מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

תעלו על התדר של עדי קיסר בקפה גיברלטר

20130720-101321.jpg

לפני שבוע עדי קיסר עורכת "ערס פואטיקה", אירחה אותי בפנתיאון של קפה גיברלטר ברדיו של התדרבתוכנית הקראנו והשמענו יצירות פואטיות ומוזיקליות מן המזרח בין השאר של סמי שלום שיטרית כותב קסידה לזכרו מחמוד דרוויש ושיר מקסים על אכילת מנגו של ברכה סרי ז״ל. הבאנו שירה מעולה אלמוג בהר וראפ של קלקידן ותרגום של יוסי יונה ל׳פוג אל נחל׳ ועוד. תהנו

https://fbcdn-sphotos-d-a.akamaihd.net/hphotos-ak-frc1/s720x720/581045_509541709089777_1241782333_n.jpg

פרופ' יוסי יונה: אם מישהו חושב להחליף את ההמנון העיראקי בהמנון חדש, אז אחד המועמדים שמן הראוי שיחליפו אותו זה בטח השיר "מעל צמרות הדקלים". זהו שיר שכל יוצאי עיראק בישראל, ולא רק הם, שמעו אותו פעמים רבות. אין פלא שגם דודו טסה, הנכד של אחד מגודלי הזמר העיראקים, הקליט ביצוע משלו לשיר הזה. אז הנה דודו טסה חג "מעל צמרות הדקלים; והנה התרגום שלי למילות השיר המוכר.

מעל צמרות הדקלים (فوق النخل)

מעל צמרות הדקלים, הו אבי, מעל צמרותיהם הנישאות
איני יודע הזהו בוהק הירח או לחייה הסמוקות
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

וכי ישאלוני מה מקור מחלתי אומר את היא מקורה
כך נגזר עלי, הו אבי, וכך האל רצה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

אני שטרחתי סביבך ושאת כוחותי עליך כיליתי
הכיצד תתכחשי לכל אשר למענך עשיתי
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

לא אפנה עורף לאהבתי גם אם התאיידה ונעלמה
עודי מייחל שתחייה עמי, זו שפרי ההדר ניחוחה
באלוהי אשבע כי איני רוצה בה אך כרוך בה ללא מוצא

**

שבוע טוב!

"האסון מתחיל בארוחת עסקים" מחכה רק לך

מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות |
מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות

טוב, בשורה אחת טובה לכל מנוי/ות האתר. ספר השירה הרביעי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים ניתן לרכישה באתר ההוצאה "נהר ספרים". את הספר כתבתי בשלוש שנים האחרונות, כניסיון להיחלץ מהזעם ולהגיע יותר לצד ההומוריסטי של חיינו בקולוניה. את התהליך התחלתי כשהייתי כחוקר באקדמיה והכרתי את צ'יקי ופתחנו את תנועת גרילה תרבות.  עזבתי קצת את הרצינות שאיפיינה את הספר הקודם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" שיצא גם הוא בהוצאת נהר ספרים. הספר הקודם הפך לספר קולי כחלק מהמהפכה של האי קאסט וגם שירים מתוכו הולחנו. בזכותו נסעתי לסדנת תרגום בברלין ושירי תורגמו באחד מהמאגר הבינלאומיים הגדולים של השירה.

הכרזתי ש"האסון מתחיל בארוחת עסקים" הוא ספר השירה הרביעי והאחרון שלי. ועצוב לי להיפרד ככה מעולם השירה. אבל אני כותב במרץ פרוזה שפורצת בי ומבקשת קהלים חדשים (בשנה הבאה ייראה אור ספר סיפוריי הראשון). את ספר השירה הרביעי ערך היוצר והמוציא לאור ראובן מירן, שעושה עבודת קודש בהוצאת "נהר ספרים" במיוחד בימים אלו שאפילו הוצאות גדולות מתקשות לשרוד.

יצא וראיינו אותי למדור הספרים של "מעמול: אתר הסטודנטים במכללת ספיר" אז תוכלו ליהנות מהתשובות שלי ל-12 שאלות ואולי תעלו על הוייב ותרגישו את השינוי שחל בי. דווקא "האסון מתחיל בארוחת עסקים" פרץ מעצמו, והביא לי הפתעות רבות, הספר למרות התוכן הלא פשוט, בשפה המצחיקה הצליח להביא לעצמו הן מענק יצירה מאקו"ם והן מקרן רבינוביץ לאומנויות בתל אביב. המענקים לספר, יידעו אותי שזה תינוקת לא רגילה. שיר הנושא של הספר כיכב באסופת המחאה שערך המשורר והמבקר אילן ברקוביץ' במדור תרבות וספרות "הארץ". העורך שלי החליט לשים את הדברים שנכתבו במבוא לאסופה על גב הספר:

"רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים 'משוררי מחאה' או 'משוררים חברתיים' אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעֶמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי 'האסון מתחיל בארוחת עסקים', כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המוּדעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר, מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים."

[אילן ברקוביץ', "הארץ", תרבות וספרות]

שירה היא כמו בדמינטון

אני חושב שבחודש הבא אעשה השקה ביחד עם מסיבת יום הולדת 41. אבל אני נרתע. אני מפחד מהמילים. מה יקרה לי ולהן כשהן יגלו שהספקתי לתת להן אוויר לנשימה. מה יקרה כשספרי השירה האחרים ירצו עוד אחים ואחיות. אני לא יודע מה יקרה אז. אני מקווה שאשרוד. בכל מקרה משוררים לאחרונה רק מתים, וקשה היה להיפרד מברכה סרי היקרה ז"ל ולפני כן משי אריה מזרחי ז"ל ועוד כותבת ולוחמת רדיקלית תקווה לוי ז"ל שעוד כתבה שירים ב"מאה שנים – מאה יוצרים" שערך סמי שלום שיטרית (ערך במיוחד בכדי להראות מאה שנים של יצירה מזרחית, אבל את הספר כנראה ששרי רז לא קראה).

