מדריך רפרם לכלא הלובי פוגש את דיויד בואי של מארק ספיץ

כמבקר ספרים, אני מקבל עשרות ספרים שאין לי יכולת להגיע אליהם. ובכל זאת, אני מרגיש שלפעמים אני חייב לכתוב על מספר ספרים שגרמו לי לחשוב. למרות שלכאורה יש לי במות רבות לכתוב בהן, אני חוזר לבלוג שלי כמו שמיכה של ילד, ששומר עליה גם כשהוא מבוגר. אני מרגיש מוגן בבלוג שלי. הוא תעודת הזהות של המדינה הלא קיימת בתוכי. אז בואו וצללו מטה מטה אל הסיפור האוטוביוגרפי של רפרם חדד ואל הביוגרפיה של דיויד בואי שמביאים לנו סיפורים קשים, אך מסתירים יופי רב.

הציונות ככלא לזהות יהודית-ערבית

נתחיל עם הספר האוטוביוגרפי של רפרם חדד, "מדריך רפרם לכלא הלובי" (עם עובד) לא יכולתי לעזוב את הספר כשקראתיו, אך חברה שלי העירה לי נכונה, שזה הרבה בגלל שאני מכיר את רפרם, ידידי וזה תמיד כייף לקרוא על העולם שבו אתה חי. כך גם הרגשתי כשקראתי את

  • "הקומדיה התל אביבית" (אחוזת בית, 2012) של ידידי יובל בן עמי. אבל לספרים יש רובד עמוק יותר שאינו מתמסר לכאן ועכשיו. יש מהלך מטפורי שאפשר לחלץ ממנו.

רפרם הינו דוגמא לזהות יהודית-ערבית, אופציה מזרחית שאינה כמעט ומתקיימת במרחב. לרפרם יש דרכון תוניסאי והוא דובר תוניסאית והוא מכיר את תוניסיה מנסיעותיו הלוך ושוב. כך שהוא בשונה מרוב בני גילו שאת דורם כרכתי ב"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית". אלו, כמותי, חסרים את הזיכרון היהודי-ערבי, את השפה ואת היכולת להשתייך למדינות שמהם הוריהם היגרו לישראל. השילוב של סיפור כליאה וחילוצו, הוא המרכיב הציוני שבה להשליט סדר לרומנטיקה היהודית-ערבית. הוא מבקש להביא לנו אופציה של מזרח תיכוניות אך היא אינה מתכוננת בתוך המרחב הישראלי. הוא עדיין יכול לנסוע לתוניס, אך לוב משמשת כמיטונימית למרכיב הציוני. היא אינה מקבלת את זהותו המורכבת ורואה בו מרגל. אם הספר היה ספר מסע, האם הוא היה מתקבל בספרות העברית. איני יודע. אך הבחירה לספר את זהותו המורכבת כאופציה של אקספרס של חצות, מראה לנו את הפחד העצום של הציונות לתפוס זהויות שאינה נאמנות למרכיביה הטריטוריאליים.

כלומר הספר אינו אוטו-ביוגרפי, כמו שהוא טכניקה לייצור העצמי, הוא מנסה לדבר על המבט שלו מתוניס על הים התיכון, אך מהר מאוד מגיע דווקא לאיום של היהדות שלו במרחב. אם נסיר את עלילת הכלא והשחרור בידי טייקון מושחת ולאומן מושחת לא פחות, נגיע דווקא לזהות של דור שלישי מזרחי שאין לה קול במרחב.

מתחת לסם ישנו קסם

קראתי גם את הביוגרפיה של מארק ספיץ לחייו ויצירתו של דיויד בואי. מארק ספיץ הניח רסיסים מחייו לצד העריץ האמנותי, היצירתי של בואי. למרות שהכרתי את סיפורו של בואי, עדיין ראיתי בו את הקסם של יכולת המצאה בתוך עולם המוזיקה. אך הטרגדיות הגדולות הן שמעניינות אותי דווקא בסיפור של המפסידים. למשל מיק רונסון, שהיה הגיטריסט שלו ושתה בקבוק מדי יום עד שמת בגיל צעיר יחסית, כלומר לא הצליח להתאושש לאחר שהעכבישים ממאדים התפרקו. למרות, שהספיק להפיק יופי של אלבומים כמו זה של מוריסי שהוציא אותו מבלוק יצירתי.

