הגירה והתלישות: ישראלים בברלין והפוליטיקה של מדינת המוצא

20140930_105611

אני יודע שהבטחתי לעצמי שלא לכתוב ברשת, חוץ מאירועים מיוחדים. ובכן זהו אירוע מיוחד. ספרי הראשון "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" מקבל התייחסות אקדמית ראשונה במאמר של החוקרת יעל אלמוג: "Migration and Its Discontents:
Israelis in Berlin and Homeland Politics".

המאמר קורא מחדש את החזרה לגרמניה של יהודיה, מתוך נקודת מבט אתנית וגזעית. מה קורה לסופרים מזרח-תיכוניים ולכתיבה הלא-אירופית, בכתיבה מחדש של הפיוס עם החברה הגרמנית פוסט השואה, ובתוך כך, מהן נקודות ההזדהות שלהם עם הערביות והאירופיות.

 

מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי

 (טור ניסוי שכתבתי לאחד מכלי התקשורת ומשחרר אותו לחופשי)

IMG_0070

ברלין ותל אביב. האחת היא חברה חדשה שלי והשנייה היא חברה ישנה שלי. ואני כמו אלפי ישראלים אחרים מנסה לעשות את המעבר מאחת לשנייה. אני לא יודע לכמה זמן ואני לא יודע אם הוא יצליח, אבל בטורים הבאים אעדכן איך הולך המעבר ומה קורה בעיר התאומה, היכן שהבירה זולה, הסמים קלים להשגה והעברית מתגלגלת ללא טילים ואוייבים. יש פה בהחלט הרבה דברים שרואים מכאן ולא ידועים לתל אביבי הממוצע. וכולי מלא התרגשות על כל ההפתעות, כמו נשיקות, שברלין שולחת אל חושיי.

לקריאה נוספת:

לא תאמינו, אבל ברלין ממש חשוכה. מספרים שערים אחרות בגרמניה הרבה יותר מוארות, אבל דווקא בברלין אני מרגיש כמו בעיר קומיקס. בלילה העיר נמסכת בכהות, ורק מקרוב אתה יכול לראות את האנשים. אז פה לא תוכלו להתחיל קמפיין על הארת המדרכות, כמו זה של "עיר לכולנו" כחלק מקמפיין הבחירות התל אביבי.  אני אוהב את האפילה של ברלין (שיט, זה לא נשמע טוב), דווקא בשל המיסטיות שהיא יוצרת במיוחד בפארקים. הגרמניים מאוד חסכניים בחשמל, ובתאורה והם מתים על נירות בברים לעיתים שנראים כחורבות. אבל כנראה שיש פה יותר ביטחון לאנשים ולכן לא משתוללים על הארה כמו בישראל.

ועוד דבר ממש מפתיע, למרות שהוא ידוע, ובכל זאת לחיות ביניהם ולהבין שזאת אומה של שתיינים: מהבוקר ועד הערב אתה רואה חבורות עם בירות, צעירים כזקנים, נשים כגברים. אין בושה ללכת עם בירה ביד, ברכבת התחתית, ברחוב, כולם מחזיקים כלי שתייה. הכול בסדר, עד שאתה רואה את השיכור המקומי שצורח בין הרחובות ואת שאגותיו אתה שומע ממרחק. ממנו צריך להיזהר כי הוא מפחיד ונמצא באמוק. ויש כזה אחד בכל שכונה, וכשהוא מתקרב כולם זזים הצידה.