מה נשאר מהחיים שלנו? בשביל מה אנחנו בכלל חיים אותם? בשביל מה לצאת מהמיטה בבוקר? את השאלות האלו המשוררים על עוניים, ודלותם מתקשים לענות, כשאין בכלל את הבשר הנחוץ לארוחה. אז במקום זה אנחנו דורשים ארוחה ומקווים לקבל. מקווה שתהנו מהספר וניפגש בהשקה, ומי שיכול שיעשה קופי פייסט למסך ותראו אם עמדתי במילה ולא כתבתי עוד ספר שירה. יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל בינתיים אעצור פה. מבטיח פוסטים עם טעימות וגם כמה שיותר להקריא משירי הספר החדש באירועים הבאים:

  • 11.6 הכנס הבינלאומי של איגוד הכללי של סופרים בישראל שייערך בכפר מראר
  • 13.6 גרילה תרבות עם להקת להקת
  • 14.6 בהשקת ספרה החדש של נעמה גרשי, ג'וז לוז
  • 18.6 בהשקה הירושלמית לאסופת ערס פואטיקה
  • 19.6 באירוע לזכרה של ברכה סרי בקטמונים בירושלים

צפו בי מקריא את "ישראל" הומאז' לאלן גינזברג ז"ל ב"ערס פואטיקה" מס' 4 בגן העיר

שבוע טוב!

נ.ב. תבדקו את ספרי השירה החדשים של יעקב ביטון ושל לורין מילק. שירה חזקה ביותר!

החלב השחור לא נגמר

השירה של פאול צלאן ביקשה ליצור שפה מתוך הכאוס, כדי "לצאת מתוך אלף האפילות" 

האמירה הידועה של התיאורטיקן והפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו על כך ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות," מתחדדת אחרי קריאה בשיריו של פאול צלאן – מגדולי המשוררים הליריים היהודים שכתבו בשפה הגרמנית.  צלאן, שנולד בצ'רנוביץ' שברומניה ,1920-ב לא שתק כבקשת אדורנו, אלא חיפש להוציא את השפה מתוך האילמות שלה מול מכונת הרצח. בנאום לרגל קבלת פרס העיר ברמן לספרות בשנת 1958 טען כי: "היא, השפה, נותרה לא אבודה, כן, למרות הכל. אבל עתה צריכה היתה לעבור ולצאת מתוך היעדר התשובות שלה עצמה, לעבור ולצאת מתוך היאלמות נוראה, מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית. היא עברה ויצאה ולא היו לה מילים למה שאירע, אבל היא עברה דרך ההתארעות הזאת. עברה ויצאה ושוב ניתן לה לצאת לאור היום."

שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום שירה, מעניק לקוראי העברית ב"תפנית-נשימה: מבחר משירי פאול צלאן" הצצה למכניקה ולתהליך המסועף שבעטיו התמזג שבר השואה בתרבות. שכן שיריו של צלאן, ששרד את המלחמה בעבודות כפייה, הם הבבואה של יציר הכלאיים האמנותי הזה.  הפואמה שעומדת כמגדלור מעל שירת צלאן הענפה היא "פוגת מוות," שנכתבה על ידי צלאן לפני סוף מלחמת העולם השנייה וזכתה בתרגומים לשפות רבות. הפואמה פורסמה לראשונה, בתרגום לרומנית, בשם "טנגו המוות." זנדבנק הביא את היצירה בנספח לספר, כחלק משלושה שירים מתוך "סורג שפה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ,1994 עמוד151). אלא שלצידה של "פוגת מוות," שהפכה עם השנים לסימבול שואה קונצנזואלי, יש אילן מלא פרי של שירה מאוחרת יותר, שפרחה סמוך לסיום המלחמה, והמשיכה – אם כי לעיתים במבנה שונה – בשהותו בפאריס בשנות .50-ה הקובץ כולל אף שירים מירושלים, שבה ביקר צלאן,1969-ב ביקור שהניב לו מכרים ישראלים, וגם 19 שירים חדשים.

בשנים המוקדמות פיתח צלאן קול של משורר ייחודי, כאוטי-סוריאליסטי. האדמה והנבירה בה נוכחות ברבים משיריו, גם ב"פוגת מוות"

"חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב / שותים צהריים ובוקר שותים עם לילה / שותים ושותים / כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף"

אבל בשירים אחרים נראה כי השפה אינה מספיקה לצלאן, והוא מנסה, מתוך הכאוס, לבנות שפה. "שברתי להם את לשונם," כתב בזמנו אבות ישורון – שאף הוא חיפש מילים בעקבות הטראומה שטמונה בעבר משפחתו.

השירה של פאול צלאן מבשרת את שקיעתה של המודרניות. צלאן ראה בתרבות האירופית שלאחר השואה מרעה של ברבריות (במהלך ההרג מבקשים שנרקוד בנגינות במחול). אך בכל זאת, כפי שכתב, השירה היא חלב שחור שאנחנו שותים. גם אחרי האסון הגדול ביותר, אנו זקוקים לשתיית שירה.

הביקורת התפרסמה לראשונה בישראל היום | עוד על הספר באתר של אלי הירש

התראיינתי לפטר וולגין, עיתונאי בולגרי, שרצה לדעת מה קרה במחאה של 2011 ואיך זה התחבר לתרבות, לשירה ולדור החדש בישראל. בבולגריה הרוחות סוערות והיה חשוב להם להשוות עם הניסיון הישראלי. מה גם שזה היה יום לפני איזכור שואת יהודי בולגריה. תוכלו להאזין בלינק הבא.

עידן העבדות לפי גירסת טרנטינו: לא לפוליטיקה של זהויות והיסטוריציזם

כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה
כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה

הסרט החדש של הבמאי הידוע קוונטין טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים", חוזר לתקופה האכזרית של העבדות – תקופה שהיא הטראומה הקשה של ההיסטוריה האמריקנית. טרנטינו עושה את המהלך ההיסטורי הקולנועי דווקא בעיצומו של עשור ששייך לנשיא ברק אובאמה. אך מדוע לחזור לתקופת העבדות כשיש כבר נשיא שחור, שנבחר לשתי תקופות של נשיאות?

בסרט אנו עדים לזוועות חייו של ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד שחור שמשתחרר ומנסה בכל כוחו לשחרר את ברומהילדה אשתו (קרי וושינגטון) המוחזקת כשפחה באחוזת קנדילנד. הוא משתחרר מהעבדות ונוקם באדון האלים, בעל האחוזה קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו). מדוע טרנטינו – שאינו ידוע כפעיל לזכויות השחורים ולא כבמאי חברתי – מייצר סרט של נקמה שחורה וסיום העבדות מאות שנים אחרי סיומה בפועל? מה החשיבות ההיסטורית של הסרט בזמנים שבהם התיקון לשחורים בארה"ב כבר נעשה?

הקולנוע האמריקני כמעט לא עוסק בעבדות, ועובדה זאת מביאה את טרנטינו לביים סרט אלים במיוחד, על גבול הגרוטסקה. טרנטינו אינו היחיד שחוזר לגעת בנושא, גם סטיבן ספילברג מביים אפוס על חיי לינקולן, שחרת על דגלו את ביטול העבדות דרך התיקון לחוקה האמריקנית.

