למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בבאזל

משמאל לימין" אנוכי, מקס צ'ופק ועדי קיסר המדהימה!!! בפסטיבל השירה בבאזל
משמאל לימין: אנוכי, מקס צ'ופק ועדי קיסר המדהימה!!! בפסטיבל השירה בבאזל

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה

וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד

וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי

כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט

אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל

לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,

עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה

וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא

אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי

מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר

עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה

וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה

לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה

יִשְׂרְאֵלִיִּים

 

ההקראה בפסטיבל השירה הבינלאומי של באזל. תודה ענקית ל Janine SchNine . צילום:

Literaturhaus Basel

לנצח את החונטה של הזין: פוסט סרטונים מהשקת "האסון מתחיל בארוחת עסקים"

ב-26.6.2013 יצאתי למסע להשקת "האסון מתחיל בארוחת עסקים". ביקשתי את עזרתה של הצלמת הנפלאה של "ערס-פואטיקה" יעל ברדנט והיא נעתרה לצלם את ההשקה. עבדתי עם נגן כלי ההקשה, גונן ויזל מלהקת "להקת" אותה הכרתי דרך יעקב ביטון ואת שיריה אהבתי מאוד. עשינו חזרות וגם הצטרף אלינו המתופף עאדל. בנינו סט של שירים מתוך הספר שהפכנו למסע בתוך מדבר מזרח תיכוני, ממצרים, לעיראק, ועם עצירה באנדלוסיה. היוצר ואיש "ארץ חדשה" רני בלייר נידב לי את הבר/מסעדה "ברנר" שבו הוא שותף. קנינו שמפניה, בירות, הזמנו את כל החברים ומכרנו את הספר במחיר עלות ויצא ערב מעולה. הגיעו מעל ארבעים איש, כולל אימי ואחותי שמאוד התרגשו. חברים באו מירושלים ומחיפה.

באותה הקלישאה של "הקיץ של אביה" פחדתי שלא יבואו אנשים ולא הבנתי מדוע כולם מאחרים (קבענו בשמונה ואנשים הגיעו בתשע ובעשר). פתאום, שכחתי לרגע, איך אני בעצמי מאחר לאירועים ואיך זאת בעצם ההתנהגות התל אביבית. כשהמקום התמלא עמדנו מול בעיה של מיקרופון. אבל חברי הטוב הסופר אייל בן משה הלך והביא מהבית את המגאפון של גרילה תרבות והצלחנו להעמיד הופעה, שבה אני גם הייתי חופשי להקריא את השירים לצד הקהל. כי המיקרופון היה אלחוטי. בסוף האירוע הייתה לי הפתעה מצד חבריי, אלה נובק, להקת להקת, יעקב ביטון שהלחינו את אחד משיריי ומאוד ריגשו אותי. בנוסף גם המאייר של הספר רותם מקריית גת הגיח והקריא לכבודי משירתו. לאורך כל הדרך ליוותה אותי חברתי המשוררת והפעילה איילה חננאל וגם דני גרוסמן שווד בלייר ג'ונס.

באחד מהשיאים בהקראת "אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה" מצאתי את עצמי עובר ומשביע כל צופה בהקראה שיעזור שהחונטה של הזין תעבור מעלינו ונחזור לנורמליות. אז נסיים במילים "עוד מעט, עוד מעט, ברק זחוח עומד לרדת"

את הלילה המטריף סיימנו במסיבה מג'נונה לגמרי בתוך המוזיקה של הסהרה שהוביל אותנו מוחמד ג'באלי באנאלולו. המוזיקה כל כך התחברה לטקסטים ורק אלוהים ידע לעשות את החיבור הזה. כידוע, זהו ספר השירה האחרון שלי, אז תהנו מאחת מההופעות האחרונות.

תרכשו את הספר במחיר מבצע באינדיבוק ותפיצו את הבשורה.

אוהב

מתי

פינו את התקווה

***

בלוז שחור תלוי על עץ תלוש

***

האסון מתחיל בארוחת עסקים / יש מילים בעברית שאי אפשר לתרגם לשום שפה

***

מאה ועשרים ואחת מלחמות של הלב

***

הגרתי למדינה הלא נכונה

***

סיבת המוות: נחנק משירי אהבה

***

אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה

***

ישראל

***

מגילה, קמע וטמפון: על שירת השוטטות של ברכה סרי

cc: אתר הבינלאומי לסרטי נשים , 6, רחובות
ברכה סרי בכרזת הסרט "המלכה חנטרישה". לחצו על התמונה וקראו את הדברים שכתבתי על הסרט

ברכה סרי (2013-1940)

מעיין של חוכמה

ברכה סרי, משוררת ישראלית, הלכה בשבוע שעבר לעולמה. סרי נולדה בשנת 1941 בצנעא שבתימן למשפחה דתית ועלתה לישראל כשהיתה בת.10 היא החלה ליצור בשנות ,70-ה ולאורך השנים יזמה פרויקטים חברתיים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שרובן היו מזרחיות).

בשנות 80-ה החלה סרי לפרסם ספרי שירה. ספרה הראשון, "שבעים שירי שוטטות," היה ספר פמיניסטי חלוצי, שהבליט את הכתיבה היהודית הבהירה והחזקה של סרי. את פרסומה הגדול קיבלה עם פרסום הסיפור הקצר "הקריעה" ,(1983) שעובד למחזה על ידי אמיר אוריין (1987) וזכה לשבחים רבים.

