משורר תל אביבי? ראיון של בן אברהמי עימי בכתב "דעת פרת"

Naked alter cc: flickr By www.ruffrootcreative.com
Naked alter cc: flickr By http://www.ruffrootcreative.com

קראו את הראיון שערך עימי בן אברהמי, לכתב העת "דעת פרת" שנפתח במילים הללו: מתי שמואלוף, מהפכן תל אביבי, וחברתי, לא ברור באיזה סדר. מיושבי סלון מזל, משורר ופילוסוף או כפי שהוא מעיד על עצמו: "עורך אסופה נגד המלחמה באיראן, מכין ארונות קבורה, מאמן את המקוננות, מייבא שימורים למכירה עצמאית, אוגר צבע אדום לכותרות העיתונים, ובעיקר מתחמש". 

 

הראיון ראה אור בגיליון תל אביב – #12 של דעת פרת, כתב עת ליצירה צעירה, יהודית-ציונית-ישראלית מתחדשת. פייסבוק. להורדה

כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא: על ספרו הרביעי של ענר שלו

תמונת הספר מבוקנט
"הספר בנוי מ-273 קטעי יומן אישיים, שמתוכם אנו מנסים להבין את העמדה, המרחב והעולם של הדובר." תמונת הספר מבוקנט

אמא, ענר שלו, הוצאת זמורה ביתן, תל-אביב, 273 עמודים.

נשאר בפרטי

ענר שלו, בספרו הרביעי, עוקב אחר כל רישומי הנפש, בעקבות מות אימו. הוא מסיר את המסיכה מעל מסכת טקסי האבלות. הוא אינו מוכן לקבל כמובן מאליו את המוות והשיירים שלו בגוף, ובמחשבה. למשל כששואלים אותו "איך אפשר לעזור?" הוא עונה "מה יותר מקומם, ההנחה שאפשר? / שאי אפשר? //" (עמוד 71).

הספר בנוי מ-273 קטעי יומן אישיים, שמתוכם אנו מנסים להבין את העמדה, המרחב והעולם של הדובר. בהיעדר סיפור עלילה גדול, אנו נותרים עם יומן יומיומי שהפך לספר פרוזה. לעיתים היומן אכן מצדיק את כניסתו לתוך המרחב הציבורי. אך יש רגעים שההקשר הרחב לא נוצר ואנו נותרים בתוך העתק מציאות, שלא מייצר דחיפות וחשיבות אמנותית. למשל, מעמוד 71 עד עמוד 88 אנו מקבלים רצף של הודעות שקיבל מקרוביו. אך מה אנחנו כקוראים אמורים לעשות עימם? עודד וולקשטיין שאמון על עריכת הספר, היה צריך לעמוד מול הכותב.

הקריאה בספר קשה. התחושות שלי היו אמביוולנטיות. מצד אחד הרגשתי שהספר אכן מפרק את המוסכמה ולכן, מותר לו להישאר בתחום האישי. ההקשרים החסרים, נוצרו בתוכי כקורא ונהניתי לפרוץ לתוך עולם זר ולהרגיש את כל הסודות הכי כמוסים. מצד שני יש רגעים שהתאכזבתי שהספר לא הביא להקשר רחב יותר. יש ציפייה מאמנות להתרחב מתוך האישי אל תוך החברתי. הרי מדובר בקיבוץ כנרת, ויש לו היסטוריה לא פשוטה כלפי אוכלוסיות אחרות. היכן אימו של הכותב מצוייה ביחס להיסטוריה הזאת? כאן, אני מצר על כך שהכותב השאיר את מלאכה זאת בידי. דווקא תומר גרדי בספרו האחרון "אבן, נייר" השכיל לקחת את הקיבוץ שבו גדל ולצאת לתוך היסטוריה חברתית ופוליטית.

הביקורת התפרסמה בקצרה בתרבות ישראל היום

צדק: למנות מזרחי לבית המשפט העליון

במקום להישאר עם אותו דימוי ישן וסטריאוטיפי לגבי המזרחים עלינו להתערב בהיסטוריה ולדאוג לייצוג ראוי של כל האוכלוסיות במערכות השונות (צילום מסך מתוך "צ'ארלי וחצי")

במקום להישאר עם אותו דימוי ישן וסטריאוטיפי לגבי המזרחים עלינו להתערב בהיסטוריה ולדאוג לייצוג ראוי של כל האוכלוסיות במערכות השונות (צילום מסך מתוך "צ'ארלי וחצי")

הוועדה לבחירת שופטים היתה אמורה לבחור השבוע שופטים חדשים לבית המשפט העליון. אך אין בשמות המוצעים שום שופט מזרחי. האם זו לא פגיעה בעקרון השוויון החוקתי? האם כך לא משאירים ציבור שלם מנוכר? המשך קריאת הפוסט "צדק: למנות מזרחי לבית המשפט העליון"

המסע שלי לשירה המזרחית

המסע שלי לשירה המזרחית | שרה מלול

"אפשרות שלישית לשירה" הינו ספר ראשון מסוגו, המבקש להתחקות אחר עקרונות הפואטיקה של השירה המזרחית. במקום המושגים השגורים "זהות" "הגירה", "מחאה", הוא מציע פרספקטיבה חדשנית והגדרה חדשה לשירה המזרחית, כשירה שממוקמת "בין לבין": בין קוי הדיכוטומיה המגדירים יהודים וערבים, שמאל וימין, עשירים ועניים, נשים וגברים – על קוי התפר של ההוויה הישראלית המורכבת ורבת הפנים. שרה מלול מביאה את רשמי המפגש שלה עם הספר.