לחצו על התמונה למאמרים אחרים שכתבתי על ספייק לי
הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט

טרנטינו מצליח היכן שהקולנוע האפריקני-אמריקני שותק. הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט. הוא לא רואה תיקון כשבמאי לבן מגיע ומדבר על דמויותיו במילת הגנאי "ניגר". ספייק לי נחרד מהפיכת העבדות למערבון ספגטי פוסט-מודרני, שאין לו שום קשר לאמת ההיסטורית. אך בואו נזכור שגם ספייק לי עצמו לא ביים אפוס היסטורי שכזה מאז הסרט על מלקולם אקס ב-1992. ואולי יש מידה של קנאה, כשבמאי גדול מייצר סרט ארוך במיוחד על הנושא.

הקולנוע נחשב למוזה החדשה שדרכה אנו מבינים היסטוריה. אנשים מתייחסים לסרטים על השואה או על מלחמות כאמת היסטורית שאין עליה עוררין. אך טרנטינו לועג ליוצרי הקולנוע שמתיימרים להיות היסטוריונים, וכאן האמת שלו מתרחבת הרבה מעבר לאמנות שלו. מתוך הסרט, כמו גם מיצירות אחרות בעשור השני של המילניום החדש, אנו למדים שאין דרך אחת להציג את ההיסטוריה. אפשר להציג את השואה, למשל, כדרמה הוליוודית ("רשימת שינדלר") או כקומדיה ("החיים היפים"). במקרה הזה, הבלבול של הזמנים שהולך לאורך כל הסרט הוא הבלבול שבו גם אנו מצויים.

נכון, אובאמה נבחר, אך האם הוא משרת את כל השחורים? מובן שלא. הדמות שלו היא ייצוגית ונותנת שאיפה דמוקרטית לכל מיעוט להתקבל ולהנהיג, אך לא יותר מזה. טרנטינו לא מאמין בשאלת הפוליטיקה של זהויות, הוא לועג למחשבה השמאלנית המקובלת של שחור ולבן. בסרט שלו אפשר לראות גיבור במשקפי שמש הולך באחוזת עבדים. כלומר, אי אפשר להגיד שהיתה עבדות בלי להיות בהווה – ולהפך. וזאת העבודה הרצינית של טרנטינו: לבלבל את היוצרות ולטשטש את הגבולות המרכיבים את הפוליטיקה. וזה מה שהפחיד אולי את ספייק לי, שרואה אשמה גדולה באדם הלבן, ולא יכול להכניס את ההווה לעבר – ולהפך.

הדעה התפרסמה לראשונה בישראל היום

הקשיבו לפסקול הסרט:

עוד בנושא: נירית בן-ארי | טרנטינו בעצם גזען – הארץ

כמה הן יפות, הערביות האלה | יובל גלעד

cc: flickr By rafa_luque How to Clean Modern Art
cc: flickr By rafa_luque How to Clean Modern Art

הכוח מייצר חלוקת עבודה במרחבים שונים, ויובל גלעד מתמרד נגדה במבט ביקורתי.

אני מזדמן לאחרונה לספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, ושם, בחריצות מדכדכת, ערביות מנקות את הרצפה בזמן שהקולוניאליסטים האשכנזים פוסעים להם מעדנות מהרצאה להרצאה בדרכם להרוויח הרבה כסף, או שיש להם כבר כסף מההורים. כשהייתי בתא השירותים נכנסה המנקה הערבייה ושאלה אם יש מישהו. עניתי שכן, ענתה סליחה ויצאה. רציתי לבקש סליחה ממנה. שנאתי את עצמי על היותי בצד המנצח, החזק, הכוחני, הכובש כלפי הפלסטינים, הגזעני כלפי הערבים-ישראלים, וזאת על אף היותי ציוני בכל זאת.

לא יודע אם המנקה הזאת הייתה בעלת תעודת זהות כחולה, או פלסטינית מיובאת בשביל שכר רעב שברעב. פעם אחרת עברתי במסדרון בו ניקתה ערבייה אחרת, והיא גערה בי שעברתי בזמן שהיא מנקה. קצת התעצבנתי, אבל אז קיבלתי את הזעם שלה, לא על זה שעברתי לתומי, אלא על הסיטואציה של משרתת בהיכל הידע. אין רע בעבודה "שחורה", יש רע בכך שכל עובדי המקדונלד'ס באוניברסיטה הם ערבים וערביות. ושהם עושים את מלאכתם בנמיכות קומה שאינה אופיינית לישראלים, מתוך הכרת תודה על כך שמוכנים להעסיק אותם בכלל.

ובו זמנית, באופן ממש משמח, רואים בקמפוס יותר ויותר סטודנטים וסטודנטיות ערביים וערביות. שומעים יותר ערבית. זה פשוט כיף, ומעורר מחשבות כמה טוב יכל להיות כאן במדינה דו לאומית, אם רק היו רוצים זאת באמת, שני הצדדים. כמה הן יפות, הערביות האלה. עם החג'אב, באות לאוניברסיטה מהשד יודע איפה, באוטובוסים על אוטובוסים, כדי להשיג קצת השכלה שתאפשר להן להיות מורות או אחיות, בשכר שנחשב גבוה עבור ה"מגזר", כפי שמכנים אותו, הערבי. מעטות יכולות להרשות לעצמן ללמוד מקצוע מכניס יותר, וממילא אחרי הלימודים הן אמורות בדרך כלל לחזור לעבוד בכפרים ולגדל את הילדים ולעבוד בו זמנית.

כמה אהבה לחיים יש בפניהן. וכמה יפה הנחישות בפנים. אין צורך בגוף כמעט עירום, ולא אכנס לשיח הפמניסטי. הן פועלות לשינוי חברתי- כלכלי במצב הערבים הישראלים, הרבה פעמים בניגוד לעמדת הבעלים הפטריארכאליים, או עם הסכמה רפה. הן באות ללמוד במקום שבו התרבות שונה מאה ושמונים מעלות, שבו המרצים האשכנזים היהירים שטסים מכנס לכנס שופטים את עבודותיהן בלי כל התחשבות בקשיי השפה, שאינה שפת אימן. בכלל, נשים מחזיקות עולם שגברים מנסים להרוס כל העת.