הכתיבה האמיצה של סרי בודדה אותה מהקהל שאליו פנתה, והקהילה התימנית החרימה אותה. עם זאת, היא המשיכה לכתוב. בספר "פרה אדומה" ,(1990) שהיה אחד מהמבשרים של הפמיניזם המזרחי, היא שיכללה את כתיבתה שהפכה חברתית, פוליטית ולעתים ביטניקית.

למרות הצלחת שיריה, סרי לא מצאה הוצאת בית. היא הקימה לעצמה הוצאת ספרים – האור הגנוז – והחלה בפרסום כתביה. התוכן שלה תמיד כלל ציטוטים מהתנ"ך ומהמיסטיקה היהודית. הספרים שפירסמה: "קידושין: ספר הברית והחסד – חלק א"' ,(2000) "נורית: שיעורים בתורת העבודה – ספרי הברית והחסד חלק ב,(2001) "' "תפילות ושתיקות – ספרי הברית והחסד חלק ג,(2002) "' "עדנה: חניה ומסע בחמישים שערים" (2005) ועוד.

רק בעשור האחרון לחייה קיבלה סרי הכרה מהממסד הספרותי, ובין השאר זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע.

הכרתי את ברכה סרי בתחילת שנות ,2000-ה בעקבות אירוע בחיפה. כשהיא הגיעה למקום ראיתי אישה נמוכה, מלאת צחוק. היא רצתה שנלך קודם לים והלכנו ברגל ומצאנו בדיוק שני כיסאות לבנים מחכים לנו על קו החוף. הידע שלה ביהדות, במיסטיקה ובלשון העברית – היה עצום. הרגשתי כאילו קפצתי לים של חוכמה. היא כתבה פשוט, אבל דרך הכתיבה הזאת היא הגיעה לקהלים רבים. חבל שלא זכתה להכרה ראויה עוד בחייה.

דברים שפירסמתי הבוקר בישראל היום לזכרה בישראל היום

***

על שירת השוטטות של ברכה סרי זצ"ל

פורסם לראשונה בארץ האמורי

שנות השבעים, התקופה שבה החלה ברכה סרי לפעול וליצור, היתה תקופה סוערת שהציפה את רחובות ירושלים. תנועות מהפכניות מקומיות כמו "הפנתרים השחורים" ו"מצפן" הושפעו מתנועות בעולם שביקשו לשנות את סדר היום הפוליטי של המערב כולו. בירושלים התחולל גם שיבור של מסורות רוחניות ועליית בשורות חדשות שהושפעו ממהפכת שנות השישים. הזירה התרבותית באותה התקופה תססה, עם הופעת המסר של תנועת הביט האמריקאית. לאחר מלחמת 67' הופיעו בירושלים היפים יהודים שהביאו את הבשורה המתירנית של וודסטוק. מהפכת שנות השישים אף העלתה לשיח את ערכי הפמיניזם הליברלי. עם זאת, האישה המזרחית ויצירתה לא הצליחו להכיל את הסתירות של החברה בישראל באותה התקופה.

התחקות קצרה אחר האוטוביוגרפיה של ברכה סרי מגלה כי בין השנים 1963 ל-1971 היא למדה בלשנות ושפות שמיות באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני. שם היא גם השתייכה לחוג מיוחד שעודד והעצים סטודנטים תימנים. לאחר מלחמת 67', סרי לימדה עברית סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים. היא עצמה יזמה פרויקטים חברתיים שונים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שתושביה ברובם היו מזרחים). בשיא הפרויקט שלווה על ידי עיריית ירושלים, היא ניהלה, לימדה וכתבה תכניות להוראת קריאה וכתיבה לכ-300 מבוגרים חסרי השכלה (רובן נשים). הפרויקט לביעור הבערות הכיר לה את פנים הקהילות, ובמיוחד את מצב הנשים. בתחילת שנות השבעים היא התחתנה עם בחור אמריקאי (שהיה היפי בעברו). היא פיתחה פרויקט מיוחד לסטודנטים בשכונת נחלאות, בשיתוף עם העירייה ותנועת "האוהלים" כחלק מעבודה קהילתית חברתית. העבודה כללה תכנים מהפכניים, כאלו שאפיינו את תנועת "האוהלים" ולפעמים התנגשו עם התכנים של העירייה. בשנות השמונים היא הצטרפה לתנועת "המזרח אל השלום".

bracha3

במסגרת מהמאבק המזרחי של אותה התקופה, ברכה סרי נעמדה מול מנגנוני דיכוי שונים בכל המוסדות החברתיים בהם השתתפה. האוניברסיטה שהייתה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, חסרה את החיבור המזרחי, הדתי והמסורתי והעמידה את הספק והחילון ככוח מניע. מצד אחד, סרי לא מצאה את הסיפוק בחוג להעָצמה של סטודנטים תימנים שנפתח בשכונת נחלאות, משום שהוא חסר את המרחב התרבותי והתבסס יותר על המימד הדתי. מצד שני היא הרגישה זרה בתנועת בני עקיבא האשכנזית בשל היותה מזרחית. ברכה סרי למדה בחוג לבלשנות מספר רב של שפות, על מנת להשתוות לידע של כמרים ופרופסורים שהשתתפו בשיעורים יחד איתה. בחיפושיה בתקופות שונות אחר עבודה, ובמיוחד בסוף שנות השישים, היא נשלחה לעבוד בהוראה בעיירות פיתוח, למרות שהתגוררה בירושלים, כחלק ממערכת מבנית של סגרגציה עדתית שהחלה לאבד מכוחה רק אחרי המרד של הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים.

