מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

עיניים רעבות: פואטיקה של מלך | ‎אילן ברקוביץ'

ג"ימס לברון

א. אפילו לא הייתי אמור להיות כאן

רגעים אחדים לאחר שקבוצת הכדורסל של מיאמי היט זכתה באליפות הנ.ב.א, ליגת הכדורסל של ארצות הברית, בפעם השנייה ברציפות, אחרי שגברה בסדרה הירואית על קבוצת הכדורסל סאן אנטוניו ספרס בשיעור של ארבעה ניצחונות לעומת שלושה, ניצב ה-MVP של הסדרה; של העונה ואחד הכדורסלנים הגדולים ביותר ששיחקו אתהמשחק לתולדותיו, לברון ג'יימס, לראיון מול המצלמות. כשכובע האליפות לראשו והזיעה ניגרת מכל מילימטר בגופו וקעקועיו אמר "המלך", לפי שכך הוא מכונה ברבים, את המשפט האלמותי הבא: "אני לברון ג'יימס מאקרון, אוהיו, אפילו לא הייתי אמור להיות כאן", ובאנגלית:

I`m Labron James from Akron Ohio. I`m not even supposed to be here.

עיתונאים שצפו בראיון אמרו כי זה משפט שאף יחצ"ן מדופלם לא היה יכול לנסח טוב יותר והם צדקו. ג'יימס נשא דברי אמת. המלך אמר את דברו. אבל מה הוא בעצם אמר? אקרון היא עיר תעשייה מרכזית במדינת אוהיו, השוכנת במזרח המערב התיכון של ארצות הברית. בעבר נהגו תושביה לכנותה "בירת הגומי העולמית" על שום מוצרי הגומי שהיא הייתה מייצרת וכיום היא נחשבת לעיר הייטק מובילה. על פי מה שסופר על חייו של לברון ג'יימס הם לא היו קלים כלל ועיקר, ועתידו כשחקן כדורסל אגדי כלל לא ניצפה בילדותו. בחייו הבוגרים הוא שיחק שבע שנים בקבוצת הכדורסל של קליבלנד, עיר נוספת במדינתאוהיו, קליבלנד קאבלירס, ולא הצליח לזכות באליפות הנ.ב.א. המעבר שלו לקבוצת הכדורסל של מיאמי התקבל בכעס רב וקנאי מצד אוהדי קליבלנד, עד כדי כך שהם שרפו חולצות עם דמותו שהתנוססה עליהן בעבר בגאון כאות מחאה וסלידה מצעדו. מה פירוש ההכרזה שלו "אפילו לא הייתי אמור להיות כאן"? איפה זה כאן? במיאמי? העיר שמוגדרת בערך על שמה בויקיפדיה כ"עיר עולם" ומהווה מרכז תרבותי גדול? מה המשמעות של המעבר מאקרון, אוהיו, למיאמי, פלורידה? האם זה מעבר מן השוליים של ארה"ב אל המרכז? קרוב לוודאי שכן, ושלכך התכוון לברון בדבריו.

במהלך השנתיים האחרונות צפיתי בלא מעט מביצועיו הספורטיביים האלוהיים של השחקן הזה ועקבתי אחר דמותו ואחר כוח הרצון האדיר שלו לעמוד בפרץ הביקורת וללכתבדרכו שלו עד אל הניצחון. במיוחד הרשימו אותי התעופפויותיו להטבעות במהלך משחקיםלא בהכרח על שום ההטבעות – מהלכים שכיחים יחסית בליגת הכדורסל הטובה בעולם – אלא על שום התנהגותו לאחריהן: התייצבות איתנה מול הקהל; עמידת זקיף; יציבה בטוחה ומבט חודר. זו דרכו של אלוף, שצמח מאשפתות, כאומר: תראו אותי! אני כאן על אפכם ועל חמתכם!