העיר המלאה ריקה

ברלין היא אחת הערים הגדולות באירופה עם כחמש מיליון תושבים אך כשאתה מהלך בתוכה קשה לראות את התושבים. רבים הלילות שאני חוזר על אופניי מבילוי בקרויצברג ונויקלן אל פריכדריכסהיין (בה אני מתגורר) ואין כמעט אנשים ברחוב. אפשר לנסוע עירום ולא ישימו לב. ישימון בלב אירופה. לפעמים התחושה הזאת ממש מפחידה, כי נראה כאילו התושבים בה נעלמו באיזו מגיפה. בחורף הדבר עוד יתגבר, כי התושבים יסתגרו בדירות שלהם. ואחד הטיפים שקיבלתי בכדי לעבור את החורף הברלינאי הקשה, הייתה שתמיד אצא לבר המקומי, לא משנה כמה שלג יקיף את ביתי.

כשאתה עובר לגור בעיר זרה במדינה רחוקה מביתך, פחד גדול הופך להיות המזרון שעליו אתה ישן. אתה לא מפסיק לפחד שמשהו יקרה. איזה מקרה שיזרוק אותך מתוך אשליית הנורמאליות חזרה אל תוך ישראל ותתחיל בפעם נוספת את חייך בתוך הזוועה. הפחד הזה הולך אתך, כל הזמן, ואתה צריך להרגיע אותו ולומר לעצמך, שהכול בסדר ובשליטה. אולי יום אחד אני ארגיש חלק מברלין והיא תרגיש חלק ממני. אבל בינתיים אני לומד לחיות עם קרקע שזזה כל הזמן.

IMG_0267

אני צריך להילחם על חיי כפליט, כמהגר, כאזרח חדש, שכל האזרחות שלו מוטלת בספק. ואת הדברים האלו אני כותב אחרי יומיים בלי מחשב, שהרגשתי חוסר אונים כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. המחשב הנייד התקלקל לו פתאום ולא עזרו סקייפים לישראל, דרך האייפון, או לקחת אותו לחברים בברלין וההצעות מחיר (הגרמניות) שקיבלתי לפירמוט לא כללו ווינדוס בעברית. אך בעזרת קהילה התומכת של ישראלים בברלין הצלחתי להגיע לטכנאי מצויין שהחזיר לי מחשב נייד עובד. ומי שחי מכתיבה, כמותי, יודע עד כמה חשוב המחשב לחיים היומיומיים. מהפרטים הכי קטנים, שהמטען של האייפון עובד יותר כשהוא מחובר למחשב ולא למטען הרגיל. ואז זה נותן לך יותר זמן בטריה כשאתה בחוץ ואז אתה יכול להגיע ליותר מקומות דרך גוגל מפס. ואם אין לך את הטעינה המהירה, אתה צריך לחשוב על פחות יעדים ביום והתנועה שלך בעיר מוגבלת.

פינג פונג על הבר

הלכנו אתמול לבר המקומי שלי בפרידריכסהיין. הבר מכיל צעירים וצעירים שאני בטח הכי מבוגר בו. אבל בברלין אין בעיה ללכת לכאלו ברים, ואם יש לך בר טוב ליד הבית אתה לא מוותר עליו. הבר בנוי ממבוך של חדרים. שאתה יכול ללכת לאיבוד בתוכם. בפעם הראשונה שבאתי עם חברה, התחרמנו לנו בתוך אחד התאים מבלי שיפריעו לנו, וזוג אחר שקבענו איתו לא מצא אותנו והלך לבר אחר שנמצא קרוב. פאק. הם הלכו בטעות לבר של מטאל וצפו מבוהלים במכות על הבר וחזרו אלינו מפוחדים, ועזבנו את החירמונשיין וחיכנו להם בכניסה.

הלהיט של הבר הוא שולחן הפינגפונג. בתוך אחד החדרים הגדולים יש שולחן גדול ומואר ומסביבו כריות שיושבים עליהם גרמנים וגרמניות בסטלה כבדה. נכנסו לחדר וצפינו במשחק. המחזה מתחיל בדפיקות של השחקן שניצח עם המחבט הקטן על שולחן הפינגפונג הירוק, זה הסימן לכל השחקנים והשחקניות שלקחו מחבטים (2 יורו בבר) לעמוד סביב לשולחן. ואז מתחיל הסבב, כל שחקן צריך לענות על המכה ולרוץ מסביב לשולחן. כל מי שמפסיד את המכה שנִתֶּכֶת יוצא החוצה חזרה. ולבסוף נותרים רק שני שחקנים והם משחקים משחקון עד שבע.