בקרנבל הזהויות האוניברסיטאי סרי עזרה לפרופסורים שונים בעבודות המחקר שלהם, באיתור וסימון דיאלקטים יהודים-ערבים בקהילות מזרחיות כמו היישוב התימני בראש העין. אך ככל שניסתה לסיים את עבודת המחקר שלה, בקעה בתוכה יצירתיות בלשנית שהתנגדה לכתיבה האקדמית. בשלב אחרון, כשביקשה לחזור בתחילת שנות השבעים לאוניברסיטה, נדחתה בקשתה למלגה. מחקרה בנושא נשות ראש העין, על הקשר שבין השפה והמעמד, הזכיר לה סיפור, אגדה וחוויה ושם היא התיישבה לכתוב את הטיוטה הראשונה לסיפור "הקריעה" שאחר כך הביא לפרסומה בציבור הרחב.

שני יסודות (אוטו)ביוגרפיים חברתיים השפיעו על יצירתה: מצד אחד, אמה הייתה חסרת השכלה והביאה 18 ילדים לעולם. סרי רצתה להעצים ולדובב את האישה התימנייה והנשים המזרחיות בכלל. היא מספרת כי כתבה את השירים לאמה ופחדה כי היא תחשוב שהיא עושה ממנה צחוק כשתיתן לה את הספר. היא הרגישה שהיא כותבת את השירים לנשים כמו אמה, שאין להן קול ושלא יכלו לדבר בעד עצמן. היא אף מתארת את אמה כמשוררת הראשונה שהכירה. בתימן, הנשים נהגו לשיר על הבעיות והרגשות מתוך עולמן. הן בנו משפטים וחזרו עליהן והמציאו שורות תוך כדי ביצוע מטלות הבית. רק כשהגיעו לישראל, אומרת ברכה סרי, אִמה השתתקה לפתע. באופן רעיוני, ברכה סרי מתווכחת עם תפיסת האישה התימניה כ"פרימיטיבית". היא מכנה אותה בשם עצם – שהוא סוג של מילה חדשה – התכה של שני יסודות (טבע ופרימיטיביות) כחלק ממבט פוסטקולוניאלי שמפרק את המבט המוגזע אליו: פרימיטבעית. במושג זה היא יוצקת את תנועת החזרה לטבע, ביחד עם התנגדות לתהליך הדה-הומניזציה שעברו המזרחים בישראל בכלל והאישה המזרחית בפרט. היא מוציאה את האישה המזרחית, מעמידה אותה חזרה בתוך הציר ההיסטורי ומבטלת את הגיניאולוגיה ההיררכית של התרבויות, שנעה על ציר של מעבר מחברה פרימיטיבית למודרנית.

בנוסף, שירתה של ברכה מנפצת את המושגים הבינאריים טבע-תרבות, פרימיטיבית-מודרנית, תימן-ישראל, מזרח-מערב, על ידי יצירת היבריד ומודוסים פואטים חדשניים. בספר השירה "שבעים שירי שוטטות", למשל, היא יוצרת מבנה של עשרה שערים מיסטיים בעלי שבעה שירים כל אחד, כחלק מהתכתבות עם רצפי שפה וזיכרון שנולדו עוד בחברה הדתית בתימן. בו בזמן השירים מכילים עמדה פמיניסטית מוצקה המעמידה את צרכי האישה ויכולותיה במרכז, ולא את היישות האלוהית.

bracha4

מצד שני, ברכה סרי אימצה את העמדה הפוליטית של אביה יוסף סרי, מראשי הקהילה בצנעא בתימן ומהפכן. סביה ואביה נמנו עם חסידיו של  דור-דיעה – תנועת ההשכלה בתימן, שנוסדה עוד בתקופה העות'מאנית. תנועת דור-דעה דגלה בהרחבת תחומי הלימוד (שהצטמצמו עד כה ללימודי דת), בהקניית השכלה גם לנשים וברפורמה דתית. אביה היה ממייסדי לימודי חול לנערים וממקימי בית-הספר הראשון לבנות שיצא נגד לימודי המיסטיקה והקבלה. בתכניה המהפכניים, תנועת דור-דיעה היוותה איום הן על מוסדות הקהילה היהודית והן על הממשל המוסלמי, ונתקלה בהתנגדות נמרצת. כדי להצר צעדיה התארגנה התארגנה תנועת התנגדות חזקה, שמנתה את רוב אנשי הקהילה אשר כינו את עצמם "עיגשים" (עקשים, קנאים). המחלוקת בין שני קבוצות אלו הייתה גם קשורה למחלוקת בין קבוצת הבלאדים – הכפריים (מהם יצאו העיקשים), לבין קבוצת השמים – העירוניים (מהם יצאו דור-דעה). בעוד שהראשונים אימצו את הלכות שולחן ערוך, האחרונים ביקשו להיצמד להלכות הרמב"ם. בעוד שהראשונים האמינו בקבלה, האחרונים דחו את המסורת הקבלית.