ב. שיח פאנק מזרח-תיכוני

במעבר חד, לכאורה, מן המקום הזה, אנו עוברים אל שירו המזרח-תיכוני של המשורר ולוחם הגרילה, מתי שמואלוף, "מי רוצח את הילדה במחסום וללא משפט", המופיע בספר שיריו החדש, הרביעי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (2013, הוצאת נהר ספרים, עמ' 18). הנה הוא לפנינו:

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט / מתי שמואלוף

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן
אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי
מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי
וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוֹפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקוֹפְצוֹת לְדַאנְק*
אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַלגָּלוּת הַפַּאנְק.

*מונח בכדורסל – הטְבעת הכדור בתוך הסל.

לאחרונה כתבתי כאן (מדור "עינים רעבות" בפייסבוק. הערה שלי מ.ש) במסגרת המדור על שיר כדורסל של רוני סומק מתוך ספר שיריו החדש, "כוח סוס" (הוצאת זמורה-ביתן). קשה אולי להגדיר את השירשלהלן כשיר כדורסל טיפוסי אך כדאי לקרוא אותו בתשומת לב רבה.

תרבות הפאנק היאתת-תרבות אשר צמחה סביב מוזיקת הפאנק-רוק בארה"ב בשלהי שנות השבעים של המאהשעברה והיא מייצגת "מחאה חברתית נגד המימסד, חברות התקליטים ואופן פעולתם,נגד הזרם המרכזי בחברה המערבית ונגד הנורמות המקובלות של החברה המערבית" (מתוך הערך "פאנק" בויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית). משמעות המילה Punk באנגלית היא פרחח, אדם או דבר נחות וחסרערך. אחת מסיסמאות התנועה הרווחות ביותר הינה Bomb The Mall ("הפציצו את הקניון") ופנקיסטים נוהגים ללבוש חולצות עם האות A מוטבעת עליהן כסמל לאנרכיה שהם דוגלים בה (שם).

שמואלוף המשורר, כמעט כמו לברון ג'יימס המלך, שכחלק מחגיגות הזכייה של קבוצתו באליפות הופיע כראפר במועדון לילה במיאמי, בעצם אומר לנו בשירו שהוא בכלל לא היה אמור להיות כאן או להיפך, שהוא רוצה לחזור (לשורת השיר) בתנאי שלא נעצום עיניים לנוכח המציאות הקשה שמסביבנו: רצח ילדה במחסום הוא לאו דווקא רצח מוחשי. זהו מוות רוחני. ומאין לאין רוצה הילדה להגיע? והמשורר? הוא לא מוצא את הדרך אל ביתו. האירוויזיון זר לו. השפה זרה, מרוקנת מתוכן ממשי כי באמת "בגביע אירופה לאלופות אין משוררות שקופצות לדאנק". השפה היא מחסום שמסתיר מפנינו את המציאות על עוולותיה. בעצם זהו שיר הטבעה.

הטור התפרסם לראשונה אצל אילן ברקוביץ | כל הפרטים על הספר בדף הרשמי שלו | ראיון מקיף של נטע הלפרין בישראל היום

youtube http://www.youtube.com/watch?v=n6VbQgVFp2Q&w=450&h=315%5D

"האסון מתחיל בארוחת עסקים" מחכה רק לך

מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות |
מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות

טוב, בשורה אחת טובה לכל מנוי/ות האתר. ספר השירה הרביעי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים ניתן לרכישה באתר ההוצאה "נהר ספרים". את הספר כתבתי בשלוש שנים האחרונות, כניסיון להיחלץ מהזעם ולהגיע יותר לצד ההומוריסטי של חיינו בקולוניה. את התהליך התחלתי כשהייתי כחוקר באקדמיה והכרתי את צ'יקי ופתחנו את תנועת גרילה תרבות.  עזבתי קצת את הרצינות שאיפיינה את הספר הקודם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" שיצא גם הוא בהוצאת נהר ספרים. הספר הקודם הפך לספר קולי כחלק מהמהפכה של האי קאסט וגם שירים מתוכו הולחנו. בזכותו נסעתי לסדנת תרגום בברלין ושירי תורגמו באחד מהמאגר הבינלאומיים הגדולים של השירה.

