברים אחרים מהרהורי לבם. המחשבה על הענקת ביטוי לכתיבה ודיאלוג של הקורא מול הכותבת, מצביעה על רצונה לייצר שיח ציבורי, פוליטי ופואטי. לא רק לכתוב, אלא להעניק דף לבן וריק לקוראים על מנת שהם גם יכתבו, יתעצמו ואולי יצליחו להגיע לתהליך השחרור שאליו היא הגיעה.

Seventy-Wandering-Poems-back

הספר "שבעים שירי שוטטות", שבא לאחר המגילות והסדיר את השירים הללו לתוך מבנה ספרותי נהיר אחיד, החל למעשה את דרכה הפואטית של ברכה סרי. הספר יצא בהוצאה עצמית של המחברת. היא גם איירה את שער הספר בסימן מיסטי שיסמן מעתה את כל סדרת הוצאת "האור הגנוז" שייסדה. השירים, בהמשך ישיר למגילות געשה, נותנים ביטוי לעשרה מחזורים חודשיים בעלי נושאים מגוונים: שערי אהבה, שערי בושה, שערי חירות וכו'. ברכה סרי ספרה כי "'המחזורים חודשיים' [הם] עדות למחזוריות השלטת בכל. בעת כתיבת השירים חשתי ממש מחזוריות רגשית וגיליתי שיש קשר בין הכתיבה ובין המחזור החודשי שלי". הקשר בין המחזורים ההיסטוריים והמחזורים האוניברסליים לבין מיניות המשוררת ופוריותה היא סוג של הכלאה בין ההיסטוריה הנשית הרגשית לבין ההיסטוריה שהגברים היבנו ו"טיהרו" מתוך המסמנים הנשיים.

שם הספר "שבעים שירי שוטטות" הוא מסמן בעל מספר רב של מסומנים. ברכה סרי מכריזה כי שבעים שירי שוטטות: "מסמלים את החיפוש המתמיד ואת השוטטות ללא מטרה, שתוצאותיה אינן צפויות". ההדהוד למצב החברתי המהפכני הפוליטי שלפני שנות השמונים מתחייב מתוך כך, שכן הפנתרים השחורים נהגו לשוטט חסרי מעשה ברחובות ירושלים. מעשה השיטוט גרר אחריו את בוא השוטרים, ולא מעט מחסרי ההשכלה המזרחים מצאו את עצמם במוסדות לעבריינים צעירים. הסמל של השיטוט עבר תהליך של "מִזרוח". בו בזמן, השיטוט הוא גם הדהוד לתנועות המהפכניות בעולם שהגיעו מהכיוונים התרבותיים והחברתיים הרחבים יותר, קרי מרחב של חיפוש עצמי, חיפוש רוחני, חיפוש של שורשי המסורת, חיפוש של האישה אחרי שורשי דיכויה, שיטוט אחר מרחב אוטונומי של יצירה ועוד. מרחב השיטוט שוב מצטייר כמאבק חברתי ונפשי אשר חיצוני למשוררת וגם כמרחב פנימי. הסמל המאגי, המיסטי של "שבעים" שירי שוטטות, הוא גם כינון מחדש של זהות תרבותית שמבצעת ברכה סרי. זהות זו מכילה מידע שנאגר בעקבות ההתחקות אחר האלימות שהפעילה המדינה בהנכחת הזיכרון והנרטיב הלאומי. הסמל המיסטי "שבעים" מופיע במקורות יהודים שונים. סרי עוברת תהליך של הגירה וגלות, כסוג של חורבן קהילות יהודי המזרח והיא מייצרת שירה כסוג של מטפורות ודימויים רלגיוזיים המבקשים לשמר, העשיר ולחנך את החברה סביבה.