אפשר להתחיל לשמוע ערבית

בשבתות בערב אני ואשתי נוהגים לנסוע ליפו, לטיילת הממשיכה עד בת ים. יפו יפהפיה כמובן, אבל מה שמושך אותנו לא פחות זה שכשחוצים את הנמל לכיוון בת ים, אפשר להתחיל לשמוע ערבית, עברית ורוסית במעורבב, מטובלים על ידי תיירים מזדמנים.

הערבים הישראלים הם היהודים האחרונים של המדינה. הם מיעוט מסתגל על אף שאחיהם כלואים מאחורי חומות, הם דבקים בדתם על אף פיתויים כלכליים ואחרים לחרוג ממנה, הם מנגבים את היריקות הגזעניות מפניהם וממשיכים לחיות ולאהוב.

אז כמובן שאני מצביע חד"ש או דע"ם בבחירות הבאות. לא מצביע לאף אחד מהחזירים היהירים של המפלגות היהודיות. ואם יש בין הקוראים שמאלנים אמיתיים, אני מציע לכם לעשות כמוני. כי הסיכוי היחיד לשפיות במקום הזה מגיע מהערבים הישראלים, לא משנה כמה בעייתיים לפעמים הם נציגיהם בכנסת.

מסע הפיוט המסתורי: קריאה בחמישה פיוטים יהודיים מהמזרח

קריאה שלי בחמישה פיוטים יהודיים מהמזרח.

א.      דרור יקרא / דונש בן לברט / ביצוע שלמה בר והברירה הטבעית

"דרור יקרא" איזו פתיחה (!) בשירו של דונש בן לברט מהמאה העשירית לספירת הנוצרים ( לחן: בבל (עירק) מקאם: ביאת). החופש יישלח לקוראים בפיוט בשבת.  "לבן ולבת". ברכת החופש תתכונן לכל זרועות המשפחה, מבלי להביט בהבדלי מגדר. החופש ייבנה בד בבד עם השיוויון כקריאה. כהדהוד. הפיוט שייקרא, שיושר, יספר כיצד השם ייקרא אותנו בתוך חופש ושיוויון. כמובן שיש לכך גם שורשים פוליטיים, אך המרכיב התיאולוגי הוא קודם לחברתי. לגאולה יש אופק קדום יותר.

"וינצרכם כבבת"  מי ינצור את מי? השאלה נותרת פתוחה. יש כמה רמות של שחרור בשיר: ברמה הראשונה אפשר לשמוע את הממד המטא-שירי. מי שישיר ויקרא בפיוט יזכה להיות חלק ממומנט הגאולה הכלול בהדהוד הקול העובר בין הלב, הנשמה ועד לאוזני החלל והאחר המביט בו. ברמה השנייה אפשר לשמוע את התפילה, מי שייכנס לסד האמונה, ייזכה לדרור מהמבט המכלה והמצמית של הסוף. האמונה בבורא תעניק לו חופש ושיוויון, אוניברסליות, הומניות וגוף.  ברמה השלישית נמצא כי שיר התפילה, הפיוט יעניקו דיאלוג. אפשרות להשמעת קול במובן הכי רחב של מרחב רב-קולי. הבדידות, הייאוש, אי היכולת לייצר קול יתפוגגו ויהפכו להתכתבות פואטית עם בורא עולם. הוא ינצור אתכן/ם כבבת. רק תכנסו לסד האמונה והוא יעניק לכן/ן מחסדו. עצם ההתכוונות לנשגב, תעניק יבשה באוקיינוס הסוער של הבריאה.

"נעים שמכם ולא ישבת" – המאמין בשם, מקבל שם. המאמין בבריאה מקבל קוארדינטות וצירי מחשבה בחלל. האמונה מארגנת את המחשבה, הרעיונות והמעשים בתוך סד של מקום אינסופי וזמן נצחי של נועם. הנועם מקבל הדדיות עם בוא האמונה. האור שנדלק בחדר לא פוסח על המאמינה (סובייקטיביות) על החדר (אובייקטיביות). "אין מוקדם ואין מאוחר בתורה"[1] זאת אחת המידות המפורסמות שקבעו חז"ל למדרש התורה. זאת מידה אנטי-היסטורית. על פי כלל פרשני זה, הקורפוס הקאנוני כולו, על 24 ספריו, מתלכד לישות אחדותית-מעגלית, שנתיביה אל-זמניים ומרכיביה כולם סבים ושבים, נפגשים כל פגישה אפשרית ולא אפשרית. גם אנו מתלכדות/ים לתוך מפה זאת ויש לכך תכלית – אנו לא נושבת, העולם לא יושבת, אני מאמין בבורא, בורא עולם מאמין בי. יש זולתיות מרחיבת נפש. אין אני נשאב לתוך אקזיסטנציאליזם המבודד אותו ואת יכולתי לתקשר.

"שבו ונוחו ביום שבת" – אחרי שבראנו עולם ערכי באמונה שכולל את ערכי החופש והשוויון, רב קוליות ומפה של מרחב, אנו נדרשים למנוחה. אחרי ששרנו בקול והודינו לבריאה על היכולת החובקת כל בהכלתה את תשוקותינו, אנו מתבקשים לנשום עמוק, ולשבות ממעשה פרשנות, היווצרות ומחשבה. היכולת לפעול מגיעה מתוך אפסיותה. מתוך המנוחה הגדולה, תגיע המעלה הטובה. קודם אנו מתבקשות/ים לשבת. אחר כך תבוא המנוחה. תנועת הגוף תביא לתוך מצב מטאפיזי שנוגד את הפעולה. שהרי מנוחה ופעולה הם שני צדי אותה התמשכות תנועה ונשימה שלנו מרגע ההולדה ועד רגע הפטירה. הסימון הערכי שהחל בערכי חופש ושיוויון הסתיים בתוך מקום (ישיבה ומנוחה) וזמן (יום שבת). אין זה מקום שעונה לדרישות הריאליזם: "ההשקפה כי העולם קיים קיום עצמאי וממשי ואינו תלוי בהכרתנו הפנימית ובמושגינו." ההפך זהו בדיוק מקום התלוי באמונה שלנו וצומח מתוכה. כי אם הלכנו את הדרך של הבתים נגיע לתוך צלם הבורא, שהרי גם הוא ברא את העולם ונח. כאן דונש מניח יסוד קומי: שהרי שמו של דונש חתום בחלק מהבתים. הבית הראשון מכניס אותנו לתוך סד הבריאה, של יקום האמונה המתחיל בפיוט ומתגלגל לתוך גלי קול בחלל שנכנס לאור הבריאה. הבית הראשון גם מעלה את שמו של יוצר הפיוט. החשיפה של המכונה הדרמטית היא פעולה קומית. אנו מגלים שהפיוט תמיד רפלקסיבי, כי הוא קודם כל נשימה ושאיפה היוצאים מגרון. כשאנו שרים אותו, אנו נמצאים בתוך הברות שנהגו לפני כן. אנו באינטרפלציה משחררת (אינטרפלציה – מושג שפותח על ידי הפילוסוף לואי אלתוסר. סוג של קריאה חיצונית שמבנה אותנו כסובייקטים ממושמעים במרחב. למשל שוטר שקורא לאזרח לעצור. והאזרח מכיר בסמכות של השוטר והוא עוצר.) אנו נענים לקריאה שנכתבה בידי מישהי/מישהו אחרים/ות ומכירים בסמכות הבריאה ומתוך כך מקבלים גבול לכל מעשה ויצירה שלנו. הבדיחה היא כמובן שגם לשיר יש גבול אנושי. דונש מניח שמו גם כסגנון מוזיקלי, פואטי, אך גם בכדי להראות לנו שהוא מודע לכתיבה של השיר כאותו משפט לטיני שדורש "זכור את יום מותך"  (memento mori)