המשך קריאת הפוסט "המסע שלי לשירה המזרחית"

אמנות המהפכה | נטלי לוין

המחאה נכנסת למוזיאון. צילום דפנה טלמון The protest is getting insdie the museum cc: By dafna talmon - flickr
המחאה נכנסת למוזיאון. צילום דפנה טלמון The protest is getting insdie the museum cc: By dafna talmon – flickr

נטלי לוין, עורכת מגזין האמנות "החדש והרע" מחברת בין המחאה לבין עולם האמנות בשלוש דרכים: א. היא חוברת לאמן אריאל קליינר בכדי להציב את הגיליוטינה במעברת רוטשילד; ב. היא מתארת את החוויות שלה מדיון עממי שנערך אל מול ובתוך מוזיאון תל אביב; ג. היא מביאה לנו חלק מהמניפסט "הבעד" שכתב קלאוס אולדנבורג בשנת 1961. מתוך כך אפשר לראות כיצד הגליוטינה כבר רמזה על העומד לבוא בספֵירה החברתית וכיצד עולם האמנות לא ערוך בישראל עדיין למחאות עממיות. המשך קריאת הפוסט "אמנות המהפכה | נטלי לוין"

אלף מכתבים אכתוב לך אהובתי

מחזה בתמונות. משתתפים: מתי, דינה פוליאק היחידה לפניות ותלונות הציבור, משרד הביטחון, טל':   03-6975540, פקס: 03-6976711

המשך קריאת הפוסט "אלף מכתבים אכתוב לך אהובתי"

פה ושם בארץ פלסטין

"אם בבילעין על בג"ץ מצפצפים / אל תתפלא, זה שלטון של חיילים / מי שמפגין, הופך מיד להיות אסיר / ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר // אם להפציץ אזרחים זה כבר מותר, / אל תשתומם, הכיבוש שונא מוסר/ מי שימחה, שמו יוכפש בכל העיר, ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר// אם השופט ישלח אותי לקלאבוש, / אל תתפלא, זה טבעו של הכיבוש/ אך אם תחריש, מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבוד כבר לא יהיה מי שישיר אז- / לא נפסיק לשיר…//" (שלושה בתים מתוך השיר "לא נפסיק לשיר". לעיתים השיר מושר בסוף ההפגנה).

בבוקר שותים קפה בת"א. החשבון משולם בתלושים שקיבלתי מצ'יקי  בקפה "אלכסנדריה" ברחוב יהודה הלוי. זו פינת חמד. אך אין לה שום קשר לאלכסנדריה במצרים, או כפי שהיא נקראת בשם המקומיים "קסנדרייה". אלכסנדרייה הזכירה לי, בטיולי האחרון למצרים, דווקא עיר הולדתי את חיפה, עם מגל המפרץ והבניה הגבוהה ליד הים. אהבתי במיוחד את הביקור בספריה החדשה של אלכסנדרייה שיש בה אלמנט נקבי, בשל אי רצונה להגיע לשחקים כמו בניין האוניברסיטה של חיפה שזרוק על גבעת דניה ככובש. יוצאים לרחוב יהודה-הלוי. אין שום קשר בין המסמן למסומן – אין מאחורי יהודה הלוי שום כמיהה אמיתית למזרח, בדיוק ההפך, יש כמיהה לא ברורה למערב. אבל דווקא נחמד פה במזרח התיכון סטייל תל-אביב. ואני לא חושב בינתיים על מה שקורה שעה וקצת מפה במדינת המתנחלים. אני משתלב באווירה המקומית. ומוצא את עצמי נופל בסטריאוטיפים המרחפים מעל הקלסר של הכתיבה. כך תל אביב ההגמונית הופכת אצלי לשק אגרוף ציני. אבל אני לא נכנע, אולי בגלל שאני חיפאי שאף פעם לא מצא לעצמו בית בין תל-אביב לבין יפו.

מטרת הנסיעה היא הצטרפותי לפעילות ופעילי שייח' ג'ארח ביום פעילות משולש. נוסע לבית צפאפה ומשם לשער שכם, לרדת בתהלוכה סגנונית לכיוון היעד הסופי – ההפגנה בשכונת שייח' ג'ארח. רוב הפעילים והפעילות יישארו אנונימיים בכדי לשמור על זהותם. דווקא בעידן הטוויטר, הפייסבוק, הבאז לא הכול צריך להיכתב. במיוחד בזמן של מאבק כל כך קשה נגד ממסד כוחני ומנגנוני דיכוי עיקשים ומסורבלים.

הרחוב הקטן סביב "בית הדבש" זרוע תרמילי רובה, סילוואן 27.6. צילום: מגד גוזני / אקטיבסטילס

המשך קריאת הפוסט "פה ושם בארץ פלסטין"