הכרזתי ש"האסון מתחיל בארוחת עסקים" הוא ספר השירה הרביעי והאחרון שלי. ועצוב לי להיפרד ככה מעולם השירה. אבל אני כותב במרץ פרוזה שפורצת בי ומבקשת קהלים חדשים (בשנה הבאה ייראה אור ספר סיפוריי הראשון). את ספר השירה הרביעי ערך היוצר והמוציא לאור ראובן מירן, שעושה עבודת קודש בהוצאת "נהר ספרים" במיוחד בימים אלו שאפילו הוצאות גדולות מתקשות לשרוד.

יצא וראיינו אותי למדור הספרים של "מעמול: אתר הסטודנטים במכללת ספיר" אז תוכלו ליהנות מהתשובות שלי ל-12 שאלות ואולי תעלו על הוייב ותרגישו את השינוי שחל בי. דווקא "האסון מתחיל בארוחת עסקים" פרץ מעצמו, והביא לי הפתעות רבות, הספר למרות התוכן הלא פשוט, בשפה המצחיקה הצליח להביא לעצמו הן מענק יצירה מאקו"ם והן מקרן רבינוביץ לאומנויות בתל אביב. המענקים לספר, יידעו אותי שזה תינוקת לא רגילה. שיר הנושא של הספר כיכב באסופת המחאה שערך המשורר והמבקר אילן ברקוביץ' במדור תרבות וספרות "הארץ". העורך שלי החליט לשים את הדברים שנכתבו במבוא לאסופה על גב הספר:

"רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים 'משוררי מחאה' או 'משוררים חברתיים' אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעֶמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי 'האסון מתחיל בארוחת עסקים', כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המוּדעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר, מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים."

[אילן ברקוביץ', "הארץ", תרבות וספרות]

שירה היא כמו בדמינטון

אני חושב שבחודש הבא אעשה השקה ביחד עם מסיבת יום הולדת 41. אבל אני נרתע. אני מפחד מהמילים. מה יקרה לי ולהן כשהן יגלו שהספקתי לתת להן אוויר לנשימה. מה יקרה כשספרי השירה האחרים ירצו עוד אחים ואחיות. אני לא יודע מה יקרה אז. אני מקווה שאשרוד. בכל מקרה משוררים לאחרונה רק מתים, וקשה היה להיפרד מברכה סרי היקרה ז"ל ולפני כן משי אריה מזרחי ז"ל ועוד כותבת ולוחמת רדיקלית תקווה לוי ז"ל שעוד כתבה שירים ב"מאה שנים – מאה יוצרים" שערך סמי שלום שיטרית (ערך במיוחד בכדי להראות מאה שנים של יצירה מזרחית, אבל את הספר כנראה ששרי רז לא קראה).

מה נשאר מהחיים שלנו? בשביל מה אנחנו בכלל חיים אותם? בשביל מה לצאת מהמיטה בבוקר? את השאלות האלו המשוררים על עוניים, ודלותם מתקשים לענות, כשאין בכלל את הבשר הנחוץ לארוחה. אז במקום זה אנחנו דורשים ארוחה ומקווים לקבל. מקווה שתהנו מהספר וניפגש בהשקה, ומי שיכול שיעשה קופי פייסט למסך ותראו אם עמדתי במילה ולא כתבתי עוד ספר שירה. יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל בינתיים אעצור פה. מבטיח פוסטים עם טעימות וגם כמה שיותר להקריא משירי הספר החדש באירועים הבאים:

  • 11.6 הכנס הבינלאומי של איגוד הכללי של סופרים בישראל שייערך בכפר מראר
  • 13.6 גרילה תרבות עם להקת להקת
  • 14.6 בהשקת ספרה החדש של נעמה גרשי, ג'וז לוז
  • 18.6 בהשקה הירושלמית לאסופת ערס פואטיקה
  • 19.6 באירוע לזכרה של ברכה סרי בקטמונים בירושלים

צפו בי מקריא את "ישראל" הומאז' לאלן גינזברג ז"ל ב"ערס פואטיקה" מס' 4 בגן העיר

שבוע טוב!

