תשירי לנו, בחייאת אללה, את חרון המלחמה: על התרגום החדש של האיליאדה של הומרוס בידי אברהם ארואטי

הריסות שדה התעופה על-שם ערפאת, בדרום הרצועה
"באיזו שפה כותבים היום את המלחמה?" הריסות שדה התעופה על-שם ערפאת, בדרום הרצועה. cc: wikipedia

איליאדה, הומרוס, תרגם מיוונית, כתב מבוא והוסיף הערות, אברהם ארואטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים (2012), 554 עמודים.

אברהם ארואטי לקח על עצמו את תרגום האליאדה של הומרוס והפכה משירה לפרוזה. ארואטי כותב: "בחרתי לתרגם בפרוזה מתוך אמונה, כי לא ניתן באמת לחקות את ההכסמטר הדקטילי בעברית בת זמננו, בהברה ספרדית ובנגינתה הדקדוקית, באופן שישקף נאמנה את לשון המקור על כל גווניה הרבים" (עמ' 32). האם המעשה מתאים את עצמו לתודעה של הקוראים החדשים. איני בטוח.

שאול טשרניחובסקי השלים בשנת 1924 את תרגומו השירי לאליאדה. הוא שמר על המשקל המקורי בשפה העברית. התרגום החדש בחר באופון מודע להעביר את קסם הסיפור הגדול של מלחמת טרויה לתוך הפרוזה העברית. ארואטי מבקש לשמור על ערך התרגום, ושומר על לשון בהירה, שקופה ובעלת מאפיינים ארכאיים מובהקים.

טשרניחובסקי פותח את תרגומו לאליאדה: "שירי, בת האלוהים, חרון אף אכילס בן פלס, / אף האבדון, שהמיט מַתלאות בלי-קץ על אכיים, / רבות נפשות עצומות השליך אל ירכתי הדס, /". ואילו ארואטי התחיל את אליאדה בצורה הזאת: "זעם אכילס בן פלאוס, שירי אֵלה, הזעם הנורא אשר המיט / אין ספור מכאובים על האכיים, והשליך נפשות גיבורים רבות ואיתנו אל האדֵס".

מי שרגיל לקרוא את התרגום של טשרניחובסקי יתקשה לעבור לתרגום של ארואטי. לא ברור מדוע התרגום של ארואטי שומר על הארכאיות. מצד אחד הפרוזה מאפשרת לנו לקרוא בצורה קולחת את האליאדה. מצד שני נשאלת השאלה מדוע לשמור הארכאיות בתרגום? מדוע הניסיון ליצור את הקלאסיקה, ולהותיר אותה בלתי מעודכנת בשפת ההווה.

עם התרגום של ארואטי, אובדת השירה. הדור החדש שיכיר את האליאדה מהקולנוע והטלוויזיה, יתקשה גם לקרוא בפרוזה ארכאית את אותה אפוס הירואי שעיצב את הקאנון של תרבות המערב.

הדברים התפרסמו במגזין" ישראל היום" בגירסא קצת שונה, 11.3.2012

שתזדיין ההנהלה: מנהלי ויטה פרי הגליל סגרו בסופ"ש את המפעל, מבלי לספר לעובדים. מצבם של עובדי פרי הגליל העומדים בפני פיטורים, הוא מצבה של הפריפריה כולה

פרסומת למוצרי "ויטה", 1956. cc: wikipedia
העובדים מייצגים משפחות. ואלו מרכיבים קהילה החווה החלשה כפולה: גם במובן של סגירת מפעלים אך גם באי קבלת הזדמנות שווה בתקציבי המדינה. פרסומת למוצרי "ויטה", 1956. cc: wikipedia

מנהלי ויטה פרי הגליל סגרו בסופ"ש את המפעל, מבלי לספר לעובדים. מצבם של עובדי פרי הגליל העומדים בפני פיטורים, הוא מצבה של הפריפריה כולה.