בואי המציא את עצמו ללא הרף ושרד (מי יכול לשרוד ככה) התמכרות קשה ביותר של מספר שנים לקוקאין. אך יותר מכל אהבתי באנדרוגיניות שלו את ההמצאה. היה לו אישה וילד ובכל זאת הוא התראיין ואמר שהוא גיי, והתלבש בבגדי נשים וערער על האפשרות למיין ולזהות אותו. ובתוך כך יצר הגלאם רוק, שהוציא אותנו מהסיקסטיז והעביר אותנו אל הסבנטיז. ההמצאה שלו, היא מעבר למוזיקה, היא יכולת להיות בזהות מינית מורכבת. הוא ידע שיש מרחב סימבולי, שמתכונן כשהוא הפך להיות זמר, זה לא קשור לביוגרפי, זה קשור לסימבולי. ובתוך המרחב הזה הוא שחה כמו כריש וקרע בקסם רב את ההגדרות הממוסדות. האפשרות להתחדשות אינסופית, הובילה אותו גם להרס עצמי, כי הניסוי שלו עבר בגופו ולא רק בדמיונו וזה אולי אחד הסיכונים שיוצרים עוברים כשהם רוצים להביא את חייהם למרכז הבמה.

בואי עם הזמן הפך למושג בפני עצמו והתיאטרליות שלו לא תמיד עמדה במבחן הזמן (למה לך לצאת עם ניין אינץ ניילס למסע הופעות). אבל כשקוביין בא והופיע עם "האיש שמכר את העולם", הוא החזיר את המחט לפטיפון והמוזיקה פעלה. הוא נתן לשיר מקום מחודש בדור הזה שנולד בין 65 ל-75 והרגיש שמכרו את עולמו. בואי נשאר רלבנטי לדור הגראנג' וגם מה שאנו רואים היום בצורות פופיות של ליידי גאגא התחיל בעצם אצל תיאטרון התלבושות של בואי.

גם רפרם חדד וגם דיויד בואי עברו שינויים מרחיקי לכת בחייהם בכדי להביא לנו זהות שאין לה עדיין לגיטימיות במרחב התרבותי. הם עשו שימוש בתרבות פופולרית בכדי לדמיין עולם חדש. שניהם לקחו סיכונים והביאו דו"ח על לקיחת הסיכונים. אם נסיר את המסיכה המסוכנת נגלה זהות חדשה שהם מחזיקים שיכולה לתרום למארז הזהויות האפשריות בתרבות החדשה. 

צפו: סרט המצויין של ביביסי על זיגי-סטארדאסט

***

"לא ללינץ' הבא" סרטון של הטלוויזיה החברתית מתוך הפגנת המחאה שלנו בגרילה תרבות נגד גזענות

***

הקשיבו: אלבום חדש "יפני אדום" של ענת גוטמן

הפוסט הזה נכתב בהתנדבות על זמני הפרטי, אשמח לתרומות ואני מבטיח. שעל כל תרומה תקבלו פוסט.

זמנים מופלאים במד"ב: מה קורה שכדור הארץ מאט

Moon Earth Armstrong By Smabs Sputzer cc: flickr
"תארו לכם עולם שבו היממה מתארכת מעבר לספירת 24 שעות." || Moon Earth Armstrong By Smabs Sputzer cc: flickr

זמנים מופלאים במד"ב. קארן תומפסון ווקר, הוצאת מטר, מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

ספרה הראשון של קארן תומפסון ווקר מפתיע, ונע בין רומן התבגרות לסיפור בין-גלקטי

תארו לכם עולם שבו היממה מתארכת מעבר לספירת 24 שעות. מדי יום תגלו עובדות חדשות שישנו את כל המדע המוכר ויותירו את העולם בפחד גובר והולך. שימו בתוך העולם הלא יציב הזה נערה מתבגרת, מתאכזבת ומתאהבת – ותקבלו סיפור מרתק ומפחיד כאחד.