נ.ב. תבדקו את ספרי השירה החדשים של יעקב ביטון ושל לורין מילק. שירה חזקה ביותר!

המגילה השישית: ראיון עם מחבר מגילת השואה פרופ' אביגדור שנאן

שואת יהודי אירופה היא חורבן שמסרב לכל פירוש או הסבר תיאולוגיים. אולם למרות זאת נתחברה לפני כשבע שנים "מגילת השואה" – טקסט שלראשונה מנסה לעגן את זכרון השואה בהקשר דתי-ליטורגי. בראיון למתי שמואלוף מספר מחבר המגילה פרופ' אביגדור שנאן: "התחושה היתה כאילו מישהו כותב את זה דרכי"

לאורך ההיסטוריה, עם ישראל הכיר דרך אחת עיקרית לזכור ולהעביר לדורות הבאים את האירועים המכוננים בעברו: טקסטים וטקסים הקשורים בהם. כך נשמר זיכרון יציאת מצרים בספר שמות ובהגדה של פסח, זיכרון נס פורים נשמר במגילת אסתר, ואילו זכר חורבן בית המקדש נשמר במגילת איכה ובקריאתה בבית הכנסת בט' באב. המאה העשרים ידעה את אחד האירועים הנוראים בהיסטוריה היהודית, אם לא הנורא מכולם – השמדת ששה מיליון מעם ישראל וחורבן רוב מניינה ובניינה של יהדות אירופה. אולם אירוע זה נותר עד כה כנוכח בתחום ההיסטוריה החילונית בלבד, כאשר אפילו יום זיכרון ואבל דתי מיוחד לא נקבע עבורו.

ייתכן שכך התגבשה ההתייחסות לנושא משום שהעובדה שהשואה התרחשה כוללת בתוכה מניה וביה שאלות קשות באשר להשגחה האלוהית. אולם לפני כשבע שנים עלתה יוזמה לכתוב טקסט-זיכרון ליטורגי גם עבור יום הזיכרון הישראלי לשואה, ובכך להציב את החורבן האחרון על הרצף המסורתי של הזיכרון הקולקטיבי היהודי. מי שחיבר את הטקסט, שזכה לשם "מגילת השואה", הוא פרופ' אביגדור שנאן מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. לרגל יום השואה שוחחנו עמו על המגילה, תוכנה ונסיבות כתיבתה.

"הכול התחיל מיוזמה של יהודי מקנדה, אלכס אייזן שמו, שחשב שאין ביטוי ליטורגי מתאים לאירועים הקשים של המאה העשרים", מספר שנאן. "הוא גייס כספים ופנה לרבנות הראשית – שדחתה אותו. הוא פנה לאוניברסיטת בר אילן אך הם לא האמינו בחזונו. לבסוף פנה לתנועה הקונסרבטיבית, שאימצה את הרעיון. הוקמה ועדה, שהייתי חבר בה, ובמהלך הדיון הועלתה ההצעה לפנות לסופר אהרון אפלפלד. אבל לא עלה בידו להציע טקסט מתאים, כי אף שהוא סופר מצויין, כותב שלא מבאי בית הכנסת היה מתקשה לכתוב את המגילה. בסוף קיבלתי על עצמי את הכתיבה".