התכנים המהפכניים של תנועת דור-דיעה, שבישרו מעין רוח השכלה פמיניסטית-יהודית-תימנית, סימנו אי רציפות היסטורית, מתודולוגית ואפיסטימולוגית בשורשי הדימיון "המערבי" של הפמיניזם הליברלי האשכנזי בישראל. בניגוד לדימיון הזה, הפמיניזם בישראל לא החל כהתכתבות עם המערב, משום שהפמיניזם המזרחי צמח מתוך רצפי זכרון ושפה שהחלו עוד במדינות ערב. במקרה זה הקהילה היהודית בתימן.

הרוח המהפכנית של תנועת דור-דעה נמזגה ביצירתה של סרי. המחזה שעיבדה מתוך הסיפור "הקריעה" הפך ליצירה דרמטית ממעלה ראשונה. סרי הקימה עליה את הקהילה התימנית, שהתנגדה לרוח השינוי ובשורת הפמיניזם המזרחי של ברכה סרי – ככזה שהציב את צרכי האישה המזרחית והתקבלותה בחברה במרכז מבלי להפוך אותה לחפץ או לאובייקט פאסיבי. כך נמתח ציר מקביל לדרך בה הקהילה התימנית התנגדה ופחדה מרוח השינוי והתקווה שהביא אביה של סרי בייסוד בית הספר לבנות. "הקריעה" העמיד את סרי כאחת המחזאיות התימניות והמזרחיות הראשונות. ברכה עמדה לפני תקופתה, וביקשה שלא להיות "מזרחית מחמד", כמו יוצרות אחרות. התהליך המשפחתי שבוטא בהיסטוריה של אביה שהביא את בשורת ההשכלה מחד-גיסא, ואמה שהייתה חסרת השכלה מאידך-גיסא, נוכס והפך ליצירה מורכבת שמיזגה את שני היסודות לכתיבה שאתגרה את המודלים הקיימים. בניגוד לדעת אביה, היא חזרה למיסטיקה היהודית, אך גם יצאה נגד הקהילה שלה, בדומה אליו. היא גם כתבה לנשים ממעמד מוחלש כאמה, למרות שזכתה להשכלה רחבה.

Seventy-Wandering-Poems-front

ספר השירה "שבעים שירי שוטטות" נכתב בתחילה בצורת עשר מגילות "געשה מרי-דור: שירי שוטטות בעשרה שערים". ברכה סרי אומרת על שמות הפסבדונים שבהן השתמשה כי "השמות 'מרי-דור' ו'דור-דיעה' מבטאים את הוקרתי לדור ההשכלה שהזכרתי קודם […] 'געשה', 'הר געש', 'גלית' – כמוני עצמי, בלתי צפויה, וכמו הגלים המסמלים את המחזוריות התמידית".

המגילות נכתבו על כשנים עשר דפים שהודבקו תחילה על ידי סרי ונכתבו בכתב ידה. לאחר מכן היא השתמשה בגלילי נייר חישוב על מנת לכתוב את מגילות השירה הללו. את המגילות היא עטפה בנייר צלופן אדום ולעיתים כחול. לעיתים היא תפרה שקיקים קטנים משאריות בד שמצאה מחוץ למפעלי בד בדרום תל אביב והניחה את המגילות בתוכן. היא חילקה ומכרה את שיריה למכרים ובאירועים. סרי מספרת על ההשראה למגילות כהשראה של הספרות התורנית מתוך מבט פמיניסטי מעָצים: "בהשראת מגילות רות ואסתר המקראיות ביקשתי ליצור את המגילה שלי, את תפילתי, התנ"ך שלי. קסמה לי צורת המגילה, שפתיחתה כמוה כחשיפה איטית. במקביל רציתי לצור צורה חדשה של קמע או … טמפון – חפץ סמלי אישי שניתן לשאתו בארנק". העשייה הפואטית ויצירת תנ"ך משלה, היא שבירת מסורות ארוכות ימים שהבדילו בין קודש לחול, ובתוך כך התכתבות עם תקופה של שחרור היררכיות דתיות, כחלק מאווירת שנות השישים.

הציונות אשר יסודותיה גבריים, מחולנים ואירופוצנטריים אמנם השתמשה במושגי היהדות – למשל השם "ציונות" עצמו אשר נשען על הערגה הרלגיוזית לציון – אך  שללה את היהודי הגלותי וזכרונו. צורת השירים בתוך "מגילות" יצרו רצף חדש הכולל חיבור תיאולוגי/ספרותי בין תחום השירה "הקאנונית" לבין תחום שירת בית הכנסת, ובעיקר העמיד במרכז הדימויים את האפיסטמולוגיה הפמיניסטית. המגילות נפתחות והופכות למיטונומיה לספרי הקודש אשר נמצאים בתוך פרוכת. כמו רצתה לומר שהקודש היהודי-ערבי אשר שָׁכַן בתוך בתי הכנסת ועבר השבעות של אלפי שנים לאלוהים, התחפצן ונדחק לשולי החברה. ברכה סרי השכילה לייצר סמליות דתית, הן בצורת מגילת ספר, הן בחומר הפשוט של הבד שהקיף את המגילה, ובמיוחד בעיצוב המחזורי של שערי השירה ותכניה. הצלופן האדום מסמל את המחזור של האישה, כחלק מהעלאת הסוד – היותה אישה – אל תוך פני התרבות בצורת שירה. היא בחרה בצלופן האדום כסמל ל"מחזור חודשי, קמע וטמפון". הקמע, ביחד עם המחזור של האישה והטמפון, סימן את המיניות, הפוריות, ובו בזמן את הנתיב הרוחני, אשר פילסה עטיפת שיריה של ברכה סרי כחלק מכוּליות יצירתה. בנוסף, המחזוריות של האישה הופכת בתוך המגילות אשר נכללות בתוכה, למרכיב מטריארכאלי אשר בתוכו מתנהל העולם כקופסא בתוך קופסא. זה סוג של התרסה מגדרית שתאפיין את הרוח הפמיניסטית המזרחית החלוצית של שירת ברכה סרי. היכולת להשתמש בחומרים פשוטים כגון שאריות בד, נייר חישוב, שהוא חלק מהתרבות העממית, לכתוב על נייר שירה ואף לאייר אותו באיורים המשאירים רושם עז של כוח, מתריסה על הדרך בה מיוצרת שירה בישראל.