הכתיבה היא גם כיליון וההיוודעות שלנו לגבול המצוי בבריאה וביצירה היא יסוד מרטיט לב בכוח התנועה שהוא מעניק לנו. בדומה לכוח המשיכה שמחזיר אותנו למרכז כדור הארץ ולא מאפשר לנו להתעופף, אך זהו אותו כוח שמחזיק אותנו שלא נישאב לאטמוספירה. כך גם כוח האמונה וההבנה בסובייקטיביות שמצוייה בכל שיר שנכתב. הידיעה כי ראשי התיבות של דונש הם צוואת חופש, שיוויון, רב קוליות ומפת דרכים, מעניקה לנו את אותו חלון הזדמנויות לאמונה.

באופן אישי אספר שחלק מהפיוטים נגלו לי מתוך תרבות הפופולארית. הפיוט ששר שלמה בר ביחד עם הברירה הטבעית היא המשך טבעי לתחושות זהותיות שהלכו איתי מהבית. שנים עברו ושלמה בר פתח לי עוד ועוד צוהרי מחשבה. הלכתי איתו בחו"ל ובציון והקצב שלו שמר על אמונותי. שנים התגלגלו ומצאתי את עצמי יומאחד בפתח הבית שלו כשנשלחתי לראיין אותו. ישבנו ודיברנו. לא יכולתי שלא לדמוע כשראיתי אותו בוכה על מותה בטרם עת של ד"ר ויקי שירן ז"ל – הפעילה החברתית הנמרצת, המשוררת והיוצרת המזרחית שברוחה נוצר הפמיניזם המזרחי. הוא סיפר לי כיצד החל ב1976 את המהפכה התרבותית עם המשורר ארז ביטון והמחזאי גבריאל בן שמחון . (ראו את כתבתי: בר בשטח, אנשים, 19.6.2006) אך מסעי לא הסתיים במפגש זה. ארבע שנים אחר כך השקתי את ספרי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" וזכיתי לשבת על הבמה ולהקריא שירה לצלילי תופיו המרעימים את מרוקו אל תוך פלסטינא. לצדו ניגן אילן בן עמי. ואני אילתרתי את "בלדת השלדים" (מילים) – שירו של יהודי אחר: המשורר הידוע אלן גינזבורג, שתירגם יפה היוצר אהוד פישוף. מועדון הלבונטין היה מלא בחברים וחברות שבאו לשמוח בשמחתי וללא חזרות יצרנו יצירה שנוצקה מתוך חלומותיי. (ראו: בלדת השלדים)

**

ב. אסדר לסעודתא  האר"י (ר' יצחק לוריא) – לחן פרסי כפי שהושר על ידי אהוד בנאי בשירו "רחוב אגס אחד" (קרוב, 1989)

מעטים השירים שעוברים בין התרבות הפופולארית לבין עולם הפיוט ומצליחים לקחת איתם את הקדושה. ומה זאת הקדוש הזאת, שאני עושה בה שימוש כל כך פשוט? איך אני מעז להקליד מילים כל כך עמוקות וכבדות משקל לתוך הדברים?

אהוד בנאי הצליח להכניס לתוך התרבות הפופולארית את המבט היהודי עתיק רב –היומין. הוא לא חיכה להיתר מהחברה בישראל. הוא סיפר על ילדותו בירושלים, אחרי ההתרוקנות שלה. אין כאן חגיגה של הקיים, אלא דווקא ל"קירות החשופים." הקירות ספוגים זכרונות של חג וריחות של יסמין וניגון ישן של הפיוט של "הסעודתא מזמין".

הגעתי לאהוד בנאי אחרי הדיסק המופתי שלו עם הפליטים על הבאס גיל סמתנה (הנגן של פורטיסחרוף), על הגיטרות יוסי אלפנט ז"ל (שריד מלהקה רטורית) ועל התופים ז'אן ז'אק גולדברג (שניגן בלא מעט להקות ביניהן: הקליק, ז'אן קונפליקט ועוד). כל שיר באלבומו נגע למציאות חברתית שעדיין לא קראתי עליה ספרות ביקורתית. כל שיר באלבום נגע במציאות חיים קשה: בדחיקת האתיופים, הערבים, בפריפריה, בנפילת חזון הגאולה לתוך מציאות מנוכרת. אך דווקא באלבום השני "קרוב" הופתעתי כמו רבים לגלות כי אהוד בנאי הלך לתוך כיוון מסורתי, מזרחי ויהודי יותר. הוא ניגש לבטא את שורשי שורשיו. כששמעתי אותו הייתי מתנקה, מטהר אך לא ידעתי מה שמות הכפתורים שהוא הפעיל בגופי. לא ידעתי מה הדהד את נשמתי לכדי אקסטזה. לילות כימים היינו יושבים בבתים, בטבע, במדבר ושרים את שירי אהוד בנאי כהמנון לקבוצה חסרת דגל.

היום ניתן לי ההקשר להבין את המקום של אהוד בנאי בנפשי ואת האמלגם שהוא יצר בין פיוט עתיק לבין מוזיקת רוק (בעיבוד המופלא של עובד אפרת). אהוד בנאי ביקש להכניס את ההיעדר של זיכרונות ביתו בתוך עולם המוזיקה. הוא הוציא את זיכרונות החג וריחות של יסמין מתוך הקירות ושר את הניגון הישן וכולנו התחדשנו בתוך חלל וזמן שהם בו בזמן רחוקים ועמוקים כמו שורשים וחדשים כמו ניגון גיטרתו המאלתרת שכבות, שכבות בעוגת הרצועה.

"כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת." אומר גרשום שולם ב"הצהרת אמונים לשפה שלנו": מכתב של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג ב 26.12.1926.

אהוד בנאי חוזר לשוק מחנה יהודה ועולה לתוך הבית הריק. המקום שהתרוקן בהגירה לישראל ובזכרונו הוא מלא. "רחוב האגס אחד/ ליד מורטות העופות, / ספרי קודש ישנים/ מצהיבים בארונות, / ואין עצה ואין תבונה/ כנגד הזמן, / הולך לו הגדול/ מגיע הקטן. //" ספרי הקודש לא עומדים אל מול הזמן, אבל דווקא המוזיקה היא זאת שנותנת תשובה להדרה החברתית והמוזיקלית. היא מכניסה את הישן בתוך החדש ואורגת אותם לתוך מקום אל זמני שאין בו מוקדם ומאוחר (בתורה). אנו נכנסים לתוך אותו מקום שממנו פחד גרשום שולם, כששאל את הציונות האם היא מבינה שאי אפשר לחלן את השפה העברית. שבשפה יש עתיקות ושבועות שאין דרך להפר אותם. אהוד בנאי מוצא את דרכו בסבך ומכניס אותנו לתוך הפיוט כסוג של "דאוס אקס מכינה" (האל מתוך המכונה) – כלומר בפתרון לכאורה מלאכותי, לשאלת השאלות הקשות ביותר (מוות, שכחה, שינוי של ערכים וטעמים): לאן נעלם הזכרון בהקשר היהודי? וגם האוניברסלי. לאן הולכים הספרים, המסורות והקהילות שנמחקו מעל גבי הכדור? היהודי כמטפורה לחליפות הזמן ומעבר חד בין תקופה לבין תקופה.

אסדר לסעודתא  האר"י (ר' יצחק לוריא) / צפת – מאה 16

אֲסַדֵּר לִסְעוּדְתָא            אערוך הסעודה

בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא             בבוקר השבת

וְאַזְמִין בַּהּ הָשְׁתָא                      ואזמין בה עתה

עֲתִיקָא קַדִּישָׁא              את העתיק הקדוש

הבית הראשון בשיר שנארג בתוך שיר רוק באלבום "קרוב" מקרב את הישן לחדש, מחזיר את המזרחיות והפיוט הדתי למרכז הבמה התרבותית וגורם לדור הצעיר (כמותי) להביט אל אופקי מחשבה תיאולוגית בצורה חלקה ונכונה. הוא מוסר לנו את אחד מאוצרות היהדות הגדולים ביותר ודווקא אחרי שהביע את גדול הספקות שלו "אין עצה ותבונה נגד הזמן / הולך לו הגדול ומגיע הקטן" – דווקא בשיא ההתרוקנות, ההיעדר, הריק ושאלת השאלות. התשובה מגיעה בדמות התכשיט, שנקרא "פיוט". הפיוט כתוב בארמית ומחזיר אותנו למזרח התיכון מתוך אחת מהשפות העתיקות שנמזגו לתוך היהדות שמעולם לא הייתה טהורה, אלא מיזגה בתוכה את המקום והזמן של עמים אחרים. נכון, השפה העברית לא מודעת לרבדים העמוקים שלה, אבל אהוד בנאי מעניק לה מודעות. וכל הניסוי הזה מתהלך בתוך עולם הרוק והתרבות המחולנת. אנו שומעים ברדיו פיוט, עוד לפני בוא תחנות הרדיו הפיראטיות החסידיות והכרה באוצר הנפלא הזה.

ואיך עושים פיוט? איך יוצרים קדושה

ראשית, עורכים את השולחן. סדר שמארגן את המשפחתיות, את הקהילה ואת היושבים/ות מסביבו.  השולחן הוא הצורך בבית ובקבלת המנוחה, אחת מהערכים הבסיסים שהם גם סוציאליזם (לא עובדים) וגם קהילתיים (יושבים יחדיו). שנית, אנו מקבלים על עצמנו את הזמן. הבוקר של השבת. אנו לא ישנים כל היום, אלא מתעוררים וחיים את הזולת. אוכלים עימו. ומתפללים לבריאה על הטובין שהניחה בידינו. על שנתנה בידינו יכולת לחלוק את כל הטוב הזה שנברא סביבנו. אחרי שסידרנו שולחן ואכלנו אנו יכולים להתפנות לשיאי הקדושה, אנו מזמינים. אנו משירים את ליבנו לטהור ודורשים בטובו, מניחים את הספקות בצד, ושרים בתודות אינסופיות. מודים לו על כל נשימה, על כל שאיפה, על החיים, על המוות, על שנתן לנו להכיר את הטובים שבאדם ואישה ושלקח אותם לעולם הבא. אך ההזמנה אינה ערטילאית. אנו מזמינים את העתיק הקדוש. וזו הזמנה כפולה, כיוון שזהו סיפור בתוך סיפור. כל ישיבת השבת הזאת נעשית כבנייה מחדש של שיר רוק, של תרבות, של יהדות אוניברסלית שמתהוות בתוך המזרח התיכון, בידי יהודי ממוצא פרסי. בחוץ אהוד בנאי לא מוצא את מקומו, אך בתוך הפיוט "אסדר לסעודתא" שהולחם לתוך השיר "קרוב" הוא מוצא לא רק מקום, אלא גם מקום עתיק וקדוש שמתכונן לתוך ההווה המתהווה. הפיוט הוא שיא השיר, בשני קולות. הוא שר אותו ומזמין אותנו כנמעני השיר להיכנס לקדושה, לעתיק, לקדוש. הוא מעניק לנו דרך ואופק. הוא מאפשר לנו לטעום מהתשובה.


[1] שבא סלהוב, "אינני/הנני: בעקבות הקבוצה "ערבי – שפם סגול" (2004-05) בתוך: "ערבי – שפם סגול: רפי לביא: ציורים 2005-2003, הוצאת גלריה גבעון לאמנות; גלריה אספרגר, 2005, עמוד 7.

***

ג. עבדים היינו

הזכרון של בגדד מוציא אותנו מעבדות לחירות. אני מכיר את המבטא העירקי הזה מקרוב. כך סבתי ואמי דוברות אתי את שפת אימן. השפה שמגיעה משם, רחוק מעבר לגבולות המדינה. המבטא הזה מקרב אותי אליו. לק' הגרונית הזאת שהיא סוג של יציאת מצרים מתוך עול עולה של העברית של היומיום.