איך עובדים על טקסט כזה?
"התהליך היה ארוך ומורכב. עבד עימי צוות של אנשי ספרות, תיאולוגים, היסטוריונים ומומחים לשפה, וכולם בדקו את הדברים. ועם זאת המגילה עצמה נכתבה תוך שש שעות, בסערת נפש, מבלי שהייתי מודע למה שיוצא. התחושה היתה כאילו מישהו כתב את זה דרכי. מבנה המגילה היה מוכתב מראש: שישה פרקים, במקביל לששה מיליונים שנכחדו בשואה. בהתאם למבנה זה המגילה כוללת מבוא, שלושה סיפורים, קינה וסיכום. הראשון שבסיפורים הוא סיפורו של עיתונאי גוי המתאר את החיים בגטו, השני של נערה יהודיה גרמניה בתוך מחנה עבודה, השלישי של יהודי פולני במחנה ריכוז. האֵימה גדלה מטקסט לטקסט והפחד מתעצם, עד לקינה. ועוד, אני לא מוכן לוותר ולהציע את הפתרונות השונים שהוצעו לשאלת מקומו של האלהים בשואה, כגון שאלוהים מת באושוויץ או שהשואה היא עונש על החילוניות והציונות".

אז מה התשובה שלך?
"התשובה שלי שלא נוכל להבין. נצטרך לחיות עם הידיעה האיומה הזאת. נדרש לחיות ללא תשובה. השאלה 'איפה היה אלוהים?' היא אחת השאלות הדתיות החשובות שחווה העולם היהודי לאחר השואה. השאלה הזאת מתבטאת בחוויות של הדמויות, שלמשל לא יודעות לשאול. אני יכול לתאר את זה כדומה לחוויה של איוב. הוא מנסה להבין מדוע אלוהים מתנהג אליו בצורה כל כך קשה. אבל הוא מחליט להמשיך. בהתחלה הוא מאשים את עצמו. ובסוף הוא משתתק. אתה צריך להבין שזאת השאלה התיאולוגית אולי הכי קשה. היכן היה אלוהים בשואה? אבל אינני יודע, איך ומדוע. ושוב אני חוזר שאיני מקבל עלי את התשובות הפשוטות של אלוהים מת, או אלוהים מעניש".

 "השכינה נתנה לי לכתוב"
הרבנות הראשית, כאמור, לא נענתה להצעה ליטול חלק בחיבורה של מגילת השואה. פרופ' שנאן מספר שגם היהדות האורתודוקסית בכלל לא גילתה עניין במגילה: "האורתודוקסים לא נכנסו לזה, משום שהגישה האורתודוקסית קצת מאובנת ולא מקבלת חידושים. ההתקבלות של המגילה היתה במסגרת התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית). המגילה הוצגה עם חזנים ומקהלה בקנדה. היא תורגמה לשפות שונות, ביניהן צרפתית, גרמנית, רוסית ואנגלית. זה גם מבוצע בישראל, אבל לא בכל בתי הכנסת המסורתיים. בכל מקרה ההצלחה הייתה יותר במסגרות של התנועה המסורתית, זה לא פרץ מחוץ לכך".

נתקלת בקריאות למגילה שחשת שהן שונות?
"לא היו קריאות חדשניות שהיממו אותי. לפעמים רבנים מתקשרים ומבקשים ממני הבהרות לגבי נושאים מסוימים. למשל, שואלים האם בכוונה הזכרתי תזמורת או רכבת בכל פרק ופרק. הרכבת של אושוויץ והתזמורת הם שני הלייטמוטיבים בטקסט. בנוסף, באנגליה כתבו אותה על מגילת קלף".

המגילה נכנסה לקאנון ספרות השואה?
"במחקר על ספרות השואה מזכירים את זה כחלק מהניסיונות הספרותיים להתמודד עם הנושא".