בריאיון לחניתה ברנד בזמן עריכת השירים לספר השירה מספרת ברכה סרי על המורכבות של כתיבה של אישה המזרחית וייצור מרחב פוליטי ספרותי. המיצוב שלה כסופרת ומשוררת מזרחית הותיר אותה בעמדה ספרותית ופוליטית מבודדת בחברה בישראל. היא הראתה כיצד הגבר המזרחי התקשה לחיות בשלום עם האישה המשכילה (והמשוררת) המזרחית. הגבר האשכנזי לא מסוגל היה לקבל אותה מחוץ לסטריאוטיפ. היא לא יכלה לפרסם את קולה בתוככי הממסד המזרחי משום שהם לא ביקשו להוציא את דברי המחאה החוצה. המשכילות המזרחיות לא היו מסוגלות להגיע למקצועות החופשיים ונדחו בידי הממסד ונותבו לעבודות בתור גננות ומורות בבתי ספר יסודיים. השירה שלה נתנה ביטוי מלא לסגרגציה ולדיכוי הכפול שהופעל עליה בייצור אוטונומיה פמיניסטית מזרחית, הן מצד הגבריות המזרחיות והן מצד הגבריות האשכנזיות.

סרי מספרת ליוכי בן-שלום על הדחייה בהתקבלות שיריה ובהחלטה להוציאם בהוצאה עצמית, כחלק מיציאה שלה מהמרחב הברור של הנשים המזרחיות שהרגישו את שיריה, למרחב האחר: "בקשיים נתקלתי דווקא מחוץ למסגרת בה חייתי – מו"לים ספקנים, עיתונות אדישה וביקורת צוננת… יחסם של אלה חיזק בי את ההרגשה שעלי לפרסם את שירי בעצמי" (1983).

מערכת התרבות בישראל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עברה שינוי, אך הערכים והעמדה הפוליטית הרחבה שהציעה ברכה סרי איימו על ההביטוס של יצרני הידע. היא הציעה מבט מעמדי (דיון בעוזרת הבית, באשה המזרחית, באלימות כנגד נשים), מבט רלגיוזי השואב ממסורות תימניות ויהודיות (המיסטיקה בסמלי הספר שבעים שירי שוטטות), שימוש בחומרים לא מקובלים כגון מגילות נייר חישוב, דיון במבט הסטריאוטיפי האשכנזי באישה המזרחית המשכילה בשל מראיה, צורתה, צורת דיבורה, קריאה להעצמה פמיניסטית מזרחית (למשל הפיכת הקינה של הכנת הסחוג להצעת עמדה חיובית עתידית על מעמד האישה) ועמידה בתפר שבין החברה האזרחית לבין המרכז הספרותי, מבלי לוותר על שימוש בכלים משותפים לעולמות אלה ביצירתה. בתוך המערכת הגברית של התרבות העברית, היצירה הפואטית הנשית נאלצה להמתין עד לקבלת ייצוג תרבותי הולם.

bracha1

(חלק ממאמר בכתובים שיופיע בספר על יצירתה של ברכה בעריכת הנרייט דהאן כלב)

התמונות לקוחות מברכה סרי והאור הגנוז, אתר המוקדש לחייה ויצירתה של סרי.

 *

אמריקה זה החופש הגדול / ברכה סרי

אמריקה בשבילי
זה החופש הגדול
לצעוד ברחוב ולא לזהות איש.
להתחבק עם אהובִי
במרכז ברקלי
ולא לחשוש מלשון הרע
ועין זדונה.
להתהלך ברחובות ברקלי
עם כובע מילדות בתימן
ושמלת אמי השחורה
או שמלת אבי הלבנה
ואיש לא מביט לאחור.
לרקוד ריקוד ברזילאי
עם בני תשחורת
בלי לבחון את סביבתי.
לברך אלוהים ואדם
ולדבר על המשיח
באותה נימה כמו פמיניזם
או השמאל החדש.
ואפשר להיות הכל בעת ובעונה אחת.

המאמר התפרסם לראשונה בארץ האמורי

אירוע חדש לגרילה תרבות בנצרת בחודש הבא:

קול קורא למשוררים, מוזיקאים ויוצרים
———————————————-
ביום ראשון ה-12.5, בשעה 16:00 מול בניין עיריית נצרת עילית, תתקיים הפגנה בגנות המדיניות המפלה של ראש העיר שמעון גפסו ושל מקבלי החלטות כדוגמתו — ובעד אינטגרציה וחד-קיום לכל האוכלוסיות! גרילה תרבות מזמינה אתכם – משוררים, זמרים, אמני מיצג – להצטרף להפגנה ולקרוא או לבצע את יצירתכם למען המטרה החשובה! המעוניינים להשתתף אנא הירשמו!