עוד בשנת 2009 הבנו שהדברים מתקדמים לקראת קריסה. לפני יותר משנתיים המפעל היה בקשיים (קריאת חובה: יוסי דהאן ב"העוקץ"). הניהול של פרי הגליל היה בעייתי, והממשלה לא באה לעזרה. רק אחרי שהדברים הגיעו לידי משבר, הובטח מענק ממשלתי למפעל הצפוני, שמעניק עבודה לתושבי חצור הגלילית וסביבתה. שר התמ"ת הקודם לא העביר את המענק, וגם לא זה הנוכחי. העובדים הגיעו לשערי המפעל, אחרי שהוחלפו המנעולים והביאו חברת אבטחה חדשה למקום.

cc: wikipediaמוטי חזיזה, יושב ראש ועד עובדי מפעל "פרי הגליל" תקף בצדק את כל ההנהלה והממשלה. למרות שהעובדים מאוגדים, לא נוהל עימם דיאלוג לגבי עתיד המפעל. ושום הסבר לא יניח את הדעת. ההתנהלות הדיקטטורית של הנהלת פרי הגליל שסגרה פשוטו כמשמעו את השערים בפני העובדים היא שערורייתית. לא צריך להיות דוקטור למנהל עסקים בכדי להבין שהעובדים היו נוהגים אחרת בניהול המפעל. החשיבות הדמוקרטית כמו גם העסקית בשילוב העובדים בעתיד המפעל נראית חשובה יותר מתמיד.

לא במקרה העובדים הם אלו, שהמפעל שכח ברגע האמת (והטיל את כל האשמה על הממשלה). יחסי העבודה בישראל מלמדים אותנו מחדש, שבשעת משבר, העובד הוא האחרון בשרשרת המזון. כמעט בכל משבר המנהלים יצאו עם מענקי פרישה, חברי הכנסת ופקידי הממשל יישארו עם משכורות גבוהות והעובדים ישארו בפריפריה, באבטלה וללא עתיד. העובדים מייצגים משפחות. ואלו מרכיבים קהילה החווה החלשה כפולה: גם במובן של סגירת מפעלים אך גם באי קבלת הזדמנות שווה בתקציבי המדינה (התקצוב של המדינה מתרכז בישובים בעלי עדיפות לאומית ויו"ש). העובדים מובטלים חוזרים לקהילה מוחלשת וישראל מאבדת כשרונות רבים.

cc: wikipediaפרי הגליל מגלה לנו את מה שידענו. הפריפריה בישראל היא זאת שמשלמת את המחיר של הזנחתה בתקופת משבר כלכלי עולמי. גם כשהממשלה מחליטה לבוא ולעזור לפריפריה באמצעות מענקים ממשלתיים והטבות מס, היא לא מגינה על העובדים בפני משיכת הדיביבנד וסגירת המפעל, כמו שהתרחש בפולגת. כשצבי בירנבוים ועופר גלעד רכשו את המפעל, משכו לכיסם 34 מיליון שקל דיבידנד מקופת המפעל ופיטרו את שלוש מאות העובדים ונעלמו מקרית גת. רק אחוז קטן מהעובדים המפוטרים בפולגת מצא עבודה חדשה. צריך סוג חדש של חשיבה עסקית, חברתית ופוליטית  שתתן מענה צודק ועמוק למצב המורכב. אחרת הפריפריה נותרת להיאבק בכוחות מועטים אל מול שחקנים גדולים ואכזריים.

אמנם שר האוצר הודיע ברגע האחרון (אחרי שנסגרו שערי המפעל) כי הוא מקווא למצוא פתרון ושרת החקלאות טענה שאם יפעלו ביחד ניתן יהיה לפתור את הבעיה. ואף מחר יתקיים דיון בועדת הכלכלה. וח"כ אילן גילאון מנהל את המאבק ביחד ועד העובדים. אך גם אם ינצל המפעל, הבעיה תישאר. לבעיה קוראים הפריפריה הישראלית והיא זקוקה לתהליכי עומק שיביאו אותה לצאת ממצב של קריסה. הטיפול צריך להיות אחר, כזה שמביט לפריפריה לטווח ארוך, ולא קשור לממשלה כזאת או אחרת.

