על האש בגן סאקר ביום השואה: לא להקל ראש גם במיעוט

מנגל: תמונת אילוסטרציה cc: flickr
מנגל: תמונת אילוסטרציה

פרסום התמונה של כמה חרדים שעשו "על האש" בגן סאקר בערב יום השואה היה צעד נכון. חופש הביטוי בישראל חשוב ואסור להשתיק תמונות, גם אם הן לא פשוטות, דווקא בשל הסכנה שיש מי שמנסה להדחיק את הבעיה. חרדים רבים, כמו רבים מהחילונים, לא תמיד מסתדרים עם הנרטיב ההגמוני, אבל הקריאה להצניע את השוני וההבדל לא באמת מסתדרת עם חופש הביטוי. לתקשורת יש הזכות והחובה לפרסם תמונות קשות שמצביעות על קונפליקטים המתרחשים בזמנים רגישים כיום השואה או כיום הזיכרון. 

אין לנסות לייפות את הדברים – מרבית החרדים שעשו "על האש" בירושלים ביום ראשון בערב ידעו שזהו ערב יום השואה. אין אדם בישראל שלא ידע – ערבים כיהודים, חילונים כדתיים, עשירים כעניים: כולם יודעים שמדובר ביום זיכרון שמאחד עם שלם, ויש לכבדו. אבל באופן מודע אותם אנשים בחרו ללכת ולהפגין חוסר כבוד כלפי אותם ניצולי שואה שחיים עדיין בקרבנו. אמנם לא צריך להשוות את הדברים לחילול השם, כפי שעשה הרב מצגר, שהרי המדינה שקבעה את יום השבתון אינה האחראית הרוחנית של האזרחים ומותר להם לנוע לכל מקום בכל יום, ואולם הצו הפנימי של כל אחד מאותם חוגגים היה יכול להנחותם לנהוג אחרת.יקומו הקולות שיאמרו שאלו רק העשבים השוטים של החברה החרדית בפרט ושל היהדות האורתודוקסית בכלל. אך זהו גם זלזול באלו שמתנגדים לנרטיב הציוני. הסיפור הכולל של החברה החרדית אינו אותו סיפור של הציונות. הוא סיפור אחר ומתנגד בהמון צורות ומחשבות לסיפור ההגמוני של מדינת ישראל. הסימפטום במקרה הזה – של יהודים אורתודוקסים שהלכו לעשות מנגל ביום השואה – הוא עמוק יותר ממה שידוע. ואיני אומר זאת כדי להסית. אני אומר את זה כי יש מציאות שבה התרבויות אינן חופפות ועלינו להיות ערים לכך.צריך לשאול שאלות קשות על החינוך בעולם החרדי ועל המקום של השואה בו. אסור לקבל בקלות את התשובות התיאולוגיות של החינוך הדתי האורתודוקסי. ראשי הקהילה וגם הקהילה עצמה צריכים לעשות בדק בית רציני ולבדוק היכן ואיך הם מקבלים את יום הזיכרון בתוכם. כל צורה הפוכה של זלזול וחוסר כבוד כלפי הערכים של היהודים האורתודוקסים היתה מתקבלת ברעש גדול.

גם אם אנשים בתוך הקהילה החרדית יאמרו שזהו שולי שוליה של הקהילה ויקלו ראש באמרות של אלו שעשו מנגל, אסור לקבל זאת. יש לסלוד מהדחייה העמוקה שמביעים רבים כלפי הערכים הכי בסיסיים של החברה היהודית. איני אומר שכולם צריכים להתאבל באותה דרך, אך יש כאן עניין של כיבוד מרחב ציבורי. אם יום אחד ישתנו החוקים של אותו מרחב, אז נשנה את דרך השיפוט.

יש דרכים שונות למרוד בישראליות ובחוקי המדינה, יש שהופכים את מעשה ההתנגדות שלהם לפוליטי אך יש כאלו שפשוט פועלים אחרת. אסור להקל בהם ראש, התופעה רחבה וקשה וראויה לטיפול נוקב ויסודי.

שותף למופע ערס פואטיקה שמתארחת בערב ספוקן וורד ושירה שחורה של קפה גיברלטר Cafe Gibraltar ! עם – "כושילאמאשלהם" וההצגה "פריחה שם יפה". בקיצור—-> אירוע נפיץ. ראו הוזהרתם וגם הוזמנתם!

*

שיר לבני זונות

שגנבו לאימא שלי את הקניות

טל איפרגן

 

שני נערים בחולצות לבנות

גנבו לאימא שלי את הקניות

יש לי אימא אחת ויחידה. דווקא לה?