ספרי השירה של סרי שבאו לאחר המגילות מיסדו את ההתרסה ואת המהפכנות בצורת ייצור ספרי השירה (שלוו גם בתוכן פואטי פורץ דרך), ולא ויתרו על המרכיב של הסמליות הדתית, הציר המגדרי והמחזורי. ברכה סרי מספרת על החומר שבו היא השתמשה כחיזוק הקשר האישי עם הקוראים שירצו להעלות על כתב משיריהם או דברים אחרים מהרהורי לבם. המחשבה על הענקת ביטוי לכתיבה ודיאלוג של הקורא מול הכותבת, מצביעה על רצונה לייצר שיח ציבורי, פוליטי ופואטי. לא רק לכתוב, אלא להעניק דף לבן וריק לקוראים על מנת שהם גם יכתבו, יתעצמו ואולי יצליחו להגיע לתהליך השחרור שאליו היא הגיעה.

Seventy-Wandering-Poems-back

הספר "שבעים שירי שוטטות", שבא לאחר המגילות והסדיר את השירים הללו לתוך מבנה ספרותי נהיר אחיד, החל למעשה את דרכה הפואטית של ברכה סרי. הספר יצא בהוצאה עצמית של המחברת. היא גם איירה את שער הספר בסימן מיסטי שיסמן מעתה את כל סדרת הוצאת "האור הגנוז" שייסדה. השירים, בהמשך ישיר למגילות געשה, נותנים ביטוי לעשרה מחזורים חודשיים בעלי נושאים מגוונים: שערי אהבה, שערי בושה, שערי חירות וכו'. ברכה סרי ספרה כי "'המחזורים חודשיים' [הם] עדות למחזוריות השלטת בכל. בעת כתיבת השירים חשתי ממש מחזוריות רגשית וגיליתי שיש קשר בין הכתיבה ובין המחזור החודשי שלי". הקשר בין המחזורים ההיסטוריים והמחזורים האוניברסליים לבין מיניות המשוררת ופוריותה היא סוג של הכלאה בין ההיסטוריה הנשית הרגשית לבין ההיסטוריה שהגברים היבנו ו"טיהרו" מתוך המסמנים הנשיים.

שם הספר "שבעים שירי שוטטות" הוא מסמן בעל מספר רב של מסומנים. ברכה סרי מכריזה כי שבעים שירי שוטטות: "מסמלים את החיפוש המתמיד ואת השוטטות ללא מטרה, שתוצאותיה אינן צפויות". ההדהוד למצב החברתי המהפכני הפוליטי שלפני שנות השמונים מתחייב מתוך כך, שכן הפנתרים השחורים נהגו לשוטט חסרי מעשה ברחובות ירושלים. מעשה השיטוט גרר אחריו את בוא השוטרים, ולא מעט מחסרי ההשכלה המזרחים מצאו את עצמם במוסדות לעבריינים צעירים. הסמל של השיטוט עבר תהליך של "מִזרוח". בו בזמן, השיטוט הוא גם הדהוד לתנועות המהפכניות בעולם שהגיעו מהכיוונים התרבותיים והחברתיים הרחבים יותר, קרי מרחב של חיפוש עצמי, חיפוש רוחני, חיפוש של שורשי המסורת, חיפוש של האישה אחרי שורשי דיכויה, שיטוט אחר מרחב אוטונומי של יצירה ועוד. מרחב השיטוט שוב מצטייר כמאבק חברתי ונפשי אשר חיצוני למשוררת וגם כמרחב פנימי. הסמל המאגי, המיסטי של "שבעים" שירי שוטטות, הוא גם כינון מחדש של זהות תרבותית שמבצעת ברכה סרי. זהות זו מכילה מידע שנאגר בעקבות ההתחקות אחר האלימות שהפעילה המדינה בהנכחת הזיכרון והנרטיב הלאומי. הסמל המיסטי "שבעים" מופיע במקורות יהודים שונים. סרי עוברת תהליך של הגירה וגלות, כסוג של חורבן קהילות יהודי המזרח והיא מייצרת שירה כסוג של מטפורות ודימויים רלגיוזיים המבקשים לשמר, העשיר ולחנך את החברה סביבה.