שמע פרק 2
עדי תשרי
29.04.2013

בימים אלו אני עובד עם עדי קיסר על אסופה ראשונה משירי ערספואטיקה. בקרוב תראו תוצאה מקסימה. אז בינתיים ישראל דדון ברוח נביאים:

המראה השחורה של בוקי נאה

בוקי נאה במועדון הדאנג'ן, 2010

לאחרונה התעוררה מחאה חדשה של פעילות פמיניסטיות כנגד סיורי הלילה של העיתונאי בוקי נאה שמציג את "הנערות העובדות" של דרום תל אביב. עיתונאי הפלילים המפורסם מציג לציבור את הנשים המוחלשות ביותר במדינה, אך לא עושה דבר מלבד להציג לנו מציאות ללא פיתרון – בדיוק כמו בסדרת המופת הבריטית

בפרק השני של העונה השנייה של הסדרה המצויינת "מראה שחורה" אנו עדים לעולם מסוייט שבו ויקטוריה, אישה שחורה, הופכת לחיה נרדפת בתוך ספארי של צופים עם אייפון. לצופים אסור לעזור לה. ובכל סיבוב של ביקור הצופים, נמחק לה הזיכרון. אנו מגלים שזהו העונש שלה, לחיות בתוך מסע בלתי אפשרי בעולם מסוייט שבו רודפים אותה, לצד העובדה שאף אחד לא עוזר לה.

הפרק, שנקרא "דב לבן", הופך את התענוג של ביקור בעולם לא מוסרי לאדישות טכנולוגית גיהנומית שלא ברא השטן. אף אחד לא מעיז לספר לה שזאת רק הצגה. היא לא יודעת את הסיבה האמיתית להימצאותה בתוך הספארי האנושי הזה. הסידרה הבריטית, אינה מגיעה בהפתעה לעולם של המאה עשרים ואחת. העולם שלנו הגיע לשיא של אדישות כלפי ציבורים שלמים. אנשים יעדיפו לתעד, מאשר להושיט יד ולעזור. העולם כולו מבויים, והאדם כבר אינו זוכר את העבר שלו ברוב הזמן, כמו ב"מופע של טרומן". האכזריות היא המשחק שמשחרר לאנשים את השטוזה, בדיוק כמו הלהיט של בני הנוער היום "משחקי הרעב" שבו אתה צריך להרוג בכדי לשרוד.

לא במקרה לפרק הספציפי הזה נבחרה אישה שחורה. הפרופיל המגדרי והגזעי שלה מצביע על הקושי הרב שחוות נשים שחורות בעולם זכרי ולבן. אך אל תלכו רחוק מדי לבריטניה שמזמן כבר החליטה להתמודד באומץ עם המגוון הרב גזעי של האוכלוסיה שלה, ואובדן ההגמוניה הלבנה. הפרק הספציפי הזה מלמד אותנו שבקלות מאוד אפשר להפוך סבל לתענוג רווחי. המרחק בין עוצמות הכאב הכי גדולות, לבין עוצמות הכייף הכי מענג, הוא כהרף עין, מצמוץ, תיק שנכפה עלינו על ידי מאכערים חסרי רגש ואנושיות.

קריאה נוספת: גברת מג'ונדרת || מה רע בסיורים של בוקי נאה באזורי זנות? האם הסיורים באזורי זנות מעוררים מודעות למצב הזונות או משפילים אותן? ומה עומד מאחורי התמיכה במיסוד הזנות? • וגם: מיתוס השוויון, שרוב הציבור הישראלי עדיין לא התפכח ממנו, משפיע על מעמד הנשים בארץ עד היום | צפי סער