בשעת ערב מוקדמת בה כנראה

איש לא פסע ברחוב, כך נדמה

אחרי אמי האחת הם עקבו

את תיק הגב לה חטפו. מה יעשו

בשמן זית ובמים? לא מתערבבים השניים.

דבש וסבון, שעועית קפואה

שתי קופסאות "טיים", חולצת עבודה מסריחה

אפילו אבקת כביסה למכונה

בתיק הגב לא הייתה

שכן

אין

מכונת כביסה.

שני נערים בחולצות לבנות

גרמו לאחת היחידה, בשעת ערב מוקדמת לבכות.

בני זונות,

אני מאחלת לכם לבשל את השעועית הירוקה

ולהחליק על שלולית של שמן עמוקה

אולי רק כך, שם, על הרצפה

תצליחו להבין מה היא מרגישה

כשהיא צמאה

למים.

 הגיבו בדף הפייסבוק שלי

המגילה השישית: ראיון עם מחבר מגילת השואה פרופ' אביגדור שנאן

שואת יהודי אירופה היא חורבן שמסרב לכל פירוש או הסבר תיאולוגיים. אולם למרות זאת נתחברה לפני כשבע שנים "מגילת השואה" – טקסט שלראשונה מנסה לעגן את זכרון השואה בהקשר דתי-ליטורגי. בראיון למתי שמואלוף מספר מחבר המגילה פרופ' אביגדור שנאן: "התחושה היתה כאילו מישהו כותב את זה דרכי"

לאורך ההיסטוריה, עם ישראל הכיר דרך אחת עיקרית לזכור ולהעביר לדורות הבאים את האירועים המכוננים בעברו: טקסטים וטקסים הקשורים בהם. כך נשמר זיכרון יציאת מצרים בספר שמות ובהגדה של פסח, זיכרון נס פורים נשמר במגילת אסתר, ואילו זכר חורבן בית המקדש נשמר במגילת איכה ובקריאתה בבית הכנסת בט' באב. המאה העשרים ידעה את אחד האירועים הנוראים בהיסטוריה היהודית, אם לא הנורא מכולם – השמדת ששה מיליון מעם ישראל וחורבן רוב מניינה ובניינה של יהדות אירופה. אולם אירוע זה נותר עד כה כנוכח בתחום ההיסטוריה החילונית בלבד, כאשר אפילו יום זיכרון ואבל דתי מיוחד לא נקבע עבורו.

ייתכן שכך התגבשה ההתייחסות לנושא משום שהעובדה שהשואה התרחשה כוללת בתוכה מניה וביה שאלות קשות באשר להשגחה האלוהית. אולם לפני כשבע שנים עלתה יוזמה לכתוב טקסט-זיכרון ליטורגי גם עבור יום הזיכרון הישראלי לשואה, ובכך להציב את החורבן האחרון על הרצף המסורתי של הזיכרון הקולקטיבי היהודי. מי שחיבר את הטקסט, שזכה לשם "מגילת השואה", הוא פרופ' אביגדור שנאן מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. לרגל יום השואה שוחחנו עמו על המגילה, תוכנה ונסיבות כתיבתה.

"הכול התחיל מיוזמה של יהודי מקנדה, אלכס אייזן שמו, שחשב שאין ביטוי ליטורגי מתאים לאירועים הקשים של המאה העשרים", מספר שנאן. "הוא גייס כספים ופנה לרבנות הראשית – שדחתה אותו. הוא פנה לאוניברסיטת בר אילן אך הם לא האמינו בחזונו. לבסוף פנה לתנועה הקונסרבטיבית, שאימצה את הרעיון. הוקמה ועדה, שהייתי חבר בה, ובמהלך הדיון הועלתה ההצעה לפנות לסופר אהרון אפלפלד. אבל לא עלה בידו להציע טקסט מתאים, כי אף שהוא סופר מצויין, כותב שלא מבאי בית הכנסת היה מתקשה לכתוב את המגילה. בסוף קיבלתי על עצמי את הכתיבה".

איך עובדים על טקסט כזה?
"התהליך היה ארוך ומורכב. עבד עימי צוות של אנשי ספרות, תיאולוגים, היסטוריונים ומומחים לשפה, וכולם בדקו את הדברים. ועם זאת המגילה עצמה נכתבה תוך שש שעות, בסערת נפש, מבלי שהייתי מודע למה שיוצא. התחושה היתה כאילו מישהו כתב את זה דרכי. מבנה המגילה היה מוכתב מראש: שישה פרקים, במקביל לששה מיליונים שנכחדו בשואה. בהתאם למבנה זה המגילה כוללת מבוא, שלושה סיפורים, קינה וסיכום. הראשון שבסיפורים הוא סיפורו של עיתונאי גוי המתאר את החיים בגטו, השני של נערה יהודיה גרמניה בתוך מחנה עבודה, השלישי של יהודי פולני במחנה ריכוז. האֵימה גדלה מטקסט לטקסט והפחד מתעצם, עד לקינה. ועוד, אני לא מוכן לוותר ולהציע את הפתרונות השונים שהוצעו לשאלת מקומו של האלהים בשואה, כגון שאלוהים מת באושוויץ או שהשואה היא עונש על החילוניות והציונות".