הדברים התפרסמו לראשונה בדעות ישראל היום

עובדי הרכבת שובתים בשביל כולנו

פוסטר מהסרט "סיפורים מהמסילה" (2001) של קן לואץ' . cc: wikipedia
ג'יימס מיק מעניק ביסוס עובדתי מפורט ומרתק ל"סיפורי המסילה", סרטו של קן לוץ` על הפרטת הרכבות בבריטניה ".פוסטר מהסרט (2001) של קן לואץ' . cc: wikipedia

לא מדובר פה במאבק כוחני על כמה שקלים – עובדי רכבת ישראל נלחמים על בטיחות הנסיעה, כמו גם על הביטחון התעסוקתי שלהם. מי רוצה לנסוע ברכבת שלא עומדת בתקני הבטיחות, או שעובדיה צריכים השלמה לשכר מינימום?

ם אתם נוסעים ברכבת מדי פעם או אפילו כל יום, בטח עייפתם מהעיכובים, השביתות והאמינות הנמוכה של השירות. אתם בטח רוצים להיכנס לקרון ולהגיע בזמן. אבל האם הייתם רוצים לסיים את הנסיעה בתאונה? האם אתם סומכים על עובדי רכבת שמרוויחים פחות משכר המינימום ולא מסוגלים לגמור את החודש? האם הייתם רוצים שהרכבת תופרט לגמרי, ורווחיה יעברו לידיים פרטיות? האם תרצו למכור את התשתיות השייכות למדינה לגורם חיצוני שאין לו שום אחריות לגבי האזרחים?

אי אפשר לקבוע את היחס שלנו לשביתת עובדי הרכבת, בלי לענות לשאלות אלה. עובדי הרכבת לא מנהלים משא ומתן על שיפור תנאי שכר ולחיצה מיותרת על השאלטר, אלא מאבק על החיים שלנו במדינת ישראל. זהו מאבק על הבטיחות של הנוסעים, על הביטחון התעסוקתי של העובדים ועל הכרה בוועד העובדים, כחלק מיחסי עבודה הוגנים וצודקים.

לטענת הוועד, הנהלת הרכבת מתנהלת בצורה לא בטיחותית ומסכנת את שלום הציבור. ההנהלה מבקשת להכניס לקווים בין הוד השרון לראשון לציון קטרים חדשים שאינם בטיחותיים, ושנהגיהם לא השלימו את הלמידה הנדרשת להפעלתם. זאת הסיבה שהועד מנע את יציאתם לעבודה. בוועד עובדי הרכבת לא רוצים לחכות לתאונה הבא שבה יוכפש שמם, וחמור מכך – ייפגעו נוסעים, עקב עומסים כבדים שההנהלה שמה על נהגי הקטרים. בוועד דורשים שלא לסכן את שלום הציבור.

הבמאי קץ לואץ' ביים סרט חשוב על הפרטת הרכבות בבריטניה "סיפורי המסילה" (,The Navigators) בשנת 2001. הנה הטריילור שלו. וכך כותב יוסי דהאן ב"העוקץ" על הסרט: "כיצד הפסידו משלמי המיסים בבריטניה 10 מיליארד לירות שטרלינג בהפרטת רשת רכבות אחת. ג'יימס מיק James Meek בתחקיר ארוך ומפורט המשתרע על פני 18 עמודים בעיתון הבריטי ""Guardian חושף כיצד בצע כסף, בורות, אדישות והרצון למכור את חזון ההפרטה לציבור ולשלטון גרמו לאסון פיננסי ותחבורתי בבריטניה. מיק מעניק ביסוס עובדתי מפורט ומרתק ל"סיפורי המסילה", סרטו של קן לוץ` על הפרטת הרכבות בבריטניה "