לאחרונה התעוררה מחאה חדשה של פעילות פמיניסטיות כנגד סיורי הלילה של העיתונאי בוקי נאה ב"חצר האחורית של דרום תל אביב". המחאה הזאת מספרת לנו את הסיפור של "מראה שחורה" רק בתוך ההקשר הישראלי. הפעילות הפמיניסטיות החליטו לפתוח בקמפיין המכוון אל קהל הסיורים של נאה ובמהלכו הן יחלקו חומרי הסברה שיביאו את האמת מאחורי תעשיית הזנות והסחר בנשים.
צפו: קדימון מתוך "דב לבן" של מראה שחורה
ההפך מגאולה
בוקי נאה לא מתערב בסבל אלא רק הופך אותו לשואו. הוא לא מסביר כיצד החשפניות חשופות לאלימות בלתי פוסקת; או את המצוקות שהובילו את  הנשים לעבוד בזנות ואת המחיר הכבד; לא במקרה לא מעט מהן חיות בהתמכרות לא פוסקת לסמים, שתיה והרס עצמי. אל תהיו תמימים, זה מה שאני מבקש ממכם. בוקי נאה גוזר קופון על חיי הסבל של נשים רבות. הוא אינו מסביר לציבור הישראלי מדוע התרחבה תופעת הזנות, החשפנות ואת המחיר האינסופי, של חיי הנשים האלו. האם הוא בכלל מסוגל לספר את הסיפור של האישה העובדת בזנות? לדעתי הוא אינו יכול.
בוקי נאה מציג לציבור את הנשים המוחלשות ביותר, אלו שהממסד הישראלי מפנה להן את הגב. הוא משתמש בסלבריטאיות שלו בכדי להיטפל אליהן ולהציגן בפני מעמדות גבוהים יותר. הן חשופות ברחוב, חסרות הגנה מאלימות. הנשים שהוא מציג, בכדי להציג את שרשרת המזון האכזרית של הגבר הישראלי, לעיתים משתפות פעולה. אך אין כאן משא ומתן של שווים ושוות. הוא מנצל את חולשתן, בכדי להאכיל את הרעב של המשועממים והשבעים. במקום להביא מזור, רפואה והצלה, הוא עובר והולך הלאה והנשים נשארו באותו בור, כלואות וחסרות מוביליות חברתית ויוקרה.
מראה שחורה
מראה שחורה | cc: ויקיפדיה
הפרק של "מראה שחורה" לא הביא גאולה, בדיוק ההפך. ויקטוריה, גיבורת הפרק, לא יכולה לצאת מהמעגל. היא נסחרת כסחורה, כחפץ, ועוברת מצופה לצופה הן בטלוויזיה שמסריטה את מסלול הבריחה הבלתי אפשרי שלה והן בידי הצופים המתעדים אותה בכל רגע ולא מסייעים לה. היא למעשה איזה חיה נדירה ("דב לבן") שלא קיימת אצל האוכלוסיות השבעות והמשעממות והאטומות ביותר. סדרת הטלוויזיה הבריטית מבקשת מאיתנו להתעורר, כי במציאות אין פתרון. רק בתרבות אפשר להביט בסיוט ולהתעורר. הפעילות הפמיניסטיות שמעוררות אותנו לחשוב, הן הצדיקות, המלאכיות, הפרץ של אור בתוך התודעה המעוותת של הגבר. רק הן יוכלו להוביל אותנו לחברה צודקת יותר, כי הן לא מקבלות את המשוואה שהזונות יהיו למטה, והסקרנים שהולכים אחרי בוקי נאה ידרכו עליהן.

"וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה, וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה…" – סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ | ערס פואטיקה 3

עדי קיסר פותחת את האירוע

עדי קיסר היא היוזמת של ערבי "ערס פואטיקה" (תוכלו לקרוא ביקורת תרבות שלה בקפה גיברלטר וגם בבלוג). שירה מלווה בחאפלה. לעתים יש חושבים שזו שירה מזרחית. אך בתור משתתף אני יכול להעיד שיש יותר סוגים וז'אנרים של שירה מאשר אחד. השירה מלווה במוזיקה, ריקודי בטן והמון אלכוהול. ובסוף רוקדים. הנה לקט מהופעותיי בערבי השירה הללו. מחר אנחה את אירוע השירה של איגוד כללי של סופרים בישראל

סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ

"70 מִינִים שֶׁל תְּמָרִים הָיוּ בְּבַגְדָד"
סִפְּרָה לִי סָבָתִי
וְהוֹסִיפָה "חֲבָל שֶׁעָזַבְנוּ,
שָׁם לֹא הָיוּ שָׂמִיִם תְּרוּפוֹת בָּאֹכֶל
שָׁם לֹא הָיוּ חָמָמָה
שָׁם לֹא הָיִינוּ אוֹכְלִים פָּרָה, וְהַקּוּבּוֹת הָיוּ מְלֵאוֹת בִּבְשַׂר כֶּבֶשׂ"

וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה,
וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה,
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחַיַי הֵם חֲתִיכַת חֲשֵׁכָה שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה
הַתְּלוּיָה
עַל וַו, סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ שֶׁל סָבָתִי.