נכנסו חבורה של מזרחים-ישראלים, וצפינו בגרמנים מגיעים פעם אחר פעם למשחק הגמר. הדבר היחיד שעירער על עליונות הגברים הלבנים היו שתי בחורות לסביות גרמניות יפיפיות ששחקו מדהים והצליחו להגיע לגמר. ואז הגיעה החבורה האסייתיית שתהינו מאיפה הן. ובמשך זמן רב קראנו להם היפניות. שתי בחורות שלא שמו עלינו ובחור חמוד שנתן לנו את שמותיהן וסיפר שהם סטודנטים מאוניברסיטת הומבלדט שהגיעו מסינגפור. בנות החבורה הסינגפורית הגיעו להישגים. נזכרנו שיכורים במערכון של החמישייה הקאמרית וביקשנו קצת פור לאיזרעלי דלגשיין.

אחרי שהגרמנים הלכו לשתות והיינו חמים וכל השחקנים החדשים עדיין לא נכנסו למשחק, חבריי התחילו להראות הישגים ולהביא מדליות למדינה. רק אני נותרתי פוטנציאל לא ממומש.

נחשו מי בקהל בהופעה של דורי דה בה בגה העיראקי בקלר שבברלין. איזו הופעה. סובחאן אללה

שבוע טוב!

האסון מתחיל בארוחת עסקים באסופת 1 במאי של תרבות וספרות – הארץ

Mati_02-03-2008-Moti-Kikyonכותב אילן ברקוביץ' בעיתון "הארץ":

רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים כ"משוררי מחאה" או "משוררים חברתיים" אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי "האסון מתחיל בארוחת עסקים", כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המודעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים.
אילן ברקוביץ’

האסון מתחיל בארוחת עסקים
מתי שמואלוף

הָאָסוֹן מַתְחִיל בַּאֲרוּחַת עֲסָקִים
וּמִתְכַּנֵּס בַּחֲזָרָה אֶל הַזָּרוּת
מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה
וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה
וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם הַמִּלָּה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת
וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִכְתֹּב וְנִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן
מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי אוֹתִיּוֹת יַחְזְרוּ לַשִּׁיר.

*מתי שמואלוף, יליד 1972, חיפה. מתגורר בתל אביב. פירסם עד כה שלושה ספרי שירה, שהאחרון בהם נקרא "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010, נהר ספרים). השיר המופיע כאן לקוח מתוך כתב היד של ספר שיריו הרביעי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים", שעתיד לראות אור בקרוב. שמואלוף הוא ממייסדי "גרילה תרבות" ומעורכי האסופות "אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית" (2007), שהיתה חלוצה מסוגה בארץ, ו"לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה" (2009).

כמה זמן נחיה על הסער: על ההחלטה להוציא את הנכבה מתוך תוכניות הלימוד

החלטת שר החינוך גדעון סער להוציא את מושג "הנכבה" מתוכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך במגזר הערבי, היא משגה גדול. לפי ההצעה המתוקנת של "חוק הנכבה", לא יהיה היבט פלילי בציון יום העצמאות של ישראל כיום אבֵל. עם זאת, משרד האוצר יוכל למנוע תקציבים ממוסדות שיממנו פעילויות שמערערות על אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה.