אז מה התשובה שלך?
"התשובה שלי שלא נוכל להבין. נצטרך לחיות עם הידיעה האיומה הזאת. נדרש לחיות ללא תשובה. השאלה 'איפה היה אלוהים?' היא אחת השאלות הדתיות החשובות שחווה העולם היהודי לאחר השואה. השאלה הזאת מתבטאת בחוויות של הדמויות, שלמשל לא יודעות לשאול. אני יכול לתאר את זה כדומה לחוויה של איוב. הוא מנסה להבין מדוע אלוהים מתנהג אליו בצורה כל כך קשה. אבל הוא מחליט להמשיך. בהתחלה הוא מאשים את עצמו. ובסוף הוא משתתק. אתה צריך להבין שזאת השאלה התיאולוגית אולי הכי קשה. היכן היה אלוהים בשואה? אבל אינני יודע, איך ומדוע. ושוב אני חוזר שאיני מקבל עלי את התשובות הפשוטות של אלוהים מת, או אלוהים מעניש".

 "השכינה נתנה לי לכתוב"
הרבנות הראשית, כאמור, לא נענתה להצעה ליטול חלק בחיבורה של מגילת השואה. פרופ' שנאן מספר שגם היהדות האורתודוקסית בכלל לא גילתה עניין במגילה: "האורתודוקסים לא נכנסו לזה, משום שהגישה האורתודוקסית קצת מאובנת ולא מקבלת חידושים. ההתקבלות של המגילה היתה במסגרת התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית). המגילה הוצגה עם חזנים ומקהלה בקנדה. היא תורגמה לשפות שונות, ביניהן צרפתית, גרמנית, רוסית ואנגלית. זה גם מבוצע בישראל, אבל לא בכל בתי הכנסת המסורתיים. בכל מקרה ההצלחה הייתה יותר במסגרות של התנועה המסורתית, זה לא פרץ מחוץ לכך".

נתקלת בקריאות למגילה שחשת שהן שונות?
"לא היו קריאות חדשניות שהיממו אותי. לפעמים רבנים מתקשרים ומבקשים ממני הבהרות לגבי נושאים מסוימים. למשל, שואלים האם בכוונה הזכרתי תזמורת או רכבת בכל פרק ופרק. הרכבת של אושוויץ והתזמורת הם שני הלייטמוטיבים בטקסט. בנוסף, באנגליה כתבו אותה על מגילת קלף".

המגילה נכנסה לקאנון ספרות השואה?
"במחקר על ספרות השואה מזכירים את זה כחלק מהניסיונות הספרותיים להתמודד עם הנושא".

היא מתאימה לבני נוער?
"המגילה היא מודולרית. לדעתי, הפרק הראשון, הרביעי והאחרון מתאימים יותר, ובכל מקרה אפשר לוותר על חלק אחד או משנהו. לא פעם סיפרו לי שקראו בבית ספר פרק אחד מתוכה. החלק של הקינה הוא יותר דתי, ויש בה אלוזיות ל'על אלה אני בוכיה' ממגילת איכה. נתתי במגילה גם טעמים של מגילת איכה".

בתור פרופסור ואיש אקדמיה, איך הגעת לחיבור מגילה ליטורגית שמלווה במוזיקה?
"אני בעצם מוזיקאי מתוסכל – עד גיל 18 האמנתי שהקריירה שלי תהיה כמוזיקאי. אני נגן ויולה, ניגנתי בתזמורת הגדנ"ע, נסעתי בעולם עם תזמורת זו וקיוויתי להמשיך בתזמורת צה"ל. אבל אז עברתי למשהו אחר. אבל מגילת השואה היא אירוע טקסטואלי חד פעמי מבחינתי שהשכינה נתנה לי לכתוב. משהו היה צריך לתת לכך, בתוכי, ביטוי פואטי".

הקראת את המגילה להוריך?
"אבי כבר לא היה בחיים. אבל הקראתי לאימי".

ואיך היא הגיבה?
"היא בכתה".

הראיון התפרסם לראשונה בבית אביחי