 

השיר "סיפור אור ירח" התפרסם בספר "שירה בין שמואלוף לבין חזז" (תל אביב: הוצאת ירון גולן, 2006 –

תודה לעדי קיסר על חאפלת השירה וליעל ברנט על הצילום.

"ערב שירה אשדודית במרחב של סמי שלום שטרית" כחלק מערב "ערס פואטיקה 2" ב"א-לה רמפה", ת"א 6.2.13

עֶרֶב שִׁירָה אַשְׁדּוֹדִית, בַּמֶּרְחָב שֶׁל סמי שָׁלוֹם שִׁטְרִית

"אִי אֶפְשָׁר לִלְמֹד לִקְרֹא שִׁירָה
אֵבֶל שִׁירָה יְכוֹלָה לְלַמֵּד אוֹתְךָ לְהַקְשִׁיב…".

בִּשְׁכוּנָה תֵּימָנִית, בֵּין בָּתֵּי הַבָּאוּהָאוּס, עֲשִׁירִים הִתְחַדְּשׁוּ אֶל מַעֲמָדָם,
בַּחֲנוּת סְפָרִים קְפוּאָה, שֶׁסָּלְלָה כְּבִישׁ עַרְבִיהוּדִי, הִתְחַבַּרְתִּי בְּחַשְׁמַל הָעָרָק,
עֵת שִׁירָה מִזְרָחִית דִּבְּרָה עַל זֶהוּת,
עֵט זֶהוּת מִזְרָחִית כָּתְבָה שִׁירָה,
וּמַחְשְׁבוֹתַי בָּרְחוּ אֵל תָּמִיר, שֶׁתָּמִיד הָיָה מְאֻבָּק בַּהַשְׂכָּלָה,
וְהִתְמַכֵּר, בַּנָּוֶה לְלֹא צדק לַהֶרוֹאִין "צִיּוֹנִי-אשכנזי"
וּבְעֶזְרַת אוזלת הַיָּד שֶׁל הַמֶּמְשָׁלָה, הוּא אָסַף מַבְּטֵי פַּחִיּוֹת,
לְעֶגְלַת סוּפֶּרְמַרְקֶט שֶׁל חֲרָטוֹת.
וְיָדַעְתִּי שֶׁלֹּ אֹכָל יוֹתֵר לָשֶׁבֶת אִתּוֹ, כְּמוֹ דֶּרְוִישׁ יָרוק, חָסֵר מעמד,
וְלִהְיוֹת עֶבֶד לְחֻרְשַׁת הַהַשְׁתָּקָה,
זְרָעַי לֹא הָיוּ מוּכָנִים לִגְדֹּל יוֹתֵר בְּאַדְמַת הַהַשְׁפָּלָה.

"בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" ב"ערס פואטיקה 1" בזבולון 10, ת"א, 5.1.13 

בלוז שחור תלוי על עץ תלוש

בכה בלוז שחור,

על שבזבזת את כל כל האמת, החסד והחמלה

ואל תפחד להתדרדר

לבלוז של שנאה טהורה.

תתעורר בלוז שחור

מה מדברים מאחוריךְ?

בכה

בִּפְנֵי אחוריךָ.

בכה בלוז שחור

אף אחד לא מת מלבכות,

ומי בכלל רוצה לחיות ללא בכי?

בכה ואל תפחד לחצות לבבות.

בכה כהה, בכה

לילה בלי לילה

בוקר בלי בוקר

כהה, בכה כהה.

זוכר שהיו הבטחות לעתיד?

אבל מי הבטיח למי?

מה הובטח, חסד, אמת?

באמת?!