בבריטניה זה לא עבד

שביתת עובדי הרכבת היא חלק ממאבק רחב יריעה של עובדים שונים במגזרים שונים. רק השבוע הסתיימה שביתת ההסתדרות למען הביטחון התעסוקתי של עובדי הקבלן המועסקים על ידי המדינה. יו"ר ועד עובדי הרכבת גילה אדרעי גילתה לנו כי חלק מעובדי הרכבת מקבלים השלמה לשכר מינימום, במקום שיהיה הסכם עבודה מסודר לשנת 2012. הנהלת הרכבת לא מעוניינת לדאוג לעובדים שלה ולהגיע להסכם קיבוצי משופר, ומסרבת לדבר עם הוועד. הדרישה להעלאת תנאים לא מגיעה בזמן שהקופה ריקה – ההנהלה מוציאה עבודות החוצה, למיקור חוץ, במקום להעניק את המשרות לעובדיה.

היינו מצפים שדווקא במקום עבודה כמו רכבת ישראל, בגלל אופייה הציבורי, נוכל לסמוך על קיום ועד איתן ואסרטיבי, שמייצג את צרכי העובדים והרכבות למען שמירה על ביטחון הציבור. אך נראה שהנהלת הרכבת אינה ששה להכיר בוועד העובדים ולנהל איתו מו"מ. בהיעדר הכרה, דיאלוג והתנהלות הגיונית של ההנהלה, ובהעדר עזרה מבית הדין לעבודה, העובדים נדחקו לקיר.

אין פלא שהנהלת הרכבת פועלת בצורה כל כך אטומה. יושב ראש רכבת ישראל, אורי יוגב, נחשב לאחד התומכים הגדולים בצמצום נרחב של המגזר הציבורי ובהפרטה. כששימש כאחראי על אגף התקציבים במשרד האוצר, יוגב עזר לנתניהו לצמצם את העבודה המאורגנת ולהפריט מכל הבא ליד.

מחדל השריפה בכרמל והמחאה החברתית כנראה עדיין לא הביאו את סיום עידן ההפרטה. תוצאות המאבק ברכבת יקבעו את עתיד הביטחון הפיזי והתעסוקתי שלנו ושל העובדים. אם המאבק ייכשל, שר התחבורה ישראל כץ וממשלת נתניהו לא יוכלו להיות אחראיים לחיינו כציבור הנוסעים והעובדים. ראינו כבר מה קרה בבריטניה, שם שהפרט הרכבת הביאה לזלזול בבטיחות ותאונות קטלניות. בואו לא נחכה לאסון כדי להילחם במצב.

הטור התפרסם לראשונה בבלוג שלי במאקו

*

למה זה בדיוק, אבל בדיוק הזמן הנכון להתייצב לצד עובדי הרכבת במאבקם הצודק נגד הפרטת פעילות התחזוקה – קיראו על הפוליטיקה המלוכלכת שמסבירה הרבה מהלכים על לוח השחמט הניאו ליברלי המלוכלך הזה.

לקבל קללות ויריקות גזעניות באהבה גדולה

מתוך הערך על איסלומופוביה בויקיפדיה. cc: wikipedia
מתוך הערך על איסלומופוביה בויקיפדיה. cc: wikipedia

החייל האמיץ אבו סובחי

מאת יובל גלעד

מה קורה כשסכנין קורעת את בית"ר ירושלים? יובל גלעד לא שוכח ולרגע אפילו שמח.

אמש צפיתי כהרגלי במהדורת "חדשות הספורט" בערוץ הספורט. היה זה ערב משחקי הגביע, והבשורה המשמחת היתה שבני לוד, קבוצה מה"מגזר" הערבי, המשלבת יהודים וערבים בהרכב, ניצחה את הקבוצה הגזענית בית"ר ירושלים, שאוהדיה מקללים ערבים ומאחלים להם לעבור לעולם הבא בכל הזדמנות, ומסרבים לקבל שחקנים ערבים לקבוצתם. ובכן, בני לוד ניצחה בפנדלים, והיו"ר שלה, ברנש שמנמן ונחוש בשם אבי סובחי, "הרשה לעצמו" לחגוג ואף להודות בפה מלא שהוא שמח במיוחד, שזה יום חג בשבילו, כי הם ניצחו את בית"ר הגזענית.