בריאיון לחניתה ברנד בזמן עריכת השירים לספר השירה מספרת ברכה סרי על המורכבות של כתיבה של אישה המזרחית וייצור מרחב פוליטי ספרותי. המיצוב שלה כסופרת ומשוררת מזרחית הותיר אותה בעמדה ספרותית ופוליטית מבודדת בחברה בישראל. היא הראתה כיצד הגבר המזרחי התקשה לחיות בשלום עם האישה המשכילה (והמשוררת) המזרחית. הגבר האשכנזי לא מסוגל היה לקבל אותה מחוץ לסטריאוטיפ. היא לא יכלה לפרסם את קולה בתוככי הממסד המזרחי משום שהם לא ביקשו להוציא את דברי המחאה החוצה. המשכילות המזרחיות לא היו מסוגלות להגיע למקצועות החופשיים ונדחו בידי הממסד ונותבו לעבודות בתור גננות ומורות בבתי ספר יסודיים. השירה שלה נתנה ביטוי מלא לסגרגציה ולדיכוי הכפול שהופעל עליה בייצור אוטונומיה פמיניסטית מזרחית, הן מצד הגבריות המזרחיות והן מצד הגבריות האשכנזיות.

סרי מספרת ליוכי בן-שלום על הדחייה בהתקבלות שיריה ובהחלטה להוציאם בהוצאה עצמית, כחלק מיציאה שלה מהמרחב הברור של הנשים המזרחיות שהרגישו את שיריה, למרחב האחר: "בקשיים נתקלתי דווקא מחוץ למסגרת בה חייתי – מו"לים ספקנים, עיתונות אדישה וביקורת צוננת… יחסם של אלה חיזק בי את ההרגשה שעלי לפרסם את שירי בעצמי" (1983).

מערכת התרבות בישראל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עברה שינוי, אך הערכים והעמדה הפוליטית הרחבה שהציעה ברכה סרי איימו על ההביטוס של יצרני הידע. היא הציעה מבט מעמדי (דיון בעוזרת הבית, באשה המזרחית, באלימות כנגד נשים), מבט רלגיוזי השואב ממסורות תימניות ויהודיות (המיסטיקה בסמלי הספר שבעים שירי שוטטות), שימוש בחומרים לא מקובלים כגון מגילות נייר חישוב, דיון במבט הסטריאוטיפי האשכנזי באישה המזרחית המשכילה בשל מראיה, צורתה, צורת דיבורה, קריאה להעצמה פמיניסטית מזרחית (למשל הפיכת הקינה של הכנת הסחוג להצעת עמדה חיובית עתידית על מעמד האישה) ועמידה בתפר שבין החברה האזרחית לבין המרכז הספרותי, מבלי לוותר על שימוש בכלים משותפים לעולמות אלה ביצירתה. בתוך המערכת הגברית של התרבות העברית, היצירה הפואטית הנשית נאלצה להמתין עד לקבלת ייצוג תרבותי הולם.

bracha1

(חלק ממאמר בכתובים שיופיע בספר על יצירתה של ברכה בעריכת הנרייט דהאן כלב)

התמונות לקוחות מברכה סרי והאור הגנוז, אתר המוקדש לחייה ויצירתה של סרי.

 *

אמריקה זה החופש הגדול / ברכה סרי

אמריקה בשבילי
זה החופש הגדול
לצעוד ברחוב ולא לזהות איש.
להתחבק עם אהובִי
במרכז ברקלי
ולא לחשוש מלשון הרע
ועין זדונה.
להתהלך ברחובות ברקלי
עם כובע מילדות בתימן
ושמלת אמי השחורה
או שמלת אבי הלבנה
ואיש לא מביט לאחור.
לרקוד ריקוד ברזילאי
עם בני תשחורת
בלי לבחון את סביבתי.
לברך אלוהים ואדם
ולדבר על המשיח
באותה נימה כמו פמיניזם
או השמאל החדש.
ואפשר להיות הכל בעת ובעונה אחת.

המאמר התפרסם לראשונה בארץ האמורי

אירוע חדש לגרילה תרבות בנצרת בחודש הבא:

קול קורא למשוררים, מוזיקאים ויוצרים
———————————————-
ביום ראשון ה-12.5, בשעה 16:00 מול בניין עיריית נצרת עילית, תתקיים הפגנה בגנות המדיניות המפלה של ראש העיר שמעון גפסו ושל מקבלי החלטות כדוגמתו — ובעד אינטגרציה וחד-קיום לכל האוכלוסיות! גרילה תרבות מזמינה אתכם – משוררים, זמרים, אמני מיצג – להצטרף להפגנה ולקרוא או לבצע את יצירתכם למען המטרה החשובה! המעוניינים להשתתף אנא הירשמו!

שמע פרק 2
עדי תשרי
29.04.2013

בימים אלו אני עובד עם עדי קיסר על אסופה ראשונה משירי ערספואטיקה. בקרוב תראו תוצאה מקסימה. אז בינתיים ישראל דדון ברוח נביאים:

"וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה, וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה…" – סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ | ערס פואטיקה 3

עדי קיסר פותחת את האירוע

עדי קיסר היא היוזמת של ערבי "ערס פואטיקה" (תוכלו לקרוא ביקורת תרבות שלה בקפה גיברלטר וגם בבלוג). שירה מלווה בחאפלה. לעתים יש חושבים שזו שירה מזרחית. אך בתור משתתף אני יכול להעיד שיש יותר סוגים וז'אנרים של שירה מאשר אחד. השירה מלווה במוזיקה, ריקודי בטן והמון אלכוהול. ובסוף רוקדים. הנה לקט מהופעותיי בערבי השירה הללו. מחר אנחה את אירוע השירה של איגוד כללי של סופרים בישראל

סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ

"70 מִינִים שֶׁל תְּמָרִים הָיוּ בְּבַגְדָד"
סִפְּרָה לִי סָבָתִי
וְהוֹסִיפָה "חֲבָל שֶׁעָזַבְנוּ,
שָׁם לֹא הָיוּ שָׂמִיִם תְּרוּפוֹת בָּאֹכֶל
שָׁם לֹא הָיוּ חָמָמָה
שָׁם לֹא הָיִינוּ אוֹכְלִים פָּרָה, וְהַקּוּבּוֹת הָיוּ מְלֵאוֹת בִּבְשַׂר כֶּבֶשׂ"

וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה,
וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה,
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחַיַי הֵם חֲתִיכַת חֲשֵׁכָה שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה
הַתְּלוּיָה
עַל וַו, סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ שֶׁל סָבָתִי.

 

השיר "סיפור אור ירח" התפרסם בספר "שירה בין שמואלוף לבין חזז" (תל אביב: הוצאת ירון גולן, 2006 –

תודה לעדי קיסר על חאפלת השירה וליעל ברנט על הצילום.

"ערב שירה אשדודית במרחב של סמי שלום שטרית" כחלק מערב "ערס פואטיקה 2" ב"א-לה רמפה", ת"א 6.2.13

עֶרֶב שִׁירָה אַשְׁדּוֹדִית, בַּמֶּרְחָב שֶׁל סמי שָׁלוֹם שִׁטְרִית

"אִי אֶפְשָׁר לִלְמֹד לִקְרֹא שִׁירָה
אֵבֶל שִׁירָה יְכוֹלָה לְלַמֵּד אוֹתְךָ לְהַקְשִׁיב…".

בִּשְׁכוּנָה תֵּימָנִית, בֵּין בָּתֵּי הַבָּאוּהָאוּס, עֲשִׁירִים הִתְחַדְּשׁוּ אֶל מַעֲמָדָם,
בַּחֲנוּת סְפָרִים קְפוּאָה, שֶׁסָּלְלָה כְּבִישׁ עַרְבִיהוּדִי, הִתְחַבַּרְתִּי בְּחַשְׁמַל הָעָרָק,
עֵת שִׁירָה מִזְרָחִית דִּבְּרָה עַל זֶהוּת,
עֵט זֶהוּת מִזְרָחִית כָּתְבָה שִׁירָה,
וּמַחְשְׁבוֹתַי בָּרְחוּ אֵל תָּמִיר, שֶׁתָּמִיד הָיָה מְאֻבָּק בַּהַשְׂכָּלָה,
וְהִתְמַכֵּר, בַּנָּוֶה לְלֹא צדק לַהֶרוֹאִין "צִיּוֹנִי-אשכנזי"
וּבְעֶזְרַת אוזלת הַיָּד שֶׁל הַמֶּמְשָׁלָה, הוּא אָסַף מַבְּטֵי פַּחִיּוֹת,
לְעֶגְלַת סוּפֶּרְמַרְקֶט שֶׁל חֲרָטוֹת.
וְיָדַעְתִּי שֶׁלֹּ אֹכָל יוֹתֵר לָשֶׁבֶת אִתּוֹ, כְּמוֹ דֶּרְוִישׁ יָרוק, חָסֵר מעמד,
וְלִהְיוֹת עֶבֶד לְחֻרְשַׁת הַהַשְׁתָּקָה,
זְרָעַי לֹא הָיוּ מוּכָנִים לִגְדֹּל יוֹתֵר בְּאַדְמַת הַהַשְׁפָּלָה.

"בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" ב"ערס פואטיקה 1" בזבולון 10, ת"א, 5.1.13 

בלוז שחור תלוי על עץ תלוש

בכה בלוז שחור,

על שבזבזת את כל כל האמת, החסד והחמלה

ואל תפחד להתדרדר

לבלוז של שנאה טהורה.

תתעורר בלוז שחור

מה מדברים מאחוריךְ?

בכה

בִּפְנֵי אחוריךָ.

בכה בלוז שחור

אף אחד לא מת מלבכות,

ומי בכלל רוצה לחיות ללא בכי?

בכה ואל תפחד לחצות לבבות.

בכה כהה, בכה

לילה בלי לילה

בוקר בלי בוקר

כהה, בכה כהה.

זוכר שהיו הבטחות לעתיד?

אבל מי הבטיח למי?

מה הובטח, חסד, אמת?

באמת?!

בלוז שחור נגן בנו אכזבות

מפוחית תבכה שקרים

אקורד זכרונות אסורים

סולו ניגון המושתקים.

בלוז שחור נגן בהלוויות

בלוז שחור, שאל שאלות,

ולא, אל תאמין לתשובות

בלוז שחור נגן כמו המקוננות.

בכה בהתפרצויות,

בניסתרות,

בגלויות,

בקול שני על מה שהתחמק בסימטאות.

בלוז שחור בכה גם במילה

את שקר הזריחה

נגן גם באפילה ללא תפילה

חשיכה כה ריקה.

בלוז שחור תלוי על עץ | כוס לח

הנה הקראה של שני שירים חדשים "בלוז שחור תלוי על עץ תלוש" ו"כוס לח".  השניים יופיעו  בספר הרביעי ההולך ומתקרב בהוצאת נהר ספרים.