בלוז שחור נגן בנו אכזבות

מפוחית תבכה שקרים

אקורד זכרונות אסורים

סולו ניגון המושתקים.

בלוז שחור נגן בהלוויות

בלוז שחור, שאל שאלות,

ולא, אל תאמין לתשובות

בלוז שחור נגן כמו המקוננות.

בכה בהתפרצויות,

בניסתרות,

בגלויות,

בקול שני על מה שהתחמק בסימטאות.

בלוז שחור בכה גם במילה

את שקר הזריחה

נגן גם באפילה ללא תפילה

חשיכה כה ריקה.

ערספואטיקה מציגה

cc: flickr christmas and counting By torbakhopper
cc: flickr christmas and counting By torbakhopper

זהו קטע מתוך סרט (בהכנה) של היוצרת נעמית מור-חיים שליוותה את גרילה תרבות במאבקים שונים.

את גרילה תרבות הקמנו בכדי לייצר סולידריות בין משוררות ובין מאבקים חברתיים. התנועה הצליחה ושמרה על מסורת של פעולה חברתית. בסרט תוכלו להיחשף בפעם הראשונה למבט מלמעלה על המאבק הפואטי. תנועו בין העלאת אנרגיות טובות בירושלים מול שטייניץ ויחימוביץ, הופעה במאהל רוטשילד כבר בתחילתו ופעולה של קריאת עמלות חתרנית בתוך הבנקים ועוד.

ערספואטיקה מציגה: ערב שירה אשדודית במרחב של סמי שלום שיטרית

מקריא את "ערב שירה אשדודית במרחב של סמי שלום שטרית" כחלק מערב "ערס פואטיקה 2" ב"א-לה רמפה", ת"א 6.2.13. הוידאו המצויין: יעל ברנט

sschetrit20081

עֶרֶב שִׁירָה אַשְׁדּוֹדִית, בַּמֶּרְחָב שֶׁל סמי שָׁלוֹם שִׁטְרִית

"אִי אֶפְשָׁר לִלְמֹד לִקְרֹא שִׁירָה
אֵבֶל שִׁירָה יְכוֹלָה לְלַמֵּד אוֹתְךָ לְהַקְשִׁיב…".

בִּשְׁכוּנָה תֵּימָנִית, בֵּין בָּתֵּי הַבָּאוּהָאוּס, עֲשִׁירִים הִתְחַדְּשׁוּ אֶל מַעֲמָדָם,
בַּחֲנוּת סְפָרִים קְפוּאָה, שֶׁסָּלְלָה כְּבִישׁ עַרְבִיהוּדִי, הִתְחַבַּרְתִּי בְּחַשְׁמַל הָעָרָק,
עֵת שִׁירָה מִזְרָחִית דִּבְּרָה עַל זֶהוּת,
עֵט זֶהוּת מִזְרָחִית כָּתְבָה שִׁירָה,
וּמַחְשְׁבוֹתַי בָּרְחוּ אֵל תָּמִיר, שֶׁתָּמִיד הָיָה מְאֻבָּק בַּהַשְׂכָּלָה,
וְהִתְמַכֵּר, בַּנָּוֶה לְלֹא צדק לַהֶרוֹאִין "צִיּוֹנִי-אשכנזי"
וּבְעֶזְרַת אוזלת הַיָּד שֶׁל הַמֶּמְשָׁלָה, הוּא אָסַף מַבְּטֵי פַּחִיּוֹת,
לְעֶגְלַת סוּפֶּרְמַרְקֶט שֶׁל חֲרָטוֹת.
וְיָדַעְתִּי שֶׁלֹּ אֹכָל יוֹתֵר לָשֶׁבֶת אִתּוֹ, כְּמוֹ דֶּרְוִישׁ יָרוק, חָסֵר מעמד,
וְלִהְיוֹת עֶבֶד לְחֻרְשַׁת הַהַשְׁתָּקָה,
זְרָעַי לֹא הָיוּ מוּכָנִים לִגְדֹּל יוֹתֵר בְּאַדְמַת הַהַשְׁפָּלָה.

מה דעתכם/ן על הקבוצה הכי חברתית שקמה בשירה הישראלית?

הפוסט פורסם לראשונה באתר המחאה הראשי