שר החינוך גדעון סער שהחליט על הוצאת מושג הנכבה מתוכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך במגזר הערבי מסמן שלב נוסף בהשתלטות הימין הקיצוני על מנגנוני המדינה. בהיעדר אלטרנטיבה שמאלית ובשתיקה רועמת ממפלגת "קדימה" שלכאורה יושבת באופוזיציה אנו עדים לעוד הידרדרות בגבולות השיח הציבורי. הכחשת הנכבה תקבֵע עוד יותר את הטענה כי הדמוקרטיה הישראלית שייכת רק ליהודים וכי ישראל מתנהגת באנטישמיות וגזענות כלפי אזרחיה הערבים. החלטה זו גם מצטרפת לשורה של החלטות חקיקה גזעניות, שכנראה רק יגבירו את החרם הבינלאומי על ישראל.

הניסיון לכפות על התלמידים הערבים את הנרטיב הציוני מראה שבישראל עדיין לא מוכנים להבין את המושג של רב-תרבותיות. מה ההיגיון בהכחשת ההרס, הגירוש, הפליטות, האדמות שנלקחו וההיסטוריה הפלסטינית, האם נוכל למחוק מהספרים את הזיכרון של מאות אלפי פליטים, שכיום צמחו לכדי כחמישה מיליון פליטים פלסטינים החיים בגלות. האם מדינת ישראל באמת מאמינה שמחיקת "הכתם על הקיר" (כמו השיר הנפלא של אבידן) תמחוק את תוצאותיו. התשובה הברורה היא לא. בדיוק כמו שאי אפשר למחוק את זיכרון הגירוש וההשמדה של יהודי אירופה והבלקן, בדיוק כמו אי אפשר למחות את הטבח שהעם האמריקאי ביצע באוכלוסייה הילידית באמריקה, וכמו עמים אחרים שעקרו, הגלו, עינו, טבחו, ו"הזיזו" עמים שלמים מתוך אדמתם.

במקום לשאוב תקווה מנאום הנשיא אובמה על ביטול ההפרדה בין כוח לערכים באמריקה. ישראל שוב מפנה את גבה לערכים, למוסר, לאתיקה ולמחשבה יהודית. ואולי כדאי לאחר אישור החוק של גדעון סער להתחיל להפיץ לכל עבר שבישראל יש מכחישי "נכבה", כמו שבעולם ישנם מכחישי "שואה". אנשים המאמינים שאפשר לעמוד עם הגב להיסטוריה, לסגור את הלב לאסון.

גדעון סער, הוא עוד אחד מהפירות הבאושים של ההנהגה הציונית. התמונה מתוך ויקיפדיה.

עברו למעלה משישים שנה למדינת ישראל ועדיין היא מתנהלת כמו קאובוי במערב-הפרוע. במקום לקחת אחריות על אסון הנכבה ולהגיע לפשרה עם נציגיו – העם הפלסטיני. אנו עדים להחמרה ביחסי הכוח שבין העם היהודי לבין העם הפלסטיני בכלל ולמעלה ממיליון אזרחי ישראל בפרט. ואיזה בשורה אנו משאירים לילדים שלנו, חזון של מלחמה, ניכור וזרות. איך נוכל להשתלב במזרח-התיכון, אם איננו מסוגלים לדור עם העם הילידי שחי איתנו על אדמתו. מה נאמר למדינות ערב ולמדינות המערב. כנראה שגדעון סער, הוא עוד אחד מהפירות הבאושים של ההנהגה הציונית. ובהיעדר מחשבה יהודית, מוסרית, שמבוססת על זכויות אדם ומבט ארוך טווח, אנו נחיה  ממלחמה למלחמה, מאינתיפאדה אחת, לשנייה ולשלישית. הציונות צריכה לפתוח את המחשבה לגבי העובדה שקיימת עוד לאומיות לצדה והיא הלאומיות הפלסטינית. היא צריכה לפתח תרבות דו-לאומית רחבה שתתחיל קודם כל בחיים יחדיו בתוך ספרי ההיסטוריה.

הדעה התפרסמה לראשונה ב"ישראל היום", 26.7.2009

וגם באתר "קדמה" וגם באתר "הגדה השמאלית".