את הגירסא הלא ערוכה של הבלוז תוכלו לקרוא בטמקא עם ציורים של הצייר ביל טריילור

השיר "כוס לח" הינו תרגום לקטע B SIDE של קורט קוביין מ-IN-UTERO
שהוקלט בשנת 1993 |

כל זאת כחלק מ"ערס פואטיקה" – ערב הקראת שירה בניחוח של עארק

ולא לשכוח הערב

737824_514653011889036_2018979638_o

כמה הן יפות, הערביות האלה | יובל גלעד

cc: flickr By rafa_luque How to Clean Modern Art
cc: flickr By rafa_luque How to Clean Modern Art

הכוח מייצר חלוקת עבודה במרחבים שונים, ויובל גלעד מתמרד נגדה במבט ביקורתי.

אני מזדמן לאחרונה לספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, ושם, בחריצות מדכדכת, ערביות מנקות את הרצפה בזמן שהקולוניאליסטים האשכנזים פוסעים להם מעדנות מהרצאה להרצאה בדרכם להרוויח הרבה כסף, או שיש להם כבר כסף מההורים. כשהייתי בתא השירותים נכנסה המנקה הערבייה ושאלה אם יש מישהו. עניתי שכן, ענתה סליחה ויצאה. רציתי לבקש סליחה ממנה. שנאתי את עצמי על היותי בצד המנצח, החזק, הכוחני, הכובש כלפי הפלסטינים, הגזעני כלפי הערבים-ישראלים, וזאת על אף היותי ציוני בכל זאת.

לא יודע אם המנקה הזאת הייתה בעלת תעודת זהות כחולה, או פלסטינית מיובאת בשביל שכר רעב שברעב. פעם אחרת עברתי במסדרון בו ניקתה ערבייה אחרת, והיא גערה בי שעברתי בזמן שהיא מנקה. קצת התעצבנתי, אבל אז קיבלתי את הזעם שלה, לא על זה שעברתי לתומי, אלא על הסיטואציה של משרתת בהיכל הידע. אין רע בעבודה "שחורה", יש רע בכך שכל עובדי המקדונלד'ס באוניברסיטה הם ערבים וערביות. ושהם עושים את מלאכתם בנמיכות קומה שאינה אופיינית לישראלים, מתוך הכרת תודה על כך שמוכנים להעסיק אותם בכלל.

ובו זמנית, באופן ממש משמח, רואים בקמפוס יותר ויותר סטודנטים וסטודנטיות ערביים וערביות. שומעים יותר ערבית. זה פשוט כיף, ומעורר מחשבות כמה טוב יכל להיות כאן במדינה דו לאומית, אם רק היו רוצים זאת באמת, שני הצדדים. כמה הן יפות, הערביות האלה. עם החג'אב, באות לאוניברסיטה מהשד יודע איפה, באוטובוסים על אוטובוסים, כדי להשיג קצת השכלה שתאפשר להן להיות מורות או אחיות, בשכר שנחשב גבוה עבור ה"מגזר", כפי שמכנים אותו, הערבי. מעטות יכולות להרשות לעצמן ללמוד מקצוע מכניס יותר, וממילא אחרי הלימודים הן אמורות בדרך כלל לחזור לעבוד בכפרים ולגדל את הילדים ולעבוד בו זמנית.

כמה אהבה לחיים יש בפניהן. וכמה יפה הנחישות בפנים. אין צורך בגוף כמעט עירום, ולא אכנס לשיח הפמניסטי. הן פועלות לשינוי חברתי- כלכלי במצב הערבים הישראלים, הרבה פעמים בניגוד לעמדת הבעלים הפטריארכאליים, או עם הסכמה רפה. הן באות ללמוד במקום שבו התרבות שונה מאה ושמונים מעלות, שבו המרצים האשכנזים היהירים שטסים מכנס לכנס שופטים את עבודותיהן בלי כל התחשבות בקשיי השפה, שאינה שפת אימן. בכלל, נשים מחזיקות עולם שגברים מנסים להרוס כל העת.

אפשר להתחיל לשמוע ערבית

בשבתות בערב אני ואשתי נוהגים לנסוע ליפו, לטיילת הממשיכה עד בת ים. יפו יפהפיה כמובן, אבל מה שמושך אותנו לא פחות זה שכשחוצים את הנמל לכיוון בת ים, אפשר להתחיל לשמוע ערבית, עברית ורוסית במעורבב, מטובלים על ידי תיירים מזדמנים.

הערבים הישראלים הם היהודים האחרונים של המדינה. הם מיעוט מסתגל על אף שאחיהם כלואים מאחורי חומות, הם דבקים בדתם על אף פיתויים כלכליים ואחרים לחרוג ממנה, הם מנגבים את היריקות הגזעניות מפניהם וממשיכים לחיות ולאהוב.

אז כמובן שאני מצביע חד"ש או דע"ם בבחירות הבאות. לא מצביע לאף אחד מהחזירים היהירים של המפלגות היהודיות. ואם יש בין הקוראים שמאלנים אמיתיים, אני מציע לכם לעשות כמוני. כי הסיכוי היחיד לשפיות במקום הזה מגיע מהערבים הישראלים, לא משנה כמה בעייתיים לפעמים הם נציגיהם בכנסת.