היא מתאימה לבני נוער?
"המגילה היא מודולרית. לדעתי, הפרק הראשון, הרביעי והאחרון מתאימים יותר, ובכל מקרה אפשר לוותר על חלק אחד או משנהו. לא פעם סיפרו לי שקראו בבית ספר פרק אחד מתוכה. החלק של הקינה הוא יותר דתי, ויש בה אלוזיות ל'על אלה אני בוכיה' ממגילת איכה. נתתי במגילה גם טעמים של מגילת איכה".

בתור פרופסור ואיש אקדמיה, איך הגעת לחיבור מגילה ליטורגית שמלווה במוזיקה?
"אני בעצם מוזיקאי מתוסכל – עד גיל 18 האמנתי שהקריירה שלי תהיה כמוזיקאי. אני נגן ויולה, ניגנתי בתזמורת הגדנ"ע, נסעתי בעולם עם תזמורת זו וקיוויתי להמשיך בתזמורת צה"ל. אבל אז עברתי למשהו אחר. אבל מגילת השואה היא אירוע טקסטואלי חד פעמי מבחינתי שהשכינה נתנה לי לכתוב. משהו היה צריך לתת לכך, בתוכי, ביטוי פואטי".

הקראת את המגילה להוריך?
"אבי כבר לא היה בחיים. אבל הקראתי לאימי".

ואיך היא הגיבה?
"היא בכתה".

הראיון התפרסם לראשונה בבית אביחי

החלב השחור לא נגמר

השירה של פאול צלאן ביקשה ליצור שפה מתוך הכאוס, כדי "לצאת מתוך אלף האפילות" 

האמירה הידועה של התיאורטיקן והפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו על כך ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות," מתחדדת אחרי קריאה בשיריו של פאול צלאן – מגדולי המשוררים הליריים היהודים שכתבו בשפה הגרמנית.  צלאן, שנולד בצ'רנוביץ' שברומניה ,1920-ב לא שתק כבקשת אדורנו, אלא חיפש להוציא את השפה מתוך האילמות שלה מול מכונת הרצח. בנאום לרגל קבלת פרס העיר ברמן לספרות בשנת 1958 טען כי: "היא, השפה, נותרה לא אבודה, כן, למרות הכל. אבל עתה צריכה היתה לעבור ולצאת מתוך היעדר התשובות שלה עצמה, לעבור ולצאת מתוך היאלמות נוראה, מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית. היא עברה ויצאה ולא היו לה מילים למה שאירע, אבל היא עברה דרך ההתארעות הזאת. עברה ויצאה ושוב ניתן לה לצאת לאור היום."

שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה, מעניק לקוראי העברית ב"תפנית-נשימה: מבחר משירי פאול צלאן" הצצה למכניקה ולתהליך המסועף שבעטיו התמזג שבר השואה בתרבות. שכן שיריו של צלאן, ששרד את המלחמה בעבודות כפייה, הם הבבואה של יציר הכלאיים האמנותי הזה.  הפואמה שעומדת כמגדלור מעל שירת צלאן הענפה היא "פוגת מוות," שנכתבה על ידי צלאן לפני סוף מלחמת העולם השנייה וזכתה בתרגומים לשפות רבות. הפואמה פורסמה לראשונה, בתרגום לרומנית, בשם "טנגו המוות." זנדבנק הביא את היצירה בנספח לספר, כחלק משלושה שירים מתוך "סורג שפה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ,1994 עמוד151). אלא שלצידה של "פוגת מוות," שהפכה עם השנים לסימבול שואה קונצנזואלי, יש אילן מלא פרי של שירה מאוחרת יותר, שפרחה סמוך לסיום המלחמה, והמשיכה – אם כי לעיתים במבנה שונה – בשהותו בפאריס בשנות .50-ה הקובץ כולל אף שירים מירושלים, שבה ביקר צלאן,1969-ב ביקור שהניב לו מכרים ישראלים, וגם 19 שירים חדשים.