https://i0.wp.com/matarbooks.co.il/covers/1811_200.jpg"זמנים מופלאים" של קארן תומפסון ווקר אינו מתחייב לגבולות הז'אנרים הידועים. הוא מתפקד גם כספר מדע בדיוני וגם כרומן של התבגרות רומנטית. אך דווקא בשל השימוש בשני הז'אנרים הללו יוצרת ווקר מסגרת פרוזאית חדשה. הקצב הוא של מדע בדיוני, אך הלב הוא סיפור הישרדות הפרברים הלבנים בסחרור האקולוגי. המאורע המחולל של הרומן טמון בהאטת הסיבובים של כדור הארץ ובכל התופעות האקלימיות, הביולוגיות והחברתיות הנלוות לכך. ווקר, שלה זה ספר ראשון, משתמשת בעולם החיצוני המסתחרר במסלול אפוקליפטי, כדי לתאר את המערבולות שמתרחשות בתוך התודעה, הנפש והנשמה של משפחה מהמעמד הבינוני.

ג'וליה, גיבורת ספרה של ווקר, נדחית על ידי חברותיה, מגלה שאביה בוגד באמה ומתאהבת בסת מורנו – תלמיד כיתתה. כל אירוע בחייה מתחיל באפקטים של אובדן המוכר והמעבר אל הזר והמנוכר. אך בניגוד לספרי מד"ב שבהם המלחמה בעלטבעי, אצל ווקר דווקא אין תשובה, ורוח האדם מתרסקת מתחת לשינויים שמתחוללים סביבה. המאבק הוא על התעצבותה של המשמעות של תקופת הנעורים באמריקה העתידנית. ג'וליה לא פועלת בצורה דרמטית מדי; היא צעירה עדינה ונשארת קרוב למשפחתה. היא, למעשה, מודל פמיניסטי של עיצוב עלילה – ג'וליה מורדת בתוך המסגרת המשפחתית ולא נתלשת ובורחת אל מחוזות חדשים ולא ידועים. אפשר לכרוך את המשמעויות של אותה קטסטרופה שעוברת על כדור הארץ במשמעות של הביקורת של הירוקים על התחממות כדור הארץ.אפשר גם לראות בכך דימוי נוקב לאובדן השלווה שעליה נח המעמד הבינוני הלבן.

הרומן מחזיר אותנו לספרה ימי-ביניימית שהאמינה כי אירועים חיצוניים כגון חציית כוכב שביט, משפיעים על אירועי המבנה הפוליטי הציבורי. רק שבספר אנו מקבלים לכך זווית פואטית, עשירה ומרובדת מפי ג'וליה המתבגרת. קצב ההתרחשויות מהיר, אך החיים של ג'וליה איטיים: היא מתאהבת, ומנגד מתאכזבת מהבגידה של אביה, מגסיסת אמה ומההיעלמות של סבה. נדיר לקרוא ספר ביכורים כה עשיר וחדשני, שלא מתחייב לקונבנציות של הז'אנר שבו הוא נכתב. ובכך גדולתו של הרומן הזה – הוא אינו אידיאולוגי על פני השטח, אך הפערים שהוא יוצר מולנו כקוראים מחייבים אותנו לחשוב על פתרונות אפשריים לחידתיות שלו.

הביקורת התפרסמה לראשונה בתרבות וספרות ישראל היום

איך כותבים את מלקולם אקס בעברית

מלקולם אקס: "מהפכה היא כמו שרפה ביער", מאנגלית: רעיה ג'קסון (שהוסיפה הערות), ערך: ראובן מירן,הוצאת נהר ספרים 2010, 241 עמ'

את האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס קיבלתי מחבר שהיגר מישראל לארה"ב. הוא רצה שאלמד על המורכבות של היחסים בין היהודים לשחורים. לדעתי הוא חש כעס על האמירות הכוללניות של אקס כלפי היהודים.קראתי את הספר והתלהבתי כל כך, שמצאתי את עצמי מסיים תזה בהצטיינות על היחס שבין האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס לבין הביוגרפיה הקולנועית שעיבד הבמאי ספייק לי. מצאתי שהביטוי של אקס כלפי הקהילה היהודית היה ביטוי גם לדיאלוג ולא רק לסגירות. היכולת של אקס להשתנות במשך שנות פעילותו ולגבש תודעה רדיקלית, מזכירה לא מעט הוגים יהודים שחיו כמיעוט בתוך רוב, ובשל היותם נרדפים נאלצו לנוע כל הזמן ולהשתנות, והפריווליגיה של שייכות והגמוניות נשללה מהם.

המשך קריאת הפוסט "איך כותבים את מלקולם אקס בעברית"