אבל מה, הוא שכח שהוא ערבי ישראלי, וכל ערבי ישראלי חשוד תמידית ב"שיתוף פעולה" עם האויב, בהיותו "גיס חמישי", ועל כל ערבי ישראלי להכריז על ציונותו על כל במה בה נותנים לו לדבר, ולקבל קללות ויריקות גזעניות באהבה גדולה. אבל לאבו סובחי האמיץ נמאס, והוא ירה בחזרה, כשקיבל סוף סוף פעם בחייו את המיקרופונים (בני לוד קבוצה מליגה נמוכה, עם תקציב קטן, חצי מקצוענית).

הוא הוזמן לאולפן ומיד ננזף על ידי המורה, סליחה המגישה, מירי נבו. היא הפכה פתאום לקרן נויבך, עיתונאית חוקרת, ונזפה באבו סובחי, תקפה אותו גלים גלים כמטוס קרב את עזה. והוא, הערבי ישראלי המסרב למלא את מקומו של החמוד החינני, ערבי המחמד, עמד על דעתו שבית"ר גזענית והוא שמח במיוחד שניצחו אותם, ואף ציין, בצדק, שהגזענות שלהם היא לא רק כלפי ערבים אלא גם שחומי עור כטוטו תמוז זוכים שם לנהמות. הגננת החרוצה המשיכה לנזוף בו. אלי אילדיס, שקצת מפחד ממנה, ניסה להשחיל מילה לטובתו אבל נדרס בידי הבלבוסתה. לעזרתו נחלץ שגיא כהן, פרשן ידען ששמח גם הוא על ניצחון בני לוד.

Notable Arab citizens of Israel:  Emile Habibi  • Ahmad Tibi  • Boutros Mouallem  • Samih al-Qasim  • Salim Tuama  • Mohammad Bakri  • Raleb Majadele  • Juliano Mer-Khamis  • Mira Awad  • Ishmael Khaldi
Notable Arab citizens of Israel: Emile Habibi • Ahmad Tibi • Boutros Mouallem • Samih al-Qasim • Salim Tuama • Mohammad Bakri • Raleb Majadele • Juliano Mer-Khamis • Mira Awad • Ishmael Khaldi

היום כבר נודע שההתאחדות מתכוונת להעניש את אבו סובחי, והשב"כ כבר מכין את החבר'ה, אני מניח. ערבים ישראלים מחזיקים את המדינה הזאת, המגעילה הזאת, עם הסבלנות שלהם, עם נמיכות הרוח שנכפית עליהם, בצניעות הכפויה עליהם. הם היהודים האמיתיים פה בארץ האדונים הישראלים השומרים על כספם מול ה"כושים" הבאים גלים גלים מאפריקה. ערבים ישראלים הם כמעט היופי האחרון במקום המחורבן הזה. הייתי רוצה להיות ערבי ישראלי.

יותר ויותר ערבים מה"מגזר" משחקים בקבוצות כדורגל בכל הליגות, וייצוג נכבד יש גם בנבחרת. אבל לעד יצפו מהם להיות חמודים ושותקים, לספוג גזענות ויריקות כאילו היו מכת ברד, אבל לאבו סובחי נמאס, ולי, צופה הבטטה בחדשות הספורט, היה רגע אחד של נחת.

מאת: יובל גלעד

אורגיה בצבא: מי זיין את מי, איפה, מתי

Army Photography Contest - 2007 - FMWRC - Arts and Crafts - Eye of the Holder | cc: flickr, By familymwr
Army Photography Contest – 2007 – FMWRC – Arts and Crafts – Eye of the Holder | cc: flickr, By familymwr