השפה חוזרת ומזכירה לנו שפיוט עירקי הוא רגע של פסק זמן מהשפה הגברית, משפת האב. אנו חוזרים ביחד אל שפת האם. השפה שבה אמי שרה לי שיר ערש כל לילה ובה סבתי השכיבה אותה לישון. החוכמה והידע שלנו הם אלו שמכוננים את ה"אני" והם גם אלו שישכיחו מאיתנו את הדיכוי, את מלחמת המעמדות. הגאולה תימצא באלו שלא ישארו בתוך הגאווה העשויה להתלוות לידע ויצאו לעולם החופשי של הזכירה.

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה

וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם

עֲדַיִין אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה

מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם

וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח

אני מאזין ל"עבדים היינו" מושר מפי ר' יהודה עובדיה-פתיה, כשנגדו עונה לו קבוצת פייטנים עירקיים. כשחיפשתי את הפיוטים המרכזיים המספרים את יציאת מצרים התאהבתי דווקא בו, מבלי שאדע למה. איני זוכר שבבית שרו ספציפית את השיר הזה, אבל אני כן מכיר את המבטא העירקי הזה מקרוב. כך סבתי ואמי דוברות אתי את שפת אימן. השפה שמגיעה משם, רחוק מעבר לגבולות המדינה. המבטא הזה, שהוא המזוודה שבאה אתי לכאן לישראל ולא תעזוב אותי לעולם, גם אם היא נשארת סגורה. המבטא הזה מקרב אותי אליו. לק' הגרונית הזאת שהיא סוג של יציאת מצרים מתוך עול עולה של העברית של היומיום.

הניתוח הצליח ובגדד מתה

העברית שונה מהיהודית-ערבית. הפיוט מעניק ליהודית-הערבית העיראקית את כוחה למרות שהיא כבר לא מדוברת היום כשפת יומיום. למשורר אלי אליהו יש שיר שבו הוא מתאר את הירידה למרחב הזה שבו מותר לשמוע עגה בגדדית מזמרת:

ומה לעשות שאצלי

הניתוח הצליח ובגדאד

מתה. ולא נותרה

אלא המוסיקה שהיה אבי

שומע בתחנות הבושה,

כשהמתין בחניון התת-קרקעי,

לקחת אותי אל צבא העם

בדרכו לעבודה.

ולא אשכח לעולם

את עצב ידו המגששת

אחר העברית, להחליף מהר,

לפני שיוצאים ועולים

מעל פני האדמה.

"מתחת לפני האדמה", מתוך: "אני לא מלאך, הליקון 2008

הפיוט מצליח לייצר אלטרנטיבה. הוא מחלץ בשבילנו אפשרויות חדשות לדיאלקטים בתוך העברית. להגים שנשכחו, הושכחו ונדחו חוזרים לחיים בשירה. בתוך ההקשר של יציאת מצרים, השפה חוזרת ומזכירה לנו שפיוט עירקי הוא רגע של פסק זמן מהשפה הגברית, משפת האב. אנו חוזרים ביחד אל שפת האם. השפה שבה אמי שרה לי שיר ערש כל לילה ובה סבתי השכיבה אותה לישון. סדר חדש מתהווה בשמיעה, בזכירה ובחזרה על המילים המפייטות.

זהות חדשה ושינוי חברתי

בכל פיוט חשוב להבין את ההקשר – 'עבדים היינו' נאמר כדי להזכיר לעם ישראל את הערכים המרכזיים שלו שהוא מכונן שוב ושוב באמצעות קריאה, תפילה ואמונה. המרכז של 'עבדים היינו' הוא יציאת מצרים. ליציאת מצרים יש ערך של גאולה ושינוי חברתי. של עם שקם מתוך מחיקה תרבותית וזהותית ומכונן מחדש את זהותו אל מול המדכא שלו ויוצא למסע ארוך שבתוכו הוא גם מקבל אובייקט דתי חדש – המונותאיזם, וגם מאבד את משה, המנהיג שהוציאו מהדיכוי.

'עבדים היינו' מעמיד פרדוקס מסוים: "וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים / כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה / מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם". החוכמה והידע שלנו הם אלו שמכוננים את ה"אני" והם גם אלו שישכיחו מאיתנו את הדיכוי, את מלחמת המעמדות. הגאולה תימצא באלו שלא יישארו בתוך הגאווה העשויה להתלוות לידע ויצאו לעולם החופשי של הזכירה. הזיכרון מעמיד לנו גאולה ודרך יציאה משיכחה.

יש בפיוט הזה מעין דיאלוג, קודם עולה מולנו שירתו של הפייטן ואחר כך הקהל מצטרף בשירה ובפזמון. הרובד של ההגייה והשפה שנשכחה, יחד עם הערך המרכזי של שינוי חברתי, מקבל אשרור באמצעות השירה בתוך הקהילה. אני מאזין, שר, חוזר על המילים בהגייה היהודית-עירקית ומאמין ביהדות חברתית, זו המזכירה לנו שעדיין לא השתחררנו לגמרי אם חלקים בחברה שלנו עדיין חלשים או מדוכאים.

**

ד.      באר חשוכה של חוכמה: "שער פתח דודי" בביצוע ליאור אלמליח ומיכה שיטרית

אמונה היא באר מפחידה של חוכמה. אתה יורד בנקיקיה בכדי לשתות מים זכים. אך הדרך אליה קשה ומיוסרת. העולם סביבנו חשכה מתמדת ואור בלהות על פני תהום. המשורר אבן גבירול לא מפחד להביט מטה ודורש "שער פתח דודי כי נבהלה נפשי" הוא נכנס לתוך הבהלה ומבקש את פתיחת שערי הידע. הידע שהוא לא רק השכלה (knowledge) שיקדם את האדם בעולם, אלא גם אהבה (ידיעה) שהיא בסיס האמונה. "לי לעגה שפחת / יען שמוע אל" אבן גבירול מוצא את עצמו בלעג מסוג של "עבוד כי ימלוך". הוא מציב בפנינו שתי אפשרויות של אמונה: אחת שפותחת דלת לבהלה והשניה של לעג מתוך חוסר יראת השם. משם הדרך פרושה למסע אֵימה אדיפלי שבסופו מגלה אבן גבירול על עצמו: "ואני בער". הירידה לתוך באר החוכמה בתקווה לשתות מהמים הזכים, המנחמים והמטהרים מובילה להבנה של אבן גבירול שהוא עצמו בער. אבל זאת הכרה בגבול חדש. הוא אומר לאלו שלעגו לו בתחילת השיר, אני כמוכם נבער. אולי מוסיף בפניהם "מי אני שאבקר אתכם/ן על יראת השם". הוא מוריד את ראשו בהכנעה ומקבל את העולם. זאת הדרגה העליונה. קבלת העולם על פגמיו. ביטול האני המוחלט בפני האל הכל יכול. איזה פיוט מרתק ומותח.