בשנים המוקדמות פיתח צלאן קול של משורר ייחודי, כאוטי-סוריאליסטי. האדמה והנבירה בה נוכחות ברבים משיריו, גם ב"פוגת מוות"

"חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב / שותים צהריים ובוקר שותים עם לילה / שותים ושותים / כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף"

אבל בשירים אחרים נראה כי השפה אינה מספיקה לצלאן, והוא מנסה, מתוך הכאוס, לבנות שפה. "שברתי להם את לשונם," כתב בזמנו אבות ישורון – שאף הוא חיפש מילים בעקבות הטראומה שטמונה בעבר משפחתו.

השירה של פאול צלאן מבשרת את שקיעתה של המודרניות. צלאן ראה בתרבות האירופית שלאחר השואה מרעה של ברבריות (במהלך ההרג מבקשים שנרקוד בנגינות במחול). אך בכל זאת, כפי שכתב, השירה היא חלב שחור שאנחנו שותים. גם אחרי האסון הגדול ביותר, אנו זקוקים לשתיית שירה.

הביקורת התפרסמה לראשונה בישראל היום | עוד על הספר באתר של אלי הירש

התראיינתי לפטר וולגין, עיתונאי בולגרי, שרצה לדעת מה קרה במחאה של 2011 ואיך זה התחבר לתרבות, לשירה ולדור החדש בישראל. בבולגריה הרוחות סוערות והיה חשוב להם להשוות עם הניסיון הישראלי. מה גם שזה היה יום לפני איזכור שואת יהודי בולגריה. תוכלו להאזין בלינק הבא.

ניצני שפה – מלכה עירומה

הרבה לא יודעים אבל לפני מספר שנים לא מעטות ציירתי. עזבתי את הכתיבה, נסעתי לטבע וישבתי שם והבאתי מתוך ציורים עם המון נקודות ואור. רוב הציורים יושבים בבית אימי. אך הציור הזה נמסר באהבה ליוצר יורם בלומנקרנץ. לציור קוראים "עץ החיים" והוא מדבר על חיים שמתחדשים אחרי פרידה. בציור יש מספר רב של שכבות וגם מטבעות כסף.
הרבה לא יודעים אבל לפני מספר שנים לא מעטות ציירתי. עזבתי את הכתיבה, נסעתי לטבע וישבתי שם והבאתי מתוך ציורים עם המון נקודות ואור. רוב הציורים יושבים בבית אימי. אך הציור הזה נמסר באהבה ליוצר יורם בלומנקרנץ. לציור קוראים "עץ החיים" והוא מדבר על חיים שמתחדשים אחרי פרידה. בציור יש מספר רב של שכבות וגם מטבעות כסף.

השיר "ניצני שפה" הופיע במלכה עירומה: אסופת שירי מחאה נשית בעריכת דורית ויסמן בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. עדיין לא קיבלתי את הספר אבל רציתי לחלוק זאת אתכם/ן. השיר הוא מתוך ספרי השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (הוצאת נהר ספרים, 2010). הספר גם ניתן לרכישה כשאני מקריא את כל שיריו באמצעות iCast. חג שמח, שבת שלום!

20131

צפיית חובה בסרט על איל התקשורת רופרט מורדוך, וכיצד התאגיד תקשורת שלו כופף את מוסדות השלטון הבריטיים (ממשלה, משטרה, משפט ועוד). תראו מה קורה כשאין פיקוח על העיתונות והכוח במשטר דמוקרטי. מדובר בבעל ערוץ סקאי, פוקס ניוז, הסאן ועוד. תודה לאיילה חננאל על ההפנייה Watch Murdoch's Scandal on PBS. See more from FRONTLINE.

יפנית אדומה | ענת גוטמן

Curse 123 By erokism cc: flickr
Curse 123 By erokism cc: flickr

 

מה יש לך, יש לך בבטן?

 מה יש לי, מה יש לי בבטן?

 

יש לי חולות זהב בבטן

יש לי את הכאן והעכשיו בבטן

יש לי שק של מלט יש לי אבנים

יש לי מים בבטן, בוץ שחור, פנינים

יש לי זרע פורענות בבטן

יש לי טוב לחיות בעד טוב למות בבטן

יש לי חיים בבטן , חייל ,אולי חיילת

יש לי אמת בבטן

שקמה ונופלת

מה יש לך, יש לך בבטן?

 מה יש לי, מה יש לי בבטן?

 

יש לי קווי חשמל בבטן קבורים בקירות

 עולים ישר לשמיים דרך אטמוספירות נגד כוחות טבע דרך תקרות

יש לי בית בבטן

עיניים קטנות עצומות

יש לי מים בבטן

חיים שלמים בכמה נשימות

אני בונה כפר בבטן

יש לי את הפנים שלה באור

אני רואה את המחר בבטן

גלי קול גלי אור

מה יש לך, יש לך בבטן?

 מה יש לי, מה יש לי בבטן?

 

 

ובימי הבטן החשוכים והקרים

 ובימי הבטן הפרה היסטוריים, המוכרים

הייתי פליט,

הלכתי לאט את כל הדרך מהבאר עד לכיכר

שקים של קש,

 שכבה שכבה

בניתי בית בניתי כפר

במקום הזר הזה

עמוק בבטן

ראיתי נהר זורם מסביב

ופירות ומים ועצים

ואת כל האנשים רצים אלי בזעם

את כל האנשים האלה רצים

הייתי אחרת,

הייתי בדיוק אותו הדבר

אישה או גבר או איזה עוף מוזר

הייתי במרכז והייתי לבד

נפלתי למשכב הייתי מת מוטל בצד הדרך

מה יש לך, יש לך בבטן?

 מה יש לי, מה יש לי בבטן?

 

יש לי קורמורן נוטף נפט

את כל החסד, את כל האמת

 פליט אריתראי על מזרון במקלט בתחנה המרכזית

רפובליקת בננות, אימפריה שוקעת, שילטון ריכוזי

ויש לי כאב לב בבטן

יש לי ידיים כבולות בבטן

את העיניים של אדם

את החיוך של חסן

  שמונים  איש על סיר מרק של אורלי

מאה איש על סיר אורז של יגאל

שלוש מאות איש בלילה על הדשא וממטרות שפועלות

יש לי דרכונים בפחי זבל, תיקים שפוכים במכולות

אוטובוסים עמוסים אדם בדרך לתהום

יש לי את הקו הירוק רחוק מאחור

במרחק נגיעה את הקו האדום

גל 500 קשר, מבקע כורים

 יש כאן אהבה כמו שרואים בסרטים, כמו שקוראים בספרים

כן, אני רוצה הכול בבטן

והעולם בגודל של אגרוף

והוא שתול אצלי עמוק מתחת לאבן

ויום אחד, כן יום אחד אני אחטוף

מה יש לך, יש לך בבטן?

 מה יש לי, מה יש לי בבטן?

 

יש לי את הלבונה את המור

ארז הלבנון

הרס ועשן

אימום

של אמא, ילד, גוף חימום

  לפיד אנושי בוער

חילזון רדום שמתעורר

 

אלף מאוֹרות

אלף מאוּרות

אלף חיות טרף

אלף מדינות אלף בירות

יש שם חשמל ביוב ומים

 אדמה מלוחה, כלום לא גדל בה עד השמיים

מכונה שעובדת בלי שמן ,בלי זהב שחור

ואני לא אגמור את הצד הזה

בלי לעבור צד,

בלי לחזור,

רק לא לעצור

 לאלבום של ענת גוטמן: "יפני אדום"

הפוסט הזה נכתב בהתנדבות על זמני הפרטי, אשמח לתרומות ואני מבטיח. שעל כל תרומה תקבלו פוסט.

שבוע טוב!