את הפיוט "שער פתח דודי" קיבלתי במתנה מחברה טובה ויוצרת מוכשרת בשם מורן איפרגן שהשמיעה לי אותו. הדרך בה הפיוט הדהד בליבה, היה הדרך בה הוא גם ניגן בקונכיות אוזניי – באמצעות השיתוף בקול של מיכה שיטרית ושל ליאור אלמליח. מיכה שיטרית מביא את אותה חשיכה ישראלית בבאר. הוא זה שירים רבים ביניהם כל שירי האלבום של "רדיו בלה בלה" – שהוא אלבום ייחודי בחשיפה שלו את יסודות האלימות ורקב של החברה בישראל. שיטרית אחראי לכתיבת שירים קורעי לב ודורשי צדק. קול הבאס שלו שמסמל את האייטיז מתחבר כאח גדול שלי לקול של אלמליח שמביא עימו את הפיוט המסורתי. אלמליח מתפייט ושיטרית כמו ליאונרד כהן משלים בבאס את הסלסול. אין תענוג גדול יותר מהאזנה לחיבור בין-דורי שהוא מוצלח, משמר בתוכו מסורת עתיקה, אך גם מחדש ברוקנר'ול. מטעין אותנו במבט לעבר רב שכבות בטקסט אֵימתי אך גם טועם מטעם התקופה בחיבור לאוזן לצלילים העכשוויים.

ה.         דרך הנבואה הבגדדית

אל אליהו   ר' אברהם אבן עזרא, לחן: בבל (עירק)  מקאם חוסיני, בביצוע: חגולי שומל דרזי

הפיוט העיראקי הידוע פותח בזוג מילים "אל אליהו" שמצפינות בתוכן את ציר המבט אל הנביא שעלה שמיימה. אותו נביא זועם שעלה אל תוך השמים ולא מת כבן אנוש. אנו נביט אל הנביא. אל אותו אדם מסור שמסור לתיקון חברתי ולהבאת צדק לעולם. אנו מצווים בידי ר' אברהם אבן עזרא להביט אל הנביא. לשמוע את דבריו. להתחקות אחר מסעותיו. אנו מצווים לחשוב בצורה ביקורתית ביחד הנביא. השורה הזאת "אל אליהו" מכילה מספר שכבות של פרשנות: א. דורשת מאיתנו להביט אל מעבר לחיים הרגילים – אל חיי הנביא פילאי דורש האמת והחסד; ב. מכוונת אותנו במבט אל הנביא, אל אותו זעם לתיקון, היטהרות והכללה של כל האוכלוסיות המוחלשות; ג. קוראת תפילה "אל אליהו" – ובדרך זאת מסדרת את היחסים הזולתיים בין אליהו ובין הבריאה.

הפיוט ממשיך: "בזכות אליהו חי אלי" הזכות של אליהו מגינה עלינו אצל האל. הנביא אשר תפקידו היא לבקר את המערכת החברתית הוא זה שיציל אותנו בחסדו מהאל המעניש על החטאים.

אני לא זוכר מהילדות הרבה פיוטים. יכול להיות שהיו שם ויכול להיות שלא היו. אני זוכר שירים מבתי הכנסת שהיינו בהם. אבל הזיכרון לא חשוב. בדיוק כמו אותו רגע שאתה מחפש ספר בספריה שלך ולא מוצא אותו. חשובה קודם כל ההזדקקות לספר. וכשאני שומע את "אל אליהו" בביצוע הזה של חגולי שומל דרזי, או בביצוע יפה נוסף של להקת "צלילי בבל", וכשהמבטא העיראקי הגרוני הזה מתגלגל בתוך אוזניי אני חש מוגן בביתי לצד משפחת אימי הבגדדית. המוזיקה הזאת היא ערש התרבות המזרח התיכונית שהיגרה לפלסטינא. ולרגע היה נדמה כאילו נכחדה תחת הניכור לתרבות היהודית-ערבית של היהודים-הערבים שהיגרו ממדינות האסלאם  אך תחיית תרבות הפיוט החזירה לאוזניים נגינות של אלפי שנים שנשלחו כתפילות לאלוהים והיו חלק בלתי נפרד מהחיים בין אשכנז למזרח. כשהשמעתי לסבתי את הניגונים היא שרה ביחד עם ה-MP3. סבתי לא יודעת לכתוב ולקרוא בעברית. אך המוזיקה העירה בה את הניגון הנסתר ולא נזקקנו למערכת החינוך בכדי להתחבר ביחד בזמרה שקטה. השמיעה המשותפת שלנו הבהירה לי שבפיוט יש בית, היסטוריה, לב, טעם וריח. מרגליות התפילות הללו מעניקות לך כרטיס כניסה ללב, כאותן שורות אלמותיות של המשורר ארז ביטון : "מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית, / הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס / בּוֹא כַּנֵס / אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה / שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם." (ארז ביטון, "חתונה מרוקאית", בספר "מנחה מרוקאית", הוצאת עקד, 1976).

נקודה נוספת היא האופי של התיקון הטמון בשיר של אליהו. סבי היה קומוניסט שהגיע מעיראק. הוא הביא איתו את הבשורה המודרנית ורצון לתיקון מעמדי וחברתי. ואני חושב שירשתי ממנו את הדברים האלו, באופן שבו אני מוצא את עצמי מעורב במאבקים חברתיים. דווקא בשיר שהוא תפילה לנביא אליהו אני מוצא נחמה כשהוא מכוון אותי שזוהי הדרך שיש בה חשיפת פנים אל מול תיקון חברתי – הצדק עומד בין האל לבין אליהו כאותן שורות של הפילוסוף עימנואל לוינס המתארות את החשיבות בקבלת המבט מן האחר, וביצירת רשת חברתית בינך לבין הזולת:  "לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי, פירושו לא להיות מסוגל לקיים קשר אמיתי עם הזולת, להיות זר לעצמך ולזולת." (עמנואל לֶווינַס, "יהדות ומהפכה" בתוך: תשע קריאות תלמודיות, תרגם: דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן, 2001, עמ' 131).

המבוקש מס 2 הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם השקעתי זמן רב. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם.